מי ישמור על שומר המסך?

ביום רביעי, ה 13 בדצמבר, שודרה בתוכנית 'שומר מסך' תוכנית אשר חשפה רשת מרפאות להסרת שיער אשר נסגרה 'מהיום למחר' תוך שיד נעלמה העלימה את כל הציוד, וברחה עם כספי הלקוחות, אשר נותרו ללא כספם וללא השירות שהיו אמורים לקבל. התוכנית רמזה על אשמים אפשריים למחדל, לדוגמא: מי שהיו רשומים כבעליה של החברה בספרי 'רשם החברות'. האמנם?

התוכנית אשר שודרה ביום רביעי ה 13 בדצמבר הציגה, כדרכה את המחדל ואת הקורבנות- עשרות לקוחות אשר שילמו מראש כספים ונותרו ללא טיפול להסרת השיער. בעבור כל אחד מהם, כמה אלפי השקלים ששילם גילמו תקופת חיסכון: נפגעת אחת של המכון חסכה את כל חסכונותיה בתקופת הצבא, נפגע אחר חסך במשך שנה וכן הלאה. עוגמת הנפש של הקורבנות הייתה ניכרת- ומוצדקת, ואין ספק שהם זכאים לקבל השירות/ כספם חזרה.

ברם, היו לי השגות על דרך הצגת הדברים בתוכנית. כידוע, בתוכניות מסוג זה כגון 'שומר מסך' העכשווית או 'כלבוטק' הישנה, לקולו המהדהד של הקריין (אשר הידהד בדרמטיות מיוחדת בימי רפי גינת, ופחות בתקופה העכשווית ה'אמנון לוית') יש אפקט של חריצת דין יותר מאשר לפסק דין של בית משפט. כאשר בפסק דין של בית משפט נקבע כי א' הונה את ב', לרוב הציבור אינו מודע לכך, משום שהציבור אינו טורח לעיין בפסקי הדין המייגעים אשר הוצאו מתחת ידו של ביהמ"ש (אף חלקם של הסטודנטים למשפטים אינם טורחים לעשות זאת). אם הידיעה מופיעה בעיתון כלכלי כגון 'גלובס' או 'the marker' לידיעה יש אחריות לשקף את שני הצדדים, או לפחות לכתוב מילים נחרצות אך ורק לאחר שפסק דין ניתן. לא כן בתוכניות עם אפקט 'בלשי' כגון שומר מסך: שם תמונת מצב חלקית שמוצגת נדמית כ'חריצת דין על מעשה רמייה'. בתוכנית 'שומר המסך' ששודרה ביום רביעי לא עלה כל ספק כי אכן, מכון להסרת שיער אשר גבה סכומי כסף מראש מלקוחותיו נסגר בן יום, ללא ספק, במעשה של יד מכוונת שעקרה את הציוד מן המכון בלילה אחד, והותירה את הלקוחות ואת העובדים המומים ונפגעים. יחד עם זאת, של מי תרגיל העוקץ? בעוד שכל מי שמבין דבר או שניים בתחום דיני החברות יכול להבין שכאן ישנו ספק רב מי תכנון וביצע את העוקץ, דומה שלאמנון לוי מ'שומר מסך' לא היה כלל ספק. הולכים לרשם החברות, בודקים את שמות הבעלים, ו'הופ- יש לנו אשמים'. לא משנה שכל מי שלמד משפטים או מכיר את המציאות בחברות מכיר את אלמנט היסוד בניהול והקמת חברה שהוא ההפרדה בין הבעלות לבין השליטה (זהו הדבר הראשון שלומד כל סטודנט למשפטים בדיני חברות), לא משנה שכך, אמנון לוי חרץ את דינם של מי שהיו רשומים כ'בעלים'. כל מי שלמד אי פעם דיני חברות מודע לעובדה שלפעמים בעלי השליטה עורכים תרגילי עוקץ לבעלים ולפעמים חלק מן הבעלים (למשל "קבוצת הרוב") עורכת תרגילי עוקץ לחלקם האחר של הבעלים ("קבוצת המיעוט") – לא מעט פסקי דין עוסקים בסיטואציות בהן קבוצה אחת של בעלים של חברה רומתה ע"י הקבוצה השניה, בעלי השליטה רומו ע"י בעלי שליטה אחרים- קרי: כל משפטן או משפטן לבוא כבר יודע שכשבחברה מתרחש תרגיל עוקץ לא בהכרח הבעלים ידם הייתה במעל, ולא בהכרח המנהל: כפי שסביר שהמנהל/בעלים מסוימים ידו הייתה במעל, כך זה סביר שהוא רומה בעצמו, אבל לא כך לפי העולם הפשוט והשטחי של 'שומר המסך': אמנון לוי לא לקח אחריות כאשר בקול כמו-רפי-גינתי, מהדהד, סמכותי וחורץ דין "גילה" במעשה בלשי את שם הבעלים ברשם החברות והניח עליו את האצבע המאשימה: "הוא אשם" זעק במיומנות של תסריטאי דוקומנטרי, גורם לציבור להאמין באשמתו של אותו "בעלים"- נכון, ייתכן מאד ויש לו אחריות, ברם, ביהמ"ש קובע זאת בהליך ארוך הקרוי 'הרמת מסך' הנעשה לאחר שביהמ"ש שקל שיקולים לפיהם יש לקיים את החריג לעיקרון הפרדת הבעלות מהשליטה –ויש מקום להרים מסך: רק אחרי שביהמ"ש קובע שיש להרים מסך, ישנן כמה משוכות עד שביהמ"ש קובע כי יש להאשים את הבעלים במעל: קביעה זו לא נועדה לעטוף בעלים בצמר גפן, אלא היא נועדה להגן על בעלים אשר לא הייתה לו שליטה בנעשה בחברה, עקב שותפותם של בעלים אחרים או עקב שליטה על המושכות שהייתה בידי המנהלים, ולא בידי הבעלים. אך בעוד שביהמ"ש, אשר את פסקי הדין שלו מיעוט שבמיעוט של הציבור קורא, יש להניח שפחות מחצי אחוז בציבור, נוקט זהירות כה רבה בהצבעה על מי שרשום כבעלים כאשם, לאמנון לוי לא היה אכפת (תוך התעלמות מעיקרון הפרדת הבעלות מהשליטה) להציג בפני חצי מדינה אשר צופה בתוכנית שלו את אשמתו של הבעלים כמוחלטת.

אמנון לוי לא טרח לספר לקהל שלו, שרובו אינו משפטן, את עובדת היסוד הבאה: בחברות מקיימת הפרדה בין הבעלות והשליטה. קרו לא מעט מקרים בהיסטוריה של החברות שבהם בעלים נמצא לא אחראי למעל בחברה אלא גורם אחר, וביהמ"ש מברר זאת בהליך מורכב, רב שלבי וסבוך הקרוי 'הרמת מסך'. לו היה טורח אמנון לוי, אשר יש לו המשאבים לברר זאת (למשל זמינות לעורכי דין שיתנו ייעוץ לתוכנית) ליידע את הקהל בעובדה זו, הכל היה נראה אחרת, והיה מתעורר ספק לגבי "אשמתם המוחלטת" של מי שתויגו כ'אשמים' בראשית התוכנית. (אולי ידם הייתה במעל, אך באותה מידה של סבירות, אולי לא...)

אך אמנון לוי לא רק שדילג על מידע בסיס מתחום דיני החברות, שאי גילויו לקהל הצופים האיר באור חד מימדי את מעשיהם של הבעלים והמנהלים, אלא גם דילג על מושכלות יסוד בתחום דיני הראיות, והפך עצמו לשופט חוקר המומחה להעדת עדים: אותו בעלים רשום של החברה, כאשר שני צלמי 'אמנון לוי' התדפקו בדלתו וצילמו אותו, סיפר כי גנבו את תעודת הזהות שלו, ומישהו אחר נרשם בשמו כבעלים. הגם שנתן לאחר מכן הסבר סביר לשקר זה, בעיני אמנון לוי סתירה זו בעדותו היוותה הוכחה ניצחת לכך שהוא רמאי, נוכל, שקרן, נושך נשך וגוזל מסירי שיער פוטנציאלים, ומה לא... כל סטודנט למשפטים יודע שכאשר עד אינו אומר אמת מוחלטת על דוכן העדים, או שיש סתירות בעדותו, או שאמר מחוץ לביהמ"ש ובביהמ"ש שני דברים שונים- אין זו עדות מוחלטת לכך שהוא משקר, אלא שיש להתחשב בנסיבות כל מקרה לגופו.

פעמים רבות עד נמצא סותר עצמו על דוכן העדים אך ביהמ"ש קובע כי "אדם אינו מחשב" וכי אדם אינו מנהל תרשומת מדויקת של כל דבר ששמע או ראה, וכל עוד הסתירות לא יורדות ל"שורש העניין" יש לקבל את עדות העד כאמינה.

ישנם שני סרטי קולנוע מפורסמים (אשר את שמם איני זוכרת אלא אך ורק את הסיטואציה שעלתה מהם) שבהם אנשים שהואשמו ב X שיקרו בתחום Y אך בסופו של יום נמצאו דוברי אמת בתחום X: סרט אחד, עוסק, כיצד לא, בחשד לרצח. אישה אשר נחשדה ברצח נתנה אליבי, ברם, האליבי היה שקרי, ובכל זאת היא נוקתה מאשמת רצח ( לא לפני שהתאבדה, אך אני מקדימה את המאוחר): הסתבר שהשקר שנתנה לגבי האליבי שלה, קרי לגבי מקום הימצאה בעת הרצח לא נועד לכסות על העובדה ש"רצחה", כי היא לא רצחה, אלא לכסות על דבר אחר שעשתה שלא רצתה שיוודע ברבים, ועל כן שיקרה בנוגע לאליבי שלה. אותה אישה הייתה קתולית ובעת הרצח שהתה במרפאת הפלות כדי לבצע הפלה... היא העדיפה לספק אליבי שקרי מאשר להצהיר כי ביצעה הפלה בשעה שאסור לה, כקתולית, לבצע הפלה (ובעקבות החשיפה התקשורתית של ההפלה שעברה, התאבדה). סיטואציה שנייה אשר הייתה לקוחה מסרט עסקה בילד אשר הואשם בגניבה, ולא יכול היה ליתן הסבר מספק ל'היכן היה בשעת הגניבה'. סניגורו שהיה חכם דיו להבין מדוע ילדים משקרים בנוגע לדברים כאלו, גילה שהילד פשוט התחבא באותה שעה בשירותים ועישן, למרות שאסור היה לו לעשות כן, ופחד יותר מהסנקציה שתוטל עליו מידי אביו, אם יוודע שעישן מאשר להיות מואשם בגניבה. קרי- במשפט מוכרות סיטואציות שהגם שאדם אינו אשם במה שמייחסים לו, הוא עדיין משקר מסיבות אחרות, ואין השקר או הסתירה בדבריו מעידים על אשמתו בהכרח. אבל לא עבור אמנון לוי: העובדה שהוא בא לביתו של אדם משום מקום, מצלמה בידו, ומפנה אליו שאלה ישירה באשר לחברה שבבעלותו (אשר כפי שנוכחנו לעיל, בעלות אינה שליטה בהכרח) ואותו אדם מספק תשובה לא נכונה (כי נגנבה לו תעודת הזהות ומישהו אחר רשם עצמו כבעלים) – היוותה לדברי אותו אדם, שאח"כ הסביר עצמו באמצעות בא-כוחו, דרך להתמודד עם המצב המביך שבו שני אנשים באים לביתו מאמצע שום מקום ומצלמים אותו לטלוויזיה בניגוד להסכמתו תוך דרישה לתשובות, תשובה זו, לפיו, היוותה תוצר של מבוכה ולא של אשם: כאשר אמנון לוי בסגנונו הבלשי הכל יודע חורץ דינם של חשודים טלוויזיונים והופכם לאשמים תקשורתיים (כאלו שאשמתם מוחלטת ומופקת באמצעות אפקטים טלוויזיונים, לעומת הליך בירור בביהמ"ש שהוא ארוך, נעדר סנסנציות, מייגע לפעמים אך יורד לחקר האמת) קשה לעמוד אל מול המצלמה ולהסביר: יש הפרדה בין בעלות לשליטה בחברות, ישנם מקרים מסוימים בדיני החברות שבהם הבעלים אינו יודע או שולט במה שהמנהלים או הבעלים האחרים עושים. דומה שגם לו רצה אותו בעלים להסביר זאת, לא היה יכול לעשות כן, שכן אינו משפטן בהשכלתו ואינו יודע לנסח את התשובה כנסח משפטן תשובה הולמת ל'קושיות' של אמנון לוי. איני אומרת שאותם אנשים שצולמו בכתבה הינם חפים. כל שאני אומרת שלאור ההפרדה בין בעלות לשליטה בדיני החברות סביר להניח שהם חפים, כמו שסביר להניח שהם אשמים, ותשובות לשאלות כגון "מי נתן את ההוראה" ב"עסק ביש" של החברה- מעצם טיבן המורכב- דינן להתברר בביהמ"ש ולא בביהמ"ש שדה של ערוץ עשר, בין פרסומת לבושם לפרסומת לבננות בשקל תשעים בסופר סל דיל.