אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זאן לוק גודאר: ארכיאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה דיאלוג


התמונה של דן לחמן

ארכיאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה דיאלוג / ז'אן לוק גודאר, יוסף יצחקפור. הוצאת רסלינג.
ארכיאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה דיאלוג / ז'אן לוק גודאר, יוסף יצחקפור. הוצאת רסלינג.

ממש פלא. עוד לא הספקתי לשים על המדף את הספר על טריפו שיצא בימים אלו וכבר ישנו בידי ספר על גודאר. כך שאם היו לי טענות על דלדולו של מדף ספרי הקולנוע בעברית, צריך לשמוח בספר החדש. אינני נוהג בדרך כלל לכתוב על במאי שאינני מכיר היטב ואת גודאר כמעט ואינני מכיר. מתוך ארבעים שנות יצירה שלושים שנה כמעט נמחקו אצלנו. מתחילת שנות השבעים לערך הפסיקו להביא את סרטיו לארץ. במאים אחרים היו נמחקים מהזיכרון. את גודאר אי אפשר לשכוח. כל סרט חדש משלו היה מלווה בים של מאמרי ניתוח ולא רק בעיתונות המקצועית, כל מבקר קולנוע כתב פרשנויות והגיגים משלו. מכל אנשי הגל החדש ובימינו כשהגל הזה שקע, גודאר נחשב לתיאורטיקן הגדול של הקולנוע.

מזה שנים כבר לא שואלים "למה הוא התכוון" מבחינה רעיונית בלבד. השאלות הן מסביב למקום אליו לקח את הקולנוע בכלל. אנחנו לא יודעים כי לא ראינו.לפי כל העדויות גודאר התנתק מקהל הצופים. הוא הולך בדרך שכולה ניסיון לבנות קולנוע חדש, ולא תמיד קומוניקטיבי לצופה הרגיל.לפני שבועות מעטים הוקרנה בטלוויזיה עבודתו החשובה ביותר בשנים האחרונות. סדרה בה סקר את תולדות הקולנוע. לא נעשתה להקרנה שום הכנה, לא היה פרסום מוקדם. מעטים ידעו. כשנודע לי זה היה רק לקראת הפרק האחרון וגם אותו ראיתי בתנאים רעים, אצל משפחה עם ילדים בכייניים ומציקים לפני השינה. ואם היה ברור כבר מהשניות הראשונות שהצפייה דורשת ריכוז עצום, התנאים לא אפשרו.הספר שיצא כעת ב-הוצאת רסלינג עוסק כולו בסדרה ההיסטורית הזו הנחשבת לגולת כותרת קולנועית ולא רק בעבודתו של האיש עצמו. הספר בנוי כראיון שניתן ליוסף יצחקפור. איראני החי בצרפת שכתב סדרת ספרים על אנשי קולנוע כמו ולס ויסקונטי ו-קיארוסטאמי ועל אנשי ואמנות כמו מאנה רותקו ו-טאפייס.הספר שכולו ראיון ארוך עם גודאר מכיל את שאלות המראיין ותשובותיו של גודאר. יצחקפור קורא לספר דיאלוג אך למעשה הוא כמעט מבקש אישור לפרשנותו של מפי גודאר. בעוד שהשאלות עשויות להיפרש על פני עמוד שלם ולעתים יותר, גודאר עונה לאקונית. כן, לא, באמת? אינני בטוח. אני מניח שהראיון הוקלט והייתי שמח לשמוע את נימת הקול של גודאר, לדעת אם הוא עונה ברצינות או בסרקסטיות מול השאלות שהן הרצאה וניתוח. אך לעתים קרובות הוא כן נותן תשובה יותר ארוכה ורצינית ומשם אפשר להבין יותר את דרך חשיבתו באופן ישיר יותר ולא דרך הפילטרים של המראיין.בסדרה גודאר איננו מספר את ההיסטוריה של הקולנוע בצורה כרונולוגית מן ההתחלה אל מקום מסוים בו הקולנוע נמצא היום. הוא חילק את עבודתו לנושאים ובכל פרק עסק רק בנושא אחד בתולדות הקולנוע, אך גם שם לא עקב בצורה ליניארית "היסטורית" סיפורית. הוא עירב אימאז'ים אחד בשני ונתן להם משמעות דרך הקריינות בקולו שלו.

דיזולבים (תמונה משתלבת בתמונה) נותנת משמעות אחרת לשתי התמונות ומחברת רעיונות שונים לרעיון אחד, חדש. כך הוא יכול לחבר יוצרים או סרטים שלא התייחסו האחד לשני ולתת להם כותרת מאחדת וחיבור סמלי סמוי. כך למשל הוא יכול להראות סצנה של ג'ימס דין ועליה הכותרת " אבא, אינך רואה שאני נשרף" שהיא ציטוט של פרויד מפשר החלומות.בסוף שנות השבעים נתן גודאר סדרת הרצאות במונטריאול. הרצאות שעסקו בהיסטוריה של הקולנוע. ההרצאות הללו הפכו מאוחר יותר לספר "מבוא להיסטוריה אמיתית של הקולנוע" שנים גודאר דיבר על רצונו להפוך את הספר ליצירה אודיו ויזואלית. "רק הקולנוע יכול לכתוב בכנות את ההיסטוריה של עצמו" אמר. עשר שנים עבד על הפרויקט המיוחד הזה והתוצאה היא סרט בן ארבע וחצי שעות המורכב משמונה פרקים באורכים שונים שצולמו בעיקר בוידיאו. כשגמר את צילום הסרט ההיסטורי שלו הופיע בדפוס ספר ענק (אלף עמודים) הנראה כתסריט הסרט הגמור ומכיל בתוכו צילומי סטילס של הקטעים עליהם מדבר גודאר בסרט עצמו. בין הנושאים בהם מתעסק הסרט קולנוע ומלחמה, קולנוע ותעמולה, עוצמתו של הקולנוע ההוליוודי, היופי בקולנוע, אלימות ו-מין והיחסים בין הקולנוע לאמנויות האחרות. יותר ממאה סרטים מצוטטים בסדרה (בסוף הספר ישנה רשימת הסרטים המוזכרים). אפשר לומר כמעט בוודאות שגודאר הוא אבי הוידיאו ארט, אם כי בימים שהוא צילם בוידיאו המושג הזה לא היה קיים. אך כבר ב-שנות השישים המוקדמות בסרט אישה היא אישה הוא כבר נותן דרך העריכה והצבע את ראשיתה של מה שתהייה אסטטיקת וידאו, הוא מתקרב לצורת קליפ צבעוני רועש ותוסס. הוא היה הראשון להשתמש בקולאז' בתוך תמונת קולנוע. קומיקס, גרפיטי, כותרות עיתונים ותמונות מסרטים היו חלק ממה שנראה על המסך. הולדת הוידיאו הממשי שיחררה את גודאר מתלות בכספים גדולים ומפיקים והוא היה יכול להתחיל לצלם בתקציב קטן ולפי העניין שלו בנושאים בתוך הזמן. בהמשך כשיצטרך להגיש תסריטים למפיקים הוא לא יגיש חומר כתוב אלא צילומי וידיאו המייצגים את התסריט ואת כוונותיו. צורת ה"כתיבה" הזאת מביאה אותו להרכיב את הצורה החדשה וממנה נולדה הסדרה על ההיסטוריה של הקולנוע.גודאר פיתח דרכי הבעה שחלקם טכניים חדשניים. הוא משתמש בצילום איטי עד שהוא עוצר לחלוטין את התנועה וכך נותרים עם תמונה אחת שאינה "זזה" ובכך משמיטים את החלק של "הנוע" מהקול-נוע. הוא עורך סרטים בהילוך אחורי ומחזיר אותם קדימה במהירות ויוצר צורה חדשה של סמלים ויזואליים.

אך למרות שגודאר חותר לחדשנות קולנועית הוא איננו מוכן לוותר ולמחוק על הקולנוע הגדול של העבר.כל פרק בסדרה מחולק באופן פנימי לשניים. גודאר אומר שזו תבנית הנראה והבלתי נראה. כמו באותו משפט של וולטר בנימין האומר שהכוכבים ברגע מסוים יוצרים קונסטלציות ושההווה והעבר מהדהדים זה את זה.הכנת הסדרה לקחה שנים אחדות. בהתחלה כשעוד לא ידע לאן הוא חותר גודאר צילם והקליט את השחקנים אלן קוני (האב ההורג את ילדיו ומתאבד בחיים המתוקים. האציל הרומאי המתחתן עם גיבור סטיריקון שניהם אצל פליני) מקריא מתוך ספרו של אלי פור, היסטוריון אמנות. סבין אזמה מקריאה קטעים מתוך מות וירגיל של הרמן ברוך ו-ז'ולי דלפי בתפקיד תלמידת בית ספר המקריאה את "המסע" של שארל בודלר.לא רציתי לעשות אילוסטרציות לטקסט כמו שהיה נהוג . לא להגיד משהו על מרלין מונרו על רקע תמונה שלה אלא למצוא דימוי שיעביר את מה שיש לי להגיד עליה. התכוונתי לעשות קולנוע. תמיד נהגתי להגיד "רק קולנוע" והתכוונתי שישנם דברים שהם אפשריים רק בקולנוע. תמונה של רכבת תלויה על בלימה, מעלה בדמיון מיד את באסטר קיטון. אפשר לבדוק וראות שזוויות צילום הן ייחודיות, אלו בהן השתמש אייזנשטיין אינן דומות לאלו שצילם וולס למשל. אך כל הגדולים כשחשבו על צילום כבר הכינו את העריכה. אם מחברים זו לזו שלוש זוויות צילום שונות של האריה, אצל אייזנשטיין, מתקבלת תחושה שהאריה מתרומם, בגלל הזוויות, לא בגלל העריכה. העריכה אינה אומרת דבר על האריה.

בקולנוע חשוב המקצב. הוא קרוב יותר למוסיקה מאשר ל-ספרות. משמעות הדברים מתקבלת ממקום אחר בקולנוע. לא מהתיאור והמלים. לכתוב את ההיסטוריה של הספרות באמצעות טקסט הוא בלתי אפשרי. אי אפשר לקחת שלוש מלים מ-דאנטה ולשים אותן ליד שלוש מלים של פרוסט. לא תהייה לזה משמעות. בקולנוע הסמכה שכזאת נותנת מובן.היסטוריה היא יצירת היצירות. זה לנסח דברים ברגע אחד, אך להתייחס אל הכל. ההיסטוריה היא שם משפחה, הכולל בו בזמן את דור ההורים ואת דור הבנים, את הספרות והציור ואת הפילוסופיה. היסטוריה זה הכל יחד. המדע אינו ערוך לכך. ההיסטוריה יכולה להוות יצירת אמנות.ב"היסטוריה" עבדתי בוידיאו. התעניינתי במדיום הזה כבר לפני שלושים שנה. בהתחלה לא התענינו בו בחוגי הקולנוע, אפילו החברות המייצרות לא התענינו בו באמת. הוידיאו הפך סמוך לקולנוע. הוא כלי דמוי קולנוע שניתן לעשות בו שימוש שאינו ניתן ישירות בקולנוע. מדובר בצאצא, ילד לא חוקי של הקולנוע.במאים בעבר לא חשו בודדים. הם היו מחוברים לכל מי שהיה סביבם בזמן העבודה. היו הארוחות היו השיחות. מאז שנולד המושג מחבר (auteer) נולדה בדידותו של היוצר. אין הפריה הדדית. היום לא מתנהלים יותר דיאלוגים. זה בגלל הטלוויזיה והמחשב. זהו ניצחונו של אדיסון שהמציא קולנוע המיועד לצופה בודד. הפילוסופים היו צריכים לעשות קולנוע אך לא עשו. ז'יל דלז חשב על זה ובסוף "כתבׁעל" בילדותי לימדו אותנו משפט של סארטר "עבור האקזיסטנציאליזם הקיום קודם למהות, בעוד שלפני כן המהות קדמה לקיום". הספר הוא המהות והסרטים הם הקיום. כמובן שהספר הולך ומרחיב ומביא דוגמאות ושיחות. גודאר חשוב מדי לשוחרי קולנוע מכדי שיבואני סרטים יעלימו אותו מעינינו. טוב שלפחות אפשר לקרוא את מחשבתו הקולנועית ברגע נתון בזמן. מכיוון שהמדבר הוא גודאר והדיבור הוא על הסדרה ניתן לחשוב שמאז המשיל הלאה והלך לכיווני מחשבה אחרים. סרטיו ניתנים להשגה בספריות. הם אינם קלים לצפייה אך מי שמחפש בקולנוע יותר מסיפור אלא מנסה גם להבין מעט מהאיך, חייב לעצמו לראות כמה מסרטיו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן