אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השטן לובש פראדה


התמונה של מתן אהרוני

הסרט מספק לחובבי האופנה, וגם לאלו שעדיין לא התמכרו לתעשייה, ספקטקל מהנה של יופי ואסתטיקה של תעשיית אופנת-העילית (והמאוד יקרה). מדובר על מסע קצר וקליל לממלכת האופנה – על מה שניתן להשיג בהרבה כסף זמין ועל מה שניתן רק לחלום עליו- להמשיך להאדירו ולקדשו. הסרט מספר את סיפורה של בחורה צעירה בשם אנדריאה (אן האתווי) שרק סיימה את לימודיה בתקשורת וכבר מבקשת לכבוש את עולם העיתונות החוקרת, שבסיסה הוא כידוע בניו יורק. בלית ברירה היא נוחתת בתור העוזרת האישית השנייה של מלכת האופנה- מירנדה, עורכת עיתון האופנה המוביל בעולם (מריל סטריפ), שמזכירה יותר מכל במראיה ובדמותה את אותו שטן בסרט אחר- קרואלה דה-ויל (=השטן) ב"101 ו-102 דלמטים", שאותה שיחקה גלן קלוז. היא סדיסטית וקרייריסטית בצורה נוראה שלא מסוגלת להחזיק עוזרות ראויות בגלל דרישותיה הלעיתים לא הגיוניות. אבל דווקא אותה צעירה מצליחה לעמוד לבסוף בקצב ולהשתלב היטב בתור מזכירתה. אך הצלחה זו עולה לה בחייה הפרטיים שנזנחים - אין לה זמן לחברה, העוזר טבח, ולחבריה שדווקא יותר מסתם מעריכים את תעשיית האופנה, רק בלי לחשוף זאת לראווה. אך אל דאגה, הדילמה המדומה שפקדה אותה תיפתר דיי מהר והסוף הטוב ירגיע את כולנו. אז לפני שאתחיל בביקורת האמיתית זהו סרט באמת נחמד. נחשב כסרט בנות אבל גם לבנים שלא מפחדים מבגדים יפים יש סיבה ללכת לראות. מעין קומדיה רומנטית חביבה (שמיד אעמוד גם על מהותה) 

מכאן והלאה יוצגו לא מעט ספוילרים- אז היזהרו כל אותם האנשים שמפחדים! (ביקורת ראויה חייבת לנבור גם במה שהיה).לכאורה, כפי שעולה גם משמו של הסרט, נצפה לראות בסרט חתרנות, שתתחיל בהצגת תעשיית האופנה כדבר שטני-קפיטליסטי שמקדש את הצרכנות לדברים שלא באמת צריכים, אך לבסוף מתגלה כדבר ההפוך – השטן, העורכת הראשית, היא למעשה קורבן. היא מקריבה את חייה למעננו, רק כדי שנוכל לזכות לראות ואולי גם ללבוש את האופנה האחרונה במושלמותה.

מתגלה כי גם לעורכת הראשית, שהוצגה כשטן, יש חיים פרטיים שגם נהרסים בגלל השאיפה לקרירה נשית – שעל פי הסרט כנראה לא אפשרית – כיוון שאי אפשר לשלב קריירה ומשפחה. הם לא יכולים להיות ביחד בעולם הנשים- מישהו חייב להיעלם מהתמונה. כך, במהלך כל הסרט ועד לסיומו מתגלה אותה תפישה לקויה כי הבחירה של הנשים חייבת להיות או זוגיות ומשפחה או קריירה מצליחה. לקרייריסטים הגברים אין עם זה בעיה אך לנשים- זוהי בחירה של הקרבה: כך מתגלה כי גם לעורכת הראשית נפגעו החיים האינטימיים בפעם המי יודע מה בגלל הקריירה המאוד מכובדת ומצליחה שלה - אך זו בחרה להמשיך באותה המלאכה "המקודשת" של להביא לעולם את הבשורה האחרונה של מעצבי האופנה המובילים והיקרים בעולם – בשורה שרק מעטים מסוגלים לעמוד כלכלית בה- וכל השאר רק יכולים להמשיך להתבונן בה בתמונות של המגזינים המובילים. אך כמובן שגם מעליה יש בוס, המממן את המגזין ואותה, איש עסקים שדואג לרווחים. לכן כדי להמשיך במסלולה הבכיר עליה גם להשתמש באותם כלים "גבריים" – באגרסיביות ובלא מעט פוליטיקה. כך גם אנדריאה, הבחורה הצעירה שתחילה לא הבינה על מה כל המהומה בקשר לעולם האופנה לבסוף "מתפכחת" ומבינה כמה נפלא, יפה וחשוב העולם הזה. היא משתפת פעולה וגם מצליחה לא רע. אך כמובן הדילמה שלה היא אם להמשיך באותה מגמה של בניית קריירה ולאבד את החבר, שלא מאמין ומפרגן לעולם זה של תעשיית אופנת העילית, כיוון שהוא פשוט נמצא בעולם מקביל – של תעשיית מזון העילית- ובדיוק באותו מעמד כמו חברתו- עוזר של שף עלית. או לזנוח את בניית הקריירה ולטפח את הזוגיות שלה עם חברה. מה שהיא לבסוף מחליטה הוא לעזוב את הקריירה הכה טובענית ולפרגן לבן זוגה, שיעשה בדיוק את אותו הדבר- רק בתעשייה אחרת- תעשיית המזון- הם יעברו לבוסטון רק כדי שהוא יהיה עוזר של שף מאליטת המזון. היא לעומת זאת תהפוך להיות עיתונאית, עבודה שנתפשת כ"נשית", בתקווה להגיע מתי שהוא, אם בכלל, לאותו מעמד לו יכלה להגיע, כשמסרבת להשתמש באגרסיביות מרפקית שלה זקוקים באותן משרות בכירות.לכן הסרט מנסה להלך בין הטיפות – בין הצגה של ביקורתיות אך גם התחנפות לתעשיית האופנה, אך מה שנוצר הוא המשך אותה תפישה כי את התעשייה יש לקדש אך לא ברמה כה קיצונית. הסרט למעשה מקדש את התעשייה אך טוען כי לא צריך להיות כה קיצוניים לגביה.

הפרוטגוניסט בסרט, שבמהותו צריך לעבור מהפך בהבנתו ובעולמו, היא אנדריאה. היא צריכה לעבור שינוי בתפישת עולמה. השינוי שהיא עוברת הוא הכרה, הבנה והמון הערכה לתעשיית האופנה.

אנדריאה (אן התוואי) מתחילה בסרט באותו אופן בדיוק כמו שאר סרטיה האחרונים והנוראיים- "יומני הנסיכה" 1ו-2- היא עוברת מהפך ממכוערת ליפה. בסרטיה אלו (הראשון) היא באמת התחילה רע. הפעם היא מתחילה יפה ופשוט עם הביגוד של אופנת העילית היא מתעלה על עצמה והופכת נסיכה או יותר נכון דוגמנית (=מתלה בגדים) של הבגדים של המעצבים. לכן, המהפך שהיא עוברת ממשיך לקדש את התעשייה במראית עין של ביקורתיות כלפיה. ממנה מובן גם בסופו של הסרט כי צריך לקחת הכל בפרופורציות. היא לא זורקת או שורפת את הבגדים היפים אלא מעבירה אותם לקולגה הישנה שלה, המזכירה- כלומר, היא ממשיכה את הגלגל, ממנו ירדה, רק כדי להביט עליו מרחוק ולא בעין ביקורתית, אלא אוהדת ומכבדת- כמונו הצופים, וכמו חבריה היצירתיים וה"מרדניים", שמתגלים כדיי אוהבים ובטח שמודעים לזו התעשייה. הסרט הוא מעין קומדיה רומנטית אך גם זו בעיה- בשונה מרוב הקומדיות הרומנטיות, שמפגישות בין שתי דמויות מנוגדות לחלוטין, הגיבורה מתחילה ומסיימת עם אותו גבר, רק עם משברון קטן שנפתר בצורה הכי הגמונית שניתן. לכן בקומדיה הרומנטית הזו הדמויות העיקריות שנפגשות והופכות לאהבה גדולה הן הגיבורה ותעשיית האופנה, שמייצגת את העולם הצרכני במיטבו. גיבורה התחילה באנטי לאופנה אך מסיימת באהבה גדולה לה, למרות שהתרחקה ממרכז העצבים שלה. לכן הסרט הוא סרט מאוד הגמוני, שמאשר ומקדש את עולם הצרכנות ובעיקר האופנה. הסרט מפחד או למעשה לא מעוניין לשאול שאלות מאתגרות וביקורתיות יותר על תעשיית האופנה ועל מה שהיא מייצגת. זאת למרות שהוא מכונה בשם שמרמז על ביקורתיות ומתחיל בקריצות ביקורתיות כנגד עולם זה. אך הוא לבסוף הוא מאשר את הקיים עבור רובנו- האופנה חייבת להתקיים, כפי שהיא כעת בשבילנו- לחלום על ללבוש את אותם בגדים יקרים שרק העשירונים העליונים מסוגלים לממן אך להמשיך להאדיר אותה ולכבדה מרחוק ככוח חשוב נוסף שמניע את הכלכלה. ותמיד יש לזכור -לגברים שחולמים על קריירה יש לפרגן, אך הנשים שמעוניינות בדבר- עליהן לדעת לוותר. הסרט בסולם מתן- נחמד.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני