אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השתולים / מרטין סקורסזה


ליאונרדו דיקפריו, השתולים.
ליאונרדו דיקפריו, השתולים.

מרטין סקורסזה חוזר לעוד ציון דרך בקריירה קולנועית מפוארת. זהו ציון דרך רביעי לאחר תקופה ארוכה של עשיית סרטים טובים אבל לא ממש איכותיים, לא פורצי דרך ומשני כיוון (אם להשאיר בצד רגע את ללא דרך חזרה הבית: בוב דילן (2005), דוקומנטרי המשרטט את האייקון האמריקאי בוב דילן בשנותיו המוקדמות). ציוני הדרך הקודמים היו נהג מונית (1976), השור הזועם (1980) ו-החבר'ה הטובים (1990). דבר ראשון שקופץ לעין, והוא קופץ לעין יותר מידי פעמים לאחרונה, הוא עצם התרגום של סרט הונג קונגי מפורסם בשם יחסים לוהטים (infernal affairs). נדמה שהאולפנים הגדולים (וורנר במקרה זה) כבר לא משקיעים בלחפש תסריטים מקוריים אלא מייבאים את הקצפת מארצות אחרות וזאת רק לאחר שהוכיחו הצלחה גורפת במדינות המוצא. מסממני תקופת השיתוק שעובר המסך הגדול האמריקאי לנוכח ירידה בהכנסות מקולנוע כתוצאה מהורדות סרטים חדשים מתוכנות שיתוף ביתיות ועיצומו של תור זהב טלוויזיוני. חברת ההפקה של השחקן בראד פיט קנתה את זכויות התסריט והקפיצה את השחקן למעמד של מפיק סרט יוקרתי, עוד הוכחה לכישרונו של הבחור היפה ההוא מהסרט על שתי הבחורות ההן שלוקחות טרמפיסטים בדרכים. מרטין סקורסזה יודע להעמיד קאסט שחקנים מרשים לסרטיו. ב-החבר'ה הטובים הוא העמיד את רוברט דה נירו ו-ג'ו פשי (השניים שיתפו איתו פעולה בעוד סרט מאפיה ארוך ורחב יריעה- קאזינו), ריי ליוטה ו-פול סורבינו. הפעם רשימת הכוכבים גדולה בהרבה: מאט דיאמונד, ליאונרדו דיקפריו, ג'ק ניקולסון, אלק בולדווין, מארק וולנברג ו-מרטין שין. ליאונרדו דיקפריו מחליף את רוברט דה נירו כשחקן המועדף על מרטין סקורסזה. דיקפריו כיכב לארונה ב- הטייס וב- כנופיות ניו יורק (גם שם הוא משחק פושע ממוצא אירי) – שני סרטים רחבי יריעה של מרטין סקורסזה שהצליחו לעשות רושם אך ללא ניצוצי שכינה שהיו אמורים לעבור מסרטיו המוקדמים. רק בסרט הנוכחי השתולים מצליח הבימאי להתעלות לרמה ההיא. הסרט מתרחש בעיר בוסטון, אולי העיר האמריקאית עם הכי הרבה מסורת ועבר מפואר. מאט דיאמונד מכיר אותה היטב עוד מסרטו ויל האנטינג, הסרט שפרץ לו ולחברו בן אפלק את כל הדלתות בהוליווד. העלילה אמנם מתרחשת ב-בוסטון אבל הסרט מצולם רק בחלקו בעיר. החלק השני צולם ב-ניו יורק כדי לחסוך במס. [עוד סרט מסוגנן על פשע אירי שנעשה לא מזמן הוא הקדושים מבוסטון (1999), גם הוא משופע באלימות מאפיה קשה על רקע העיר]. פרנק קוסטלו (ג'ק ניקולסון), ראש המאפיה האירית שולט ללא עוררין ובאכזריות אופיינית בעיר. ידו בכל ויד כל בו, מסחיטת בעלי חנויות ועד מכירת מיני שבבים אלקטרונים לממשלה הסינית. דמות מסתורית ומהפנטת ובאמת שאין צורך להכביר מילים על כישרונו של ג'ק ניקולסון. קוסטלו מצליח לשתול מודיע בתוך המשטרה, קולין סאליבן (מאט דיימון). הוא גידל אותו מילדות וכשהנער גדל והתרומם מספיק שלח אותו לאקדמיה לשוטרים ומשם התברג לתפקיד בלשי, במהלך הסרט קולין אף מקודם בתפקיד מספר פעמים. מנגד, בילי קוסטיגן (ליאונרדו דיקפריו), שוטר צעיר בעל עבר מפוקפק שסיים גם הוא את האקדמיה לא מכבר עבר את המסלול ההפוך – נאשם בעבירה חמורה, יושב תקופה לא קצרה בכלא ולאחר צאתו מתברג לסינדקט הפשע של קוסטלו. מכאן ואילך מתחילה דרמת פעולה מותחת עצבים של סודות ושקרים ולחציים פסיכולוגיים המופעלים על שני השתולים עד ל"שואו דאון" קטלני.

משנה לשנה נדמה שהסרטים (סרטי הפעולה) הופכים למהירים יותר ויותר. אם צופים בסרטים מסוג זה לפני 20 או 30 שנה קשה שלא להשתעמם מהאיטיות המופגנת: חקירה של חשוד לוקחת המון זמן, הבהרה של אירוע יכול לגזול זמן כל כך ארוך עד שבא לצעוק על המסך. היום כבר הכל ברור ומובן, ראינו מספיק סרטים בכדי לדעת למה התכוון המשורר. כבר אין צורך להאכיל אותנו בכפיות ולהסביר לנו בנימוס את מהלך האירועים.הסרט פותח באמירה גזענית על השחורים וגורם לתהות האם האולפנים מנסים לשווק את הפושע הממוצע האמריקאי כגזען קטן. לאחרונה בסרטים רבים מקצינים דמויות פשע בעזרת הערות גזעניות. קשה כמובן להישאר אדיש אל מול הערות אלו. האירים שונאי את האיטלקים ואת הכושים, הכושים שונאים את היהודים ואת האירים, הפורטוריקנים שונאים את אלה ואלה. האם הנסיון לעורר רגשות כלפי דמויות שווה את דחיפת הטרמינולוגיה הגזענית לתסריטים? ואולי, יטענו התסריטאים, הגזענות קיימת במלוא עוזה והתעלמות ממנה תיצור נופך של חוסר אמינות לדמויות? אין לדעת.

מרטין

מרטין שין, מאט דיאמונד. השתולים

כמו רבים מסרטיו של מרטין סקורזסה גם השתולים הוא סרט לגברים, על גברים. זכרים קשוחים שמשחקים בשוטרים וגנבים עם אקדחים גדולים ודיבורים ישירים, מלוא כל הג'ורה בפנים. כמות האגרופים שרצים בסרט לא תבייש את רוקי 3. סרט יש דמות נשית אחת וזהו. מדולין (השחקנית וורה פארמיגה שנראית צעירה בעשר שנים מגילה האמיתי – 33), פסיכולוגית של שוטרים המתאהבת בשתי הדמויות הראשיות (השתולים) כמעט בו זמנית ומציגה עוד פאן נסתר לדמיון ביניהם. שני השתולים אינם יודעים את זהותו של המאהב השני מה שבעצם מציב את מדולין כציר מרכזי סביבו נעים הגיבורים. מדולין מייצגת, כמובן כאישה בעולם של גברים, את התמימות, הילדות (בעזרת איזכורים של תמונת ילדות של על פוני או משהו בסגנון). בנוסף מדולין היא בעצם ציבור האזרחים התמים, זה שמחפש חיים מאושרים ונורמליים הרחק מהאלימות והפשע בו חיות הדמויות, עולם של שוטרים מושחתים וראשי מאפיה שהם בעצם השטן (בסצינה הנערכת במזנון ניגש קוסטלו אל זוג כמרים קתולים ואומר להם דברים נוראיים, אולי איזכור של ג'ק ניקולסון השטן בסרט המכשפות מאיסטווק). כמובן שגם מדולין נפגעת לבסוף מהעולם (האמיתי?!) שבחוץ.

שאלה ידועה היא האם השחקנים עושים את הבימאי או שמא זהו הבימאי שעושה את השחקנים, מדריך אותם, מכניס אותם לדמויות, נותן להם את ההשראה. מה באמת הופך סרט טוב לסרט איכותי, כזה שיכול להמשך שעתיים וחצי ועדיין לרתק צופים. מרטין סקורסזה מוכיח שוב לאחר שנים את יכולות בסרטי מאפיה שדרך אגב מפחידים בהרבה מסרטי אימה של רוחות רפאים או חייזרים אלימים מכיוון שהאלימות המתרחשת סרטים אלו, גם אם היא מוגזמת וקיצונית, אינה רחוקה ממקרי פשע אמיתיים. דור של שחקנים חדש מגיח ותופס את מקומו בהוליווד, דרכו של עולם. ליאונרדו דיקפריו, מאט דיאמונד ו-מארק וולנברג (המצטיין בסרט) בהחלט יכולים להירגע לאחר שתקעו יתד כשחקנים שיובילו את הדור הבא.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מישל רוזנברג