אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תומר היימן מדבר


התמונה של דן לחמן

פגשתי את תומר היימן בעקבות צפייה, שמאוד ריגשה אותי, בסרטו "בובות של ניר". סרט המעוקב אחרי חייהם של שישה עובדים זרים, פיליפינים, שמטפלים בזקנים ונכים ביום, ובלילות הם הופכים לנשים, לדראג קווינס המופיעות ומשעשעות את הקהילה הפיליפינית.

שאלתי אותו איך הגיע לקבוצה הזאת ומשם זרם לו המונולוג עם מעט מאוד התערבות שלי..

הגעתי במקרה. אני אוהב להגיע למקומות שהחיים לוקחים אותי אליהם, לא לתכנן. המפיקה שלי סיפרה לי על קבוצה של פיליפינים שעוסקים בטיפול ובדראג. הייתי עסוק בסרט על אביב גפן, ולא היה לי זמן להכנס למשהו חדש. שבת אחת ישבתי בבית היה שקט ופתאום נזכרתי וחשבתי לעצמי , רגע, היא אמרה משהוא מעניין, צריך לבדוק.

ירדתי לכרם, שם גרו בזמנו, הסתובבתי שתי דקות ופתאום ראיתי קבוצה, לא מוגדרת, מוזרה, כאילו נשים גברים משהו לא מזוהה מינית, לך תדע. ניגשתי בזהירות ושאלתי אותן אם הן הפייפר דולס. אתה רואה כאן פייפר דולס אחרים שאלו. ופרצו בצחוק. זו הייתה הפגישה הראשונה.

באותה תקופה הוקרן בטלוויזיה סרטי הקודם "תומר והשרוטים" והם ראו ואהבו. הם זיהו אותי, והמשכנו לדבר.

סיכמתי אתם שניפגש ונצלם כמה שעות. אני לא נוהג לעשות תחקירים מוקדמים ואין לי שום מושג לאן ילך הסרט ואם הוא יעשה בכלל. תלוי אם משהו יעניין אותי ואם נוצר קשר ראשוני ביני ובין הדמויות.

זה היה בשבת. ביום ראשון הייתה להם הופעה בחיפה לכבוד יום העצמאות הפיליפיני והם הזמינו אותי להצטרף לראות. אנחנו מגיעים אליהם לדירה בכרם, צלם ואני, בקטן, רק שניים, להקטין את התחושה שעושים סרט, אני עוד לא יודע מה אני מרגיש. אני מצלם שעה ראשונה, מצלם מרחוק. שומר מרחק פיזי. אני עוד מתבייש מהם ומעצמי ועוקב אחרי העבודה שלהם על עצמם, המעבר מגבר לאישה, את החבאת הזין, את התחלת האיפור. והם מדברים בטבעיות וצוחקים. והם עם חוש ההומור שלהם, והעקיצות על חשבוני. ואני עדיין במבוכה ומתבייש בעצמי.

לא יצא לי לראות קודם נשים בעבודה על עצמן. גדלתי במושב בבית של חמישה אחים. לא הכרתי דראגיסטים מקרוב גם כשכבר חייתי בקהילה בתל אביב. הכל היה לי זר ומוזר.

פתאום יש בום מטורף. הם חושבים שאלו זיקוקים, אני אומר להם, השתגעתם? זה פיגוע. אני מזהה את הרעש. רצנו החוצה ובביאליק פינת אלנבי ב "מיי קופישופ" התפוצץ מפגע, אירוע שנפגעו בו גם עובדים זרים. פיגוע שהתחיל את עונת מלחמת הפיגועים החדשה.

אני מרגיש ויודע מה יגידו החברים שלי, השמאלניים, הימניים, אנחנו מכירים את השיח והתגובות, אני עומד אתם ואני שומע את התגובות שלהם, ואז אני חווה את האירוע דרך עיניים של אנשים אחרים לגמרי זרים בכל המובנים למקום. פתאום אני מבין איך אנשים שזה לא עניינם, שהמקום זר להם נשאבים לתוך סיטואציה מאיימת ומשתפת. התחילה דילמה אם לבטל את המופע. החליטו שלא. אנחנו כבר במנטאליות הישראלית, הם אמרו.

זה היה יום כל כך מרגש, התערובת של הישראליות והזרות. הצחוקים שלהם והבושה שלי. שהיום אני מתבייש בה כמובן. ידעתי שאני הולך לעשות סרט. לא ידעתי שזה ייקח חמש שנים מהחיים שלי.

אחרי יומיים אמרו לי "בוא לראות אותנו בעבודה". נסעתי אתם לבני ברק. אני עוקב אחרי צ'יקי שמטפל שם ברב נחשב. הוא מוציא אותו לטיול ואני עוקב אחריהם, ונכנס באופן הכי טבעי לבית הכנסת, שיגע אותי איך הזקנים לומדים גמרא וצ'יקי יושב שם עם אוזניות על האוזניים מקשיב לשיר של "אבבא" ומתכנן את המופע הבא. סוריאליזם ממש. פריק שואו. יצאה סצנה בת ארבע דקות בלי מלים, של תיעוד הכי אמיתי. טרנסקסואל נכנס לקודש הקודשים, שעור גמרא והוא עם אבבא. המעבר הזה בין שיעור גמרא למופע דראגי הוא כל כך חזק.

ואז פגשתי בחיים אמיר. איש מהמם. הרי הסרט היה צריך להיות על סאלי, הוא לא היה אמור להיות כלל בסרט, היא מזמינה אותי לראות את המעביד שלה, יוצא האיש מחדרו ואני ממבוכה מתחיל לדבר ולדבר והוא צוחק וכותב לי " הלו תומר, הייתי שמח לענות לך אבל אני לא יכול לדבר בכלל" ונכבשתי. בהמשך כתב לי מכתבים מלאי רגש, ממש מכתבי אהבה כמעט, רגעים כל כך מרגשים, מערכת יחסים ששיאה בסוף הסרט. אלו ההפתעות שהחיים נותנים לך ואתה יכול רק להגיד תודה תודה. הרגשתי שניתנה לי זכות גדולה. תחשוב איך היה כאן אם היו עוד מאה אלף חיים כאלה.

אני הולך ומתחבר אליהם ולומד לאהוב, כמעט להעריץ אותם. הם כאלה אנושיים וחמים. חסרי התלבטויות. הדרך בה הם כל כך שלמים עם עצמם. משהו נקי בתוכם מול הישראלים שיכולים להיות מגעילים לעומתם. תראה את נהג המונית בסרט, שחושב שהוא אחלה גבר.

חווית ההישרדות שלהם, היכולת לצחוק על עצמם והחום עוזרים להם לחיות חיים שלא יאומנו, בארץ הלא מקבלת הזאת. הרי אחרי חמש שנים מגרשים אותם ועוד מאשימים אותם בגניבה כדשי לא לשלם.

איך הרגשת בקטע שמאפרים אותך?

אני נבוך בטירוף. חוויה שמרעידה את הגוף. לא עשיתי זאת קודם. צ'יקי הגאון אמר לי כשהבין את הפחד שלי שיאפר רק חצי פנים כאישה. יצא רגע קולנועי נפלא שלא בכוונה.

אני בידיים שלהם. לא הצלחתי להסתכל על עצמי, סוג של פסיביות חסרת מעשה שאני לא מכיר מעצמי. זאת הייתה עוד דרך לנסות להבין את העולם שלהם, להתחבר אליהם. אחרי זה לא הצלחתי לחזור למקום הזה. זה לא משהו נרכש. זה לא הוציא מעצמי דברים חדשים, אך להיחשף במבוכה הכה גדולה שלך. זה עזר לי להבין את התהליך שהם עוברים בדרך הלוך חזור. הצופה בסרט מגלה יחד אתי את רגע ההסתכלות במראה על עצמי. חוויה זרה מאוד. לא חזרתי לזה, הבנתי שאו שיש בך או שאין בך את הצורך הזה, חזרתי לעולם שלי ולא הפכתי לחלק מהעולם שלהם בחלק הזה.

בהתחלה היה לי קשה עם הפתיחות שלהם. ההתעסקות במיניות בצורה הכי פתוחה, הם מדברים על מיניות כמו לדבר על ספר שקראת אתמול. לא תחשוב פעמיים לשתף אותי במה אכלת בארוחת בוקר, ואצלם הכל פתוח, אצלנו שהדברים הרבה יותר סגורים. הפתיחות שלהם עזרה לי וחוללה בי שינוי גדול.

משהו בהם שאב אותי ועזר לי להתחבר. הם צחקו ממני וחיקו אותי. גבר הומו תל אביבי שבא ממקום של בטחון והוא סגור ומגוחך. הקשר היה מספיק פתוח שאפשר היה לדבר על זה. כבר לא ראיתי אותם בהיבט המיני, מגדרי.

בהתחלה גרמו לי להסתכל בהם מרחוק ואחר כך האנושיות שלהם קירבה אותי ופתחה אות לקראתם וזה היה נפלא.

בחבורה הזאת יש משהו שונה לחלוטין מדראגיסטיות ישראליות. הן לא עושות מזה אידיאולוגיה. הן לא צעקניות. זה לא צובע את כל החיים. רואים הרי את הדראג המקומית בסרט, שדורכת עליהם, כי לרגע היא יותר חזקה מהם. הם לא כאלה. האנושיות שומרת אותם מהלכלוך. יש להם יכולת הישרדות למרות המצבים המסובכים, ואפשר לראות בסרט שהם לא מרחמים על עצמם. איך הם לא לוקחים את עצמם ברצינות מדי. כשאנחנו מחלקים חדר במלון והם צוחקים ממני, תומר הומו, מה נעשה אתו. אין בהם מניפולטיביות ומרירות. בלי האנושיות שלהם הסרט לא היה קורה.

את סימני השאלה שלי לגביהם הם למדו לכבד כי הבינו שאני בגובה עיניים אתם ולא שופט ולא מתנשא והם קיבלו וניסו להסביר לי גם את חלקי חייהם שאנחנו גם אלו שמחוברים לעולם לא מכירים. יש להם עולם שלם של אנדרגראונד.

באותה מידה שהסתקרנתי הם הסתקרנו במה שנוגע אלי. סקרנות פתוחה ומשתפת.

מה שלא הצלחתי זה להתחיל לדבר אליהם כאל אישה, הם עזרו להימנע מהמקום הזה שהרגשתי לא בסדר שאני לא מצליח להתקבע בצורת דיבור אליהם, פעם כגבר פעם כנשים.

ראיתי אותם בחמש השנים הללו יותר מאשר את החברים שלי. כשהתחילו הרדיפות של משטרת ההגירה עברתי לגור אצלם כדי להגן עליהם.

קיבלתי בסרט החלטה סגנונית קולנועית לעזוב את העולם של הדראג ולטפל בהם כבבני אדם אנושיים. אני מקווה שזה מה שיעבור לצופים וזה מה שהכי חשוב לי. הם לימדו אותי להיות בן אדם ולהיות אנושי. אני חייב להם כל כך הרבה. יכולתי לעשות מזה סוג של פריסילה ישראלי ובחרתי אחרת. החמלה האנושית הייתה חשובה לי הרבה יותר. וזו חמלה שיש בהם ברובד הכי עמוק. בהתחלה אתה מחכה לצד הצבעוני ואחרי רגעים אתה שוכח ונשאב למקום אחר. הבאתי רק כמה דקות מהמופעים רק להראות את היכולת שלהם לשמח אחרים, מעבר לטיפול היומיומי בזקנים. יכולתי לעשות סרט פאן. המון מופעים וצחוקים. בלי פיגועים בלי זקנים. אבל לא מעניין אותי לעשות כזה סרט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן