אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרנסואה טריפו, האיש שאהב סרטים / ענר פרמינגר


התמונה של דן לחמן

פרנסואה

פרנסואה טריפו, האיש שאהב סרטים / ענר פרמינגר. הוצאת הקיבוץ המאוחד

מדף הספרים בעברית העוסק בקולנוע הוא הדל ביותר. בעוד שבעולם נכתבים ומתפרסמים אין סוף ספרים הנוגעים לקולנוע הן מהצד הביקורתי והן המחקרי בארץ אין כמעט ספרים כאלה. וזה במדינה הנחשבת, לפחות בעיני עצמה, לבירת קולנוע. אם פעם סרטים היו מגיעים אלינו באיחור של חודשים ולעתים שנים, היום מוקרנים אצלנו הסרטים החדשים כמעט כמו בכל מקום בעולם. לפחות אלו השייכים לזרם המרכזי של הקולנוע.כעת התפרסם ספרו של ענר פרמינגר על טריפו, וזו סיבה לחגיגה קטנה לאוהבי הבמאי הנפלא הזה. ענר פרמינגר מתייחס למשפט שנטבע ביחס לביקורת וניתוח יצירות באופן כללי "אין לך משורר או אמן, שאפשר לעמוד על משמעותו המלאה בבדילותו. חשיבותו וערכו נקבעים על ידי הערכת זיקתו למשוררים ואמנים המתים. אי אתה יכול להעריכו לחוד" ובהמשך לכל אורך הספר הזה יעמיד ענר פרמינגר את פרנסואה טריפו בהסמכה ליוצרים שונים מן ההיסטוריה הקולנועית בעיקר, אך גם מן הספרות. כשאנחנו רואים, ואחר כך מדברים על סרט, אנו מתייחסים בדרך כלל לתוכן, במקרים אחדים למשמעות, כשיש כזאת. ונוסיף לעתים רחוקות יותר את המלים, הבמאי הדריך היטב את שחקניו והוציא מהם את המיטב. אך סרט הוא הרבה יותר מכך. יש בו צדדים שהצופה הרגיל איננו יודע לקרוא אותם. עבודת צילום, עריכה, בחירת מוסיקה. אחרי שיש לפנינו כמה סרטים של אותו במאי אפשר כבר להגיד משהו על דרך עבודתו ומחשבתו. כולנו ידענו אחרי שני סרטים להגיד דברים על קוונטין טרנטינו למשל. מבקרי סרטים טובים, ויש לנו כמה כאלה, ירחיבו בביקורתם וייחסו סרט חדש לסרטיו הקודמים של אותו יוצר וינסו להרחיב לקורא את עולמו של הבמאי, וגם את הבנתו של הקורא את הביקורת.מכל הבמאים פרנסואה טריפו הוא אחד מהאנושיים ביותר, מלאי אהבת האדם והחמלה. ניסיתי, לפני שצללתי לספר להיזכר בדמות של איזה נבל או רשע בסרטיו ולא הצלחתי. לא האישה שוברת הלבבות ב-ז'ול וז'ים, זו המביאה למותו של האחד ולשברון לבו של האחר. בוודאי שאף אחד משני הגברים הרגישים והנפלאים הללו.הרבה לפני ש-קוונטין טרנטינו שלח את אומה טורמן להרוג את ביל, ז'אן מורו, הכלה שלבשה שחורים, יצאה למסע נקמה והרג באלו שירו בארוסה על מדרגות הכנסייה רגע לפני נישואיהם.

דמויות רבות משל פרנסואה טריפו נחקקו בזיכרון הציבורי. ילד הפרא למשל, אנטואן דואנל, גיבורם של חמישה סרטים. פרנסואז דורליאק המקסימה (אחותה של קתרין דנב, שמתה בתאונה בעודה צעירה) אפילו סוחר הנעלים הקטן והחזירי, מ"נשיקות גנובות" השוכר את הבלש אנטואן דואנל, גיבורו הביוגראפי כמעט של פרנסואה טריפו, זה המבקש מאנטואן לגלות למה לא אוהבים אותו, שאלה שכבר מרחיקה אותו מכל רגע של רשעות והופכת את חזרזיריותו לנוגעת ללב, ושלא לדבר שהוא נשוי לאחת הפיות הרומנטיות הגדולות של הקולנוע הצרפתי, דלפין סריג. וכמובן, אדל ה'. אדל בתו של ויקטור הוגו שדעתה נטרפת עליה מאהבה לקצין בצבא, היא כל כך מאוהבת בו עד שבסופו של הסרט כשהוא מועבר למרטיניק והיא נוסעת אחריו, היא לא מזהה אותו יותר כשהוא חולף על פניה ברחוב. אך גם אם אהבתו של פרנסואה טריפו, כמו כמעט בכל סרטיו נתונה לאישה, הרי שהקצין איננו נבל המתעלל בה. הוא רק גבר שלא אוהב את זו האוהבת אותו בצורה היסטרית. וכך אפשר ללכת ולספור את כל הסרטים ואת כל הדמויות. ועכשיו כשהייתי צריך לחשוב על סרטיו מחדש גיליתי שיש בהם את הכי הרבה סצנות נוגעות ללב, יותר מכל הבמאים האחרים. לכן לא הפליאה אותי כלל העובדה ש-ענר פרמינגר, במאי קולנוע בפני עצמו בחר לשם הספר את הכותרת "האיש שאהב סרטים" ואם היה מותר להיות פחות צנוע אפשר היה לקרוא לספר, האיש שאהב, ואהב לאהוב. פרנסואה טריפו אהב ספרים, הם מופיעים ברבים מספריו, לרוב ספרים על קולנוע, מונוגרפיות על במאים שהוא אוהב במיוחד, לכן זה מובן מאליו שמלבד הלילה האמריקאי, סרטו הסב על עולם עשיית הקולנוע הוא בחר בספר המדע הבדיוני "פרנהייט 451" כנושא לסרט העוסק בגילוי והתאהבות בספרים.פרנסואה טריפו שהחל את דרכו כמבקר בכתב העת מחברות לקולנוע עמד ליד עריסת לידתו של הגל החדש הצרפתי. לא סתם עמד, הוא היה אחד מן האבות הגאים שהולידו את הצורה ואת שפת הקולנוע החדשה. מה שלנו כצופים לא תמיד ברורה היא העובדה שהוא לא רק הביא לדרך חדשה של הסיפר הקולנועי, הוא גם מחדש וממציא טכני לא קטן, ואתן רק דוגמא אחת קטנה כדי שתבהיר. פרנסואה טריפו המציא את מה שמכונה בימינו "הקפאת התמונה" פריז פריים. שני מקומות בולטים שיבהירו את כוונתי, תמונת הסיום בסרט ארבע מאות המלקות, בסצנה המסיימת כשהילד הקטן מגיע אל משאת נפשו, הים, התמונה קופאת על פניו והסרט נגמר. הוא איננו רץ למים איננו משתכשך. המפגש הראשוני מפעים דיו. בסרט ז'ול וז'ים מדברים שני החברים על סוג של חיוך אותו ראו על פניו של פסל יווני עתיק, הם החליטו שיחפשו אותו בפני נשים שיפגשו, וכשימצאו את החיוך יתאהבו באישה. כשגיבורת הסרט נכנסת לראשונה אל הבד, המצלמה קופאת בסדרה של צילומי פריז פריים ומתרכזת מכיוונים שונים בשפתיה, בחיוך המבוקש שהתגלה סוף סוף על שפתיה של ז'אן מורו. אלא שיש משמעות נוספת אם לא לחיוך אז הרי לפסל. אין ספק ש-פרנסואה טריפו מנסה לרמוז בדימוי המסובך הזה שהסרט שעל פניו נראה כמו רומן בשלושה ילך ויהפך לטרגדיה של אלילה יוונית.

פרנסואה

פרנסואה טריפו, ארבע מאות המלקות

פרנסואה טריפו נולד ב ב6.2 1932 לצעירה בת פחות מעשרים ולאב בלתי ידוע. מאוחר יותר אומץ על ידי רולנד טריפו שנתן לו את שמו. עד גיל שתיים עשרה לא ידע שהאיש המגדל אותו איננו אביו האמיתי, הוא גילה זאת מתוך חשדות שילדים חושדים לפעמים. כילד היה בורח מבית הספר לבתי קולנוע והיה רואה שלושה סרטים ביום. סיפור החוזר אגב בחייהם של במאים רבים. אך לא כל ילד שברח לקולנוע הפך במאי.שנות המלחמה הפכו אותו לגנב כדי לממן את כרטיסי הקולנוע. רבות מחוויות ילדותו ייכנסו למחזור סרטיו הביוגרפים. הוא שימר את החוויה ולעתים החליף את הפרטים המעשיים, כך שלא תמיד נוכל להגיד שאנו יודעים באמת פרטים על חייו, אך אפשר בהחלט לעקוב על התפתחותו הרגשית.בשנת 1944 נפתח בפריז הסינמטק בהנהלתו של הנרי לנגלואה, זה שפיטוריו ב-שנות השישים היו חלק מהסיבות להתפרעות הסטודנטים. אצל לנגלואה התייחס אל תפקידו כאוצר מוזיאלי הבוחר תערוכות. הוא ידע איך לערוך תכניות רטרוספקטיבה לבמאים לימד את הצופים את הערכים הנוספים של הקולנוע. פרנסואה טריפו גילה את הערך שיש בצפייה חוזרת בסרטים והיה מסוגל לצפות באותו סרט שוב ושוב עד שהכיר כל זווית צילום וכל תנועת מצלמה.בגיל שש עשרה הוא מקים מועדון קולנוע משל עצמו ומסתבך עם מפיצים להם הוא נעשה חייב כסף רב. פרשה המסתיימת כשהכול מתגלה לאביו המחתים אותו על ההצהרה הבאה:"אני מצהיר בשבועה שהעובדות הבאות הן אמת: עזבתי את עבודתי בסימפר לפני חמישה חודשים והבאתי הביתה תלושי שכר מזויפים. מכרתי ספרים בחנות ספרים. גנבתי מכונת כתיבה ממקום עבודתו של אבי ומכרתי אותה... אני חייב כסף ל...."אביו שילם את החובות אך סופו של התהליך הביא לכליאתו במוסד לעבריינים צעירים. אירועים שהיוו בסיס לסרטו הראשון "ארבע מאות המלקות". פרנסואה טריפו, הילד, היה גונב תמונות סרטים ופוסטרים מבתי קולנוע, בעתיד כשיעשה את סרטיו סצנות של גניבות כאלה יכנסו לסרטיו, אלא ששם כל פוסטר או תמונה מהווה מחווה של פרנסואה טריפו לסרט שאהב או ליוצר שהעריך, אך הופכים גם לרמז התייחסותי המסמיך סרט אחד לשני.

פרנסואה

פרנסואה טריפו, ז'ול וז'ים

באותם ימי אהבה בלתי נדלית לקולנוע הוא פוגש כמה אנשים שימשיכו ויעצבו חלק מראיית עולמו הקולנועית. אנדרה באזין, שהפך להיות אחד התיאורטיקנים הגדולים של הקולנוע. אלן רנה, שייהפך לענק קולנועי בעתיד וכן כאלה שייהפכו למבקרי הקולנוע של דורו.

פרנסואה

פרנסואה טריפו פרנהייט 451

ב1953 מקים באזין את כתב העת "מחברות לקולנוע" ומזמין את טריפו, גודאר, ריווט,רוהמר ו-שברול לכתוב אצלו. כתיבה שהביאה לניסוח היסודות לקולנוע החדש. הוא מצליח לקבל עבודה ולהיות עוזר במאי של רוברטו רוסליני.פסטיבל קאן החרים אותו כעיתונאי אחרי שהתקיף במחברות לקולנוע את הקיפאון השורר בו. אך ב1959 הוא מגיע לפסטיבל עם סרטו הראשון 400 המלקות וזוכה בפרס הבמאי הטוב ביותר. אלן רנה זוכה באותו פסטיבל בפרס המבקרים על סרטו הירושימה אהובתי. הסרט "אורפיאו נגרו" זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, וכך יצאה לדרך מהפכת הגל החדש. הוריו סרבו לראות את הסרט אחרי שקראו עליו בעיתונים. אביו כתב לו "אתה רוצה לגרום לנו להאמין שאנחנו אחראים למי שאתה?...כשתבוא לבקר בוודאי תתרגש לראות פעם נוספת את מקום מגוריך העלוב, שבו קיבלת יחס כה רע מהורים בורים"טריפו עונה ואומר שיתנצל במאמר שיכתוב ויכריז שהביקורת פירשה את הסרט כביוגרפיה לא מוצדקת. "מאז מותו של באזן, אין לי יותר הורים" הוא כותב להם " לו הייתי מצלם באמת את חיי בביתכם בשנים 1943-48 הייתי מצלם סרט אימה....שנאתי את אמא בשקט ואותך חיבבתי אבל חשתי כלפיך בוז"לצד כתיבת תסריטים לעצמו שיתף פעולה גם עם במאים אחרים וכתב את התסריט ל "עד כלות הנשימה" סרטו הראשון של גודאר. מאוחר יותר יתחיל גם לשחק מעט בסרטיו.כש-ספילברג הזמין אותו לשחק ב "מפגשים מהסוג השלישי", את הצרפתי, היחידי המבין את שפת החוצנים. המחווה הייתה ברורה וכמעט לא מפתיעה, אחרי ששיחק את הבמאי בסרטו שלו עצמו "לילה אמריקאי".באוקטובר 1984 נפטר טריפו מגידול ממאיר בראשו. הוא עשה עשרים ואחד סרטים. חמשה סרטים שעשה בין השנים 1959 -1978 וגיבורם הוא "אנטואן דואנל" נחשבים למחזור הסרטים הביוגרפיים שלו. הוא עשה כמה עיבודים לספרים, סרטים כמו "פרנהייט 451", " ז'ול וז'ים", "תירו בפסנתרן", "הכלה לבשה שחורים", ו-"הסירנה ממיסיסיפי".

הכלה

הכלה לבשה שחורים

ענר פרמינגר מנתח את אהבת התרבות של טריפו והשפעתה על כל דרכי מחשבתו. במכתבים שנותרו מימי שרותו הצבאי הוא כותב לחברו שהוא יימצא בקרוב במעמדו של ז'אן גאבן בסרט רציף בערפל. גאבן משחק בסרט עריק, ו-טריפו אכן יערוק מעט אחרי המכתב הזה. כך עקף את הצנזורה אך השתמש בקודים המובנים בתוך הקבוצה שלו מאוחר יותר יקרא לבנותיו על שמות גיבורות סרטים שאהב, לורה ואווה. האחת על שם גיבורת סרט הנושא שם זה והשנייה כמחווה לסרט " הכל אודות חוה".ענר מנתח ומסביר את התיאוריה הבין-טקסטואלית ואת זו הנקראת "קריאה משבשת" ממשיך ומביא בספרו דוגמאות לשימוש הבין- טקסטואלי ששימש את טריפו הן בחייו והן בסרטיו. צריך לזכור שפרנסואה הצעיר היה יושב ימים בספריה הלאומית וקורא אין סוף ספרים, בנוסף לכל הסרטים אליהם היה "מתפלח" תוך כדי מסביר ענר את היוולדות המונח בין- טקסטואלי על ידי ז'וליה קריסטבה, את השימושים הפרשנויות והדוגמאות המשמשות להבנת המונח. הבין – טקסטואליות תהווה אמת מבחן הסבר וביקורת לכל אורך הספר, וענר מרחיב ומסביר מתוך דוגמאות קולנועיות או ספרותיות על משמעות המונח הזה.הבין טקסטואליות אותה בודק ענר פרמינגר לאורך הספר באה להוכיח את אהבתו והסתמכותו של טריפו על ההיסטוריה של הקולנוע. הדוגמה העולה בדעתי היא דווקא מסרטו של גודאר "עד כלות הנשמה" בסרט זה הורה גודאר ל-בלמונדו להעביר את אצבעו על שפתיו מדי פעם. מחווה אותה לקח מ-דין מרטין (בסרט אחדים באו במרוצה- אם זכרוני אינו בוגד בי) והתנועה מהווה השלכה של הזיכרון בין שני סרטים.אנו כצופים לא מודעים תמיד למאגר הזיכרונות שאנו מביאים אתנו לאולם החשוך לראות סרט חדש. אנו לא מודעים לכל הזיכרונות שיש לנו משחקן שראינו בעבר, על שלל תפקידיו וכל מה שקראנו עליו, אחזור לדוגמא הקטנה של קטרין דנב שהתחילה להתפרסם בסרט המוסיקאלי "מטריות שרבורג" ככוכבת רומנטית יפהפייה, אך במאים אחרים פירקו בהמשך את דמותה המתוקה והפכו אותה למטורפת ומפלצת, היא נשארה מתוקה ונחמדה, הדמויות ששיחקה והדרך בה השתמשו בה רומן פולנסקי או בונואל הם שהפכו אותה לבעלת משמעות גדולה יותר. או דוגמא אחרת, עגלת תינוק ומדרגות. בכל סרט שבו נראה עגלה מדרדרת במורד מדרגות, תעלה בזיכרוננו הסצנה המפורסמת מהסרט "פוטיומקין" וכך גם מי שלא ראה את הסצנה המקורית כבר מכיר אותה ויודע לייחס את המשמעות הנוספת שיש לסצנה שהוא רואה עכשיו ולחבר אותה למשמעות הקודמת אך גם ל-היסטוריה של הקולנוע, ואם לא לסרט המקורי הרי שלסרטים אחדים בהם סצנת העגלה על המדרגות שוחזרה ואפילו באופן פרודי. לכן יכול היה מבקר סרטים צרפתי לכתוב בתחילת ימי הגל החדש "מובילי התנועה נראים יותר כגנבים קולנועיים שאפילו לא טורחים להסתיר את מקורותיהם"

לילה

לילה אמריקאי

אלא שהיום כשאפשר לנתח את המערך השלם של סרטי טריפו ולבדוק בעיקר את אלו שנעשו על פי ספרים, עד כמה טריפו צילם לא רק את העלילה, כמו שהיה נהוג בסרטים הוליוודיים ישנים אלא נתן פרשנות משלו לטקסטים. לעתים, כמו ב-ז'ול וז'ים קשה להחליט אם הסרט אינו טוב יותר מהספר.אחרי דברי הקדמה ארוכים, כנהוג בעבודות מחקר אקדמיות, מגיע ענר פרמינגר לשלב הניתוח של אחד עשר סרטים של טריפו. הוא מנתח כל סרט לעומק ולרוחב ובודק את התיאוריות שעליהן דיבר בדברי המבוא הארוכים לספר. מן הראוי שכל חובב קולנוע יבחר לו בספרית סרטים סרט אחד של טריפו יראה אותו, יקרא את המאמר המדבר על הסרט הספציפי ויחזור לראות את הסרט שוב. אני מניח שצופים רגילים אינם זוכרים את כל הפרטים מסרטים שראו מזמן.ענר פרמינגר מפרק את הסרטים ובודק כמעט כל סצנה. הוא מוצא את ההתייחסות אל הסרטים הישנים ש-טריפו מתייחס אליהם, מנתח את המשמעויות ומוסיף להבנת העומק העצום המתקיים בכל סרט.את סרטו הגדול הראשון, "400 המלקות", טריפו בוחר לצלם בסינמסקופ, שיטה חדשה עדיין, בה הוליווד ניסתה להלחם במסך הטלוויזיה הטן ומתיחתו למסך ענק. הסרטים שצולמו בשיטה זו היו רבי משתתפים. הסרטים הקאמריים המשיכו להיות מצולמים בשיטה הישנה, המרובעת. טריפו בא ללמד שהסינמסקופ מאפשר לצלם גם סרט "קטן" וזו כבר הכרת תיגר.בתמונה הראשונה בסרט נראים ילדם המעבירים גלויה של נערת ברים. וזו הרי הפתיחה של "המלאך הכחול" וכך מוליך אותנו ענר פרמינגר הלאה מתמונה לתמונה ומראה את ההסתמכות והדרך בה מוליך טריפו את סרטו החדש, המודרני לחלוטין מתוך הסתמכות על סרטים שנעשו בעבר. אלא שדרך טיפולו הופכת את השפעת העבר ההיסטורית לסרט חדש, מודרני לחלוטין, כזה המתווה דרך חדשה. אלא ש-טריפו אינו עושה מחוות לעבר בלבד, בסצנה אחת הולכים הנער והוריו לראות סרט בשם "פריז שייכת לנו". טריפו הכיר את התסריט ואת ריווט שרצה לצלם את הסרט, אך הסרט עצמו צולם רק לאחר ש-400 המלקות יצא לאקרנים, ו-טריפו עושה מחווה לעתיד, כשם ש-גודאר ב"אישה היא אישה" עושה אותה מחווה ל-ז'ול וז'ים של טריפו, אותו הוא מזכיר בסרט שיצא לאקרנים לפני ש-ז'ול וז'יל צולם בכלל. כך הם נהגו האחד בשני. בשיתוף פעולה ואחווה מלאה.ענר פרמניגר מנתח את התייחסותו של טריפו לסופר בלזק בסרט נשיקות גנובות.השלישי בסדרת הביוגרפיה שמכונה "סדרת דואנל", בסרט זה אחרי שברח ממוסד לנערים קשי חינוך, ובסרט הבא הוא מתאהב לראשונה והולך לצבא, כאן הוא חוזר לחיים האזרחיים ומוצא לו עבודה בסוכנות בילוש, די דומה למה שעשה טריפו. אדם בעל חנות נעלים שוכר את סוכנות הבילוש ודואנל נשלח לעבוד בחנות כדי לשמוע מה אומרים העובדים על מעבידם. אלא שסצנה מרכזית בסרט עוסקת בהתאהבותו של דואנל באשתו של בעל החנות (דלפין סריג). יש ביניהם מפגש רומנטי מיני אחד. אינני זוכר בדיוק את המלים שאומרת לו האישה כשהיא מסבירה לו שזה היה מפגש חד פעמי ומבקשת ממנו לזכור אותה בחיבה. אין ספק שסצנה זו מרמזת לסצנה דומה בסרט, "תה וסימפטיה" של וינסנט מינלי משנת 1956, במאי ש-טריפו אהב. שם אשתו של מורה התעמלות במוסד לנערים עוזרת לנער מסובך בזהותו המינית ושוכבת אתו פעם אחת, כשהם נפרדים היא אומרת לו "כשתדבר על זה בעתיד, ואין ספק שתספר את זה, הייה עדין" ישנה בסרט סצנה מדהימה המרמזת על בעיית הזהות של דואנל, לא זהות מינית דווקא, אלא קיומית, הוא עומד מול ראי באמבטיה ואומר את שמו שוב ושוב לדמותו המשתקפת, בהתחלה בשקט ועדינות עד שקולו עולה ונעשה אסרטיבי יותר. אנטואן דואנל לובש את זהותו ודמותו(ענר פרמניגר מתקן את זיכרונותיי ואומר בספר שדואנל חוזר שוב ושוב על שמן של שתי הנשים שהוא אוהב וגם על שמו)אם את ז'ול וז'ים ענר מסמיך לסרט "האזרח קיין" ומנסה לשכנע שיש קשר בין דמותה של ז'אן מורו לדמותו של ווילס ב-אזרח קיין, וצריך לקרוא לעומק את הניתוח הזה וכקורא לבדוק עם עצמך האם הצליח ענר פרמינגר לשכנע אותך, הרי שאת "הלילה האמריקאי הוא מסמיך לשני סרטים, האחד כמעט מובן מאליו "שיר אשיר בגשם" שגם הוא סרט על קולנוע בימי מעבר בין הסרט האילם לסרט המדבר, כשם שהלילה האמריקאי מכיל בתוכו יסודות נרמזים למעבר שבין הקולנוע ההוליוודי שלפני הגל החדש ולהולדת החדש שאולי יעלים את המלודרמות נוסח הוליווד. הסרט השני ש-ענר פרמינגר מסמיך אליו את הלילה האמריקאי הוא "חוקי השחק" של רנואר, במאי ש-טריפו הכתיר אותו במאמריו כגדול במאי הקולנוע ואת חוק המשחק כגדול בסרטיו.מכיוון ש-חוקי המשחק לא הוקרן בארץ שנים רבות קשה היה לי לעקוב אחרי המחקר והתיאור, למרות שראיתי את הסרט פעם אחת, בצרפתית וללא תרגום.מבקרי הקולנוע הצרפתים לא אהבו את הלילה האמריקאי, הם ראו בו בגידה בעקרונות הגל החדש, וככל הנראה לא ממש הבינו את כוונותיו של טריפו, וציפו לראות עוד סרט "בסגנון מוכר" שלו. מבחינתי מלבד שמונה וחצי של פדריקו פליני המתחרה בו בליבי על המקום הראשון באהבתי, הלילה האמריקאי הוא גדול הסרטים שנעשו בקולנוע על קולנוע.

ענר פרמינגר כתב עבודה נפלאה, יכולת הניתוח שלו מדהימה. אך מצד שני כמובן יהיו אחרים שיכולו לומר שהוא מנתח את הסרטים "רק" בכיוון אחד, זה שעליו נשענת התזה שלו. סרטיו של טריפו יכולים להתפרש בהרבה דרכים. נכון שלרגעים כקורא עלתה בי השאלה האם טריפו, אינטלקטואל אוהב קולנוע והיסטוריון קולנועי של ממש התכוון באמת להסמיך להדהד ולהזכיר סרטים של יוצרים אחרים כמעט בכל סצנה וסצנה, כמעט עד כדי פריים אחרי פריים כמו שמנתח אותו ענר פרמינגר עד כדי הסמכת חיוך או רמז כמעט לא מודע ולא מורגש אלא לעינו של מי שרוצה למצוא את הסימונים הללו. אך כחוקר הוא מביא את עולם האסוציאציות שלו וזו דרך לגיטימית להסתכל על הסרטים. אין ספק ש-ענר פרמינגר נותן לקורא שיעור טוב בקריאת סרטים, אל מעבר הנראה לעין הפשוטה. הספק שנולד בי האם השיעור הזה יוסיף או יגרע מהנאת הצפייה עצמה, אם יתייחסו אל כל סרט כמשהו כמעט צריך להבחן עליו בסוף, והאם טריפו התכוון שאני כצופה אצטרך להתייחס לסרט שלו כאל חידון על סרטים אחרים. אך טריפו עצמו כתב שנים אחר כך בניתוח הקולנוע מאז הגל החדש "הסרטים שנעשו אינטליגנטיים – ואולי אינטלקטואליים – יותר מן הצופים בהם, ולעתים קרובות אנו זקוקים "להוראות יצרן" כדי לדעת מה ראינו" מניסיון אני חייב להודות שישנן מחשבות שונות בזמן כתיבת תסריט. כשעבדתי עם עמוס גוטמן על "נגוע" הקצר, רצינו להכניס איזו מחווה ל-טנסי ויליאמס. חשבנו לקרוא לאיש המבוגר בסרט פולאק. שכך מכנה בלאנש את סטנלי קובאלסקי ב-חשמלית ושמה תשוקה, בסוף החלטנו על מחווה דרך סצנה קטנטנה ומשנית במחזה שבה בלאנש קוראת לשליח עיתון צעיר וקוראת לו ממקומה על הספה שלוש פעמים היי, היי, היי. בסצנה שבה הצעיר עוזב את המבוגר הוא קורא לו ממקומו על הכורסא שלוש פעמים היי. איש מלבדנו לא יכול לדעת את המשמעות והיא נשארה פרטית לנו, כך גם החלטנו להקדיש את הסרט "מקום בטוח" לשחקנית האנגלייה מרגרט לייטון שנפטרה בעת הצילומים. כך נבנות משמעויות, נכנסים "קישוטים" ונעשות מחוות בזמן חשיבה על סרט. ואם ענר פרמינגר מנתח רק אחד עשר סרטים, הרי שכל ניתוח אחר שיוסיף סרטים וירחיב את הניתוח אל מעבר לפן הבן-טקסטואלי יעשה גדולות ונצורות ל-טריפו. הספר מרחיב הדעת גורם להרבה זיכרונות, ומכיוון ש כמה מסרטיו של טריפו מוקרנים לעתים בטלוויזיה הספר הנפלא הזה יעזור לבחינה הבנה והנאה מורחבת מהסרטים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן