אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שורטבאס - להחזיר עטרה ליושנה


התמונה של מתן אהרוני

מתוך סינמטק תל אביב, באולם דיי קטן, בשעות הלילה המאוחרות, מופצת הבשורה החדשה-ישנה מבית מדרשם של ניו-יורקים מבוהלים, טראומטיים ומדוכאים - שלום ואחווה עושים באהבה או לא עושים בכלל! הסרט "שורטבאס", שעלה לכותרות בגלל ההתנגדות (הרגילה) של החרדים לסצנות המין והעירום הבוטים והמוחצנים, שמוצגים בסרט בלי שום פילטרים וצנזורה עצמית, הוא סרט נוסף שניתן לשייכו לקטגוריית סרטי הטראומה האמריקאים שנוצרו לאחר אירוע הטרור שזעזע את אמריקה והעולם כולו - 9/11, אשר התחילו, לדעתי, לאחר תקופת עיכול קשה של הכחשה והפנמה בסרטו המעולה של ספייק לי, "השעה ה-25" וממשיכים בשנים האחרונות בגישה יותר ממוקדת ומעובדת (ר' גם טריילרים – טראומת האמריקאים).הסרט מבקש להחזיר את הניצוץ בעיניים, כמו גם ובשאר חלקי הגוף החשופים של האמריקאים, אך גם של כל האזרחים המפוחדים והטראומטיים בעולם כולו, שמרגישים כי משהו השתנה בעולם. הרצון של להחזיר את הניצוץ הזה מבקש להשתמש באמצעים ובמאפיינים שהשתמשו בהם בשנות השישים ההיפים, ילדי הפרחים, שהתהלכו עירומים - שעשו אהבה עם רבים בלי כל הגבלה ובושה, רק כדי לדרוש להפסיק את המלחמה. לכן, הסרט מנסה להפיץ את הבשורה הישנה של אהבת האדם, שתביא להפסק האלימות ולאחווה כלל אנושית. וגם בשנות האלפיים ישנה מלחמה: הטרור הכה במגדלי המדינה, שסימלו יותר מכל את כל המערב, הגלובליזציה והקפיטליזם בכלל. טרור זה הביא למלחמה ובעיקר גרם לזעזוע נרחב בחברה, כפי שטוען מדאם המארחת בסלון "shortbus", שעל שמו נקרא הסרט – 9/11 היה הדבר היחיד שזעזע והזיז לאמריקאים, שהיו רדומים גם ובעיקר רגשית. את הזעזוע יש, לפי אמירת הסרט, לתעל לטובה וזאת בעזרת האהבה או אם אהיה בוטה, כמו שהסרט מעוניין – הזיונים יעשו את העבודה- יחזירו עטרה ליושנה, יביאו לאושר ולאמונה בהמשך החיים. אך זו אמירה די תמימה, שהייתה אולי רלוונטית לתקופה אחרת ושונה, ל-שנות השישים באמריקה, אך כעת היא לא כל כך, בלשון המעטה, תקפה. גם הסרט חוטא בהצגתה כראוי, למרות שהיא יכולה הייתה להיות התחלה נכונה של הדרישה למילוי הצו האלוהי "ואהבת לרעך כמוך". הסרט, אשר מספר את סיפורם המצטלבים במהרה של מטפלת מין, סופיה, שלא חוותה אורגזמה מימיה ושל בן זוגה שמודע לבסוף לבעיה, של זוג הומואים שכבר החלו להשתעמם בזוגיות רק של שניהם, של שכן מציצן, של מלכת סאדו עצובה ובודדה ושל קבוצת היפים חדשה שמתכנסים במקום המכונה "שורטבאס", היכל או סלון של מפגשים מיניים ו"תרבותיים" הפחות מקובלים בחברה, היכל של דת חדשה-ישנה, של דת האהבה.

סופיה

סופיה בהיכל שורטבאס

בסרט מוצגת אמירת הבמאי בפיו של מי שהיה בעבר ראש עיריית ניו יורק, שמתגלה כהומוסקסואל שמבלה באותו סלון ססגוני וחושני- כנסייתי משהו, אשר נואם נאום של ליבראליות ופתיחות על המצב שלאחר מתקפת הטרור של 9/11, כשטוען כי הניו-יורקים הם חדירים במהותם לעומת הטרוריסטים ושאר הקיצוניים שאינם חדירים, ולכן הוא דורש כי כולם צריכים להיות חדירים. אך בסרט מתגלה כי דווקא כולם סביבו, למרות הפתיחות והחופשיות המינית, לא באמת חדירים - כמו אותו בחור צעיר שלו הוא נואם את הנאום אך התנאים לא מאפשרים להם להפוך לחדירים, כשכבר נשיקתם מתבטלת בגלל הפסקת חשמל. זו מסמלת את היעדר הניצוץ והאור בחייהם של הניו-יורקים המסכנים, החולמניים. לכן, החברים ב"שורטבאס" לא באמת חדירים במהותם, אלא רק בסופו של הסרט הם, בסיום מאולץ, לפתע יגלו כמה זה טוב להיות חדירים, כמו הגיבור שנחדר על ידי זר והגיבורה שחוו לבסוף אורגזמה אך לבדה. הסרט טוען כי טוב וצריך להיות ביחד, ברבים, כולם יחד, מזדיינים, מתכנסים ומתבוננים אחד בשני, מדסקסים על כל מיני נושאים שונים ברומו של עולם. אך הגיבורים בסרט כולם מתגלים כי הם בעצם מאד מאד בודדים ולא באמת מסוגלים לקיים את הדרישה הזו, למרות מראית העין של הביחד הזה. הגיבורים הסרט מתעסקים רק בעצמי שלהם הפרטי ומשתמשים בפילטרים שונים – בעיקר של מצלמות - כדי להבין ולחוות את העולם, מתוך חשש להתמודד עימו בגלוי, עירומים בצורה סמלית ולא פיזית.

שורטבאס

כך פתיחת הסרט מציגה את הגיבור מצלם את עצמו מתבונן ומנסה "לטעום" את איבר מינו לבדו, באקט עצוב נורא. במקביל, מוצגת התניית אהבה של זוג הטרוסקסואל שגם היא בעצם מזויפת, כשהביחד הזה לא יכול לגרום לבחורה להגיע לשיא, לאורגזמה, בה היא כה חפצה. השיא שלה יהיה לבסוף כשהיא לגמרי לבדה. לכן, התמימות לחשוב כי (עשיית) האהבה המשותפת היא שתביא לפתרון היא תמימה, מזויפת ולא מוצגת כהלכה. לאורך כל הסרט מתגלה כי הדמויות השונות גם לא מסוגלות להתבונן במציאות החיים כפי שהם ללא פילטרים, שמונעים מהם להתמודד עימה, להיות חשופים ולהתמודד עם הפחדים: הם מביטים על העולם מאחורי מצלמות, דרכן הם מבטאים את עצמם, והמצלמות, כידוע, אינן מייצגות ומציגות את המציאות כפי שהיא, אלא הן כולאות רק רגע וחלק ממשהו שהיה כבר בעבר ולא ישוב עוד לעולם.

שני

שני הגיבורים הנוספים ג'ימי וג'ימי

כך, השכן מתבונן בזוג האוהבים החד-מיניים, זוג ההומואים, דרך מצלמה שמזכירה יותר מכל את הסרט "חלון אחורי" (אלפרד היצ'קוק, 1954), שבו הגיבור מתבונן בפשע שמתרחש מול חלון ביתו. התבוננות זו ממוססת את הטענה של הסרט כי הביחד הזה הוא דבר הנכון, כיוון שנרמז מעשייה זו (היה הוא יכול להתבונן במשקפת או סתם בעיניים בלתי מזויינות) כי מתרחש פה פשע מולו. וגם ברמה הסמלית של הסרט "חלון אחורי", התכתבות עם סרט זה רומזת כי כמו סרטו של היצ'קוק, מדובר על צפייה בסרט מלאכותי, בפיקציה שיש לקחת אותה בעירבון מוגבל. כלומר, הדהוד זה של סרטו של היצ'קוק מחליש עוד יותר מהאמירה של הסרט כי לפנינו מניפט לאהבה, שמתמוססת למרות היופי והפוטנציאל שיש בדבר. גם הגיבור מצלם עצמו לאורך כל הסרט, מתחבא מאחורי המצלמה, מתבונן מאחורי עדשותיה, כדי לבטא את רגשותיו, אך כל זאת הוא עושה כדי לעשות את המעשה הכי פרטי וא-סוציאלי שיש, ההתאבדות. כך גם מלכת הסאדו מצלמת וכותבת על הצלולאיד את מה שהיא מרגישה במילה אחת בודדה, כיוון שהיא לא מסוגלת לתקשר בצורה אמיתית וכנה עם סביבתה, למרות כל הסלון, "שורטבאס", שבא לנסות ולפתור את הבעיה. לכן, מובן כי לסלון אין את הכוח והיכולת להוביל את המהפכה שהסרט דורש לייצרה- אהבה כלל עולמית, שמתחילה בבירת העולם המערבי.למרות כל זאת, האמירה של הסרט מנסה להיות מוצגת בהתאם לנאמר על פי ראש העיר לשעבר- הדמויות לא מצליחות להיות חדירות ולכן זהו הקושי שבחייהן: המטפלת המינית לא גומרת, הגיבור לא נחדר מעולם, מלכת הסאדו לא מצליחה אף לשמוע ולזהות עצמה עם שמה, כולם מחופשים לדראג קווין ואפילו הזוגות הרבים שמזדיינים מול הגיבורים לא גורמים להם לעשות מעשה ולהצטרף לחגיגה, להיות חדירים בעצמם. זאת עד לנקודת השיא של הסרט, שבה הם לבסוף נפתחים ונחדרים, וכך אמורה לצאת לדרך הבשורה שתאיר את העולם החשוך והמנוכר באור אחד גדול – הגיבור והגיבורה נחדרים – אורגזמית ו"בדרך האחורית", אך כמו שישנם פגמים בהצגת אותה אידיליה היפית של אחווה ואהבה לכל (הגיבורה עושה זאת לבדה והגיבור בוכה כל הדרך לחדירה), ההרגשה שנוצרת כשיוצאים מהסרט היא לא כל כך טובה.לא יוצאים מהסרט בתחושה כי האמירה הועברה והצליחה, לפחות לאחוות "שורטבאס" היקרה, אלא מורגש כי חייהם עדיין לא מאושרים באמת גם לאחר שחוו חדירה. לכן, זהו פתרון תמים לחזור לעשייתם של ההיפים של שנות השישים. השנים עברו והאקלים החברתי והגיאו-פוליטי השתנה. ישנם פונדמנטליסטים שרוצים ברעתנו ולא משנה מה. כלומר, זוהי תמימות לחשוב שבעזרת אהבה פיזית, סמלית, והמונית ייפתרו הבעיות החברתיות והאישיות.

סופיה

סופיה בשיא פרטי

אכן זוהי אוטופיה שלה צריך לשאוף- ברמה הסמלית לפחות, בצורה יותר מופשטת ופחות ווולגרית – של מוסריות, אהבה וכבוד לאחר שנמצא מולך, אך התנאים כנראה לא מאפשרים זאת, כמו שמתגלה בסרט מטעויותיו – הבעיה מורכבת יותר מלטעון שהאחווה הזו של שורטבאס תביא לשמחה ולאושר עבור כולם. כנראה שלניו-יורקים מיואשים היא מביאה נחמה ומספקת תקווה לדרך חדשה, מוארת ונכונה.

לכן, בשורה עבור כל אנשי העולם אמורה הייתה לצאת מהסרט, של עשיית שלום ואהבה, אך היא התמוססה בתוכו בלי הצלחה. מלבד זאת, הסרט הוא חביב, יש בו כמה קטעים מצחיקים, עצובים, הרבה עירום שלא באמת היה נחוץ כדי להציג את האמירה, כשגם עירום זה שמוצג אינו מרגש ומעורר, אלא ההיפך- רק מביא להרגשה רעה של כמה מסכנים הם אותם אנשים שמחפשים את אושרם בחורים של אחרים.

סרט שמומלץ לכל אלו שמאמינים באחווה ואהבה לכל, שתהווה תחילת הדרך לחיים הרמוניים של שקט ושלווה. הסרט בסולם מתן – נחמד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני