אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אינגמר ברגמן


התמונה של דן לחמן

אינגמר

אינגמר ברגמן 1918-2007

היום נפטר הבמאי השוודי אינגמר ברגמן. הוא מת בן 89. ומזה שנים כבר לא עשה סרטים חדשים. משנות החמישים עד סוף השבעים נחשב לאחד מגאוני הקולנוע. כל סרט חדש שלו עורר גל של פרשנויות. הוא היה אחד המורכבים שבין היוצרים.במשך שנים רבות ניהל וביים הצגות בתיאטרון השוודי המלכותי בסטוקהולם. ידוע שבמשך השנה היה כותב את התסריט לסרט הבא שלו, ובחופשת הקיץ היה אוסף את שחקניו ומצלם את הסרט.לפני שנים אחדות ביקרה כאן הלהקה השוודית עם מחזה על חיי המרקיז דה סאד בביומו של אינגמר ברגמן. אין לתאר את גודל החוויה, למרות שאינני מבין שוודית. אך העמדה על הבמה, הקפדה על פרטים. הדרכת שחקנים ( שחקניות בלבד) נפלאה יצרה חוויה בלתי נשכחת.הוא הוכר מיד כשהופץ מחוץ לשוודיה כאחד המאייסטרים הגדולים של הקולנוע. מה שאנשי הגל החדש קראו לו "אוטר" כזה שכתב וביים בעצמו. סופר קולנועי ואולי צריך לקרוא לזה בעברית, מחבר קולנועי, זה המחבר בין כל חלקי היצירה. אין ספרותי יותר מברגמן בעולם הקולנוע. משפרץ את גבולות שוודיה והתחיל לקבל פרסים והערכה כך הלך והוצג יותר ויותר. מועדוני קולנוע חיפשו את סרטיו הישנים. סרטיו עסקו רובם בקונפליקטים משולשים פסיכולוגיים- רוחניים- פילוסופיים. מאבקים בין הטוב והרע. אלוהים והשטן. הם לא היו קלים לצפייה ולהבנה. בשנות החמישים הקולנוע העולמי הושפע עדיין מהוליווד הרעשנית. סרטים עם הרבה פעולה. לא היו סרטים שתקניים, סרטים שהתמקדו במבטים. שלכאורה לא קרה בהם כלום. אצל ברגמן הסרטים היו מינוריים. הוא לא הפיק סימפוניות אדירות אלא מוסיקה קאמרית מעודנת. הקאנווס עליו צייר היו פני השחקניות שלו שמהן דלה כל בדל רגש, אך גם ידיים. הרבה קלוז אפים על תנועות יד מסגירות משהו שונה מהנאמר. בביוגרפיה שלו אמר שניסה ליצור ולצייר מחדש את פני אימו. אני אוהב את כל הנשים, אמר פעם. את הברבוריות וההיפופוטמיות, את המכוערות, היפות, הצעירות והזקנות.אך בסרטיו המוקדמים שפרצו לעולם, תותי בר ( 1957) מעיין הבתולים (1955) ו-החותם השביעי (1959) הגיבורים היו גברים. תותי בר נחשב עם הזמן ליוצא דופן ביצירתו. אז היה עדיין איש צעיר וסיפור חייו של זקן המנסה להבין את עצמו בסוף ימיו, כללו סצנות חלום המושפעות מ-קפקא וגרמו לברגמן להיחשב ספרותי. הסרט גם אם נכתב בידי צעיר עסק בתשוקה, באבדן, בחמלה וקבלה עצמית שלל סוף החיים.

החותם השביעי

סרטי "האגדה" שלו: החותם השביעי, מעיין הבתולים ופני המכשף. סיפרו מה שעשוי היה להיחשב לאגדות. בהוליווד היו הופכים לסרטי ראווה ופעולה והמימד הפילוסופי שלהם היה נמחק. אך היום, אפילו אלו שלא ראו את הסרט בזמנו, או בכלל, מכירים את הסצנה בה האביר משחק עם המוות שחמט על חוף ים שומם. אי אפשר לשכוח את האכזריות של סצנת האונס והרצח ב-מעיין הבתולים.אחר כך באו שישה סרטים שכל שלושה מהם היוו יחד טרילוגיה שהיה נושא או דמות מחברת. מבעד לזכוכית האפלה (1962), השתיקה (63), פרסונה (66).

בכל אחד מאלו היה חיפוש אחרי איזה דבר גדול וטמיר. ב-זכוכית האפלה האלוהים מתגלה לצעירה המופרעת בדמות עכביש. בשתיקה שתי אחיות בעיר זרה שמתרחשת בה מהפיכה, כנראה, הן אינן דוברות את השפה ואין להן יכולת לתקשר עם הסביבה. כשהן נתונות לקונפליקט בינאישי גדול.

בסרטים אלו מופיעות לראשונה הנשים. השחקניות הגדולות של ברגמן. אינגריד טולין, ליב אולמן. מקס פון סידוב ממשיך להופיע, אך כעת הוא בדרך כלל ברקע. לנשים יש קשרים והגברים הם רק מלווים. גונר ביורנסטנד שיהפוך לשחקן המרכזי בסרטיו של אינגמר ברגמן כשסידוב ייסע להוליווד מופיע לראשונה. ב-פרסונה תופיע לראשונה עוד דמות שתיקח חלק גדול בחיי היצירה שלו ובחייו הפרטיים ליו אולמן. בכל הסרטים מערכות היחסים הפסיכולוגיים שבין הנשים היא טעונה וכוחנית. שאלת חיי הנישואים, שקרים, הכוחניות המשפילה ביחסי המין, כל אלו הולכים ומתעצמים מסרט לסרט. עד שבזעקות ולחישות אחת הנשים מגיעה לזה שהיא פוצעת את עצמה באיבר המין שלה בעזרת רסיס זכוכית כדי לא להיעתר לבעלה.

בכל אחד מהסרטים הללו נשאר הצופה עם שאלה שקשה לתת עליה תשובה. האם הצעירה בזכוכית האפלה באמת מטורפת. מה עם שתי האחיות חסרות הקשר שהאחת לסבית בלי עתיד ולשנייה נולד תינוק לא מזמן. למה החליטה שחקנית גדולה המופיעה בתפקיד אלקטרה להפסיק לדבר בהצגת הבכורה. ולכל אורך הסרט אינה מוציאה מלה. מה היא משקפת, מה היא רוצה לא להגיד. והמשמעות הסופית, כשהיא כבר אומרת מלה בסוף הסרט היא אומרת. כלום - לא כלום. מהו הכלום שעליו לא יכלה לדבר. מערכת היחסים המורכבת הנוצרת בין השותקת ובין הצעירה שמובאת לטפל בה שבסופו שני הפנים נמצאות על הבד ובעריכה הן נבלעות האחת בתוך השנייה והופכות לאחת. מי השתלטה על מי.

פרסונה

אחר כך באה הטרילוגיה השנייה. שעת הזאבים (68), בושה (68), תשוקה (69). ב-שעת הזאבים סידוב ואולמן זוג שהבעל צייר המחפש את השקט, הם נוסעים לחיות באי בודד שם הוא מחכה להתגלויות שונות. ב-בושה ברגמן בודק את חיי הנישואין של כנר ואשתו הנתקעים בעיר הנמצאת במלחמה. שאלות של מוסר וקשר בין בני זוג הופכים למרכז התמאטי של הסרט. בתשוקה שני זוגות סידוב ואולמן, יוספסון ואנדרסון מתעמתים בשאלות חיי הנישואים.

שעת הזאבים

כן, ברגמן היה מהבמאים התובעניים ביותר.הוא דרש מהצופה להיות קשוב ומרוכז בכל תאי גופו. לא הייתה אפשרות לשבת רגע בנינוחות. הוא העמיד דרישה חד משמעית לשבת ולעכל את הקושי שהוא מעמיד בפנינו. בין לבין הסרטים שהזכרתי כבר הוא ביים גם קומדיות אחדות. קומדיות לא ממש מצחיקות. תובעניות ובעלות משמעות גם הן.הסרט ה"קל" ביותר שלו, חיוכי ליל קיץ, העוסק בשחקנית מזדקנת הפכו באמריקה למיוזיקל. סרטיו שערבבו בין מהותה של האהבה והזהות האישית. הם דרשו מהקהל את חידוד כל המערכת האינטלקטואלית שלו. העירוב אצלו בין הלב והנפש לעולם לא היה סנטימנטאלי או פשוט. אינגמר ברגמן הסתכל על העולם משוודיה. לא הייתה לו השמש הקליפורנית או האיטלקית. בינו ובין פליני רחשה הערכה רבה. דובר שיצלמו סרט בן שני חלקים שכל אחד מהם יבוים על ידי אחד מהם. הנזירות של ברגמן והפראות של פליני היו יכולים ליצור משהו מרתק. הפרויקט לא יצא אל הפועל.הצלחתם של סרטים כמו החותם השביעי או מעיין הבתולים הביאו להקרנות רטרוספקטיבה של סרטיו המוקדמים. הוא הפך למורה דרך ליצירה פילוסופית בדרך חדשה. וודי אלן חיקה אותו, אחרים עשו עליו פרודיות. המעניין הוא שדווקא השוודים לא ממש אהבו את סרטיו. שוודיה מימנה את סרטיו כי הוא הוציא שם טוב למדינה.

עוד סרט ועוד סרט גרמו לחשוב שהתסריטים שלו, הספרות, חשובים יותר מהסרטים המצולמים. מרוב התרכזות במשמעות שכחתי להסתכל בסרט. אחר כך עשה את זעקות ולחישות ( 72) מושפע או כמחווה לצ'כוב. סיפורן של שלוש אחיות בפרובינציה. כשנשאל על נקודת המוצא של הסרט אמר שרצה לעשות סרט על ארבע נשים בשמלות לבנות מסתובבות בבית מהמאה התשע עשרה. אלא שאצל אינגמר ברגמן האחת גוססת מסרטן לאורך הסרט, הנחמה האישית והנוצרית מביאה אותו אל שיאו. שם הוא התגלה לי מחדש כקולנוען חשוב. מה גם שבכל סרטיו המאוחרים עבד עם הצלם הנפלא סוון ניקויסט שהבין אותו לעומק והצליח לצלם את האווירה המדויקת שברגמן רצה.בסרט תמונות מחיי נישואים ישנה סצנה מקפיאה. הסרט עוסק בחי נישואין כמובן כמרומז משמו, אך יש בסרט סצנה אחת, לא ממש מרכזית שהעבירה בי צמרמורת מסוימת. בסצנה הבעל ארלנד יוספסון מעמיד מול המראה את אשתו, ליב אולמן ומתחיל למנות את השינויים שהשנים חוללו בה לרעה. אין ספר שכל המשתתפים החל מהבמאי והצלם ועד לאחרון הטכנאים הבינו שברגמן מתחשבן באופן אישי עם ליב אולמן. את האומץ שלה לעמוד בסצנה הזאת אי אפשר לתאר.אינגמר ברגמן היה מעורב בחיי השחקנים שלו. הוא היה נשוי כמה פעמים ( 6?) ליב אולמן הגדולה הייתה אם בנו. בתיאטרון ניהל וביים אותם, ואחר כך לקח אותם לקולנוע. מעניין לראות שכמה וכמה מסרטיו הגיבורים הן אמנים. מעניין מה דרש משחקניו שהיו צריכים לשחק שחקנים ומוסיקאים וציירים. משמעות נסתרת או טריוויה פנימית.

המוזר הוא שלא אינגריד טולין ולא ליב אולמן לא הצליחו להגיע לאותו עומק של משחק כשבוימו אצל במאים אחרים בארצות אחרות. אינגמר ברגמן ידע איך לסחוט מכל אחת את כל טיפות הרגש והיכולת שלה.ב1974 ברגמן החמור והקאמרי מצלם את האופרה "חליל הקסם" סרט צבעוני מאוד ומסוגנן. אך אינגמר ברגמן כמו אינגמר ברגמן צילם אותו על בימת תיאטרון עתיק בסטוקהולם ויצר עולם מיוחד במינו לאופרה.בשל שאלות מיסים הוא עבר לגרמניה, שם ביים בהצלחה חלקית סרט אחד. וכשחזר לשוודיה יצר את סדרת הטלוויזיה הנפלאה 'פאני ואלכסנדר' שהפכה אחר כך גם לסרט. הוא כתב ספר אוטוביוגרפי. כמובן שלא מניתי את כל סרטיו, אלא רק את אלו שהיו לי חשובים בדרך הסקירה על יצירתו, ולא שכל האחרים חשובים פחות. אני חייב להודות שלא ראיתי את סרטיו עידנים. אין לי מושג מה עשה בם הזמן. אך לזמנו, היה קולנוען יוצא דופן. האחד שהוכיח שהקולנוע יכול לעסוק בנושאים נשגבים ונעלים. שקלוזאפ על פני אישה יכול להיות הדבר המרגש ביותר בקולנוע. שפילוסופיה ואלוהים אינם דברים המופיעים בכתב ובספרים בלבד. ענק שהלך לעולמו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר