אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השעות, ספר- סרט


התמונה של דן לחמן

השעות, ספר- סרט
השעות, ספר- סרט

ראשונה הייתה וירג'יניה וולף; שני היה ספרו של מייקל קנינגהם, "השעות". שלישי היה סרטו של סטיבן דולדרי באותו שם. מוטיב השילוש בהקשר הזה יחזור שוב ושוב.

וירג'יניה וולף האישה האמיתית, הסופרת, מסוללות הדרך של הכתיבה המודרנית בכלל ושל הכתיבה הנשית בפרט. לפי כל העדויות היא הייתה אישיות מרתקת. האם אישה חולנית כל כך יכולה להיות מרתקת? מסתבר שכן, כל מי שהתקרב אליה התאהב בה בצורה כזו או אחרת. כל היוצרים שהסתובבו סביבה העריצו אותה, לפי עדויות שהשאירו אחריהם. היא הייתה דיכאונית בעלת נטיות התאבדות. הרבה נכתב עליה. המתעד החשוב ביותר שלה היה אחיינה, קוונטין בל, שכתב ביוגרפיה על דודתו. הספר תורגם לעברית ואני מניח שמי שיצפה בסרט יחזור לקרוא אותו מחדש.וירג'יניה וולף חייתה בתוך חבורה שזכתה, אחרי שנים, לכינוי "קבוצת בלומבסברי", על שם האזור הלונדוני בו התקבצו. הייתה זו קבוצת אנשים מרתקת, כל אחד בפני עצמו וכולם יחד, בהתייחסויות השונות שלהם לעצמם ולתקופה בה חיו. הם היו קבוצת יוצרים - סופרים, ציירים משוררים ואינטלקטואלים, אנשי רוח. בני אדם, שהגשימו את דעותיהם על פתיחות חברתית. הם נודעו לשמצה בסוף התקופה הויקטוריאנית כקוראי תיגר על הדעות הקדומות ובזו למוסכמות בפתיחות המינית שלהם ובחייהם הגלויים. וירג'יניה וולף נישאה ל-ליאונרד וולף, הומוסקסואל שאהב אותה אהבת נפש וטיפל בה במסירות, דאג לה ועשה הכל לרווחתה. היא, מצידה, ניהלה לפחות רומן אחד ידוע עם אישה. לפרטים אלה יש הד בספר ובסרט, ולא הבאתי אותם רק לשם הרכילות הפיקנטית. הסרט, כמו הספר, עוסק בשלוש נשים ובשלושה זמנים שונים: הראשונה היא כמובן וירג'יניה וולף עצמה, אותה משחקת בסרט ניקול קידמן, דמותה מצטיירת ביום התאבדותה, בשנת 1941, יום בו היא חוזרת בזיכרונה ליום בו התחילה לכתוב את ספרה "מרת דאלווי", אשר עתיד להיות החוט המקשר בין הנשים האחרות. האישה השנייה היא לורה בראון, אמריקאית הלחוצה מחיי הפרברים שלה, אותה משחקת ג'וליאן מור. השנה היא 1951 ואותה אישה מנסה למצוא לעצמה רגע פנוי לקרוא את הספר "מרת דאלווי", ולשם כך היא בורחת למלון, לקרוא בשקט - אקט של התאבדות סמלית ממנו היא חוזרת למשפחתה.האישה השלישית היא קלאריסה ווהן, עורכת ספרותית לסבית. בסרט, השחקנית מריל סטריפ, אותה מכנים ידידיה "מרת דאלווי". היא עורכת, בשנת 1999, מסיבה לידיד, משורר הומו גוסס מאיידס, לרגל זכייתו פרס ספרותי.

הספר "מרת דאלווי" נפתח בהחלטתה של הגיבורה לצאת לקנות פרחים לקראת מסיבה שהיא עורכת באותו לילה. גם יומה של מרת דאלווי הקולנועית (מריל סטריפ), שאת הכינוי העניק לה אותו משורר בצעירותם, כשרק הכירו, יוצאת לקנות פרחים למסיבה. שלוש הנשים נמצאות במצוקה נפשית נוראה. וירג'יניה וולף הולכת, גם בחייה וגם בסרט, על פי תהום, וכמו הדמות המציאותית, חלקה בסרט נגמר בהתאבדותה. שתי הנשים האחרות עצבניות ומעורערות בדרכן. לווירג'יניה וולף הממשית היו נטיות דו-מיניות, וגם לשתי הנשים האחרות נטיות דומות - לאחת מודחקת, דמותה של מור בסרט, אישה נשואה שמשפחתה לוחצת עליה. היא זקוקה ל"חדר משלה" אותו היא מוצאת במלון. לשנייה - גלויה וממומשת, היא חיה עם בת זוג בגלוי.

מרת

וירג'יניה וולף / מרת דאלוויי. הוצאת זמורה ביתן

הספר מספר כל סיפור בנפרד, אך בסרט מצליב הבמאי (סטיבן דולדרי) את הסיפורים ויוצר מקביליות וזהויות שקיימות בספר רק במרומז, ומתוך השתתפותן באותה עלילה כשהמחבר ביניהן הוא ספרה של וולף. את התסריט כתב המחזאי האנגלי דיוויד היר, והתוצאה משביעת רצון ונראית אינטגראלית - הוא מוסיף סצנות ודיאלוגים שאינם כלולים בספר, וקושר את המשורר הגוסס לאותה אישה שברחה מביתה לקרוא את הספר. בסצנה בה וירג'יניה וולף מחליטה להרוג את אחת הדמויות בספרה, היא בוחרת להמית את המשורר. "המוות בא כדי שהחיים ילמדו להעריך את חייהם", היא אומרת והמשורר אכן מת, מתאבד, כשם שהתאבדה היוצרת הראשונית, הסופרת. היא בגלל מחלת נפש דיכאונית, הוא בשל דיכאון ממחלה פיזית,איידס.

דולדרי הבמאי, שביים גם את בילי אליוט, הצליח ליצור עבודת שחקנים שכמותה לא נראתה בקולנוע זמן רב. הצוות מצליח להראות כמו אנסמבל, אף על פי ששחקנים רבים בסרט לא נפגשו כלל במהלך ההסרטה מאחר שכל סיפור צולם בנפרד. שלוש הנשים נפלאות, ואם היה ספק, ניקול קידמן קובעת לעצמה בסרט זה מעמד של שחקנית גדולה של ממש. נכון שברגעים הראשונים מתייחסים יותר לאיפור והמראה החדש והלא זוהר שלה; נכון שאי אפשר להתגבר וכל אחד באולם בודק איזה שינוי נעשה בפניה האף הווירג'יניה- וולפי המוכר מהתמונות שהודבק לפניה, אך רגע אחרי נסחפים לתוך אישיותה הכובשת; לכל רפרוף עין, לכל בדל חיוך; לנטיית גופה המוזרה במקצת ולמינימליזם של הבעתה המצליחה לרתק בצללים העוברים על פניה. היא שוברת לב, ולא לחינם היא מועמדת על תפקידה זה לאוסקר. לצידה מככבת גם ג'וליאן מור, שהופעתה בסרט "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן כאישה המנהלת מריבה עם בעלה בעירום פרונטאלי מלא נצרבה בזיכרון. כבר שם נראתה היכולת שלה לעמוד במעמד, המביך לכאורה, בצורה הטבעית ביותר, כהוכחה שיש לה איכויות נדירות. ההמשך הוכיח את עצמו, היא הפכה לשחקנית מצוינת. מריל סטריפ היא השחקנית הבעייתית בעיני. אני מכיר בעובדה שהיא שחקנית גדולה, אבל אותי אישית היא מעצבנת, גם אם בסרט הזה היא מעצבנת פחות. זו הפעם השנייה שהיא משחקת לסבית על הבד - הפעם הראשונה הייתה בתפקיד אשתו הלסבית של וודי אלן בסרט "מנהטן", תפקיד קטן מתחילת דרכה.הגברים המסתובבים מסביב לנשים טובים כולם, ומרשים מכולם אד האריס - השחקן המצ'ואי הנוקשה מצליח בשתי הסצנות שלו לשכנע בתפקיד ריצ'רד בראון, המשורר ההומו הגוסס. ג'ף דניאלס, בשתי סצנות קצרצרות, כבן-זוגו לשעבר, מצליח לצייר פורטרט מוכר של הומו רכרוכי אמריקאי.מה שנפלא בבימוי הוא האווירה המדויקת אשר דולדרי מצליח להעניק לכל חלק, ולא רק בזכות שיחזור היסטורי של ריהוט או מכונית. החלק האנגלי שבסרט, יומה האחרון של וירג'יניה, הוא כל כך אנגלי וגם ניקול קידמן שאמנם נולדה בהוואי, אך גדלה באוסטרליה ושיחקה שם בתיאטרון. היא משחקת בסרט זה כאילו נולדה באנגליה, שני החלקים האמריקאיים הם כאלה. אי אפשר לטעות.

הסרט אינו סרט קל, עצוב מאוד אך זהו סרט מן המשובחים שנראו לאחרונה, אולי לא לצעירים בינינו האמונים על סרטי פעולה, אבל האחרים ייהנו, ללא ספק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן