אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלן רנה: סרטים מוקדמים


התמונה של דן לחמן

בסוף שנות החמישים בחור בשם שיש (ישעיהו) קולר, אוהב קולנוע גדול, היה מקרין בימי שישי, במחסן פרטי קטן, סרטי איכות הרבה לפני שנולד כאן הסינמטק. אינני יודע מאין השיג את הסרטים. הימים היו לפני עידן הוידיאו וספריות הסרטים. בערב אחד הקרין תכנית מסרטי נורמן מקלרן, יוצר קנדי שעשה ניסיונות בציור ישיר על הפילם. הערב המשמעותי ביותר שאני יכול לזכור היה ערב בו הקרין שלושה מסרטיו של במאי דוקומנטריסט צרפתי, אלן רנה. שמו עדיין לא היה מוכר. סרטיו הגדולים עוד היו לפניו.שלושה סרטים הוקרנו באותו ערב. "כל חכמת העולם", "ואן גוך" ו-"גרניקה", כל חכמת העולם היה סרט דוקומנטארי על הספרייה הלאומית בפריז. שם לראשונה התחילה מצלמתו של אלן רנה לרחף בתוך המסדרונות. כיפת הבניין העגולה קבלה דימוי של פנים גולגולת והמצלמה נכנסה פנימה והסתובבה במסדרונות החכמה של הנפש. הכל בליווי קריינות בצרפתית, שלצערי לא הבנתי, אך קצב הדיבור של הקריין היה מהפנט בדרכו המוסיקאלית. הסרט השני והשלישי היו מרתקים בדרך הגישה שלהם לדוקומנטציה של יצירות אמנות. ב-"ואן גוך" עשה אלן רנה ניסיון מעניין לצייר את עולמו של ואן גוך דרך צילומי התמונות. בסרט. אני זוכר קטע בו המצלמה מראה ציור המצלמה מתקרבת לחלון מואר, ציור מוכר של ואן גוך, חיתוך, ומשם לכיסא נשען על הקיר. מיטה. המצלמה מטיילת על הקיר ויוצאת מחלון אחר החוצה לתוך הלילה המצלמה עוקבת אחר משיחות המכחול שבציור. שנים רבות לפני ש-אקירה קורסאווה עשה את הסרט " חלומות" והחייה תמונה של ואן גוך. המצלמה שהסתובבה במעגלים בתוך הסערה של המשיכות העזות ופה ושם. מכיוון שהסרט צולם בשחור לבן לא הייתה בעיה לעבור מציור לציור ולתת להם אחידות. לא זכרתי כשעמדתי מול תמונות מקוריות, שנים אחרי, באיזה תמונות השתמש אלן רנה.ב-"גרניקה" הוא עשה דבר מדהים. הוא חילק לתמונות סטילס את הפאנל הארוך הזה ש-פיקסו מוחה בו נגד הפצצת העיירה הספרדית. בליווי קרינות אקספרסיבית, דומני שבקולה של השחקנית הגדולה מריה קזרס, בעזרת תאורה על כל מקטע בנפרד ופס קול שהכיל קולות הזעקה הפצצות וזעקות הוא האיר באופן דרמטי המקטעים. ולקול פצצה מתפוצצת על המסך נראו פני אדם זועקים באימה. סוס מעוות צורה עם פיו הפעור. הרושם היה אדיר. זה אחד הסרטים האנטי מלחמתיים האפקטיביים ביותר שאני יכול לזכור. לשנים יעשה את "לילה וערפל" - סרט על מחנות הריכוז המתחיל בתצלום צבעוני של מסילת רכבת והפרחים הפורחים ביניהם. המצלמה עוקבת אחרי הפסים עד שהיא מגיעה לכניסה המפורסמת של אושוויץ ונכנסת פנימה. מרגע זה הסרט הופך לשחור לבן ומנציח שוב, בתמונות סטילס מודגשות את מראות המחנה והרושם מרגש ועצוב.

אנשי הגל החדש, כשעוד היו מבקרי קולנוע בכתב העת "מחברות לקולנוע" הטביעו את המונח " סופר" auteur)) הכוונה לבמאי שגם כותב את התסריטים. אלן רנה איננו שייך בממש לגל החדש והוא עצמו אמר שאיננו הסופר של סרטיו. הוא לא קיבל על עצמו הגדרה מחייבת כזאת. אבל הוא בהחלט מגדיר את עצמו כבמאי. ובשבילו במאי הוא בכל זאת היוצר הגדול. הוא העדיף לפחות בשנים הראשונות שלו לעבוד עם סופרים ידועים. ל"הירושימה אהובתי" כתבה את התסריט מרגריט דיראס. את "אשתקד במרינבד" כתב הסופר אלן רוב גרייה. ל-מלחמה נגמרה ו-פרשת סטאביסקי כתב לו תסריטים חורחה סמפרון הספרדי.

הירושימה

הירושימה אהובתי 1959

לפני איזה זמן הזדמן לי לראות בטלוויזיה סרט חדש שלו. סרט המשחזר את שנות העשרים ונראה כמו מיוזיקל מאותה תקופה. לצערי אחרי סרטיו הראשונים נעלמו סרטיו מן הבד הישראלי ולא הוקרנו יותר שנים רבות. כך שאין לי שום דרך לעקוב אחרי התפתחותו ולהבין איך הגיע לצורה המסוגננת החדשה שלו. רק אחרי שנים חזר הסרט "מלו" והראה שרנה עבר שינוי מאוד גדול בצורת עבודתו והלך למקומות אחרים.כמו איזנשטיין שהיה הראשון שהבין את משמעות העריכה הקולנועית לעומק והיה חדשן בשטח הזה, כמו היצ'קוק שיחס לעריכה את המשמעות הפנימית של העשייה, גם אלן רנה מתייחס לעריכה את השלב החשוב ביותר בעשיית הסרט. וכמו הגדולים שלפניו גם הוא חידש ופיתח את העריכה.אחרי כעשר שנים של עשית סרטים דוקומנטאריים הוא פונה סוף סוף ב 1959 לעשיית סרט דרמטי באורך מלא. "הירושימה אהובתי" הוא פונה אל מרגריט דיראס מתאר בפניה את הקו הכללי אך מבקש ממנה לכתוב בסגנונה שלה, כאילו זה ספר נוסף שלה.הסרט נפתח בצילום של שני גופות עירומים חבוקים, עושים אהבה, או אחרי. הם מכוסים במשהו לא ברור, אפר, זיעה או חול. לתוך זה נכנס לאיטו הקול. האפר האטומי מרומז בתוך הגופים המתגפפים.לא ראית דבר בהירושימה. אומר קולו של הגבר.ראיתי הכל בהירושימה. אומרת האישה ומתחילה למנות בקול של התרגשות קומפולסיבית, כמעט תת הכרתית, את המראות שראתה. את המוזיאון להנצחת ההפצצה. את הסרטים שצולמו בימים שאחרי הפצצה. ראיתי הכל. את הפרחים שצמחו מן האפר. את הברזל שהפך לפגיע כמו בשר. והיא ממשיכה למנות והכל בנימה פואטית מוסיקאלית. ולתוך הקול נכנסות התמונות שהיא מדברת עליהן. והוא, קולו חוזר על המשפט,"לא ראית כלום בהירושימה" שכן המוזיאון איננו יכול להעביר באמת את האימה הנוראה של הרגע האחד ההוא. לאיטו הסרט הופך לריאליסטי. הדמויות מתבהרות. אנו מגלים שהיא אירופית והוא יפני. בהמשך נגלה שהיא שחקנית צרפתייה שבאה לעשות סרט נגד הפצצה, או בעד השלום.

הירושימה

הירושימה אהובתי 1959

בחלק הבא הופך הסרט להיות רומן בין הצרפתייה ליפני. אלא שמהר מאוד קורה בטקסט משהו חדש, הזמנים מתערבבים, היא מתחילה לדבר אליו בלשון עבר, והפרק הבא הופך להיות בלבול ועירוב הזמנים במוחה של השחקנית. מאהב מהעבר מתאחד עם דמותו של המאהב בהווה. ואז מגיע הרגע בו מסתבר שמאהב העבר שלה היה חייל גרמני בזמן הכיבוש, והמחיר אותו שילמה על אהבה זו. אלא שיש רגע אחד שבו שוב הטקסט של דירה מוליך אותנו לתוך עולם אחר, היפני המקשיב לסיפור שואל אותה "האם אז כשאת המרתף (כלאו אותה) אני כבר מת?" הוא מקבל על עצמו את זיכרונותיה ומזדהה עם הסבל האחר. הסרט מסתיים כשהשחקנית הצרפתייה והיפני קוראים האחד לשנייה "את נבר (העיירה בה גדלה) אתה הירושימה" וכל הם חוזרים כמה פעמים על השמות הירושימה - נבר. האיחוד בין הסבל מתחבר. הסרט הוא על הפצצה האטומית, למרות שהפצצה איננה מופיעה בה כלל. ישנן רק התייחסויות טקסטואליות ומעט סמלי ויזואליה כמו צילומי פתיחת הסרט. אך אין ספק כמובן שגם הצרפתייה, לפי עדותה וגם היפני, מפאת מוצאו קשורים לפצצה. רמה מצא דרך ייחודית לעשות סרט על דבר שהוא עצמו איננו נראה בתוך הסרט. לקראת סוף הסרט, בחדרה היא פונה אל זיכרון החייל הגרמני ואומרת לו "בגדתי באהבתנו" ומתכוונת לזה שסיפרה עליה לזר רחוק כל כך. כאן מתחיל אלן רנה במסעו אחרי שאלת הזיכרון האנושי והשפעתו על האדם. חלקו של הזיכרון המטושטש בתוך הווה. נושא שיעסיק אותו לאורך כמה מסרטיו הבאים.אם אלן רנה התכוון לעשות עוד סרט תיעודי אחד, על הפצצה האטומית, כהמשך לדרכו הקודמת, הוא מצא את עצמו במקום שונה שפתח לפני דרך לעשייה חדשה לחלוטין. הקולנוע " הסיפורי". אחר כך הגיע סרטו הבא של אלן רנה "אשתקד במרינבד" הסרט החידתי ביותר שנעשה. סרט ששום דבר לא ממש ברור בו והוא נתון לפרשנות אישית לחלוטין.

אשתקד

אשתקד במרינבד. 1961

הסרט מתחיל כשהמצלמה מרחפת בפרוזדורים ארוכים מרוהטים ברהיטים כבדים מתקופת הברוק ( הסרט צולם באחת מארמונות מינכן). איה? במלון? בית מרפא? בית משוגעים? לאורך כל הסרט הצופה נמצא בעמדת מתחבט השואל את עצמו, האם זה חלום? הזיה? ואם כן, של מי? והדמויות, מי הן? האם הגבר המלווה את האישה הוא בעלה? מאהב? הפסיכיאטר שלה? האם ישנה מציאות בתוך המשחקים שהם משחקים.

אשתקד במרינבד. 1961

אפשר לספר את הסרט בכמה משפטים. גבר ניגש לאישה בבית מלון ואומר לה שהוא שמח שקיימה את הבטחתה מלפני שנה וחזרה לפגוש אותו במלון. הוא מספר לה שנפגשו, התאהבו והחליט לתת לשנה לעבור כדי להיות בטוחים ואז לברוח יחד. היא טוענת שהוא טועה, שמעולם לא הייתה כאן קודם, מעולם לא פגשה אותו ולכן כמובן לא הבטיחה כלום לאף אחד. בוודאי שלא אהבה אותו ולא תברח אתו לשום מקום. מרגע זה הסרט הופך לניסיון שכנוע אחד ארוך, כשהוא מספר לה את התרחשויות השנה שעברה במארינבד והיא מתעקשת שכל זה לא קרה לה.הפעם הטיל אלן רנה את כתיבת התסריט על אלן רוב גרייה. מחשובי הסופרים של "הרומן החדש" הצרפתי. רנה מצא את האיש המתאים. אלן רוב גרייה בספריו שבר את הזמן ואת ההתרחשות. אלן רנה רצה לעשות אותו דבר בקולנוע. לבדוק את הזמן הקולנועי לפרק את ההתרחשות. לצלם סצנה כשהתפאורה משתנה בזמן ההתרחשות ולחזור עליה אחר כך כשזווית הצילום זהה אך הבגדים שונים. מי זוכר ומי שוכח בסרט הזה? על מה הסרט בכלל. אי אפשר לסמוך עלי בפירוש שלו. אמנם ראיתי אותו שלוש פעמים רצופות כשהוקרן, אך הייתי בן עשרים וסנוב אינטלקטואלי שחשב שהוא מוכרח להגיד דברי חכמה על כל דבר. מאז ראיתי את הסרט רק עוד פעם אחת, שנים אחרי וקצת השתעממתי.אחרי הטיול בפרוזדורים, כששוב כמו בהירושימה, טקסט נאמר על ידי קול שעדיין אינו מובחן, האומר "שוב אני הולך בפרוזדורים הארוכים, באולמות הגדולים, במבנה ממאה אחרת, המקום העצוב הזה, הפרוזדורים הארוכים האלה.." המצלמה יוצאת החוצה אל המרפסת. לפנינו גן פסלים, אך בגן אין אף פינה שאיננה מעובדת. כל העצים גזומים לצורות משונות, לא טבעיות, הפסלים מעשי ידי אדם כמובן. הכל מלאכותי מאוד.אין בסרט התרחשות ריאליסטית. אם אפשר להגדיר את ההתרחשות הרי שהיא פנים נפשית. אך מיד עולה השאל, נפשו של מי? שלו? שלה? האם הסרט באמת עוסק בזיכרון? בשכחה. בהתנכרות לעבר. ובינתיים הם מבלים במלון. רואים הצגה המוצגת לכבודם, שבה התפאורה של הבמה מתמזגת עם תפאורת המלון, ומחזה שאנו רואים רק את סופו ובו אישה נכנעת לגבר ואומרת לו "אני שלך" אחר כך ישחקו האורחים במיני משחקי שולחן. היא, היא כי אין שמות לאנשים, נמצאת בחברתו של גבר המלווה אותה לכל מקום. זו השלישייה המתקיימת במלון:א. הגבר שבא לפגוש את אהובתו ב. האישה שאיננה יודעתג. הגבר השני, המלווה את האישה ומערכת הקשרים ביניהם לא ברורה.השיחות לאורך הסרט כמעט סמליות. מדברים על דברים שהם מחוץ להתרחשות (שיחה על אמנות ופסלים שיחזרו להיות משמעותיים) הגבר א. מספר לאישה את סיפורו, זה לפחות מובן, ואולי זה סיפורם? כי ברגע מסוים, אם באירוניה אם מתוך סקרנות ואולי היא רוצה להיזכר או להיכנס למשחק הסיפור היא אומרת "ספר לי את המשך הסיפור שלנו"אין ספק שזה אחד הסרטים הניסיוניים המאתגרים ביותר והספרותיים ביותר. אלן רוב גרייה העביר את תודעתו הספרותית לתסריט, אינני יודע מי מהשניים אלן רוב גרייה או אלן רנה מושפעים מ-בורחס, אך אין ספק שגם חלק מרוחו מרחפת מעל "הצורה". הסרט חלומי, תת הכרתי וכדאי לשכוח כל מה שאנחנו יודעים על צורת סיפור, אפילו בימינו הפוסט מודרניים. זה סרט הזיה וצריך להישאב לתוך העולם הרגשי הסמלי, מבלי "להבין" תוך כדי הצפייה.

מוריאל

מוריאל 1963

הסרט הבא שהגיע ארצה משל אלן רנה היה "מוריאל" צריך לזכור, הימים הם אחרי מלחמת אלג'יריה. אלן רנה בעל המודעות החברתית רוצה ליצור סרט על המלחמה, אך כמו בהירושימה, הוא איננו רוצה לעשות סרט פוליטי או מלחמתי. הוא מחפש דרך לעשות סרט על דרך משהו אחר, ממקום אחר, הזיכרון והשפעתו על ההווה.לכאורה מוריאל הוא סרט "פשוט" כמו ש-הירושימה הוא סרט פשוט יחסית לשפתו הקולנועית של אלן רנה. הלן מזמינה את מאהבה הראשון מלפני עשרים שנה לביקור, הוא מגיע עם צעירה אותה הוא מציג כבת אחותו כשלמעשה היא אהובתו הצעירה הנוכחית. להלן בן חורג וידיד. אלו הנפשות שהתקבצו לסרט. מוריאל היא מהמרת כפייתית. בנה הצעיר לוקח את הצעירה החדשה לטיול על שפת הים, משהו אולי יתחיל להתרקם. אלא שהבחור מתנהג בסוג של מוזרות לא מובנת בינתיים. אם כך, מי היא מוריאל שהסרט נושא את שמה? הבהובי זיכרון של הצעיר מחזירים אותו ל-אלג'יריה, לימי המלחמה, למעשה של אונס. הוא וידידיו אנסו את מוריאל ואולי גם הרגו אותה. לא ייסורי המצפון המקובל מציקים לו, אלא הבהקי הזיכרון המעיקים על ההווה. למיטב זכרוני הלן מתעסקת בעתיקות, סמל לעבר המקיף אותה. בעוד בנה המאומץ מתעסק כל הזמן בטייפ רקורדר ובמצלמה ומקפיא את הרגעי ההווה.מכיוון שאין בידי התסריט של הסרט (שלא כמו שני הקודמים) אינני יכול לצטט ממנו טקסטים והזיכרון, גם שלי, איננו שלם. אך אני חייב לציין שלמיטב זכרוני זה החם והאנושי שבסרטיו המוקדמים של אלן רנה. אין ספק שחלק גדול מהחום האנושי מגיע לסרט בזכות משחקה של דלפין סריג, שחקנית ששיתפה פעולה עם אלן רנה והייתה "האישה" במרינבד. כאן ניתן לה תפקיד של ממש, והיא מפליאה לגלם אותו. יש בה רוחניות ורומנטיות. רומנטיות וחום אותו תביא בהמשך לסרטים אחרים וגם לבימת התיאטרון. שחקנית עם קול כמעט חדגוני, אך איזו יכולת מופלאה בשימוש במונוטוניות לכאורה של הטקסטים אותם היא אומרת. בסרט זה אלן רנה הפסיק לראשונה לעבוד עם "קול מספר" אין מישהו המתייחס לדברים משום כיוון של הסבר או הארת פינות בזרקור הזמן, אך אין ספק ששוב חוזרת כאן שאלת הזיכרון והעבר. הלן מנסה להתחבר לזיכרונה ועברה כשהיא מזמינה את אותו מאהב שלה מימי נערותה,היום כשהיא כבר מבוגרת. הצעיר איננו יכול להשתחרר מפרשת מוריאל באלג'יר והמאהב שחזר, אינו רוצה לחזור אל הזיכרונות ומסרב לשתף פעולה עם הלן בניסיון לשחזר את ספור אהבתם. אני זוכר במטושטש עבודת מצלמה מעניינת במיוחד, וכמו בכל הסרטים של רנה, פס קול סוגסטיבי מאוד, של מוסיקה ורעשים חיצוניים להתרחשות הרגע אך מייצגים את התרחשויות העבר.את התסריט לסרטו הבא הפקיד אלן רנה בידי הסופר הספרדי חורחה סמפרון שהתפרסם בעקבות ספרו "המסע הגדול" ספר שעסק בזיכרונותיו מימי מלחמת האזרחים, ומאוחר יותר הסגרתו לגרמנים וחוויותיו מהימים בהם היה ב-אושוויץ. אלן רנה שמודעותו הפוליטית גדולה רצה אחרי לילה וערפל, הירושימה, ומוריאל לגעת בעוד עצב חשוף ומצא בסמפרון את האיש המתאים לכתוב לו את "המלחמה נגמרה" ושוב, אלן רנה מפקיד בידי הסופר קוים בלבד ונותן לו כמו לאחרים לפניו חופש פעולה לכתוב בצורה הנראית לו.כמו בסרטים האחרים, הוא איננו עוסק ישירות ב-מלחמת האזרחים בספרד אלא דרך התוצאות שלה. בסרט הגיבור (איב מונטן) עובר את הגבול מספרד לצרפת, שם הוא מתעמת לאורך כל הסרט עם אנשים שונים המעלים בו שאלות על מהות קיומו, פחדיו והאמת שלו. זהו סרטו האנושי הבא של אלן רנה. הפעם כבר יש פחות משחקי עריכה ופחות פעלולי שבירת צורה. בסופו של הסרט, חוזר מונטן לספרד להחליף את ראש המחתרת שם שמת מהתקף לב. וברגע האחרון יסתבר שהשלטונות הספרדיים שם יודעים על בואו וינסו לתפוס אותו.

אהבתיך

אהבתיך אהבתיך. 1968

אלן רנה – סמפרון מדברים בסרט נגד ספרד המודרנית שמיליוני תיירים באים אליה ומשכיחים את העבר. מן העבר נשארו קומץ לוחמים זקנים, שירים, נוסטלגיה. ספרד רומנטית שבזיכרון. אך בסרט אין כלל צילומים מספרד. הוא מתרחש כולו בצרפת.

סרטו האחרון של אלן רנה, העוסק ישירות בזיכרון הוא הסרט "אהבתיך אהבתיך". סרט שקרוב ברוחו לסוג של מדע בדיוני ויותר מאחרים השפעתו חזקה כל כך עד ש" שמש צלולה בראש נקי" סרט אמריקאי שנעשה ארבעים שנה אחריו מתייחס אליו ישירות. ב"שמש צלולה" הגיבור מגיע למכונה בה הוא יכול למחוק חלקים מזיכרונו הכואב. ישנן בו סצנות שהן מחווה ברורה ל-אלן רנה ולסרט "אהבתיך אהבתיך".כאן הסיפור הוא על מדענים שהמציאו מכונה להעברה דרך המרחב והזמן, להעביר אדם אל רגעים בעברו, ואולי להצליח לתקן אותם. או לא. מפאת הסכנה נבחר מתנדב שכבר ניסה ממילא להתאבד ואין לו רצון רב להמשיך לחיות. בניסוי, הזיכרונות של המתנדב, הם שיקבעו את הרגעים אליהם יחזור וישחזר. הוא משחזר בעיקר את אהבתו הנכזבת. בתחילת הניסוי הוא מצליח להעלם ולחזור, והמהירות בה מתרחשים הדברים זהים למהירות התהליך המחשבתי של הזיכרון, אל לאט הולכות ומצטברות סצנות ארוכות יותר המבהירות את הסיפור של כולו.אלא שהזיכרונות אינם בהכרח ריאליים, יש בהם גם מוטיבים של מיני הזיות, בהן איש טובע בתוך תא טלפון למשל. או משרד שבו אמבטיה עומדת על שולחן בתוכה נערה ערומה. המסע בזיכרונות ובזמן הם מסע העוקב אחרי מוחו של המתנדב. אחרי דברים שקרו, אחרי הזיות, אחרי דברים שרצה שיקרו. אך בכל מחזור הוא חוזר לרגע ההתאבדות נעלם מהמכונה ומוצא את עצמו בחוץ ליד דלת המקום בו נערך הניסיון, עד.. כן, עד שהמכונה נכשלת.למיטב זכרוני, סרטו האחרון של אלן רנה שהוקרן בארץ לאורך שנים הוא "פרשת סטביסקי" והוא כבר סרט מזן חדש יחסית, הסרט עוסק בפרשה אמיתית של שחיתות שהביאה את כלכלת צרפת לקריסה. מאז ועד "מלו" לא נזדמן לי לראות לאן פנה הקולנוען המרתק הזה לאורך שנים כה רבות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן