אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אינלנד אמפייר – תת מודע של אישה/ דיוויד לינץ


התמונה של מתן אהרוני

סרטו האחרון של דיוויד לינץ', "אִינלֶנד אמפאייר" (2006) הוא סרט קשה, סרט שונה ומיוחד, המבקש מהצופים לשנות הרגלים – לא לשבת על התחת ולקבל שטף תמידי של מידע מעובד, מסונן ומוכן, אלא להתחיל לעבוד ולהרכיב את הפאזל, את החידה, לכדי אחדות אחת מובנת וברורה – משימה בכלל לא קלה, שלא בטוח שיש לה פתרון אחד ויחיד, ובטוח שאין הרבה שישקיעו יותר מידי זמן ומחשבה. והכל, אם בכל זאת מסכמים בקצרה את שלל הסימנים, מדובר על תת מודע של אישה, שמוצג בצורה ויזואלית אך לא בהכרח בצורה מסודרת וברורה.

הסרט מציג, בצורה כללית, את סיפורה של שחקנית קולנוע לא צעירה, המתכוננת לתפקיד משמעותי בקריירה שלה, בסרט שיחזיר אותה למרכז התודעה הציבורית. אך היא מגלה לחרדתה שהסרט מבוסס על הפקה פולנית לא שלמה ועל סיפור צועני מקולל: שני השחקנים נהרגו בנסיבות מסתוריות והסרט מעולם לא יצא לאור. היא ספק במציאות ספק בפנים, בסרט או בתת המודע שלה, מתאהבת בשחקן הראשי שמשחק לצידה והיא לאט לאט מבינה, או רק חושבת ומרגישה, כי החיים שלה הולכים ונעשים דומים יותר ויותר לעלילת הסרט. מתברר כי לדיוויד לינץ' יש הרבה אומץ ותעוזה, שנבנו והתפתחו במשך השנים. כעת הוא הגיע למצב שבו נמאס לו להאכיל את הצופים בשטף של דימויים, סמלים, אימג'ים וכל שאר הדברים שכה מוכרים מעולם הסרטים לכדי סיפור קולנועי לינארי, ברור ומוכר, שבסופו סוף טוב ועימו יוצאים הצופים בהסכמה כי גם הסיפור הזה שצרכו עשה להם משהו בנשמה. נמאס ללינץ' מהסרטים הקונבנציונאליים שבהם הסיפור מוצג באופן לינארי, ברור, מסודר, שאותו מאכילים לצופים בלי שהם צריכים לעשות הרבה חושבים. בסרט זה לינץ' החליט כי את הסימנים, הסמלים ושאר הדימויים הקולנועיים הוא יזרוק לאוויר הצלולאייד וייתן לצופים לעבוד, לחבר ביניהם, מתוך מטרה כי הם יעבדו ויחשבו מה הם עושים ולאן הם קשורים. למעשה, אין זו הפעם הראשונה שמחשבה ועשייה כזו מיושמת בעולם הקולנועי, אבל היא דיי ייחודית לקולנוע האמריקאי ההוליוודי, שלינץ' נמצא בשוליו, ספק חלק ממנו, ספק מנודה ומוקצה ממרכזו. משמו של הסרט מובן מה תוכנו – "אינלנד אמפייר" הוא בתרגום חופשי "האימפריה הפנימית" שמייצגת את הפנימיות של האישה, שעומדת במרכז העלילה. כלומר, הסרט עוסק בנושאים מוכרים, שישנם לא מעט סרטים שמטפלים בהם בכל מיני דרכים – נושא של תת מודע, של הבדל לא ברור בין המציאות ובין ההזייה, סרט ששואל שאלות רבות על מהי המציאות ומהו התת מודע, שמוצג לראווה על מסך הקולנוע או על המרקע. זהו סרט שטוען כי היחסים בין המציאות לבדיה הם נזילים, כמו השאלה הישנה שנותרה לא פתורה: האם הסרטים מושפעים או משפיעים על מציאות החיים. יחסים אלה הם, לדעתי, דו-כיווניים, משפיעים ומושפעים אחד מהשני (כמו שבכל סרט בדיוני ישן נמצא טכנולוגיה שמיושמת כעת או שעליה עובדים והיא תהיה זמינה בעוד כמה עשרות שנים). לכן, באותה מידה, גם סרט זה מבלבל במכוון בין תת מודע, בדיון ומציאות של הגיבורה, בלי יכולת ברורה שלנו, הצופים, למפות ולסדר את האימג'ים שמופיעים לפנינו במהלך הסרט במינונים שונים. אך בניגוד לרבים מהסרטים ההוליוודיים שעסקו בנושאים של תת מודע ומציאות ובדיה, "אינלנד אמפייר" הוא לא סרט ידידותי. הוא אינו ממש ברור ואינו מאורגן ומסודר על פני רצף של זמן ומקום, אלא הצופה צריך לנסות ולחבר בין החלקים לכדי תמונה ברורה מסודרת, כפי שהאדם עושה בכל סימן בו הוא נתקל. ועוד שאלה שעולה ממנו - אולי אין צורך בכך, אולי לא תמיד צריכים אנו לסדר את כל הסימנים שאנו בהם נתקלים, כי התת מודע, שמיוצג בסרט, אינו בנוי בצורה כזאת, אלא כחלקים שונים ומשונים של דימויים, של סימנים, שמאוחסנים יחדיו.

לכן, בניגוד לסרטים מעולים כמו "שמש נצחית בראש צלול", " להיות ג'ון מלקוביץ'" ואחרים, שמציגים גם כן את תוככי המוח, את הזיכרון, ועוסקים בנושאים של תת מודע ומחשבות פנימיות של הגיבורים, הסרט מזכיר דווקא סרטים אוונגרדים, שנתפשים כמאוד אומנותיים ומיוחדים, שמייצגים קולנוע אירופאי, כמו "אשתקד במריבנד" (שלאלן רנה) וסרטים של במאים כמו פליני (כמו " סטיריקון", "שמונה וחצי") ו-אינגמר ברגמן (כמו " פרסונה" ו-"תותי בר") – כלומר סרטים פחות קומוניקטיביים וידידותיים לצופים. הסרט גם מזכיר רבות את הסדרה ההזויה לא פחות של לינץ' – " טווין פיקס", שכנראה קירבה את דיוויד לינץ' לשיא הזה של ההזיה והתעוזה שלה כנראה שאף ליישמה.

הגיבורה בסרט, ניקי גרייס (לורה דרן).

הסרט מציג בצורה ויזואלית את התת-מודע של אישה, של שחקנית. הסרט מתחיל בצורה ברורה אך מהר מאוד הוא עובד מעולם ברור ומסודר שמחולק למציאות ולעשייה קולנועית, לעולם מבולבל שבו לא ברור מהי המציאות, מהי הזייה, מה היה ומה הוא חלק מההפקה של הסרט שהיא משחקת עבורה. כבר בפתיחת הסרט מוצגים רמזים כי מדובר על עולם של תת מודע- על השלכות של טראומה, על עולם שמשתמש בדימויים שונים, הזויים, דמיוניים, לא בהכרח מציאותיים, כדי לבטא תחושות, מחשבות, זיכרונות, רעיונות והגיגים – בפתיחה מוצגת משפחה של אנשים עם ראשים של ארנבים. הם קשורים לסרט אחר, קודם, של דיוויד לינץ', אך לי הם הזכירו מיד את קריקטורות השואה של ארט ספיגלמן (" מאוס"), שם הדמויות הן אנשים עם ראשי חיות שונות. כפי שאני רואה זאת, על פי לינץ', אם ארט ספיגלמן כבר הציג את היהודים כאנשים עם ראשי עכברים, את הפולנים עם ראשי חזירים, גרמנים כחתולים, אמריקאים ככלבים ועוד.., האנשים עם ראשי ארנבים עדיין לא תפוסים והם כעת מבטאים, אולי, את (התת מודע של) הנשים. ועוד הדהוד יותר ברור הארנבים יוצרים – הם גם מזכירים את סיפורה שלעליסה בארץ הפלאות, שמדמיינת את כל מסעה, מסע בתת מודע. כך גם הגיבורה מסיירת במוחה.

המשפחה עם ראשי הארנב - מהדהדים את הקומיקס "מאוס" ואת "עליסה בארץ הפלאות" ומרמזים על כל מהות הסרט - עיסוק בטראומה, זכרונות ויותר מכל בתת מודע

בהמשך מוצגים סימנים נוספים שמבטאים ומסמלים את התת מודע של האישה: מסדרונות וחדרים שונים, בהם מהלכת הגיבורה, מייצגים כל מיני חדרים לא מודעים. גם מברג פאלי חודר לגופות האנשים וכמובן "הפסיכולוג" לא נעדר מהתמונה – עבור טיפוס לא ברור הגיבורה מציגה את כל זיכרונותיה ומחשבותיה. ובקטעים אלה עם "הפסיכולוג", שנמצא למעלה במעלה המדרגות, הגאוניות או החתרנות של דיוויד לינץ' ממשיכה ומוצגת בכל שוט של אותם קטעים: בניגוד למקובל בקולנוע "הרגיל", כשהגיבורה מספרת על חוויות וזיכרונות ישנים של מה שראתה, עשתה וחוותה, אנו מצפים לראות ויזואלית את הדברים, אך לינץ' עושה "בכוונה" ולא מציג את מה שלו אנו מצפים אלא ממשיך ונותן לנו לעבוד - לחשוב ולדמיין את הדברים. לינץ' גם משתמש באסתטיקה קולנועית לא שגרתית ובטח לא הוליוודית כדי להמשיך ולמרוד בקולנוע העלילתי ולייצג את התת-מודע כלא מאוזן, לא יציב, לא קוהרנטי, לא "יפה" ולא מסודר: רוב הצילומים בסרט הם במצלמת וידאו דיגיטאלית שנעה בצורה לא רכה ונעימה. גם המון קלוז-אפים (תקריבים) מתווספים לסך הכל המבולבל. גם הסאונד לא נעים ומזוקק, לעיתים ישנן שתיקות ולפעמים פתאום צעקות שמלוות בפרצופים מפחידים שלפתע מופעים. ולזה התאורה מוסיפה להרגשה המוזרה ולעיתים מוצגת כתנועה של פנס על פניה של הגיבורה.ובסך הכל מובנת התמונה – הסרט קשה לצפייה. הוא לא סרט מיינסטרימי טיפוסי ואפילו במונחים של לינץ' יש פה שיא של בלאגן ומבוכה שנגרמת לצופים. הוא מייצג נאמנה, לפחות על פי התפישה המקובלת, איך התת-מודע עובד, קולט ומעבד את חלקי הזיכרונות והחוויות השונות בצורה לא קוהרנטית ושלמה. יש שיטענו, כמו רולאן בארת' (במאמרו "הנאת הטקסט". בספר "הנאת הטקסט" / "וריאציות על הכתב"הוצאת רסלינג), כי מסרט זה מפיקים תענוגות, כי הוא מוביל להתענגות – לדידו, "חוויה חריפה, שורשית ועוצמתית, בעלת זיקה לארוטי ולמיסטי, שמרכיב העונג שבה אינו נפרד מכאב, מאימה – אינה מזומנת אלא למי שמוכן להיכנס להרפתקה הבלתי משוערת של המגע עם טקסט אוונגרדיסטי, המערער על מוסכמות של ייצוג ולשון ופורץ גבולות: טקסט העומד בפני כל ניסיון "להבין" או "להכיל" אותו". זאת בניגוד לסרטים, טקסטים, רגילים, קריאים ומובנים, שמהם מפיקים "רק" הנאה. אני, אישית, מסתפק באותה הנאה ולא ממש מתלהב מאותה התענגות, מהרפתקה זו שאותה לא חוויתי בצפייה. הסרט בסולם מתן – קשה לצפייה. למעריצי דיוויד לינץ' ואוונגרד בלבד.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני