אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סימנים של כבוד


התמונה של דן לחמן

האם אפשר לקרוא לשני סרטים " בני דודים"? כשהבמאי והשחקן הראשי זהים משהו יכול לקרב את ההגדרה. כשהבמאי הוא דיוויד קרוננברג ברור מראש שזה לא יהיה סרט "נעים" ברור שתהייה בו אלימות ודם יותז על הקירות. כשהשחקן הוא ויגו מורטינסן שזה לו סרטו השני עם קרוננברג ברור שהדמות תהייה רבת פנים וחידתית יותר מהנראה לעין.לאחרונה, או לפחות בשני סרטיו האחרונים, קרוננברג הפסיק לעשות סרטים בלתי קומוניקטיביים וקשים לעיכול. אך לא ויתר על האלימות של קראש ומראות הזוועה של הארוחה העירומה ו'הזבוב'. האוונגרד אולי נעלם אך קרוננברג לא מצא ולא מביא שלווה לצופים. שני סרטיו האחרונים הרבה יותר נגישים לצופה שאיננו חובב ביזאר בהכרח. קרוננברג מתקרב בדרכו למיינסטרים. אך זה רחוק מהמיינסטרים ההוליוודי האמיתי. זה לא אומר שכולם ייהנו. יש בסרט מספיק סצנות דוחות כדרכו של במאי מיוחד זה. אך צורת הסיפור הרבה יותר "רגילה" למרות כל נהרות הדם, הדקירות שיסופי הגרון אצבעות כרותות ועוד מראות "מרנינים" . קרוננברג אינו מנסה להסביר את העולם בו מתקיים הסרט. הוא מציג לצופה סיטואציות האומרות זה העולם. זה חלק מעולם אמיתי שאתם לא מכירים ולא חייבים להבין אותו באמת. רק לקבל את אפשרותו. לכן גם אין הסברים פסיכולוגיסטיים ממשיים של הדמויות.בסצנה הראשונה יושב גבר במספרה ומשוחח עם הספר באנגלית – רוסית. רגע אחרי זה הוא נשחט. ואם לרגע עולה המחשבה שזה יהיה סרט בלשי, אנחנו הרי יודעים מי הרוצח ומסתבר מהר שגם המשטרה לא מעורבת בעלילה. כך שהרצח הזה הוא רק מורה דרך להתנהגות של האוכלוסייה המסתופפת ומתחברת בסרט. הכל כל כך ריאליסטי לכאורה, גם הקושי לשסף גרון. בסצנה הבאה צעירה פצועה נכנסת לבית מרקחת מבקשת עזרה. היא מתה בבית החולים אחרי שהצילו את התינוקת שבבטנה. הרופאה המיילדת מוצאת את יומנה של הילדה הכתוב רוסית, ומרגע זה קולה של הילדה הכותבת את היומן ילווה את הסרט כקול מספר, לא בהכרח את העלילה, אך סיפור המבהיר את הזדהותה של הרופאה. מהר מאוד מסתבר שהיומן מפליל אנשי מאפיה רוסיים בלונדון. מאפיה בשם "וורי אף זאקוניה" והם לא פחות אכזריים מכל מאפיה אחרת ואולי יותר. מכאן מתחילה להתגלגל עלילה שכולה רצח ודם.אנה, הרופאה יוצאת למסע גילויים בעקבות תרגום היומן, דרכו אנו נחשפים לדרך ההתנהגות ולקודים הפנימיים של ה'וורי זאקוניה'. אנו לומדים שכל אסיר רוסי מקועקע לאורך גופו וכל קעקוע מספר עליו סיפור. איפה נכלא, מה עשה, מה נטיותיו, לאיזו קבוצה הוא שייך. גופו של ויגו מורטנסן מקועקע דיו כדי להיות חלק מהזאקוניה.הקבוצה הלונדונית עוסקת בסחר נשים, בעיקר קטינות, הברחות וכל מה שעשוי להיות פלילי. אנה מתקרבת לעולם הזה כי בידיה היומן המפליל את ראש הזאקונייה. מורטינסן הוא המוציא והמביא. נהג המבצע גם את הרציחות בשמו של "המלך".ויגווהנה, למרות הסצנות הקשות לצפייה והמורטות עצבים לקרוננברג יש אג'נדה החוזרת על עצמה פעם שנייה, אחרי 'היסטוריה של אלימות'. הסרט כולו מלחמה בטוב הנראה לעין, ברע הנראה לעין ובזרמים הסמויים שהם לא לכאן ולא לכאן, טוב ורע נזילים לחלוטין. וכמו ב'היסטוריה של אלימות' ויגו מורטנסן הוא המפתח הקשוח וקפוא המבע. הוא המפה עליה משרטט קרוננברג את כוונותיו. בסרט אחד הוא נראה כמו האיש השקט והטוב בעיירה רדומה היכול להפוך באחת לרוצח מקצועי וכאן גם כשהוא מכונת הריגה ומבצע את הרציחות הנוראיות משהו בדמותו אינו דוחה לגמרי. הוא מצליח לא להראות כהתגשמות הרוע למרות הקור המקפיא בו מבתר והורג.אפשר להגיד שבמידה מסוימת הסרטים הם היפוך אחד של השני או תאומי מראה. הסיפור כמובן שונה לחלוטין אך הסגנון וסימן השאלה הגדול מה טוב ומה רע בשני הסרטים הופכים אותם ליחידה מסוימת.אנה (נעמי ווטס) מסתבכת בסיפור לא רק בגלל היומן שנפל לידיה. אלא בגלל המשיכה הכפולה שלה לתינוקת שנולדה, מכיוון שהיא עצמה הפילה תינוק, וגם לניקולאי (מורטינסון) החידה הקפואה, כמראה שלא רק אנה נמשכת לניקולאי, זה אמנם לא נאמר בפירוש אך בנו של "המלך" שהוא , כנראה, הומו, או לפחות מרכלים עליו ככזה, כנראה נמשך, לניקולאי או לפחות נהנה לראות אותו מקיים יחסים עם אישה. אך המאבק לחיים ומוות הוא לא של אנה ולא של התינוקת. בסצנה מרכזית מורטינסון הרצחני והמקועקע, המציג גוף עירום לחלוטין שכולו סיפור, נלחם על חייו עירום לחלוטין בבית מרחץ. החרסינה הלבנה מתמלאת כתמי דם ולמרות רצחנותו יש רצון שניקולאי ינצח את המרצחים שנשלחו בעקבותיו.אם בסרט 'הזבוב' הוא הרס ושינה את גוף האדם, כאן הגוף מספר חלק מהסיפור. גופו של ויגו מורטינסן גם כשהוא נחתך בקרב נשאר אותו גוף מפואר, למרות שמורטינסן איננו נער צעיר יותר. ומאז תפקידו המפורסם כ-אראגורן בשר הטבעות עברו מספר שנים. קרוננברג הקנדי שסרטו הקודם התרחש בעיירה אמריקאית העביר את מקום התרחשות העלילה ללונדון. לונדון של דירות מעמד בינוני ממוצע. ומסעדת פאר רוסית אחת. סמיון בעל המסעדה נראה בסצנה הראשונה כמו סבא טוב המבשל בורשט במסעדה רוסית, והצבע האדום של הבורשט לא יהיה הפעם היחידה שהוא מתקשר אל הסבא החביב המתגלה להיות הסנדק הגדול ואחד מאלו המניעים את העלילה. ארמין מולר שטאל השחקן הגרמני משחק את הדמות רבת הפנים. את בנו קיריל משחק וינסן קאסל הצרפתי. סמיון היה מעדיף שניקולאי יהיה בנו, אך הדם המשפחתי והכבוד מכריכים אותו להתנהג אחרת. את דודה של אנה משחק הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי.ואם יחסים משפחתיים הרי שהמקבילה למשפחת הרוסים האיומים, אנה מקיימת יחסי בת – אם עם אמא ודוד דואג שהוא סוג של תחליף אב, שגם הם ממוצא רוסי.

נעמי

צריך לשים לב לסולם הצבעים שבסרט. המסעדה "המפוארת" אדומה, ולמרות השירה הקיצ'ית והכינור ברקע היא מבשרת רע, בעוד ביתה של אנה בהיר וגם אם אינו מפואר כלל הוא נראה נעים כמו בית משפחה בטוחה.

ויגו

הסרט מרתק מאוד. מותח ומעצבן. יהיו צופים שיסיטו עיניים מהמסך לעתים. האווירה העכורה והקור הנודף מהסצנות הקשות ביותר נותנות לסרט גוון של אווירה מוזרה. כל השחקנים עוברים בקלות משפה לשפה. רוסית ואנגלית מתחלפות חליפות והשחקנים, כן השחקנים. כולם מצוינים. קרוננברג מפעיל אותם ומדריך אותם להגיע למקומות הדו משמעיים אותם הוא מקרין על הסרט כולו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר