הבעיה של פאסבינדר שהוא אנטישמי


244 צפיות

הרטרוספקטיבה החלקית של סרטיו מוקרת עכשיו ב"יס", אז נא לא להפסיד. זו גם הזדמנות לגלות את המניפסט הנאצי שמסתתר בסרטיו של הבמאי הזה, שהייתי רוצה להכתירו כ"כמעט גאון", אבל קשה לי בגלל הסממנים האנטישמיים המפוזרים בסרטיו היפים והמסוגננים.אורי קליין בשבחיו לריינר וורנר פאסבינדר לקראת הרטרוספקטיבה המוקרנת בימים אלה ב"יס", שכח דבר קטן אחד על גדול במאי גרמניה: שבתור מי שהתחזה להומניסט גדול, האוהב את גיבוריו המוכים והנואשים ומזדהה עם כל חלכאי ונדכאי העולם, הוא הקים לתחייה את האנטישמיות התרבותית, שנים לא רבות אחרי שתמה התופת על אדמת גרמניה. נכון, מאז יום שישי, גם אני צופה כל יום בסרטיו, מרותקת למסך (ובלילה סובלת מסיוטים), כי קשה להישאר אדישים נוכח הדימויים החזקים של פאסבינדר הדקדנטי והמסוגנן, שהתכתב עם כל במאי העולם השווים באמת, ויצר סגנון חזותי ואחדות תמטית שבלתי ניתן להתעלם מהם. אבל מה לעשות שאני לא מסוגלת להתעלם מהמניפסטים האנטישמיים שלו, שהיו מהללים את תיקו של כל שר תרבות ברייך השלישי?זה שכל סרטיו של פאסבינדר הם אלגוריה לגרמניה החדשה שאיבדה את זהותה, פוסט מלחמת העולם השנייה, אינו חדש. האלמנט הפוליטי אצלו חזק לא פחות מהניתוח הפרוידיאני שאפשר לבצע בכל סרט וסרט. גרמניה שלו מתוארת בדרך כלל כאישה: אישה מוכה והיסטרית ב"מרתה", זונה שנסחרת מיד ליד ב"לולה", אישה מניפולטיבית ובעלת חוכמת רחוב הקמה מן האפר "בנישואיה של מריה בראון", כוכבת קולנוע נאצית שהפכה לשבר כלי ב"געגועים של ורוניקה פוס", או אלווירה הטרנסקסואלית, המרטירית הכי משוכללת של פאסבינדר, שמסמלת את גרמניה האימפוטנטית שסורסה באכזריות על ידי יהדות העולם והאימפריאליזם האמריקני, בסרט "בשנה של 13 הירחים". את סרטיו של פאסבינדר ראיתי לראשונה בנעוריי בשנות השבעים, ולא כל כך השגחתי במניפסטים האנטישמיים שמסתתרים מאחורי האלגוריות הקולנועיות שלו, שלפחות אחד מהם לא היה מבייש את "הפרוטוקולים של זקני ציון". אתמול ראיתי את "בשנה של 13 הירחים", וככל שהתקדם הסרט הלכה והתגברה אי הנוחות שלי. תחילה התרגשתי והזדהיתי עם אלווירה שמקבלת מכות רצח מנערי ליווי אלימים בפארק, על רקע פס הקול של "מוות בוונציה" של ויסקונטי, המעיד על כך שבעוד כמה סיקוונסים תמות הגיבורה כמו פרופסור פון אשנבך. אחר כך הזדעזעתי מהקטע הסאדו-מזואי סטייל זאן ז'אנה, כשהחבר הבהמה של אלווירה רומס אותה ובסוף עוזב את הבית. אז נהניתי מהזונה סטייל "ג'ולייטה של הרוחות" (לרקע פס הקול של נינו רוטה), היחידה שמרחמת על הטרנסקסואלית האומללה, ואז באה סצינת בית המטבחיים, האלימה לא פחות מכמה מן הסצינות המחרידות ביותר ב"סאלו, או 120 הימים של סדום" של פאזוליני, וגם כאן עדיין הלכתי עם דימויי הקורבנות הסובלים בהקשר לשואה.

אבל אז מתחילה להתבהר התמונה. אלווירה נסעה לקזבלנקה לקצץ את הזין כדי לשאת חן בעיני אנטון זאיץ, יהודי בעל אף מעוקל ממיטב הקריקטורות הנאציות של "דר שטרן", וגנגסטר מבעית שקוד הכניסה לממלכתו הוא ברגן בלזן, על שם מחנה הריכוז בו נכלא בנערותו. אנטון זה (שם משפחתו מתחיל ב-z, לציון הציונות הנתעבת), עשה את הונו מעושק גרמנים ועל חשבון בתולות אריות שהפכו לשפחותיו בבתי הזונות שלו, עד שהלבין את עצמו כקבלן צמרת שבנה את גרמניה החדשה. אנטון הוא חלאת אדם: מפטר גרמנים טובים רק מפני שהם חולי סרטן (והוא הרי שונא חולים בקרבתו מאז מחנה הריכוז), גזעני המעביד כושים שנאלצים לרקוד לפי החליל שלו, ולא מספיק שהוא עושק ורוצח, הוא גם חסר כל חוט שדרה תרבותי, ובעצם מחקה את תרבות הגוף ההיטלריאנית. באחת הסצינות הגרוטסקיות בסרט הוא נראה בלבוש טניס עם שומרי ראשו ,כשהם צופים בסרט של יהודי נקלה אחר, ג'רי לואיס, שרוקד בו עם חבורת בנות בבגדי ספורט. האם רק במקרה מזכירות הבנות הספק רוקדות, ספק מתעמלות את הספורטאיות האריות המאדירות את העם הגרמני הבריא והספורטיבי, כפי שתועדו למען היטלר בסרטים הדוקומנטריים של לני ריפנשטאהל, במאית החצר שלו?אלווירה מגיעה למשרדו של אנטון בגורד השחקים שבבעלותו כשבידה מנחה: באגט זקוף המסמל את הזין הכרות שלה ובקבוק של יין אדום - דמה. כאילו בכוונתה לסעוד עימו את "סעודת האדון" של ישוע, כשהבאגט, המסמל את הזקפה המסורסת של גרמניה החדשה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוא בתפקיד לחם הקודש. אלא שתוכניותיה משתבשות, מפני שמיד עם בואה היא עדה לרצח: אנטון והגנגסטרים רוצחים מישהו במגרש החנייה. מתוך הלם היא נכנסת לאחת הדירות הריקות בבניין ועושה שם את הלילה, עד שנכנס איזה עובד זר, צפון אפריקני כמדומה, ומתאבד לידה. גם הוא, "השוורצה", אינו אלא עוד אחד מקורבנותיו של היהודי העושק, השיילוק הסמלי, ושל אמריקה שהיהודי מחזיק בכף ידו הקמוצה.כמו כל בני הדור החדש של הקולנוע הגרמני, גם פאסבינדר הטעין את משליו הלאומניים בטענות נגד האימפריאליזם האמריקני, שעם קץ המלחמה השאיר את כוחותיו על אדמת דויטשלנד במשך שנים, ופרש על שמיה רשת זבובים של אימפריאליזם תרבותי דורסני. האמריקאים עשו זאת מחשש לתחייה תרבותית של התכנים הנאציים, ולכן גדשו את בתי הקולנוע בסרטים הוליוודים ואת החנויות במוזיקת פופ אמריקאית, שכל בני הדור החדש של הקולנוענים הגרמניים גדלו על ברכם. אצל פאסבינדר מתגלה העוינות לאמריקה בכל מיני רמזים, למשל ב"נישואיה של מריה בראון" בו מוכרת מריה את גופה לחיילי בנות הברית, או באופן כללי, בנטייה של פאסבינדר ללהק לכל סרטיו שחקן שחור מאנסמבל השחקנים הקבוע שלו, בתור זה שמייצג את אמריקה: תמיד כאדם שאנן, קצת מטופש וחסר דאגות, שעל פי רוב משמש כנושא כליו של היהודי המנוול בסרט. אבל גולת הכותרת של האנטישמיות ושל האנטי אמריקניות באה בסרט "בשנה של 13 הירחים", שמתחילתו ועד סופו הינו מניפסט אנטישמי מן הסוג הבזוי והתמוה ביותר. וזה עוד בא מיוצר שהיה בעצמו הומוסקסואל, ולו חי ויצר בגרמניה הנאצית היה מושלך כבר בנגלה הראשונה למחנה ריכוז. וזה עוד בא מבמאי שהעריץ והתכתב עם הבמאים הגרמנים הגדולים של הקולנוע ההוליוודי, שחלקם היו יהודים וכולם ברחו מאימת הנאציזם. אגב, אין כמעט סרט בו פאסבינדר לא מוסר מסר גלוי למי מן הבמאים שאהב: במאי המלודרמות ההוליוודיות המסוגננות דאגלס סירק, גרמני ממוצא דני, שהתחבב על הרבה במאים הומואים, מאלמודובר הספרדי ועד עמוס גוטמן שלנו; ג'וזף מנקייביץ היהודי, ש"הכול אודות חווה" שלו מצוטט ישירות ב"הדמעות המרות של פטרה פון קאנט"; בילי ויילדר, עוד יהודי שפאסבינדר מתכתב עם "שדרות סנסט" שלו ב"געגועים של ורוניקה פוס" באמצעות סיפור על מערכת יחסים בין עיתונאי וכוכבת עבר מטורפת, ועוד. אז מבמאי שלא יכול היה להשתחרר מהשראת במאי הוליווד הגדולים, שרובם ברחו מגרמניה הנאצית ב-33' והשתקעו באמריקה, מוזר לראות אנטישמיות כזו, מפותלת עמוק בתוך אנטי אמריקניות מובהקת כל כך. ואם חושבים על כך שהאנטי אמריקניות שלו הייתה סבוכה בנמיכות רוח ובההערצה לאמריקנה, זה אולי עוד יותר מוזר. ואולי בעצם לא: אולי נמיכות הרוח מולידה בהכרח שנאה.אפשר לחשוב שהסרט "בשנה של 13 הירחים" הוא פשלה. נניח שהתפלק לו. אבל לא. הרמזים שתולים כמעט בכל סרטיו. "מרתה", למשל הוא סרט חזק ומבעית על מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית בין אישה ילדותית ומופרעת לבעלה הסדיסט, למן רגע פגישתם הראשון, בו הוא משפיל אותה, דרך יחסי המין דמויי האונס, ועד לרגע בו הוא כולא אותה סופית בביתם. הגיבור הסדיסט נראה כמו אחד מההיטלר-יוגנד המצוינים ביותר, רק מה, שמו סלומון, שם יהודי כל כך שאי אפשר להתווכח עם העובדה שפאסבינדר ממקם בתפקיד הגיבור המענה את הגיבורה, אדם יהודי. שיהיה גבוה, חסון, יפה ובלונדיני עד מחר, אבל לסדיסט הזה יש שם יהודי בולט. יהודייה מנוולת נוספת מופיעה ב"געגועים של ורוניקה פוס", הלוא היא ד"ר כץ, פסיכיאטרית שטנית שממכרת את כוכבת העבר הנאצית, ורוניקה, לסמים קשים, כדי לסחוט את כל כספה ולהשתלט על נכסיה. כץ, שנעזרת ביד ימיניה יוספה, ובחייל אמריקני שחור שמסתובב סביב רגליה כמו כלכלב וממלא אחר משאלותיה, היא גרועה אפילו יותר מאנטון זאיץ, שבאופן אישי הוא טיפוס די חביב. לעומתו, כץ היא מפיסטופלסית אמיתית, עם תככיה המחרידים ומזימתה להשתלט על רכושם של עשירים באמצעות "טיפול" במורפיום ב"מרפאה" שלה. בניגוד למסר האנטישמי ביתר סרטיו, המופנה נגד היהודים באשר הם, כאן מסמלת ד"ר כץ את ישראל ומערכת יחסיה הביזארית עם גרמניה.

מתוך

מתוך "הגעגועים של ורוניקה פוס"

כץ הזו היא דמות כה צינית ואופורטוניסטית, שהיא אינה מפלה בין יהודים לנוצרים. בין מטופליה ישנו זוג זקנים יוצאי שואה עם מספר על היד שהיא ממכרת לסמים, עד שהם מתאבדים והיא משתלטת על ביתם ואוצר האמנות שלהם. את ורוניקה המסכנה והמטורללת, שבסך הכול מתגעגעת לימי זוהרה באולפנים הנאציים, אופ"ה, היא חולבת באמצעות כך שהיא ממכרת אותה ומתנהגת אליה יותר גרוע מסוכנות הבית המפלצתיות שמופיעות בסרטים הוליוודים (כמו ב"רבקה" של היצ'קוק). שטניותה מתחדדת כאשר היא "מביימת" את ליל מותה של ורוניקה, כמין מסיבת עיתונאים לכבודה (כמו ב"שדרות סנסט"), בסופה תיכלא ללא סמים ותיאלץ להתאבד. לדעתי, ד"ר כץ מסמלת כאן את ישראל, שמצד אחד חלבה את גרמניה באמצעות השילומים, ומצד שני משתמשת בשואה בציניות כדי להגן על הציונות. כך שסרט זה אינו רק אנטישמי אלא גם אנטי ציוני.אם מחפשים רמזים אנטישמיים נוספים, אפשר למצוא אותם גם בסרט הכי מסוגנן שלו, "הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" – סרט בעל סממנים גודאריים חזקים ואופי של מחזה. זהו סרט על טוהרת הנשים, העוסק במעצבת אופנה ויחסי הסאדו-מאזו שהיא מנהלת עם העוזרת שלה ובמקביל עם אהובתה. על רקע העיצוב הקוקטואי הדקדנטי במופרז, רודה פטרה בת האצולה במשרתת הפרולטרית שלה, ומתאהבת בצעירה בלונדינית שנראית כאילו יצאה מאחד הפוסטרים על האיכריות הנאצלות של גרמניה הנאצית. האם רק אני הבחנתי שפטרה חובשת לראשה פיאה שנראית כמו הפאות של הרבעצן מהשטעטל? הניגוד בין הפיאה הכהה, הגבוהה והמגושמת שלה למראה הארי של הצעירה הבלונדינית שהיא עומדת לטרוף ולהפוך, לא עלינו, ללסבית קטנה וטובה – בולט כל כך, שאינני חושבת שגם זה היה בגדר "פליטת פה". מה גם שפאסבינדר הוא במאי שכלתני ומחושב מאוד, ואין בסרטיו שום דבר מקרי: הכול בנוי על מטאפורות; כל סרטיו הם אלגוריות על גרמניה של אחרי המלחמה, וההקפדה על כל פרט ופרט לא מאפשרת אפילו לפסיק להיכנס לסרטיו במקרה. פאסבינדר נחשב לבמאי מהפכני. אבל אני טוענת שבניגוד לקולנוענים הצרפתיים שהיו מהפכני שמאל אמיתיים, בנוסף להיותם פורצי דרך בקולנוע (למשל, גודאר, שפאבינדר העריץ וחיקה בראשית דרכו), ולמרות שהוא עוסק בכל סרטיו ביחסי ניצול בין מדכאים למדוכאים ובהזדהות הומנית עם קורבנות, הוא בעצם במאי דקדנטי וריאקציונרי, שבנה את רוב סרטיו סביב מניפט אנטישמי בוטה מבית המדרש של אופ"ה.לפאסבינדר יש גם סרטים הומניים באמת, כמו "עלי, או פחד אוכל את הנשמה", על סיפור אהבה בין מהגר צפון אפריקני וגרמניה מבוגרת. ויש את סדרת הטלוויזיה המונומנטלית "ברליץ אלכסנדרפלאץ" על פי ספרו של אלפרד דבלין, שמתרחשת ברפובליקת ויימאר וחוזה את עליית הנאציזם ואורכה כ-16 שעות. לצערי, היא לא תוקרן ברטרוספקטיבה החלקית לפאסבינדר שמוקרת ב"יס", וכך לא אוכל לרענן את זכרוני. ראיתי אותה בשנת 1985 בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, ומלבד העובדה שנחרדתי מאוד מהדימויים השואתיים שנזרעו שם ביד רחבה (ומכך שצופה קשישה אחת קיפחה את חייה בהתקף לב תוך כדי ההקרנה), אני לא זוכרת כלום. וחבל, כי הייתי רוצה לראות את המונומנט הגדול הזה היום, כדי לבחון האם גם כאן אפשר לדוג סממנים אנטישמיים מבכיר במאי גרמניה של הדור החדש.הרטרוספקטיבה תימשך כל השבוע, אז מי שמצויד ב"יס", לא להפסיד. לא רק בגלל שפאסבינדר היה באמת במאי מוכשר מאוד (הייתי רוצה לומר "כמעט גאון" אבל קשה לי בגלל האנטישמיות), אלא גם כדי להיווכח שגרמניה החדשה היא אולי אותה גרמניה של אז.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר