אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בוב דילן: אני לא שם


דן לחמן's picture

בשוט הראשון המצלמה היא הגיבור ההולך מבלי שנראה אותו בפרוזדור של מאחורי הקלעים לכיוון הבמה כשמלפניו רק הרעש המדהים של הקהל. קאט, גופה בחדר המתים לפני ניתוח לאחר המוות. מה, הגיבור מת? לא ממש. הוא חי אך מת כמה פעמים וחי שוב. אופנוע חותך את הבד. האופנוע שיחזור בהבהקים כמה פעמים, גם בתאונה, כן או לא.הכתוביות משחקות עם שם הסרט. אני לא שם. אני לא פה. מוסיקת הרקע שיר של בוב דילן.שוב בוב דילן. כמעט בוב דילן. אולי גברת בוב דילן. בוב דילן השחור. ואולי בכלל לא.טוד היינס הרחיב את האפשרות שפתח טוד סולונדז בסרטו 'פלינדרום' שבה שיחקו כמה שחקנים את אותה דמות. היינס עשה סרט על מישהו ייצוגי המזכיר את בוב דילן. כמו בספר של דילן עצמו, יוצאים מהסרט בלי לדעת שום דבר ממשי על הזמר בוב דילן. זה איננו סרט ביוגראפי על זמר נוסח 'ריי'. זה איננו סרט על זה סרט על המהות של. היינס בחר שישה שחקנים שונים המגלמים בצורה שונה בתקופה שונה ובסגנון שונה את אותה דמות. בוב דילן הסמל איננו מסתבר או נעשה מובן יותר. אולי צריך לשכוח שיש דמות אמיתית מאחורי גיבור הסרט. מאחורי ששת גיבורי הסרט.דילן הממשי התחיל את הקרירה שלו כזמר פולק ששר שירים שאסף בדרכים במקומות שונים. אביו הרוחני היה וודי גטרי, אביהם של כל זמרי הפולק האמריקאיים. מאוחר יותר המיר את המפוחית והגיטרה האקוסטית בגיטרה חשמלית, דבר שלא נסלח לו בזמנו, ובלהקת ליווי רוקית בעיבודיה. הוא נולד יהודי והתנצר. חזר להיות יהודי ולאחרונה הפך להיות חב"דניק ושינה את שמו. הוא היה לוחם פוליטי ודמות ציבורית. סלבריטאי שברח מהבריות.אם הייתי צריך להגדיר במשפט אחד קטן את הסרט הייתי מכנה אותו 'דילן פינת שמונה וחצי'. היינס מצטט שתי סצנות מדויקות מסרטו של פליני. האחת היא סצנת פקק התנועה בו המכוניות תקועות וכולם מסתכלים בכולם. סצנה הפותחת את הסרט הפלינאי, מאוחר יותר תיראה לרגע ומרחוק דמותו של האיש המרחף באויר אך קשור ברגלו אל האדמה. והשנייה היא הסצנה הראשונה בי נראה אתר בית המרפה בו מתחבא גואידו הגיבור. כמו אצל פליני גם אצל היינס הסצנה נמשכת עד לרגע בו מופיעה אישה פתיינית מבין השיחים ומעלה בפני הגיבור זיכרונות שונים. נכון שישנם בסרט ציטוטים רבים אחרים, אך כמו שבשמונה וחצי ישנם רבדים שונים של הסיפור המתייחסים לתקופות או לחיי הנפש של הגיבור כך גם כאן. בסופו של דבר זהו השמונה חצי של דילן. הזמר שהאמין בשירה כדוברת רוח האדם והזמר שהפך להיות ניהיליסט מסומם בהמשך. ולא כמו סיפורי סמים של זמרים אחרים. זה לא מה שמפיל אותו לתהומות. המשמעות היא המשנה אותו.בסרט לאף אחד מהגיבורים לא קוראים בוב דילן. הדמות הראשונה, ילד בן 11 שחור עור נקרא וודי גטרי. וודי הזה נוסע בגנבה ברכבות ומנגן לפני אנשים להנאתו והנאתם.ג'ק רולינס הוא הצעיר הזועם השר במועדונים בניו יורק ומתחבר לסצנת דאון טאון מנהטן בדרכו לקריירה. ג'וד קווין היא הוא הסלבריטא-ית צינית ועייפה. רובי קלארק האיש הפרטי המנסה לקיים חיי משפחה רגילים רחוק מעיני הכתבנים. בילי הנער, מיתוס אמריקאי גדול. אחד מגיבורי המערב הפרוע הוא נציג גיבורי השירה האוטנטית של דילן הצעיר. אך אולי גם רמז למערבון. הסרט האחד בו השתתף. ואולי גם לתקופות בו נעלם דילן הציבורי לטובת האיש הפרטי השקט.כריסטיאן בייל הוא ג'ק הצעיר. אך גם כומר שגילה את האמונה והגאולה הנפשית. הית' לג'ר הוא רובי. האיש הפרטי. ריצ'רד גיר הוא בילי הנער. מרכוס פרנקלין הוא הילד השחור וודי. קייט בלנשט היא האייקון החברתי הסלבריטאי המגחך בציניות על מעמדו. בן ווישאו הוא ארתור, הנער הרזה שחור השיער המתראיין ושוטח את פילוסופיית החיים שלו לאורך הסרט. זה הקורא שירה צרפתית וסופג השפעות שונות.הסרט הוא קולאז' המטייל הלוך וחזור בין הדמויות. אין סיפור אחד ממשי עם התחלה אמצע וסוף. ואם לא מספיקה שבירת צורת הנרטיב כל אחת מהדמויות מקבלת גם סגנון קולנועי שונה אותו מצליח היינס ליצור במדויק ובאופן מפליא. הסרט כולו, כמו האיש המהווה לו השראה הוא סימן שאלה על מהות אמנות השפעה וחיים. דילן עצמו לא נתן מעולם תשובות. גם לא בביוגרפיה שלו היינס הולך בעקבות היוצר, הוא שואל אך אינו עונה ונותן לצופה לחבר בדמיונו את אבני הפסיפס שהורכבו למענו. אנשים שונים מוזכרים בסרט שלא בשמם. ג'ון באאז נמצאת בחלקו. החיפושיות של 'לילה של יום מפרך' חולפים לרגע את המסך וגם אלן גינסברג. וכך עוד ועוד.

ששת אבני הפסיפס הזה יוצרים במאוחד סרט מדהים למדי בעשייה שלו. שלא לדבר על שיריו של דילן חלקם מושרים בפיו חלקם על ידי אחרים. וצריך להכיר קצת את השירים שנבחרו המייצגים את התקופות. אך אפשר גם בלי למעשה. הכל נמצא ומסתבר בתוך הסרט אם כי לא בצורה המתמסרת בקלות. ייתכן שזה אינו הסרט לחובבי דין, אך אין ספק שהוא סרט מצוין לחובבי קולנוע. התשבץ והצורך לעקוב אחרי הסגנונות איננו משחק בצופה. הוא מעמיק ומדויק.הסרט רחוק מלהיות שגרתי כשם שדמותו של דילן רחוקה מלהיות כזאת. האיש שכונה לרגע "יהודה איש קריות" בגלל שינוי הסגנון שלו. אך היהודה איש קריות הזה שינה שוב את סגנונו והתחיל לשיר שירי גוספל כשהתנצר. דילן המציא את עצמו מחדש כל פעם. ובכל פעם לא רק כדמות שונה אלא גם בסגנון שונה מבחינה מוסיקלית. היינס הבין את התהליך ובמקום ליצור סרט קוהורנטי יצר סרט דילני המיטלטל בין השינויים העוברים על איש אחד.את התסריט כתב טוד היינס בשיתוף עם אורן מוברמן. אורן איננו שם אמריקאי, אך לא מוכר גם כאן. סתם סקרנות לא ממש לעניין.

כמובן שאם הסרט מטלטל בין סגנונות שונים גם הצילום עוקב אחרי השינויים הסגנוניים ומצליח ליצור את ההשפעה המדויקת של הסרטים המצוטטים. הסרט עובר במהירות מצילומי שחור לבן צרובים נוסח גודאר לצילומי בארוק פליניים לצילומי צבע המזכירים את סרטו של אלטמן "הקלפן והיצאנית" אותו מערבון אפי פואטי. אך לא רק סגנונות. התקופות השונות משוחזרות בצורה עקיפה. כאן טלוויזיה מרצדת בשידור חדשות. המצעד הגדול של לותר קינג כשפתיו לוחשות, כי הטלוויזיה מושתקת, יש לי חלום. וכך עוד ועוד. קשה לזכור הכל מצפייה חד פעמית ובניסיון לעקוב אחרי כל הפסיפס הזה המורכב מכל כך הרבה פרטים שונים עד שבאמת לרגעים איבדתי את הריכוז ולא ידעתי איזו חידה לפתור ברגע נתון.

אחרי כל הדברים ומעבר להתפעלות הפרטית שלי אינני בטוח שאפשר להמליץ על הסרט בפה מלא לצופה הרגיל. ידידים שהיו אתי בסרט לא רק שלא נהנו הסרט עצבן או שעמם אותם. ובכל זאת אוהבי קולנוע אמיתי חייבים לעצמם את הסרט הזה. גם אם הולכים בידיעה שלא מחפשים בסרט הזה " הנאה" רגילה.

הסרט זכה בפרסים ומועמד לנוספים:פרס חבר השופטים, פרס השחקנית הטובה ביותר -פסטיבל ונציה 2007 הבחירה הרשמית - פסטיבל טורונטו 2007 הבחירה הרשמית - פסטיבל ניו יורק 2007 מועמדות לגלובוס הזהב עבור שחקנית המשנה הטובה ביותר (קייט בלאנשט)

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן