אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רציף - כתב עת לביקורת


התמונה של דן לחמן

רציף,

רציף, כתב עת לביקורת גליון 2

בכל פעם שיוצא כתב עת חדש הוא מעורר בי יותר מסתם סקרנות. סקרנות שאיננה רק לגבי התוכן אלא לגבי הדרך בו ילך כתב העת. מה יחדש. לאן ינסה לקחת את הקורא.תמיד מעניין מי הם האנשים התקבצו להם ומצאו מכנה משותף. האם יש להם כיוון אסתטי חדש, ביקורת מכיוון אחר. כתב העת של יצחק לאור "מטעם" הוא דוגמא לרעיון כתיבה בכיוון פוליטי אחד. אלא שלאור בהיותו משורר וסופר הצליח לאסוף סביבו גם כותבים שאינם פובליציסטים. כך ששירה וסיפורת לוקחים חלק גדול מנפח כתב העת, ואכן לאור הצליח לאסוף חומרים מכותבים טובים מאוד.בזמנו הזדמן לידי כתב העת בלוק. שאחרי כמה גיליונות נעלם. כתב עת שצורתו הייתה חלק מהתוכן. כל גיליון נראה כתערוכה על נושא.כעת אני מדפדף ב-רציף, כתב עת חדש. אינני מכיר אף אחד מהשמות החתומים על העריכה והמאמרים, אך כבר בעלעול שטחי ברור לפי קשת הנושאים שאלו אנשים צעירים. זהו גיליון מספר 2 של כתב העת. לצערי את הראשון לא ראיתי. מה שברור למדי שכל הכותבים הם יוצאי אקדמיות. והם כותבים בשפה הזאת "אקדמית" שלא כולה עברית. הנושאים העולים בחוברת יכולה להצביע על כיוון. שירה צעירה. היפ-הופ מדע בדיוני. קולנוע אמריקאי. ספרות מקור. תרבות צריכה. תיאטרון ישראלי . נושאים שכולם לקוחים מעולם הצעירים, אך לא כתוב בהכרח למען הצעירים המתעניינים. כך יכול קורא כמוני להתעניין וליהנות מכתב העת הזה.במאמרו 'נרטיבים של בריחה והישרדות בספרות ובקולנוע' מנתח נעם גיל שלוש יצירות. את הספר "לא ארץ לזקנים" לא קראתי ולכן לא אתייחס אליו. אך את 'הפסנתרן' של פולנסקי ו'מלחמת העולמות' של ספילברג ראיתי ולכן יש מושג לאן מוליך גיל את מחשבתו.ב-הפסנתרן הוא מציג את גיבור הסרט ככזה הלומד לשרוד בבניינים עזובים ודירות ריקות. הוא איננו הופך לחלק מההתנגדות. על מרד גטו ורשה הוא מביט מרחוק. לא מתערב ומנותק. אנשים מורדים מתים. שפילמן הפסנתרן רוצה לשרוד. האיש שחייו הנוחים כפסנתרן השתנו באחת והוא הפך לקורבן. הוא בוחר לא לקחת חלק במתרחש. הוא רק מביט ורואה. כך הפך לעכברוש אנושי. הוא יודע שההתנגדות רק תבסס את הרוע. המרדף אחריו החל. נותר לו רק לרוץ.את החלק הארוך יותר במאמר מקדיש גיל לסרטו של ספילברג 'מלחמת העולמות'. הסרט מתחיל כשבאופן מפתיע עולות מבטן האדמה מפלצות עלומות ומתחילות במסע הרג. ריי פרייר. טום קרוז, גיבור בדרך כלל אוסף את בנו וביתו ומתחיל לברוח. הוא איננו מנסה להלחם. כל מה שהוא רוצה זה להתרחק מהדבר "הזה".גיל בוחן שוטים, מגדיר מה ספילברג מראה ואיך הוא יוצר חרדה בצופה. המבט במצמית בין אם זה במלתעות הכריש, בדינוזאור או בחייזר. מאבק אבסטרקטי דבר מאיים. המבט הראשון של גיבורי סרטיו באימה המתעוררת לעיניו. ב'מלחמת העולמות' פרייר עומד חסר אונים ומביט בזוועות של היצורים. בהרג הסיטוני. בנחלי הדם. ומאז הוא בורח. את הסרט השלישי "אפוקליפטו" של מל גיבסון אותו מנתח גיל לא ראיתי אך גם כאן הוא מוצא את נתיב הבריחה. הוא איננו הורג את אויביו. הם נהרגים כתוצאה מבריחתו אך לא מעשיו נגדם.

מלחמת העולמות / סטיבן שפילברג

"התנגדות איננה חלק מנרטיב הבריחה, התנגדות היא מותרות. ההתנגדות עומדת בצידי הכביש ומרימה שלטי מחאה. מה כוחה מול המפלצת החדשה" כך מסיים את מאמרו הבוחן את ההתנגדות מול הבריחה.אדם אבולעפיה כתב מאמר מקיף על הבמאי ואן סנט:"טרילוגיית הסרטים האחרונה של גאס ואן סנט מציבה אלטרנטיבה אמיתית לאסתטיקה ההוליוודית. בשפה שבה סרטים אלו מדברים התוכן הוא קודם כל תולדה של יחסים אופטיים- מרחביים בין הדמויות" את התזה הזו הוא מפתח ומנתח את שלושת סרטיו האחרונים של הבמאי המעניין הזה שחלק גדול מסרטיו באו מהזרם העצמאי. ג'רי, אלפנט ו-ימים אחרונים שונים בסיפורם זה מזה. האחד, אלפנט עוסק ברצח בקולומביין. ג'רי עוסק במסע של חברים א הטבע שם הם אובדים בין מרחביו. ימים אחרונים עוסק בשחזור ימיו האחרונים והתאבדותו של קורט קוביין. ב-ג'רי וב-אלפנט החלל מתנה את תנועות הגיבורים. באחד בית ספר באחר מדבר. בימים אחרונים קוביין הוא החלל סביבו נעים האחרים.

ימים

ימים אחרונים / גאס ואן סנט

"כוחו של ואן סנט בסרטים הלו טמון ביכולתו להשהות את הפתרון או האמירה באמצעים שנים ולהקרין דימויים של נוכחות ויזואלית, אקוסטית ואנושית טהורה, נוכחות שאינה ממהרת להשתעבד לסיטואציות או פעולות כלשהן" האנשים סביב קוביין רוצים ממנו דבר מה. המצלמה של סנט רוצה רק להתבונן. קוביין בורח ממחזריו. הוא צריך חלל שקט. הניצול על ידי אחרים הביאו אותו לסגת אל סוג של אוטיזם והתאבדות. מכיוון שהסרטים לא זכו בארץ להצלחה גדולה יש להניח שמרבית הקוראים יאלצו להסתמך על הטקסט הכתוב בלי יכולת השווה לסרט. ועדיין המאמר מביא ראייה אחרת של הסתכלות בסרט וחובבי קולנוע ייהנו.יהונתן סואן בודק ומפרק את סרטו של דיוויד קרוננברג "היסטוריה של אלימות" סרט שהוצג כאן בהצלחה ועדיין רוחש בזיכרון. לקרוננברג הוצמדו תארים רבים לאורך השנים "ברון הדם", " נסיך הפתולוגיות", "מלך אימת המין" ואכן אלימות ומין ויחסי אדם מדיה היו נושא מרכזי לאורך ארבעים שנות יצירתו. סואן רואה בדמויותיו הקודמות של קרוננברג את איחוד האדם והמכונה. גופני ואינסטרומנטאלי. והמפגש הזה אינו ייחודי לקרוננברג. 'אודיסאה בחלל' הפרנואידי ביחסי אדם מכונה. 'בלייד ראנר' ו-מטריקס. כולם סובבי סביב האם המכונה. המכונה אדם. החרדה מפני ההתקדמות המכאנית טכנולוגית מתחברת גם לחרדה מפני הזר. תוך שהוא בודק את סרטיו המוקדמים יותר מוליך אותנו סואן אל ההיסטוריה של האלימות. היסטוריה שקרוננברג התחיל לכתוב אותה לפני שנים. "קרוננברג הוא סמכות מרכזית בודדת, שמבכרת להציף בכל פעם מחדש את ההתרחשויות הכואבות יותר הרוחשות מתחת לסדר היום הקונקרטי. את יציר הכלאיים המגלם את האיחוד היצרי הבלתי ניתן עוד להכחשה של הגופני האינסטרומנטאלי" סטול גיבור הסרט נראה בסצנות הראשונות כאב טיפוס של אבי משפחה אמריקאית. הוא כזה עד שהוא שולף לראשונה את אקדחו. ובכמה יריות הוא הופך להיות גיבור אמריקאי. המוטנט סטול נחשף מהגולם בתוכו היה חבוי. אך לסטול השקט והחביב יש בכל זאת אקדח טעון מתחת לדלפק הדיינר עוד לפני שבאו הרוצחים, וגם בביתו הוא מחזיק רובה טעון. קרוננברג איננו מייבא אלימות ממזרח אסיה (להרוג את ביל). קרוננברג יוצר אלימות תוצרת בית. את סצנת האלימות הגדולה יותר מקדימה סצנה שבה אשתו של סטול מושכת אותו למיטה כשהיא לבושה במדי מעודדת מימי נעוריה. בני הזוג מין ואלימות יחזרו שוב מאוחר יותר בסרט. גיבורו של קרוננברג כבר אינו זקוק למטמורפוזה, ההכרה בטבעו המקורי היא הגואלת אותו משמירת הסוד. חשיבותו של היסטוריה של אלימות היא כפולה. בעוד תכנית הריאליטי שהשתלטה על המסכים הביתיים קרוננברג הפך את סרטו לכזה המתעלה על המציאות ומייצר מציאות משל עצמו. קרוננברג יכול לצוף מעל ביצת הסחי של אמריקה ולרוקן אותה באותו זמן.

דיויד קרוננברג "היסטוריה של אלימות"

במאמר לא ארוך על 'המלך ליר' בקאמרי שוטחת נועה ליבוביץ טענה שסטרואה הבמאי לא נתן מרחב של יצירה לשחקנים שלו. היא בטוחה שאף אחד מהם איננו מבין את ההוראות שהונחתו עליו. לא ההליכה המוזרה של קרן מור. לא הנעלים הלא תואמות אצל כולם. היצירה המשותפת לטקסט במאי ושחקן נפגמה. לא צריך לשאול למה התכוון המשורר היא אומרת בסוף המאמר. סטרואה לא משאיר לחיות של צופה שחקן מקום.האם אפשר להסיק מכאן מה טעמו של דור הכותבים הצעירים? אלי צריך לקרוא שוב ולמצוא חוט מקשר. אך לפחות דבר אחד לזכותם. ישנה תרבות שמעסיקה אותם. שהם מנסים להבין אותה ולהביט עליה בעיניים חדשות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר