אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עמוס גוטמן - מארז אסופת סרטיו


התמונה של דן לחמן

בימים אלו הוציאה "האוזן השלישית" אחרי עבודה ארוכה מארז של ארבעת סרטיו הארוכים של עמוס גוטמן. ארבעת הארוכים, שלושת הקצרים, זה כל ההספק של גוטמן. עליהם נוסף סרטו הדוקומנטרי של רן קוצר "עמוס גוטמן, במאי". בסופו של כל סרט יש בונוס, דברים שאנשים אמרו על עמוס גוטמן כשצולמו לסרט של רן קוצר ומפאת קוצר היריעה לא נכנסו לסרט ההוא אך הותאמו לסרטים של עמוס גוטמן.

עמוס

עמוס גוטמן. צילום: דן לחמן

מכיוון שסרטיו של גוטמן לא זכו להצלחה מסחרית ואינני יכול לדעת כמה אנשים טרחו לראות את סרטיו בהקרנות חוזרו בטלוויזיה, שמו הפך למוכר וידוע יותר מסרטיו. בחוגי התעשיה, יצרנים ומבקרים יש הערכה לחדשנות והמיוחדות שלו, הקהל ברובו אינו יודע במה המדובר.לא סתם הסרט של רן קוצר פותח במונולוג שפותח את הסרט 'נגוע'. טקסט מכונן של ועל עמוס גוטמן עצמו. אחד החדים והכואבים ביותר שנכתבו וצולמו בארץ."אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או בעלת מודעות פוליטית. שיהיה חייל. שיהיה תושב עיירת פיתוח. שישרת על משחתת. שיהיה אלמנת מלחמה. שיחזור בתשובה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו שיסבול. שלפחות לא ייהנה מזה. המדינה בוערת אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו, הקהל כאן לא יקבל את זה, יש קרובי משפחה מתים למה שיזדהו איתי?הוא לא סימפטי, לא מתחשב, בועט בכל האנשים שרוצים בטובתו, אפילו לא אינטלקטואל יפה נפש ומורכב. איפה אני בתוך כל זה. למי מיועדים הסרטים שלי. כל כך הרבה דברים השתנו מאז התחלתי לעשות את הסרט. אין לי התלבטויות הומוסקסואליות יותר. אין לי רצון בנשים אני ויתרתי על נשים. אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים שעשיתי. לא סרטים חיוביים, לא סרטים שמציג באור הרצוי בשביל האגו, להוכיח שאתה קיים, מדבר, שווה משהו. איפה אני בתוך כל זה? מה יגרום לכם לשלם... מה יגרום לכם לבכות? אני חי את זה (את ההומוסקסואליות). על מה הסרט? הסרט על מה שנשאר. נשאר רק הצורך לעשות את הסרט". אם זו הפתיחה לסרטו הגדול הראשון, לאן היה יכול ללכת משם. אי אפשר להתחיל לדבר על עמוס גוטמן אלא מן המונולוג הזה. הוא קבע את נקודת ההתייחסות הראשונית לכל מי שירצה לומר עליו דבר מה ברצינות.אלא שלפני הסרט הארוך הזה עשה שלושה סרטים קצרים, סרטים בהם הייתי מעורב בצורות שונות. פגשתי את עמוס כשהיה נער צעיר. נער שאהב קולנוע יותר מכל אדם אחר שהכרתי. הוא אהב בעצמו ושאב אל תוכו את אהבת כל סביבתו לקולנוע. צעיר יפה תואר במידה שלא תתואר. ואם אני חשוד במשוא פנים הרי שבסרט התיעודי של רן קוצר אין אחד שלא מדבר על יופיו, גברים ונשים. כולם נכבשו לקסם המראה כתכונה הראשונית המושכת ביותר. גברים סטרייטים לחלוטין.צריך להבין שעמוס גוטמן היה חדשן בשדה הקולנוע הישראלי. לא רק בנושאים בהם טיפל, אלא באסתטיקה שכמוה לא נראתה קודם לכן, ובעצם גם לא אחרי. על הפרובוקטיביות של הנושאים כבר נאמר די הרבה. אבל צריך להגיד דבר ששוכחים. עמוס גוטמן העמיד מול הקולנוע שנוצר כאן ומול החברה ארץ ישראל אחרת. לא זאת של שדות שבעמק. חיים דקדנטיים של לילה. איש לא הראה ומעט מאוד מהצופים ראו במציאות את התחנה המרכזית בלילה כמו שעמוס העמיד מול הצופים ב'בר 51'. תל אביב שכולה אופל. מוזרות מפחידה שכולה פיוט מעושן. כל הסרטים שלו הם סרטי לילה. לילה המוכר למעטים מאוד. חתרן שלא ידע שהוא כזה. חתרן, מכיוון שהעלה את חיי האחד ולא הרבים, והאחד היה עמוס גוטמן עצמו,. לעמוס הייתה ראייה רחבה של סרט. לא רק הסיפור המוליך והמרכזי. דמויות שחולפות סרט לרגע נוגעות עם סיפור קטן, לעתים כמה פריימים שמגדירים אותם, שמוסיפים עומק ועניין.בדרכו המיוחדת שהלכה והתפתחה עמוס גוטמן עשה את הסרטים היפים ביותר שנעשו בארץ. טעמו הלך והתפתח מסרט לסרט. אם עוקבים אחרי ההתפתחות אפילו רק בין נגוע לבר 51 אפשר לראות את התקדמות טעמו.אם הייתה לנו מסורת בארץ של שורות בלתי נשכחות לציטוט מהקולנוע שלנו, כמו שכל אוהב קולנוע מכיר משפטים של סרטי מפתח, ובארץ לא רק מגבעת חלפון, הרי שכניסתה של עדה ואלרי טל לסרט, נעל אחת שבורת עקב בידה ותרמוס מהביל בשנייה מבעד לחושך ולערפילי התחנה המרכזית ניגשת לג'וליאנו מר ואומרת "רוצה לעשות הכרות עם עצמי. אפולוניה גולדשטיין. אנשנטה". שורה שרק בטי דייוויס הייתה עושה יותר טוב כנראה. אבל על סרטיו כבר כתבתי מספיק. בהמשך אולי עוד אומר כמה דברים על הקולנוע, אבל הפעם החלטתי לספר על עמוס ממקום אחר.אי אפשר היה להביא אותו לשיחה רצינית על סרטים. תמיד דיבר על הדברים השוליים, על מה שמיפייף. התסרוקת של זאת השמלה של ההיא. המראה השונה. רק שנים אחר כך הבנתי שגרם לזה פחד לא להישמע טיפש מדי. שלא העז לדבר ברצינות. אך במוחו ניתח והפנים כל צילום. ייתכן שלא חיפש משמעויות פילוסופיות גדולות אך הוא הבין את עשיית כל סרט לעומקו. אני זוכר שאמר לי כשיצאנו מהסרט "כפכפי עץ ": זה סרט נורא יפה אבל לא מאלה שארצה לראות שוב, לא מאלה שיהיו לי בבית ולא מאלה שאני רוצה לעשות, זה סרט של קולנוע לא שלי"כשבא לבקש עזרה בסרט גמר שלו בבית צבי סירבתי. לא ידעתי אם מעבר לאהבה שלו יש גם כישרון אמיתי, פחדתי שמא אצטרך להגיד דברים רעים והוא יפגע, וממילא גם הייתי משוחד. אך כשגמר לצלם וביקש ממני לראות ולהציע לו מוסיקה מתאימה נפעמתי. זה היה סרט בוגר ומדהים של אמן קולנוע. בלי טקסט הסרט מעביר סיפור התלבטות ובדידות של נער צעיר. המוסיקה שהצעתי לו ומלווה את הסרט היא מתוך טריסטן ואיזולדה, לא מצאתי משהו מתאים יותר רוחני ואקסטאטי יותר.אחרי זה כבר לא סירבתי לעבוד אתו על סרטו הבא. "מקום בטוח" הינו סיפור על נער בתיכון המגלה את המשיכה הראשונית שלו לגברים. יש בסרט את האהבה הגדולה של עמוס לקולנוע. שני סרטים מצוטטים בסרט, האחד "חידון בחרוזים" שהיה מסוג הסרטים האהובים עליו וצלילי המוסיקה כסמל לכל המיוזיקלס שהעריץ.במשך הכתיבה לא היה שם לגיבור הסרט. בדקנו שמות והתחלנו להתייחס אליו רק בשם משפחה שנראה לנו מתאים. ביום צילומים אחד ביקש ממני לא לבוא מכיוון שהשחקנית ששיחקה את האם ביקשה שרק הוא והצוות הממשי יהיו נוכחים. אלא שבאותו יום צולמה סצנה בו קוראים לילד בשמו. עמוס נתן לילד את השם דני, עד להקרנה הראשונה לא ידעתי.לילה אחד בא אלי וביקש טובה, בחור שהיה אמור לשחק תפקיד של מישהו המתחיל עם הנער הודיע שלא יבוא. הוא ביקש ממני לשחק את התפקיד ולא יכולתי לסרב. רק זמן רב אחרי הודה עמוס שמעולם לא היה שחקן אחר והוא ייעד את התפקיד לי. דרך להכניס אותי לחייו.שחקנים הנבחנים לתפקיד לא יודעים מדוע זכו בו. הבחירה לא נעשית בהכרח לפי כישרונם. אצל עמוס דמיון פיזי, גובה, מבנה של אף מחודד או לחיים גבוהות קבעו לעתים יותר מדברים אחרים. לעתים, אם מסתכלים בסרט התיעודי מי היה החבר שלו בזמן עשיית 'חסד מופלא' ומדוע גל הויברגר נבחר הדבר נעשה ברור. עמוס הנציח את הסביבה שלו. את מעילי הטוויד שלו.לקח לו זמן רב עד שהעז לעבוד עם שחקנים מקצועיים של ממש. הוא פחד שלא יעז להדריך אותם או שלא ישמעו לו. כשצבר ניסיון הראה שהשחקנים עובדים אתו נפלא. אמרתי לו פעם שיש דבר מרפא בשבילו בעשייה הקולנועית, כל סרט הוא יצירת יחסים לזמן מוגבל. לכולם ברור שיום הצילומים האחרון הוא גם סופם הקשר. אלא אם כן מתוך בחירה קשר עשוי להמשך.אני תמיד חש שתנוכי אזני מסמיקות כשאני רואה את "נגוע" הקצר. כשכתבנו את הסצנה המרכזית ידעתי שאני רוצה שאת הסצנה תלווה אריה של מריה קאלאס. ידעתי איזו. עמוס שמע אותה כמה פעמים והטמיע את הקצב והאווירה, וכך הופיע בתסריט סיפור קטן על ערב בו זרקו על מריה קאלאס צנוניות. אני רציתי ועמוס הסכים שנעשה ניסיון להשמיע אריה שלמה שתכסה סצנה שלמה בלי שתחתך באמצע. החלטנו גם לתת לשלושה לשבת להקשיב במשך דקה שלמה למוסיקה בלי שידברו, ורק המבטים יבנו מתח של יחסים. אלא שהדירה שהיינו אמורים לצלם בה ארבע ימים ניתנה לנו בסוף רק לשלושה היינו צריכים לקצר במהירות את התסריט. הורדנו והורדנו. בסופו של דבר האריה לא התאימה. היא הייתה קצרה מדי או ארוכה מדי. בסופו של דבר בחרתי קטע ששרה זמרת אחרת, אך הטקסט בסצנה נשאר על מריה קאלאס. ולמרות שהצופים לא יודעים אני חש מבוכה מסוימת. נשאלתי הרבה פעמים על פס הקול בסרטים הקצרים. איך נבחרו השירים. אחרי שראיתי את העריכה הראשונית של 'נגוע' עמוס הביא עשרות תקליטים וישבנו יחד לבחור. ואז שמעתי בשיר אחד את השורה ""the writing on the wall" וידעתי מיד לאיזו סצנה יכנס השיר. רצינו מאוד ששיר של אמנדה ליר ייכנס לסרט. אמנדה ליר הייתה דנה אינטרנשיונל מוקדמת שהתכחשה לעובדה. וכששמעתי שורה בשיר ""follow me" ידעתי שזה השיר שיסגור את הסרט. קצת יתר מדי ברור ותמים אבל אני חייב להגיד שפס הקול עובד נכון עד היום.כשגמרנו לעבוד על "מקום בטוח" התחלנו לעבוד על "נגוע" אז לא ידענו שזה יהיה 'נגוע הקצר' שבעקבותיו יבוא 'נגוע הארוך'. התחלנו לחשוב על סיפור. ניסינו למצוא דמות שתהיה לה סיבה להופיע במועדון דמוי "עומר כאיים" שהיה פעם מקום של הופעות, מצד אחד זמרים ובהמשך מופעי סטריפטיז. יפו בלילה. בליינים שלא מהסוג הביתי המקובל.בשלב מסוים עמוס פגש צעיר יפה תואר שבא מחיפה, אחד חיים כהן. ילד ששיחק שם בתיאטרון ילדים מקומי ועמוס רצה שנשנה את התסריט שיתאים וייהפך להיות חייו של חיים. סירבתי. חיים כהן לא קיבל את התפקיד, עם הזמן הפך להיות הזמר אדם. ואז הוא אמר לי ששמע על איזה מייצג של בחור מאוד מוכשר. הלכנו למועדון התיאטרון ( לא זה של היום) וראינו את בועז תורג'מן, אחותו ועוד שניים שלושה צעירים מעלים מופע קטן. המופע נעלם מזמן, אך עמוס נכבש בדמותו של בועז, הומו קטן נשי מאוד, יותר מהמקובל בימים ההם, נועז מבחינה חברתית. הוא החליט והייתי חייב ללכת בעקבותיו לבנות את התסריט ליכולות של בועז. הסרט הזה נפלא חדשני ומיוחד ולא חשוב כמה סרטים הומואיים אחרים נעשו אחריו. היופי המיוחד של הסרט האפל הזה חונק עד היום.עכשיו, שנים אחרי מותו אפשר, וצריך להתנתק מהמוטיבים האוטוביוגראפיים של סרטיו ולבחון אותם כסרטיו של "אוטר" קולנועי. ואז מתגלים כל הרבדים העמוקים האמיתיים. כמו כל היוצרים הגדולים מה שיש אצל עמוס גוטמן בצורה הנכונה ביותר הוא הרגש, רגש אותנטי ואמיתי שצובט ומכה בצופה. אין רגע של זיוף בשטח הרגשי. ולכן כשבוחנים את הסרטים אחרת מגלים את העולם שמשך את גוטמן בחבלי קסם והפנט אותו. לכן גם אחרי כל הזמן שעבר מאז נעשו, השינוי באקלים התרבותי ההפתעה והאיבה היטשטשו והסרטים נראים אחרים. כשרואים את הסרטים ברצף מתגלה הנושא המרכזי ביצירת גוטמן, המדבר הפנימי, הבדידות המאכלת.אני לא אכנס שוב לניתוח כל סרט בפני עצמו אך אומר רק ש'נגוע' עודנו אחד מהסרטים שוברי הלב. ש"בר 51" הוא אחד מהמלודרמות הכי נפלאות שנעשו כאן ולא רק מהבחינה הסגנונית המיוחדת אלא גם בהסתמכותה על מלודרמות המגיעות כמעט מימי הסרט האילם. שיש בה את ההתייחסות היחידה למצב המקומי בסצנה בת כמה משפטים כשתומס הולך לחפש עבודה במסעדה ובגלל שאיננו ערבי לא מקבלים אותו. שבכל פריים יש רגש זועק המנסה להתפרץ. כמו בסרטיו האחרים. הרגש שנמצא מתחת לפני השטח, הסצנה המדוברת היא בעת משמעות אחת המכילה בתוכה רובד של משמעויות רגשיות שאינן באות לביטוי מילוי.עמוס גוטמן לא היה מודע בכלל לציפיות שעורר בעיבוד דווקא לסרט 'חימו מלך ירושלים'. אלו שציפו להעברה מדויקת של הספר התאכזבו. אלו שחיכו לעוד סרט גוטמני צבעוני ממש לא התחברו. אלו שבאו לראות עוד "כל ממזר מלך או גבעה 24 אינה עונה" לא מצאו את ידיהם ורגליהם. עמוס גוטמן לא ידע באמת מה זו מלחמת השחרור ובקושי הבין את המשמעות המיוחדת של ירושלים. אבל הוא הבין היטב את המצוקה של גברים סגורים בסוג של מצור. את האהבה הבלתי אפשרית של נערה תמה לגוש בשר חסר צורה. את האובדן המוחלט ואת השונות והבדידות. אני אהבתי את הסרט כבר מן ההתחלה. ואחרי איזה זמן עמוס היה יכול להגיד בגאווה ש'חימו' הוא הסרט שפרנס אותו הכי טוב, כי נמכר בכל העולם וראו אותו מליוני צופים. שם, בניגוד לישראל, קיבל ביקורות מצוינות. היום זה הזמן למי שהתאכזב או לא ראה לשפוט את הסרט מחדש.קשה להתייחס אל 'חסד מופלא' כשיודעים מה עמד מאחרי העשיה שלו. לראות את הרקוויאם העצמי הזה ולהישאר בקורתי לתקלה זו או אחרת זו קשיות לב, מה גם שהסרט לא רק שהוא יפה להפליא הוא גם עמוק ונוגה ואמיתי.החסד המופלא איננו רק בסרט הנושא את השם. החסד המופלא הזה הולך אחורנית בזמן ועוטף את כל מכלול הסרטים, את כל רגעי בחסד הקטנטנים המופיעים בסרטים. אין חסד גדול מדהים, ישנם רגעים קטנים של חסד.על דבר אחד אני מרגיש צורך להתנצל. בזמנו לא אהבתי וכתבתי כך על משחקו של שרון אלכסנדר. אני מודה שלא ראיתי לעומק. אינני משנה את דעתי שאלכסנדר הוא שחקן קר אך שחקן שיכול לגייס את התכונות הפרטיות גם אם אינן נעימות לטובת התפקיד הוא שחקן טוב. ובראיה חוזרת אני מודה שאלכסנדר נוגע ללב באמת. ייתכן שהטעות שלי הייתה שחיפשתי את הדמיון הגדול יותר לגוטמן עצמו. שרון שיחק תפקיד וזה שונה ומצוין.

עמוס

עמוס גוטמן. צילום: דן לחמן

שאלו אותי בטלוויזיה אחרי מותו אם אתגעגע אליו. ואמרתי, מה שנוגע לרגשות הפרטיים שלי יישאר ביני לבין עצמי, אך הרעיון שאי אפשר לחכות יותר לעוד סרט של עמוס גוטמן הוא שברון לה ואבדה גדולה לקולנוע הישראלי. כך חשבתי אז בצורה אוטנטית וכך אני ממשיך לחשוב. חסר לי הסרט הבא של גוטמן. הסרט שכבר לא יהיה.הסרטים במארז נראים הרבה אחרת מהדרך בה הוקרנו על הבד או בטלוויזיה. ייתכן שהיה להם עותק גרוע ייתכן שנשחק. אני זוכר צבעים אחרים, הרבה יותר מקומות אפלים, אך ייתכן שזה הדמיון שלי שנתן לסרטים גוונים שונים מאלה שנראים עכשיו במארז. כאן הצילומים נוצצים. בהירים הרבה יותר. הסיפור מודגש יותר אך לתחושתי האווירה המיוחדת קצת טושטשה. למיטב זכרוני שופצה גם העריכה, הורדו כמה שניות מצילומי אווירה שעיכבו את הקצב כל הפרטים בפריים נראים לעין. העיבוד הדיגיטאלי עושה חסד גדול עם הסאונד. זו חוויה קצת שונה לראות את הסרטים מחדש בצורה שונה, אך בכל זאת חוויה.המארז נצפה באדיבות האוזן השלישית

תגובות

הערה

להגדיר אדם ומסעו כ״גירסה מוקדמת של דנה אינטרנשיונל״ זו דהומניזציה.
אמנדה,מעבר למה שעברה עם עצמה לא משנה מה הוא הדבר,היא אמנית זמרת ויוצרת.
אי אפשר להגדיר אדם רק על פי מסעו ואם מנסים אז ההשוואה למסע של אדם אחר פשוט מבזה את מסעו של הראשון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן