חופשת קיץ


התמונה של דן לחמן
59 צפיות

הסרט מתחיל בלי כותרות, מבין ספרי קודש מונחים בערימה על שולחן מתגלים פניו של איש חרדי. לוקח עוד רגע להבין שזה אסי דיין. וזה לא רק עניין של איפור. דיין נראה חרדי כל כך אוטנטי עד לכדי בלבול. המצלמה מתרכזת נפרדת משוטטת על פנים על חפצים. אחרי כחמש שש דקות ואולי יותר אתה תמה מתי תאמר סוף סוף איזו מלה. וכשכבר נאמרות מלים הן לא ממש מאלו שאנחנו רגילים לשמוע. אב קורא בשם בנו. אם אומרת מששפט לבן. והמצלמה ממשיכה לעקוב אחרי האנשים, מתרכזת בפנים. אחרי רבע שעה כשאתה חש כבר נסחף לעומק הסרט אתה מבין שזו לא תהיה דרמה מילולית. הכל יישאר תלוי במצלמה בצבע במוסיקה ובפנים של השחקנים. שלושה שחקנים. אב, אם ובן קטן. וזה לכל אורך הסרט.זה הסרט המינימליסטי ביותר שנעשה כאן אי פעם למיטב זכרוני. בצילומים נפלאים ומוסיקה מתואמת במידה לא ידועה כאן אנו נסחפים לתוך חיי אנשים זרים לנו כל כך.דויד וולך הבמאי היה תלמיד בישיבת פוניבז' והוא חסר ניסיון קולנועי ואי אפשר להפסיק לשאול מנין לו הידע לעשות סרט כזה. עם חזון והבנת המצלמה והבד. לסמוך לאורך שמונים דקות על מבטי עיניים.אין בסרט עלילה במשמעות שאנו מכירים. אנו עוקבים אחרי צורת חיים ושגרה של משפחה חרדית, חרדית אמיתית. לא פוליטית לשם שינוי ולא כסמל לגישור בין האחר. שבה האב הרב מלמד את בנו הקטן הלכות תפילה ומשמעות לכל פעולה קטנה שהוא עושה. הטקסט ברובו דברי תורה הלכות ולימוד. אלא שלאט משמעות הדרשנות של הרב מוליכה אותנו לתוך נבכי מחשבה עמוקה שלחילונים שלא מכירים את הדת באמת אין קשר אליה, הם לא מכירים ואינם מבינים ונדמה לי שגם החרדים לא כולם מכירים את כל המצוות, גם כשנדמה להם שהם מקפידים בקלה כבחמורה. והסרט כבדרכו הכמעט חתרנית הופך להיות כמעט סרט אנטי דתי. ונותן בידי החילונים תחמושת רגשית יותר ממעשית נגד הדת. נגד הגזענות הדתית, כי הרי כל מי שאיננו דתי איננו נחשב והוא חי בעולם רק לתועלתם וצרכיהם של הצדיקים. האב, שאוהב אולי את בנו איך איננו יכול להגיד לו משפט אחד של חולין. כשהוא מדבר אתו הרי זה רק על דברי תורה והליכות. המצוות שעשויות להיות חסרות פשר ואכזריות.אמונה עמוקה חסרת שאלות ופניות. מנהגים פנימיים. מערכת יחסים משפחתית שלא נאמרת בה מלה על מערכת היחסים הפנימית. וולך מראה לנו את האם בעיקר אחרי שאמרה את תפילת היום האחרונה שלפני השינה שאחריה אסור לה לדבר. האב אינו מדבר על מה שאינו דבר קודש.. הוא אמור בתחילת הסרט לספר לבנו שהם יוצאים לטיול אך הוא כל כך עסוק בספרי הקודש עד שהילד נרדם ואינו שומע כלל על החופשה. והכל בלי מלים. מצלמה, תאורה נפלאה, ופנים. פניו של אסי דיין שאי אפשר להבין כלל איך האיש הזה אחרי כל מה שאנחנו יודעים עליו כאישיות פרטית יכול לשחק את האיש הקדוש הזה בלי שנייה של זיוף.הסרט מזכיר לפחות שני יוצרים. האחד הצרפתי רובר ברסון הנזירי והשני קישלובסקי. אותה ראיה של סרט סגור וחמור. חסר לי איזה קלוזאפ ארוך על עין דומעת כדי להכניס גם את תאודור דרייר גאון הדני של הסרט האילם ו-ז'אן דארק שלו לרשימת המשפיעים, במחשבה שנייה, הוא נוכח שם במלוא עצמת הדימויים והאסתטיקה שלו. כן הסרט הרי כמעט אילם. וכולו עסוק בפני האדם.ואם משהו לא לגמרי ברור הרי שרגע לפני היציאה לחופשה לומד הילד בחדר על עקידת יצחק. את איל הקרטון אותו הוא אמור להדביק לדמויות אברהם ויצחק, אך האיל נופל ואינו נדבק. לא יבוא מי שיציל את מנחמק'ה הקטן. מנחמק'ה רואה יונה דוגרת על החלון. כשבוקעים הביצים קם האב הצדיק ומלמד את בנו את מצוות השלכת אם ומגרש את היונה מהקן. מצווה חמורה. כמו שהוא מסביר. חיות אין להן רצון ולכן אינן נחשבות בעיני אלוהים. והשקט ממשיך ורק המבט המתמשך של הילד מגלה את הכאב הפנימי. הוא איננו מוחה ואיננו צועק. ולא כמו בסרט שבו יש גיבור סרט, הילד אינו מורד אינו מרים קול. המועקה של השקט הולכת נמשכת ומשתלטת. הרב חייב לבצע את המצווה האכזרית הזו של שילוח האם בידיעה שהגוזלים ימותו. אין הסבר אמיתי למצווה תמוהה. הוא עצמו מפחד מהיונה. לגבר דתי אין קשר לחיות אלא אם כן הן מבושלות על צלחתו. הנשים קונות את העוף והדג. וולך איננו מפחד להראות את קשיות לבו של אלוהים, של הפרשנים. הרי הכל פרשנות. קיומו ורצונו של אלוהים כפי שהוא מבין אותו הוא מעל לכל.האם, עקרת הבית, חסרת מלה משלה. כולה נתונה לטיפול הבית המשפחה וקיום המצוות. כשהיא באה לרגע לחצר החדר בו לומד בנה הקטן הוא מגרש אותה כי לנשים אסור להיכנס למקום הזה. והיא מקבלת בהבנה את ההדרה שלה.הרמזים לדרמה שתתרחש עוד מעט קט הולכים ומצטברים, אך אין דרמה או מלודרמה.אמרתי כבר שאסי דיין מופלא בסרט. הוא כבר שיחק פעם רב, בסרט ההסדר, אלא ששם היה רב שונה לחלוטין. רב סוער של נערי הגבעות וישיבות הסדר. כאן הוא מופנם, ורק עינו העוקבת אחרי הילד או האישה או מלה בספר מגלה משהו מהמתרחש בתוכו.שרון הכהן בר מצוינת בתפקיד האישה. היא עצורה אך גם אימהית וחמה אל הילד ומלאת כבוד אל בעלה הרב.ומי שלא יתחלחל לתגובתו האחרונה של הרב, "הייתי עסוק בתפילה, הייתי בזרועותיו של אלוהים" לבו גס לסרט סגפני כזה. ואם מותר להגיד מין דבר שכזה הסרט עצמו הוא דתי עד קצה הפריים והרגע הכי קטן שלו. ועוד יותר, אלוהים נישק את וולך. והמלאך את כל האחרים בסרט.בדרך כלל קשה לי מאוד סרט עם ילד בעל תפקיד שסופו טראגי אך כאן לא חשתי שום מניפולציה רגשית ואלין גרייף הקטן משחק באותו איפוק שכל הסרט עשוי בו וקשה להבין איך במאי חסר ניסיון הוציא משחק כזה מילד.אין לי מלים נוספות לשבחים לבמאי ולכל אלו שעסקו בעשייה. אני יכול להבין מדוע הסרט זכה במקום ראשון בפסטיבל טרייבקה בניו יורק. אין הרבה סרטים ראשונים כאלה שנראים כאילו מייסטר גדול עשה אותם.יש לי תחושה מרה שהסרט ירד מהר. בערב שראיתי אותו היינו ארבע צופים. בקצב הזה הקולנוע לא יוכל להמשיך להקרין אותו. גם אנשים חסרי סבלנות עמוקה צריכים לרוץ לראות את הסרט רק כדי שאפשר יהיה להראות שיש מקום וקהל גם לסרט כזה. לסרט הזה במיוחד.תוספת אחת אחרונה ומאוחרת. אין לי התחלה של הבנה איך הסרט לא היה מועמד ולא זכה בשום פרס בטקס האופיר הישראלי. ייתכן שאנשי האקדמיה פחדו להשתעמם ולא הלכו לראות. הקהל צריך להוכיח את ההיפך.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר