אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חינוך רע ו-זאטואיצי


התמונה של דן לחמן

האם אפשר להגיד על במאי שככל שהוא נעשה קולנוען טוב יותר סרטיו נעשים פחות מרגשים? מסתבר שאפשר. דבר מה לא טוב קורה בסרטיו האחרונים של אלמודובר. סרטו הקודם "דבר אליה" בישר על שינוי בתפיסה הסינמטית שלו. סרט אינטלקטואלי יותר, חכם אך קר יותר ומנוכר יותר מסרטיו הפרועים עד אז. כעת הוא עושה צעד קדימה ובסרטו האחרון "חינוך רע" הוא חוזר לסצנות מסרטו "חוק התשוקה" אלא שהפעם באיפוק רב. דמויות חוזרות ומצבים. אך המלודרמה הפרועה והצבעונית, היכולת המופלאה שלו להיות פרוע ומאורגן עד הפרט האחרון דוכאה. כעת הוא מנסה להתחבב על האינטלקטואלים בעולם וזונח את מלכות הקמפ. מה שהיו בעבר סרטים רגשיים מאוד בעצמם הופכים להיות לסרטים על הרגש.

מאז הסרט " שמונה וחצי" של פדריקו פליני שהוא אחד מחמשת הסרטים הגדולים בכל הזמנים לטעמי, שבו הבמאי התעסק בביוגרפיה שלו על כמה וכמה רבדים, הן המציאות, העבר, הפנטזיה, והעיבוד האמנותי של חייו, כמה במאים ניסו לעשות את השמונה וחצי שלהם. אף אחד לא התקרב למקור של פליני.בדומה לפדריקו פליני גם אלמודובר מנסה לספר את סיפורו על כמה רמות, ויש להם אפילו מקבילה בחינוך הקתולי שלהם שבאה לידי ביטוי בסרטים של שניהם. יש להניח שסרט זה הוא ביוגראפי בעיקרו. יש בו סצנות שהופיעו בסרט "חוק התשוקה" כמו הביקור של הטרנסית (כרמן מאורה, שם) בכנסיה בה הייתה פעם ילד מקהלה שפותה על ידי הכומר. כאן חלק גדול מהעלילה נסב מסביב לסיפור זה. חינוך רע הוא סרט מורכב מדי מכדי לנסות להתייחס לצד העלילתי שלו. יש בו מציאות ופנטזיה, השתקפות של החיים בעשיית סרט. סיפור הסרט הוא מורכב וכולו שכבות שונות של התייחסות, הן לחיים והן לאמנות. ליצירה וליחסי מין. מכיוון שיש בסרט תפנית שלכאורה אמורה להפתיע, אם כי היא מתבהרת לפני סוף הסרט, בערך במרכזו, אין טעם לנסות ולספר את העלילה. בפשטות, צעיר מגיע לבמאי עם סיפור שכתב על ימי נעוריו בפנימייה דתית, שם הוא התאהב באחד הנערים. טענת הכותב שהבמאי של היום הוא אותו נער מאז. וחלק ממה שנראה על הבד הוא שיחזור של אותו עבר, אך אולי גם כבר השתקפות הסיפור בסרט שיעשה לפי הסיפור. מורכב ומעניין. לכאורה סרט חכם מאוד, אינטלקטואלי. מה שחסר והולך ונעלם הם השיאים הרגשיים שהיו בסרטיו המוקדמים של אלמודובר. זה לא שלא נהנים מ-חינוך רע, אבל לא ממש מתפעלים או מתלהבים. לא רוצים להדבק למסך כמו פעם. מהנהנים בראש וחושבים "כמה חכם נעשה האיש הזה".

מה שכן, יש שם את השחקן המקסיקאי המדהים גאל גרסייה ברנאל, גם יפה גם מוכשר, שאם ימשיך ויעשה עוד סרט או שניים עם אלמודובר הוא ייהפך להיות בנדרס הבא. כבר בסרטו הראשון "אהבה נושכת" המקסיקאי הוא גילה נוכחות של צעיר רגיש ופגיע, כאן הוא לוקח את הרגישות צעד קדימה ומערב אותה גם במופע דראג וגם בזיון עם גבר. בכלל, הסרט מלא בגברים יפים וביחסי מין בין גברים. הסרט מלא מחוות לאמנויות שונות. ישנה למשל סצנה המתרחשת על שפת בריכת שחיה, שכולה מצולמת כמחווה לסדרת ציורים של דיוויד הוקני. אותם כסאות נוח, אותו גוף מתחת למים כשזהרורי שמש מנצנצים בבריכה.לסיכום, זה קצת מוזר שסרט שמכיל כל כך הרבה מרכיבים שהיו סוערים ומרגשים בסרטיו הקודמים הופכים להיות כאן מרוחקים וקצת מנוכרים. זה לא אומר שלא צריך לראות את הסרט, אלא להנמיך את הציפיות מלראות אלמודובר מהימים הראשונים שלו. גם הסצנות הדקדנטיות הן הפעם מעובדות יותר, מרוחקות לכאורה, בלי הרעש והצלצולים האמיתיים שהיון בסרטים הקודמים. סרט שהוא יותר למחשבה מאשר ללב. לעין מבקרת יותר מאשר לסחף חושים.לעומת זאת הוצג באותו זמן סרט מדהים נפלא ומשובב נפש. ואני מתכוון ל-זאטואיצ'י של היפני טקשי קיטאנו.גם הסרט הזה מורכב מרמות שונות של סיפורים. לכאורה סיפור מוכר על כפר הנשלט בידי חבורת נבלים וסמוראי טוב שבא ומציל את הכפריים. מאז "יוג'ימבו" סרטו של אקירה קוראסאווה נעשו כמה סרטים כאלה גם במערב, כשהבולט בהם הוא "שבעת המופלאים" ההוליוודי. כאן גיבור הסיפור הוא מסז'יסט עיוור, דמות מוכרת בהווי היפני הקולנועי, הנודד ומטפל באנשים, אלא שכאן הוא גם רב אומן בשימוש בחרב ומכור להימורים, בהם הוא תמיד מרוויח כי הוא מכיר משמיעה את צליל הקוביות. ומי שחשב ש"להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו היה הראשון שהביא את הסוג הזה לשיאו ילמד שאפשר לקחת את קרבות החרבות למקומות חדשים, בעיקר כשהבמאי גאון שבא מתוך המסורת עצמה, והלוחם הוא עיוור ונלחם לפי שמיעה בלבד. הנודד הזקן מגיע לעיירה, שם הוא פוגש אנשים שונים, שהסרט מספר את סיפורם בקצרה, יש שם סמוראי צעיר שהתחבר לכוחות הרשע כדי שיוכל לטפל באשתו חולת השחפת, ישנן שתי אחיות שאחת מהן היא בכלל גבר לבוש כאישה ומשמשות כגיישות לעשירי הכפר, ישנם רעים וטובים.

ובסופו של הסרט כל הסיפורים מתאחדים, אם כי יש לי חשש שאם מישהו ינסה לעקוב באמת אחרי כל הפתרונות המופיעים ונעלמים בסיפורים השונים הוא ימצא כמה חורים די גדולים בעלילה. מה שלא מפריע לרגע מההנאה החושית הגדולה. קיטאנו לא רק ביים בתנופה ועושה בית ספר לכל הבמאים שעשו סרטים מערביים בהשפעה יפנית, אלא מלמד גם במאים כמו קוונטין טרנטינו איך עושים סרט עם השפעות ממקומות שונים. היו כמה וכמה סרטי סמוראים מערביים, אלא שהוא מראה גם שהוא יכול לקחת את הטוב שבאמנות הקולנוע המערבי שהושפע מהקולנוע היפני ולהחזיר אותו ליפן, ולהוסיף עליו גם נופך הוליוודי. ואם זה לא מספיק קיטאנו בשיער מחומצן משחק גם את הדמות הראשית, הנווד העיור שכמו ברוב הסרטים אותם כתב וביים ובהם שיחק, העיוור כמעט ולא מדבר, תנועה פה, הזזת יד שם, והכול מושלם.המון קרבות נערכים בסרט, כמעט כמו ב-להרוג את ביל, אלא שלמרות כל האלימות הראשים הנכרתים והמתעופפים לכל עבר ונהרות הדם המותזים על המסך התחושה היא של כמעט פרודיה קומית.כמובן בשבסופו של סרט כל הסיפורים מתחברים הרעים נענשים והטובים יוצאים נשכרים. אלא שמעבר לסיפור המורכב והנפתל מתנהל סרט מדהים. צריך בשבילו לא רק עיניים אלא גם אוזניים, לעתים קרובות המוסיקה או איזשהו מקצב המתנהל ברקע הופך להיות קצב הסצנה. והמוסיקליות של הסרט לוקחת אותו למקומות בלתי צפויים לחלוטין.מה אין בסרט, יש בו אוירה של סרט תקופתי, תיאור של חיי כפר וחיי גישות, לוחמים, שירים וריקודים, עבודת כפיים והימורים. הפתעה רודפת הפתעה. הלב מתרונן וצחקוקים מהנים נמרחים על פני הצופים ברגעים אלימים או דרמתיים לכאורה. הכול מעורב בכל. הסצנה האחרונה שהיא מחווה לקולנוע המוסיקאלי ההוליוודי הגדול נוסח ג'ין קלי מוציאים את הצופים כשחיוך מאושר וקצב ריקוד בליבם. חלקם ממשיכים למחוא כף במדרגות הביתה. חוויה גדולה, אל תחמיצו.אפשר לראות את "חינוך רע" ואת זאטואיצ'י בקופסה הקטנה ולצאת מאושרים מהבית. אני עשיתי את זה וכבר כמה ימים אני מתרונן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר