אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרחק ממנה


התמונה של דן לחמן

דארלינג חולה באלצהיימר. איזה כאב לב. ואם לדארלינג יש אלצהיימר אז סימן שעברו המון שנים והאישה היפה והמרנינה הזאת הגיע לגיל שבו זה אפשרי.דארלינג היא ג'ולי כריסטי, וגם עליה קשה לחשוב כעל מישהי עם אלצהיימר. הבחירה של כריסטי לתפקיד כזה מעמידה את הסרט מיד במקום אחר. לכריסטי הייתה איכות שהיא מעבר לאיכות משחרה או יופייה. הייתה בה איזו קרינה שהפכה אותה מושא למישהי שהיית רוצה להתיידד אתה, להיות קרוב אליה. ל-אודרי הפבורן המבוגרת ממנה נדמה לי הייתה את האיכות הזאת, את החן המיוחד והנוסף. אם היו מלהקים את ג'ין פונדה שהיא בערך בת גילה של כריסטי לא היינו מתרגשים אלא אומרים, מעניין, נראה איך השחקנית המצוינת הזאת תשחק חולת אלצהיימר. בט דייויס בזמנו נועדה לשחק את כל המחלות שבעולם. לג'ון קרואפורד היינו מאחלים אלצהיימר. את ג'ודי דאנץ' הקולנוע פגש מאוחר מדי כך שכשהיא שיחקה חולת אלצהיימר בסרט איריס המבוסס על חיי הסופרת איריס מרדוק הרי שזו הייתה עוד הפגנת משחק מרשימה. לא לקחנו זאת אישית.אם היו מלהקים לסרט זה את ג'יין פונדה היינו מצפים לראות איך שחקנית מצוינת תתמודד עם התפקיד. אבל כריסטי? ג'ולי שלנו. היפה הזוהרת המדהימה? תארו לעצמכם למשל בעוד שלושים שנה את ג'וליה רוברטס חולת אלצהיימר. ואינני מזכיר זאת סתם. אנחנו מביאים אתנו לקולנוע במודע או לא את דמות השחקנים ואת היחס שלנו אליהם.בשנים האחרונות הקולנוע הקנדי הפך להיות ערובה לסרטים יוצאי דופן ומרתקים. אושר. המתיקות שאחרי. שיחות מלוכלכות ו-שיחות נפש, המשכו. מסתבר שלקנדים יש מאגר של שחקנים מצוינים אך לעתים הם נעזרים ביבוא מבחוץ, איאן הולם, ויג מורטינסן ועוד כמה.הוליווד הייתה תמיד יצרנית הסרטים הגדולה ולעתים הוציאה סרטים מצוינים אך הקולנוע האיכותי והאחר נע בגלים. אחרי המלחמה היה זה הקולנוע הניאו ריאליסטי האיטלקי. אחריו הגל החדש הצרפתי שנדד לאנגליה והוליד שם קולנוע חדש ומשם לצ'כיה. וכך הלאה. בשנים האחרונות, נראה לי, קנדה היא המוליכה בקולנוע המרתק והיוצא דופן. שרה פולי מוכרת לנו כשחקנית. כעת עברה לצד השני של העשייה גם כתבה את התסריט וגם ביימה את הסרט העצוב והנוגה הזה. אינני יודע מניין לאישה צעירה ידע עמוק באלצהיימר ייתכן שפגשה בו בחייה.

אך הבנתה, ורגישותה יצרו סרט מרטיט. עצוב ונוגה כי אין בו התפרצויות דרמטיות או שיאים מלודרמטיים. הכל שקט מאוד. ובאופן מפתיע ובלתי צפוי הסרט איננו מאלו הנקראים סוחטי דמעות. הוא נראה כל כך מציאותי ואמיתי וכל כך שקט. אין בו סצנה אחת בה מרימים קול או צועקים. הכל מתנהל בשיחות של אנשים שמכירים אחד את השני יש להם רקע אינטלקטואלי וכעת היא הולכת ונשמטת ואין טעם לצעוק על איש.

ג'ולי כריסטי, גורדון פינסנט- הקנדי. מתוך הסרט

הזוג פיונה (כריסטי) וגראנט (גורדון פינסנט- הקנדי), זוג אינטלקטואלים חמים ורגישים נשואים מזה ארבעים וארבע שנים ואהבתם עדיין גדולה. אלא שפיונה מתחילה להראות סימני שכחה. בהתחלה קטנים אך הם הולכים ומתגברים עד שהיא מאובחנת כחולת אלצהיימר. היא עדיין בחלק מחושיה, קוראת ספרים על המחלה ומבינה מהעומד לקרוא לה. ההתדרדרות נמשכת והיא זו המחליטה להתאשפז בבית חולים סיעודי, שגראנט צריך להסכים בסופו של דבר לאשפז אותה. שם נאמר לו לא לבקר אותה חודש, כדי שתתרגל למקום. כשהוא חוזר אחרי חודש היא כבר איננה זוכרת אותו ולעומת זאת יצרה קשר עם חולה אחר.

גראנט עוקב אחרי התפתחות הקשר החדש. הוא אוהב אותה ומוכרח להבין שהיא אינה אחראית יותר. גראנט אכול רגשי אשמה על בגידות קטנות עם סטודנטיות, ולעתים חושד שפיונה נוקמת בו עכשיו, עד שהוא עצמו צריך להשלים סופית עם מצבה האמיתי.מעבר למעקב אחרי שלבי המחלה של פיונה עוקב הסרט אחרי התהליכים שעובר בעלה. ומי שסובל באמת מהמחלה זה הוא. היא כבר איננה סובלת.גראנט יוצר קשר עם אשתו של אוברי, החולה אתו יצרה פיונה קשר. אוברי עזב את המקום ופיונה נכנסה לדיכאון, גראנט למען בריאותה של פיונה מנסה להחזיר את אוברי אך במקום זאת הוא פוגש את אשתו (דוקאקיס) ונוצר ביניהם שיק, אמיתי או לא, לרגע. אך גראנט יודע שבסופו של דבר יקריב את עצמו למען השקט של פיונה. וכל מערכת היחסים ומלחמת הכוחות שביניהם תיגמר בשקט, פיונה אינה נוקמת בו והוא מכפר על העבר. האהבה בת הארבעים וחמש חזקה מכל. הוא צריך לגייס את כל הכוחות שלו להבין שהיא כבר איננה האישה שהכיר ואהב, גם אם אהבתו שלו חיה בקרבו. והשאלה אם היא משחקת משחק או מנצלת רגעי ערות אחרונים להתנקם, כולם בחרדותיו הפרטיות.לא קל לצפות בסרט. צעירים לא יתחברו אליו ומבוגרים עשויים לחוש אי נוחות. ההתמודדות עם זקנה מחלה ומוות גם כשהיא מוצגת בעדנה גדולה נוגעת בנימי נפש מפחידים.אך בסופו של דבר הסרט הוא הצדעה גדולה לאהבה העומדת בפני כל ולנפש האנושית המתגלה בגדולתה.פולי הצליחה להדריך את השחקנים ברגישות ולא נפלה למלכודת סרטי המחלה. כולם מצוינים. שני השחקנים הראשיים. אולימפיה דוקאקיס בתפקיד קטן. מייקל מרפי הזכור מתפקידי משנה רבים אצל וודי אלן הצעיר כאוברי אתו יוצרת פיונה קשר. ומשחק כאן תפקיד בו איננו מוציא מלה מפיו מלבד יבבה חנוקה אחת.

האם החיבוק האחרון שלהם ורגע ההזכרות שיש או אין לפיונה או הפיאנד. לא מחלתה תחזור בעוד רגע, אך זוג הנשוי כל כך הרבה שנים חווים יחד רגעים אחרונים של צליות בקשר.ג'ולי כריסטי עדיין קורנת. היא מתקרבת לגיל שבעים ועדיין מרשה שיצלמו אותה מקרוב קרוב בלי פחד ומראה שלא איבדה את הזוהר הפנימי שלה. שהקרינה הישנה שלה פועלת גם בגילה המתקדם. לא פחדה מקלוזאפים של פניה ושל ידיה. היא מכבדת את גילה ויש לה סיבה טובה. היא מוכיחה מחדש שהיא שחקנית מצוינת ולא רק יפה לרגע. מדי פעם יש פלשבק לפיונה הצעירה. הצטערתי שפולי לא בחרה לשבץ כמה מהתמונות המוקדמות של כריסטי כדי לזעזע מעט את הקהל שאולי אינו זוכר כרב את יופיה הקורן והמיוחד. פולי בחרה צעירה בלונדית אחרת שאין לה את האיכות ההיא.

כל מי שמוכן להסתכן בסרט לא רגיל שכזה ייהנה עד מאוד.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן