אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיים של אחרים


התמונה של דן לחמן

חייםבימים אלו זכה הסרט הגרמני "חיים של אחרים" בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. זר לאמריקאים. הפעם בניגוד להרבה פעמים אחרות חשבתי שהפרס הגיע לידיים הנכונות.כשיצאתי מהסרט הייתי מזועזע ונרעש. כולנו יודעים משמועות, מסרטי מתח, ממקורות אחרים איך היו החיים במשטרים טוטאליטאריים, קומוניסטים בעיקר. מדינות סוציאליסטיות שה-דמוקרטיה ו-החירות האישית מהן והלאה.בא הסרט הזה וממחיש בחדות, בדיוק ובצורה מצמררת איך התנהלו החיים של אנשים שפחד אנשי הביטחון, ההלשנות, הבגידות בין חברים. אתה יוצא ושואל את עצמך איך היו יכולים לחיות כך. אנחנו שגדלנו בארץ מערבית שחיינו חופשיים ואין עלינו פחד שלטוני.התעללויות השלטון, והיכולת שניתנה לאנשים במעמד הגבוה של המדינה והמפלגה לנצל את שרותי הביטחון גם לשימושם הפרטי. איש איננו בטוח. בוודאי שלא אנשי רוח. לא נשים יפות ולא זוגות מאושרים שמישהו מתקנא בהם, מישהו חומד בבת הזוג. היכולת להפליל מידית מעוררת חלחלה.כבר מתחילת סרט, המצולם רובו בצבע כחול של אורות ניאון משרדיים אנו נכנסים לאווירת הכפור של מרכז המידע. הסצנה הראשונה מתרחשת בהצגת תאטרון, יש בה חום ואנושיות ומשם המעבר למטה המשטרה המקפיא.השנה בה מתרחש הסרט 1984 לא נבחרה סתם כך. היא מתייחסת בפירוש לספרו של ג'ורג' אורוול '1984' שחזה מדינה כזאת כשהאפשרות עוד הייתה כמעט בדיונית. כמה שנים אחרי כן תיפול החומה. שתי הגרמניות יתאחדו והאפלה הזו תעלם. וזו נקודת האור של הסרט.הסרט מספר על חייהם של שלושה גיבורים מרכזיים. גיאורג דרימן, שהוא מחזאי נערץ שאיננו מעז לחרוד מכללי הכתיבה המוכתבים על ידי השלטונות, אלא ברמזים קטנים מאוד. כריסטה, זוגתו, שחקנית שכל חייה הם אהבתה לגיאורג ובעיקר האמנות שלה. מרכיבים שישנו אותה במהלך הסיפור ויכתיבו את התנהגותה. ויסלר, החוקר ובולש אחרי הזוג, שתחילתו כבלש נאמן והמפגש שלו הן עם ההתמסרות האמנותית של הזוג והן לאהבתם תשנה את חייו לתמיד. שר התרבות חושק בכריסטה מריה ולכן מחפש סימני אי נאמנות אצל דרימן. ויסלר, האיש הקפוא, הבלש- שוטר כמעט רובוט. איש ששום שריר לא זע בפניו וכולו צפידות קפואה מתמנה לרגל להאזין ולהקשיב לזוג אמנותי. ויסלר יעבור שינוי עצום. לא בהתנהגותו החיצונית. אלא במהותו הפנימית. הוא ישנה את הדוחות לטובת הזוג. כמעט ויצליח להציל אותם. גם אז עדיין יישאר הרובוט שהוא בורג במנגנון הנוראי. כולם ישלמו איזה מחיר בסופו של עניין. מה שנותן לסרט גוון אנושי מאוד ולא רק כהצהרה פוליטית היא הנאמנות האישית המכתיבה ומשנה את חיי הגיבורים.יש איזה רגע המעורר סימן שאלה לגבי המניע של ויסלר. לא ברור לחלוטין מה משנה אותו. אך אולי זו אלגוריה לכל ההתמוטטות של מזרח גרמניה, ייתכן שלא היה ברור למה התמוטטה פתאום. אם הוא הסמל לחומה הרי שמספיקה איזו אבן אחת להפיל כמו בדומינו את כל החומה. ואי אפשר כמובן שלא להיזכר בסרטו המצוין של פרנסיס פורד קופולה "השיחה" בה ג'יין הקמן מצוטט ומגלה קונספירציה שלטונית. די מהר הסרט מכניס אותנו לסיוט בו כל אזרח נעקב, נחקר ומואזן בניסיון להפלילו.

חיים\

אנשי האמנות, אלו האמורים להיות נציגי הרוח החופשית או שהם נכנעים למשטר או שהם מסתכנים בשלילת יכולת ההתבטאות שלהם. ומשני הסוגים הללו יש בסרט כדי שאפשר יהיה לעקוב אחרי השוני.דרימן בטוח שבשל נאמנותו הוא איננו נחקר. לא עולה בדעתו סיבה אחרת, לכן הוא נותר המום כשהוא מגלה שנים אחרי את העובדה שהאזינו לכל נשימה שלו. בהמשך הסרט בעקבות מאורעות הקורים סביבו הוא משתנה ומאז להיות חתרני יותר.לישראלים שהיו מבוגרים מספיק בימיה הראשונים של המדינה שבה שרותי הביטחון היו מדינה בתוך מדינה, מדינה מחוץ לחוק, יהיה משהו מזכיר במרוחק. אחרינו לא עקבו בצורה כזאת. אך הכותרת "בטחון המדינה" די היה בה כדי להשתיק כל ביקורת, כל קול עצמאי.ואם בארצות שהשתחררו ממשטרים כאלה אפשר לעשות סרט כה מרשים על העבר, לגבינו צריך לראות בסרט סוג של תמרור הזהרה לאן יכולים החיים להגיע כשמאפשרים שלילת חופש. הבמאי, פלוריאן דורסמארק, שגם כתב את התסריט וזה סרטו הראשון, הצליח ליצור סרט מהפנט ליצור דמויות עמוקות ורב שכבתיות. כל אחת מהן ברורה ומנומקת. חייםהוא הצליח להוציא משחקניו משחק מופתי. ולמרות "הקור" הנודף בחלק מהסצנות הרי שהסרט סוחף מבחינה רגשית. עובדה המעידה על טיב עבודתו הנפלאה של הבמאי. שלושת השחקנים הראשיים השאירו אותי כצופה חסר נשימה מהתפעלות. הוא מצליח להמחיש דרך מספר דמויות מועט את אימי המשטר ואת צורת חייו של עם שלם. ואולי עמים, כי לא רק השטאזי בגרמניה המזרחית, גם בהונגריה ו-רומניה וכמובן ב-רוסיה היו משטרות חשאיות שכאלה ועמים חיו בחרדה האחד מפני השני.אם בסרטים פוליטיים אחרים בעבר הייתה מורגשת מניפולציה, כאן הסרט הזה מצליח להתחבר ממקום הרבה יותר אמיתי ונקי אל הצופה. אולי אסור לומר דבר כזה, אך דורסמארק במאי הרבה יותר אמין מ-קוסטה גבראס למשל שהיה מראשי גל הסרטים הפוליטיים בשנות השבעים. תיאור צורת הדרך בה הפרטיות הנלקחת בסתר מבני אדם מחלחלת, אך ידיעת הצופה שאכן כך היו חייהם נותנת גוון, יותר מגוון, של אמינות מוחלטת. אלא שיש בסרט בעיה, השליש האחרון, או פחות מזה ארוך מדי. נראה היה שיש לסרט סוף אחד אך הסרט ממשיך הלאה לסוף אחר. יפה ומרגש אך מאוחר מדי. מאז שנות השבעים עם היעלמותם של פסבינדר ו-הרצוג כמעט ולא ראנו סרטים גרמניים. אינני יודע אם הקולנוע הגדול שלהם שקע או שמסיבות לא ברורות לא טרחו להביא אלינו קולנוע גרמני. העובדה שהביאו את הסרט הזה נפלאה בעיני. לא הייתי רוצה להחמיץ אותו. ולא לוותר על הזעזוע שגרם לי.אינני מונה כרגע את שמות השחקנים. הם אינם מוכרים בארץ, ואין לדעת מתי נראה שוב סרט גרמני בהשתתפותם. מצאתי באיזה מקום שכולם שחקני תאטרון. זה מעיד על כישרונם, אך המעבר מהתיאטרון לקולנוע אינו מורגש. הם נראים מיומנים במשחק מול מצלמה. אני מקווה ש-פלוריאן דורסמארק ימשיך לעשות סרטים ולהוכיח שזו לא הייתה הבלחה חד פעמית. הסרט זכה בפרסים רבים בכל מקום בו הוצג באירופה ובצדק מוחלט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר