אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הדוחה בתוכניות הריאלטי


התמונה של מתן אהרוני

 

תוכניות הריאלטי כבשו את המסך הקטן. לתוכניות הריאלטי הרבה תתי- ז'אנרים שונים שלא באמת מובן מדוע מכונים הם ריאלטי. בין תתי הז'אנרים השונים והמשונים ישנן תוכניות המציגות תחרויות שונות כמו תחרויות אתגרים ספורטיביות שונות ("אפקט הפחד" האמריקאי ו"הטירה", "החפרפרת" "רצים לדירה", "סוף הדרך" הישראליות), תוכניות ריאלטי-דוקו (כמו "ירוקות" הישראלי ששודר בלווין), תוכניות הדחה שונות שמדמות שורדים מהתרסקות מטוסים באיים קסומים ובתוליים (כמו "הישרדות"), תוכניות ריאלטי של סלברטיז שמסתובבים ברחבי המדינות ועושים דברים שמעולם לא היו עושים ("החיים הפשוטים", "החיים על פי ואיי"), תוכניות שידוכים משונות על עשירים בדויים, על רווקות חייכניות וכד' ("ג'ו מליונר", "קחי אותי שרון", "מכל הבנות בעולם"), תוכניות על קבוצת צעירים חרמנים או מצחיקונים שכלואים יחדיו בוילה ומנופים על ידי הצופים ("פרויקט ואיי"), תוכניות על שיפוצים מורחבים של גוף האדם ("הברבור") והרשימה עוד ארוכה ורבה.

תוכניות הריאלטי מכונות כך מכיוון שהן טוענות להצגה של הנעשה, של המציאות, ללא פילטרים, ללא תסריטים, עריכות, שחקנים מקצועיים ובימויים שונים, בהתאם לשמה, ריאלטי כמציאות, אך כפי שכבר ברור ומובן הדבר לא באמת כך. הכל ערוך, מבויים ומתוסרט לפרטי פרטים, המצלמות גלויות וקיימות בתודעת המשתתפים והשאלה הגדולה נשארת פתוחה: מהי המציאות והאם ניתן לטעון לקיומה של אחת כזו?

את הריאלטי בצורתו התחרותית אני רואה ומגדיר כתוכניות שבוחנות ובאותה עת מגדירות את הגבולות הפיזיים, הנפשיים, המוסריים והתרבותיים של האדם בחברה, ומכאן יוצא מאמר זה לדרך. במאמר זה אבקש לבחון פן אחד מתוך סדרות הריאלטי התחרותיות-הספורטיביות שמשליך על שאר תתי הז'אנרים השונים, על השימוש באלמנטים דוחים

אבקש להתמקד בדוחה. כלומר באותם אלמנטים דוחים (ובזויים) אותם מכריחים את המשתתפים השונים של תוכניות הריאלטי הספורטיביות (וההישרדויות) לאכול, לגעת, להתפלש ולהעביר מצד לצד. מדובר על הג'וקים אותם המשתתפים צריכים להעביר מצנצנת אחת לשנייה, מדובר על החגבים, התולעים, החרקים השונים, הביצים, המעיים ושאר חלקים לא מקובלים של חיות שונות שהמשתתפים צריכים לאכול בלי להקיא, מדובר על כניסה לתא החולדות, העכברים, הנחשים והתולעים שצריכים להזיז כדי לחפש אלמנט מסוים, על התפלשות בתוך אמבט הרפש וחיות מוצצות דם שונות.

מתוך העיסוק בדוחה אבקש להציג שתי טענות עיקריות. הראשונה תטען כי האדם בחברה המערבית הקפיטליסטית מוצג ומובן מהסדרות כי החשוב והעיקרי בחייו הוא להגדיל את נכסיו ולפרסם את עצמו ואת יכולתו האישית ולשם כך יעשה הכל, כולל דברים בזויים, דוחים ומגעילים שחורגים מהנורמות המקובלות. לכן מתוך סדרות אלו מובן לציבור הרחב כי השאיפה לחומרנות ולפרסום שווה הכל.

טענה שנייה שאטען תכנס לעובי הקורה ותבחן את העיסוק בדוחה בתוכנית אלו.העיסוק בדוחה נובע מהתשוקה ובו בזמן מהדחייה מהגועל שלפניך. בנוסף, עיסוק זה בו מבקש לאתגר את הגבולות של האדם ואת הגבולות הדיכוטומיים שבין התרבות לטבע כדי להוסיף ולהציג שליטה על הטבע אך מצד שני הדבר למעשה מקדש את הגבולות והסדר החברתי הקיים, כיוון שדובר על סוג של קרנבל. מתוך העיסוק באיתגור הגבולות הקיימים שבו מתעסק הריאלטי עולה השאלה עד לאן? האם האיתגור של הטבע, התרבות והמוסר שמתקיים בריאלטי יגיע לאיתגור ופריצת גבולות החיים עצמם?

הכל למען אלוהי הכסף

תוכניות הריאלטי מגייסות את המשתתפים שלהן דיי בקלות בזכות שתי סיבות עיקריות ודומות שהפכו קדושות בחברה הקפיטליסטית המערבית. המשתתפים מעוניינים בפרסום עצמי ובכסף שאותו הם מבקשים להשיג בסיום התחרויות .

שתי הסיבות הן דומות כיוון שפרסום מטרתו הסופית היא להביא להצבר של כסף. הדבר אינו נתפש כדבר חריג אלא הדבר נתפש בחברתנו כמקובל, טבעי ונכון ופה הבעיה: סדרות הריאלטי למעשה מהללות ומקדשות את התפישה הקפיטליסטית הקיצונית, שאינה באמת טבעית ובהכרח נכונה, ולכן נעדרת בסדרות אלו כל מחשבה ביקורתית כה חשובה.

אלוהי הכסף נחשף בעיסוק בדוחה

סדרות מהוות סוכן חיברות מודרני נוסף שמקדש את עשיית הכסף והפרסום במחיר גבוהה של הקרבה עצמית והשפלה והכל למען הכסף. אלוהי הכסף נחשף בתוכניות הריאלטי הללו שלשמו ולמענו המשתתפים מוכנים לעשות הכל. הם מוכנים להתפלש ברפש כדי להגיע למטרה העילאית, זכייה בכספים הרבים.

יש שיאמרו שהדבר לגיטימי ושלמען מיליון שקלים, דירה או ג'יפ (לפני תשלום המיסים) הם מוכנים לעשות את אותם דברים אך פה בעצם נמצאת הבעיה: הכסף הפך מאמצעי למטרה עצמה. המטרה המקודשת היא להשיג את הכסף ובכל אמצעי. הדבר חמור עוד יותר כאשר נראה כי כבר לא מדובר על סכומים גבוהים שאנשים באמת זקוקים להם, אלא ישנן סדרות שמציגות את עליבותו של האדם העובד לאלוהי הכסף.

מדובר על תוכניות כמו "ווג'ה קוג'ה" הבריטית שבה שתי מנחות מסתובבות ברחבי בריטניה ומציעות כמה לירות תמורת מעשים משפילים במיוחד כמו קשירת בחורה בבגד ים ביקיני על עמוד ועליה שופכים ומורחים רפש המורכב מביצים סרוחות, בוץ, שתן, צבעים וכד' על ראשה וגופה. אותו הדבר קיים גם בתוכנית של ערוץ המוסיקה אם טי וי שבשביל כמה דולרים ופרסום של חמש שניות משפילות במיוחד המשתתפים מוכנים לעשות כמעט הכל. מה שמוצג בסדרות הללו הוא עליבותו של האדם בחברה הקפיטליסטית, התאב לכסף ופרסום

העיסוק בדוחה כדבר מושך

 

סדרות הריאלטי הספורטיביות מבקשות מן המשתתפים לעשות דברים בזויים ודוחים כחלק מהתחרות על המקום הראשון, על הכסף והפרסום. השאלה שעולה היא מדוע דווקא נכנסו אלמנים דוחים ובזויים שונים לתחרויות השונות. תשובה מהירה שתישלף היא כי כדי להיות שונים ומיוחדים מתחרויות ספורט אחרות קונבנציונאליות התוכניות משלבות אלמנטים דוחים. אך במבט נוסף עולה כי העיסוק בדוחה הוא מושך. הסדרות זקוקות לצופים לשם קיומן ולשם כך עליהם למצוא את המוטיבים שימשכו צופים רבים

אני אבקש לטעון כי העיסוק בדוחה הוא מושך. את קיומו של המושך בדוחה, בבזוי, הציגה ז'וליה קריסטבה במסתה על ה"בזות" (כוחות האימה, רסלינג. 2004.)

ז'וליה קריסטבה פנתה לניתוח ה"בזות" מתוך נקודת מבט פסיכואנליטיקאית ופמיניסטית. אני אחרוג מניתוח זה אך אשאיל מ-קריסטבה את הטיעון כי בבזוי יש מן המושך. לדידה יש בבזות, שהיא "גועל ממזון, מלכלוך, מפסולת, מרפש. התכווצויות והקאות המגנות עליי. דחייה, בחילה, המרחיקות אותי ומסיטות אותי מן הטומאה, מביב השפכים, מן המזוהם. קלון הפשרה, קלון הביניים והבגידה", משהו דוחה ומושך יחדיו. בבזות יש משהו שהוא כאן קרוב אך בלתי ניתן להטמאה: "זה משדל, טורד ומרתק את האיווי, אשר על פי כן אינו מניח לעצמו להתפתות". לדידה, כבר בטקסט התרבותי הראשוני שלנו, בתורה, נראה אותו יחס אמביוולנטי שבין דחייה ומשיכה: בסיפור אדם וחווה הנחש מפתה את חווה לאכול מהפרי הטמא והיא זו שמפתה את אדם. כלומר כבר מן ההתחלה הזאת מתקיים הקישור בין מזון טהור וטמא והקישור שבין אסור אך מושך.

 קריסטבה

גם בנצרות קיימים מוטיבים אלו שבין הדוחה והמושך יחדיו. בנצרות, על פי קריסטיבה, הבזות אינה מתוארת רק במה שיש לסלק, אלא גם כ"מקור להתענגות אינסופית" והיא מייצגת פעמים רבות את המעבר אל האלוהי דרך הטרנסצנדנטי. בהקשר זה מזכירה קריסטבה את פרנציסקוס הקדוש, המתערב במצורעים ונושק אותם, וגם את אנטוניוס הקדוש, גיבור סיפורו של פלובר אשר מגיע להתגלות אלוהית דרך קיום יחסי מין עם קבצן חולה צרעת המגיע אל בקתתו ביער.

כדי לסבר את האוזן נוכל לחשוב על ההנאה שיש בצפייה בסרטי אימה משפריצי דם, בסרטו של סטנלי קיובריק "התפוז המכני" (1971) ובסרטיו של קוונטין טרנטינו כמו "להרוג את ביל" (2003, 2004) האלימים במיוחד. בצפייה באקטים הדוחים אנו מתבקשים לומר "וואו זה יפה" וליהנות מהם למרות ובגלל דחייתם.

לכן תוכניות הריאלטי הכניסו אלמנטים אלו כדי לגרום לאותה חוויה ייחודית של הבזוי, של המשיכה והדחייה יחדיו, של הסתרת הפנים אך הצצה אין סופית למרקע, של תחושת גועל יחד עם חיוך לא ברור שנוצר בפנים.

הריאלטי כקרנבל

העיסוק בבזוי, בדוחה, קיבל עד עתה משמעות כפולה: הוא מלמד אותנו על האדם הקפיטליסט שנוצר ועל כוחו האמביוולנטי, על משיכתו ודחייתו בו זמנית. כעת אפנה לפן יותר חברתי כשאבקש לטעון כי הריאלטי הוא למעשה סוג של קרנבל, המבקש לתת פורקן לרגע אך בעשייתו כן הוא למעשה מאשש, מחזק ומשמר את הסטטוס החברתי הקיים.

הקרנבל הוא אירוע טקסי התחום בזמן ומקום שמארגנת ומאשרת החברה. במהלכו גבולות החברה והתרבות נפרצים ומוצגת הפיכת הסדר הקיים כדי לתת פורקן רגעי של המשתתפים ושל הצופים בטקס, פורקן מעול המוסכמות וההתאפקות החברתית. במהלכו ניתן לפרטים לשבור את הגבולות שהחברה הציבה ולעשות דברים שבימים רגילים נחשבים סטייה.

התפוז המכני

הדבר נועד, בזכות הפורקן וההקלה של הפרטים, כדי לשמור על הסטטוס-קוו החברתי הקיים במשך כל השנה, תוך אישוש ושימור המצב הקיים. באותו אופן תחרויות הריאלטי מבקשות לאתגר ולחצות את גבולות הסדר הקיים בטקס ספציפי וייחודי. הריאלטי מבקש מן המתמודדים להתמודד עם מצבים קיצוניים וקשים לאדם. לאמץ עד קצה יכולתם את כוחם הפיזי, הנפשי והמוסרי. כך ב"אפקט הפחד", "רצים לדירה" וכד' המתמודדים מאתגרים את הגבולות הפיזיים של האדם בתחרויות השונות תוך חציית והגבולות הנפשיים בעיסוק בדוחה, בבזוי. במיוחד בעיסוק בדוחה המתמודדים לרוב מצליחים להתגבר על מה שרובנו לא היו מצליחים בלי להקיא (כלומר בלי לדחות את הדוחה). בלי להקיא את המזון הבזוי שנכנס לפיהם, התערובת של הג'וקים, החגבים, תולעים ושאר חלקים בזויים.

בעשייתם כן הם למעשה מאתגרים וחוצים את הגבולות הקיימים שבין הדיכוטומיה "תרבות-טבע". כך הדוחה, אשר נמצא בצד של ה"טבע" שעדיין לא תורבת, מאותגר ונראה כי מוצגת עליונות ותירבות של הטבע. הטבע מנוכס ומאותגר על ידי התרבות בהתאם לתפישה המודרנית שדורשת לנכס את הטבע לטובת התרבות, שמבקשת להשתלט על הטבע ולשלוט עליו באופן מלא.

אכן קיימת פריצת גבולות אך היא נתפשת ביומיום כסטייה. פריצת הגבולות הללו של הטבע והלא מקובל היא חד-פעמית ומאוד טקסית. סדרות הריאלטי למעשה מציגות טקס הדומה במאפייניו לזה של הקרנבל. לא כולנו נתחיל לערבל חגבים, תולעים ושאר חרקים במיקסרים הביתיים שלנו בחיי היומיום, אלא למעשה העיסוק באותם אלמנטים דוחים מחזק, מאשש ומשעתק את הגבולות החברתיים הקיימים שבין הטבע לתרבות. כלומר חציית הגבולות התרבותיים, אשר נעשים במסגרת טלוויזיונית תחרותית ספציפית וייחודית, מגדירים ומשמרים את אותם הגבולות לטובת כלל הציבור, מתוך תפישה שמרנית ומודרנית המנסה להזכיר לאנשים בעידן הפוסט-מודרני חסר האמיתות ובעל נזילות הגבולות השונים שישנם גבולות והיכן הם עוברים. לכן נדע ונמשיך להאמין כי את החגבים לא אוכלים ובאופן כללי נבין מהו הטמא ומה לא.

כלומר התוכניות למעשה מציגות לנו שישנם גבולות ומדגישות מה אסור ומה מותר, כשמציגות את הסטייה הטקסית לרגע כזו האסורה, אותה יש לשמר ככזו.

לכן בתוכניות הריאלטי של תחרויות ההדחה המוסריות דוגמת "אי הפיתויים" נבין מה אסור ומה מותר בחברה שכבר לא ברור מהם הגבולות המוסריים. בסדרה זו, שבה משתתפים זוגות מאורסים שבאים לבחון את כוחם המוסרי, כשסביבם כל העת מנסים לפתות אותם בני המין השני לבגוד בבני זוגם, נבין כי הבגידה היא אסורה וחורגת מהמוסר החברתי לעומת המונוגמיה המקודשת.

מסדרה זו ואחרות נסיק כי את הגבולות החברתיים הקיימים השונים (בנוסף לאלו המוסריים) יש לשמר ולקדש כדי לא להיתפש סוטים ולא לגרום למשברים. כך נבין כי הסלברטיז העירוניים לא באמת מסוגלים לדוג דגים, לתפוס סרטנים ולהציע מצעים, כפי שניסו הילטון וריצ'י ב"החיים הפשוטים", אלא זו עבודה של אלו הדרומיים, הפועלים, שנולדו לה

לכן הסדרות למעשה מקדשות את הסדר החברתי הקיים כפי שהוא מתוך תפישה שמרנית רדיקלית, ומכאן אוכל לטעון כי הצופים יראו בקיומם של הפערים החברתיים הקיימים כדבר קיים ונורמאלי שאותו אסור לערער ולאתגר (אלא רק בקיומו של טקס מאוד מוגדר ומיוחד). כלומר הסדרות למעשה מציגות טקס חד-פעמי וייחודי המבקש לבסוף לשמר את הסטטוס החברתי הקיים. בטקס זה המשתתפים משתתפים באירוע מיוחד ולא יומיומי, המודגש בהיותו טקס מצולם, מבויים ומתוסרט על ידי הפקה שלמה שמכוונת את הדברים, בדיוק כמו הקרנבל שהחברה מפיקה לטובת פורקן רגעי, מתוך מטרה לסמן את הגבולות החברתיים הקיימים וכדי להציג את כוחו של הסדר החברתי. הצופים מבינים כי זהו אקסטרים שאותו יש לעבור רק במסגרת טקסית זו, המפוקחת ומתוזמנת היטב, ולא בחיי היומיום, שם הדברים יישארו כשהיו.

איתגור הגבולות- עד לאן

סדרות הריאלטי, כאמור, מאתגרות וחוצות את הגבולות החברתיים השונים כמו אלו שבין הטבע לתרבות ובין המוסר להפרתו. אך השאלה שעולה היא עד לאן יגיעו הסדרות באיתגור הגבולות?

נראה כי כל העת הגבולות נמתחים עוד ועוד ומנסים לאתגר אותם קצת יותר. כך עשו ב"אי הפיתויים" שזכה לביקורות על ערעור המוסר האנושי וכך התקשורת רעשה כש"הברבור" שינה את גופם של מנותחים רבים. מה עוד נותר? האם הסדרות יגיעו לעסוק ולנסות לטפל בטאבואים הכי ראשוניים בתרבותנו, הרצח וגילוי העריות? האם הסרט "הנרדף" (פול מייקל גלייזר, 1987) יהפוך למציאותי?

האם יגיע היום שבו המצלמות יצלמו בשידור ישיר ואמיתי כיצד רודפים ציידים אכזריים אחרי אסירים ב"מגרש משחקים ענק" מתוך מטרה לחסלם באמצעים ובדרכים שונות ומזעזעות (והכל למען אידיאל אחר וחשוב יותר מכסף מצד המשתתפים- החירות)?

האם אין עוד סיבה לדאגה? האם מדובר על סרט בדיוני או שיכול להיות מצב שבו הסדרות יתלוו למחבלים מתאבדים שמבקשים לפוצץ אזרחים חפים מפשע, כשהריאלטי הזה הוא הכי אמיתי שיש, בעל כל המרכיבים "הנכונים": זוועה, משתתפים "מן השורה" ומצלמות שעוקבות אחרי "החיים האמיתיים", החיים הסוריאליסטיים בהם אנו חיים?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני