אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ידיים קשורות / דן וולמן


התמונה של דן לחמן

כשהתחלתי לחשוב על הקריירה של דן וולמן לא זכרתי את כל הסרטים שעשה. רק כשקיבלתי את הרשימה נזכרתי אלו סרטים שכחתי. היה נדמה לי שעשה פחות. ולבושתי לא זכרתי את כל הפרסים שקיבל, אך יחד עם זאת הוא תמיד היה במאי מאוד מוערך על ידי. לא הכנסתי כאן לרשימה את כל סרטי הטלוויזיה שעשה והם לא מעטים. לא את הסרטים הדוקומנטריים, לא את עבודותיו בתיאטרון.

דן וולמן יצר כמה מהסרטים הרגישים והמיוחדים בעשייה הישראלית. מספיק אם אזכיר את התימהוני, סרט שעסק ביחסים של צעיר העובד בבית אבות ומתקשר בסיפור רגשי עם אחת הזקנות. אחר כך מחבואים, הסרט שעסק ב-הומוסקסואליות ממבט ראיה של ילד עם תערובת פוליטית. ילד המגלה יחסים בין מורה יהודי וערבי. על מיכאל שלי אין צורך להכביר מלים. חייל לילה היה עוד סרט רגיש ומרתק. הוא עשה עוד כמה סרטים לקולנוע וגם לטלוויזיה. בחלק מהסרטים שלו ישנה איזו נגיעה הומוסקסואלית סמויה יותר מאשר במחבואים וכעת מגיע ידיים קשורות, סרט העוסק בחולה איידס. שאלתי אותו איך הגיע לרעיון, והסתבר שיש לו הכרות משפחתית קרובה עם הנושא. לא הייתי מזכיר זאת אלמלא העניין פורסם על ידי המשפחה שסירבה להתחבא. אחיינו נפטר מהמחלה ואמו של הנפטר, כשנתקלה בחומת הבושה החליטה לשבור אותה והתראיינה בנושא, כך שאין טעם לחזור לעולם הסודיות והדיסקרטיות.

פרט חשוב אחד שאינו ידוע מספיק בצבור. השימוש בסם גראס אושר רפואית לחולי איידס כשהתגלה שהוא מקל על סבלם ועל התוצאות של תופעות הלוואי. מבחינה חוקית מותר להם להשתמש אך המדינה כמובן שאיננה מספקת את החומר, וכך כל חולה תלוי ביכולת שלו להשיג את החומר. אך הרעיון הראשוני בא לו דווקא כשביקר את עמוס גוטמן בימיו האחרונים. ושם ראה חולה איידס בביתו ובין בני משפחתו.

מה שקרה הוא שעוד לפני שנכנסתי הביתה ראיתי אמבטיה חלודה הפוכה על המדרכה לפני הבית ומבלי לדעת מה מצבו, הרגשתי פתאום משהו סמלי ויזואלי שהתחבר לי רק כשנכנסתי אליו לחדר. אבל בסוף לא השתמשתי בזה, הדימוי נשאר פרטי אצלי. כשראיתי את אמו של עמוס פתאום עלתה בלבי השאלה מה היה קורה לה לו הייתה צריכה לצאת לחפש גראס בעולם שאיננה מכירה. כך נולד הרעיון הבסיסי.

כמובן שדיברתי עם אחותי על הרעיון של הסרט, והחשש לא היה שיזהו אתה עם מות בנה, אלא שיזהו אותה עם הדמות המיוחדת הזאת של האם בסרט והאימא המחפשת גרס. אם אחותי לא הייתה מאשרת לא הייתי עושה את הסרט.

מה היית רוצה שיקרה לצופים בסרט?

אני מקווה שהסרט יגע בהם. זה יהיה הדבר הכי חשוב. אני יודע שרוב הצופים יתרגשו מסבלו של הגיבור. האם עשויה להיתפס כאילו היא לא בסדר. חיה בהכחשה כל חייה. אבל אני ככותב אהבתי אותה מאוד. אני קשור אל כוח החיים שלה ואל הסבל. כן, אני הרבה יותר קשור אל האימא. אני מרגיש איזו קרבה אל האימא הזאת. כמו בטרגדיה אני מרגיש איזו סימפטיה לאישה הרעה לכאורה, כי היא לא באמת כזו. חולשה איננה רוע.

בכמה מהסרטים שלך ישנה התייחסות להומוסקסואליות...

כן. הנושא מעסיק אותי מכל מני צדדים. אני עושה סרטים מרומזים. אני מעדיף להיות מעומעם ולא לפרש הכל. כשהכל גלוי ופרוש זה עושה את הדברים לפחות מעניינים. הצופה לא צריך לקבל את כל החומרים לעוסים. אני סומך על האינטליגנציה וההבנה שלו. תהליך החשיבה של הצופה חשוב ונותן איכות אישית פרטית ליצירה.

איך הגעת דווקא לעידו תדמור?

על עידו תדמור חשבה דווקא אשתי. לי היו בראש שמות של שחקנים אחרים. הלכנו לראות אותו רוקד וחשבתי לעצמי שהוא גדול מדי גבוה מדי. קורן מדי. עלינו לראות אותו מאחורי הקלעים אחרי ההופעה והנה עמד בחור כמעט "רגיל" לא גבוה לא גדול מדי. וחשבתי שאם הופעה יכולה לתת לו כזה נפח אני מוכן לבדוק ולעשות אתו מבחן בד והנה הוא בסרט.

ואיך הייתה העבודה אתו?

לעידו יש היתרון והחיסרון שהוא חיית במה. אבל הוא תפס מהר. ביום הראשון עוד דאגתי, לקחתי יותר טייקים. אבל עידו השתלט על המדיה מצוין. הוא נראה טבעי.

כשכבר כתבתי את התסריט הוא היה עם עולם יותר אפור. אני לא אוהב דברים שהם יותר מדי פוטוגניים. לא הייתי עושה אותו צלם אופנה מוקף דוגמניות למשל, כבר ראינו כאלה.. אבל בגלל עידו שיניתי דברים. לעשות סרט על מורה ביולוגיה מעניין אותי יותר.

המפגש עם עולם הריקוד נתן לי נקודת מבט חדשה על העולם הזה.

זו לא פעם ראשונה שאתה עובד עם גילהאלמגור...

בגילה יש משהו מוכר חברמני, אמא אדמה. אחרי התפקידים האחרונים שלה בתיאטרון הרגשתי שאני רוצה לעבוד אתה שוב. יש לה יכולות החצנת רגשות מוכרת. כאן ניסיתי לעשות אתה דבר חדש, אחר מהצפוי. אני מקווה בשבילה ובשבילי שהצלחתי. לטעמי גילה עושה את אחד מתפקידי חייה כאן. אני שמח שיצא לי לעבוד אתה שלוש פעמים. ב-מחבואים ב-סיפורה של באשה וכאן.

עם מה אתה רוצה שהצופים יצאו מהסרט?

אני לא יודע כמה אנשים יראו את הסרט. הנושא קשה, ההתרחשות קשה. אבל היה חשוב לי לעשות וחשוב לי שאלו שיראו את הסרט יתרגשו. כי הרי אי אפשר לבקש שייהנו. שהסרט יגע בהם ויגרום להם התרגשות ומחשבה.

למרות שמחלת האיידס מלווה אותנו כבר עשרים וחמש שנים, הקולנוע טיפל בנושא באופן מאוד מינורי, וזה די מוזר. לא היה צריך לחכות למותו של רוק הדסון כדי לדעת שהמחלה משתוללת ופוגעת בתעשייה. נכון שמאות שנפטרו בלוס אנג'לס לא היו כוכבים, אך המוני אנשי מקצוע מתו בין הראשונים. מלבישים, מאפרים, צוותים טכניים. כולם נפגעו בין הראשונים. רוק הדסון היה הכוכב הראשון שנפטר, פומבית, מהמחלה. ב1985 בראד דייויס כוכב אקספרס חצות ב 1991. אם היו עוד זה נשמר בסוד.

נעשו אמנם כמה סרטים שלא במסגרת האולפנים אך עד הסרט פילדלפיה ב1993 הוליווד המסחרית התעלמה מהנושא. גם אחריו לא נעשה עוד סרט משמעותי. אפילו חסד מופלא שלעמוס גוטמן נעשה שנה קודם לכן. דווקא האירופאים עשו כמה סרטים שעסקו בנושא. כמה מהם אפילו הגיעו לארץ. וכעת יוצא סרטו החדש של דן וולמן העוסק בנושא.

אםמישל פוקו שמת מאיידס הוא המסמל של עולם הפילוסופיה והספרות, הרי שרודולף נורייב במותו הפך להיות סמל לשורה גדולה של רקדנים שמתו מאיידס. ביניהם גם כמה וכמה ישראליים. ורקדן חולה הוא שיחבר אלינו את הסרט של דן וולמן.

מן הראוי להגיד מן ההתחלה. בעיני זה איננו סרט הומוסקסואלי ואפילו לא ממש סרט על איידס, גם אם אחד משני הגיבורים הוא כזה. בימינו כבר אפשר לקבוע ברורות שלא כל סרט שמופיעה בו דמות של הומוסקסואל הופך להיות סרט הומוסקסואלי. הסרט הוא על סבל אנושי מאוד.

אני לא בטוח שאני האיש הנכון לכתוב ביקורת על סרטו החדש של דן וולמן. חמש דקות אחרי תחילת ההקרנה פרצתי בבכי, את כל הסרט ראיתי מבעד למסך דמעות, וכעת, שעות אחרי אני עובר מחזור בכי שלישי כשאני כותב עליו. האם זו המלצה לראות את הסרט? כן!. זו המלצה מכל הלב. מעטים הסרטים החווייתיים הסוחפים כל כך שראיתי בשנים האחרונות.

ואם להמשיך עוד כמה משפטים בנימה האישית הזאת, הסרט קרע אותי בגלל קרבתי לחברים שנפטרו מהמחלה ובעיקר ל-עמוס גוטמן. ולא שהסרט הוא עליו, אך כל המערכת המשפחתית, בן חולה איידס ואמו העושה הכול למען בנה חולה, שכעת לא חשוב יותר מה חשבה, ידעה, קיבלה או לא על נטיותיו וחייו עשויה להזכיר את ימי עמוס גוטמן האחרונים. זו הייתה סיטואציית חייו האחרונה של עמוס גוטמן. והוא לא היחיד מידידי שמת מהמחלה הארורה הזאת. ולא היחיד שליוויתי בדרך הנוראית וכמה מהם היו אפילו רקדנים. למרות המתבקש לא אעשה השוואות בין סרטו האחרון של עמוס גוטמן: חסד מופלא לסרט זה. ההבדלים כה רבים עד שמלבד דמות האם בשני הסרטים אין שום דבר דומה. האם והגראס שבכל אחד משני הסרטים משחק תפקיד אחר.

הסרט ידיים קשורות מתרחש כולו בלילה אחד. סיפור הסרט פשוט, הוא מחולק לשניים. החלק המניע את העלילה עוסק בצעיר חולה. כמו ב-חסד מופלא גם כאן שם המחלה לא מוזכר אפילו פעם אחת. אך אי אפשר שלא לזהות אותה מתוך ההתייחסות אל עוזי, גיבור הסרט, אל המחלה ואל הסבל שהוא עובר. עוזי, נשאר בלי גראס בו הוא משתמש כדי להקל על כאביו. אמו מתנדבת לצאת לעיר למצוא לו גראס.

כל החלק השני בחלוקה הפנימית של הסרט עוסק באם המתנדבת לצאת להשיג לו את הסם. מהרגע שהיא יוצאת מהבית הסרט מתחלק בין הדירה בה הוא סובל לבין שיטוטיה במחוזות שונים בעיר להשיג לו את הסם האמור. ומרגע זה הסרט הופך לסרט מסע הזוי שבו האם תגלה ותבין בסופו של המסע דברים על בנה ובעיקר על עצמה, על חייה.

הפרק שקשור בעוזי ברור ונהיר וכואב וגורם הזדהות ואמפטיה גדולים. טוב עושה דן וולמן שהוא חותך בין סצנות פנים הבית וסבלו של עוזי אל השוטטות של אמו בעיר. כי מצד אחד יש גבול עד כמה אפשר למשוך סצנות גסיסה לפני שהן הופכות לדוחות ולהשאיר אותן נוגעות ללב ומדויקות מבחינת ההשפעה הרגשית. מצד שני מרחב הנשימה הזה בסצנות הלילות בעיר מצליחות להסיט את הכאב ולחלק אותו בין שני גיבורי הסרט, מכיוון שכאבה של האם הוא לא פחות גדול, אם גם שונה במהותו. הוא רק נראה כאב אחר אך כאב הוא כאב. ולמעשה היא נושאת בקרבה גם את כאבו של בנה וגם את כאב חייה ההולכים ומתבררים לה במשך המסע הלילי שלה.

הסצנות בו האם משוטטת בעיר הוא אפוס דמוי אליס בארץ המראה. מראה ההופכת למעוותת צורות מרגע לרגע. "מסעות אליס בעיר הגדולה" האישה הזאת, אלמנתו של צייר ובעצמה אשת אמנות, נסחפת למסע במחוזות שבשבילה הם הזויים, לא מוכרים, בלתי מתקבלים על הדעת. זו איננה ארץ הפלאות כלל. זו ארץ שסוחרי סמים מרמים אותה, מכים אותה, גונבים ממנה. מסע לילי שלא יאומן. אך מה שגדול וחשוב מכל, זה כמובן מסע אל תוך עצמה, אל תוך ההבנה ההולכת ומצטברת מתוך המפגשים השונים שלמעשה היא אישה שהפסידה הכול בחייה. בעלה שכנראה שלט בה מת. יש לה בן, אך היא לא באמת הייתה אמא. היא מגלה עד כמה היא לא יודעת עליו ועל חייו שום דבר. כמה הייתה נשלטת בידי בעלה הצייר. האיש השתלטן שהפך את עוזי הקטן למודל ציור ודיכא אותו עד עפר. הוא זה שהפך את עוזי למודל ציור של דמות שלא הייתה באמת עוזי. אב שלא סבל את התנועה הנשית של בנו, למרות שטענתו הייתה שהוא קושר אותו כדי לצייר בלי שעוזי יזוז ויפריע לציור. במציאות הסיפורית הידיים הקשורות שבשם הסרט הן אולי של עוזי, אך מי שמגלה במסע ההזוי הנוראי הזה שחיה את כל חייה בידיים קשורות לעיניה זו האם. ולא רק ידיה. עיניה היו עצומות לקורה בביתה. ואת האב לא רואים כלל בסרט. מדברים עליו.

כל הסרט בנוי מרמזים קטנים. משפטים בודדים המגלים דברים אחרים העומדים מאחריהם. אין דברים בוטים ישירים, סוג של דרמה תיאטראלית אמריקאית שבה "מדברים על הדברים" כדי לרדת לעומד הדמויות צריך לעקוב היטב אחרי המשפטים הקטנים הללו.

עוזי שוכב בבית, מנותק מחבריו. הוא איננו רוצה לראות אותם. השאלה מה יודעת אמו נשארת פתוחה. או אולי אגיד, היא ידעה, אך מלבד כותרת "בן הומו" לא היה לה שום קשר או הבנה. לא שרואים את זה, אך בוודאי אם היה בא הביתה בליל שבת חייכו אליו באדיבות ולא ידעו עליו שום דבר. האב כי לא קיבל האם מתוך נימוס חייכני והחלוקה הפנימית בין הבעל והבן. לה לא נשאר מקום לדעה.

המסע שלה אחרי החומר הוא גם מסע לגילוי דרך חייו של בנה. שאם ידעה עליו משהו הרי שאת צורת חייו לא הכירה כלל. והעולם שבו חי זר לה לחלוטין. היא עוברת מסע כפול של גילוי עולם אחר וצורך ללמוד לקבל אותו באחת, מבלי שיהיה לה זמן לעבור תהליכי עיכול.

תחילת מסעה בדירת זוג גברים, ידידים של עוזי. מתוך המבוכה שלה ברור שזו לה פעם ראשונה לראות זוג גברים חי כך. וכך מתחיל הגילוי משפט בודד שנאמר על עוזי "הוא כזה" והכזה הופך להיות מוגדר בלי השם המפורש. הם יוצאים איתה למסע חיפוש שיעבור במסיבה במועדון גייז, שם היא תהייה לגמרי מחוץ לעולמה המוכר, אך עדיין משהו שהיא כמעט מסוגלת להתמודד איתו בשביל להשיג את הסם. מכיוון שלא תשיג אותו, בהמשך היא תיפול לידיהם של סוחרי סמים ותיתקל בעולם חדש, זר מוזר ואלים.

עוזי, כשהיה בריא היה רקדן. הסרט מתחיל במחול סולו שלו על במה. הסרט גם יסתיים באותו מחול על הבמה. המחול הוא הדחף והרצון המחזיק את עוזי, שבמצבו כבר איננו יכול אלא לסמן מעט תנועות באצבעותיו. לא יותר. מחול שהאב לא רצה לדעת ממנו ולאם לא ניתנה הזדמנות לראות בגלל בעלה, ורק כעת כשהיא אלמנה היא הולכת לראשונה למופע של בנה המוכשר. דווקא כעת לקראת הסוף בסצנה האחרונה ישנה סוף סוף התקרבות וקבלה בין שני בני המשפחה הטרגיים האלה.

בסצנה הראשונה, החשוכה, נראות ידיים מסדרות כלים, בחושך, לאט לאט מוארת דמותם של המשתתפים. תנועותיה של האם מטילות צללים גדולים על הקירות. אחר כך גופה הופך לצל על הקיר. כל חייה הם צל והם ילכו ויהפכו לצללים גדולים ואפלים יותר ויותר עד שתגלה את עצמה ואנושיותה.

הסרט מתרחש כולו בלילה, בחושך. במקומות שהאור אינו יפה להם. העריכה, והתסריט כמובן, מעבירים אותנו מהבית החוצה. סצנה מכאן וסצנה שם. אי אפשר היה למתוח יותר מזה את סצנות הסבל והגסיסה הריאליסטיים מאוד של עוזי. ההרפתקאות שעוברת אמו ברחובות נותנות איזה מרווח נשימה, למרות שגם מה שהיא עוברת איננו קל או נעים במיוחד, אך לפחות שם נוספים צבעי חיים לא מקובלים. מועדון גייז, סוחרי סמים, רחובות. ההרפתקאות שעוברת האם היו יכולות להיות קומיות. אך בימויו העדין והמדויק של דן וולמן ומשחקה של גילה אלמגור שומרים את הסצנות ברמה של חיים מבעיתים ולא מגוחכים כלל.

דן וולמן לא עושה מספיק סרטים. הוא היה צריך לעשות יותר. גם סרט זה מוכיח את כישרונו ומיומנותו. ולא רק שהוא במאי חשוב הוא גם תסריטאי מצוין. הוא מוליך את הסרט בתבונה וברגישות גדולה בין כל המקומות השונים. אני חייב להודות שאינני זוכר את כל סרטיו, אך אקח סיכון ואומר שזה סרטו הטוב ביותר. זהו סרט אמיץ במיוחד. הוא איננו עושה הנחות לקהל. למרות העדינות הכמעט פואטית זהו אגרוף למקום בו רגשות מודחקים מתחבאים.

התסריט המאוד מעודן הזה המטייל בעדנה רבה בין תהומות הכאב נזהר מליפול למלודרמה, ואם מזילים דמעות הרי שהן באות ממקום אמיתי מאוד. הוא איננו מסביר את דמותו של עוזי יותר מדי, רק שתי סצנות קצרות בהן אמו מדברת מעט עם ידידיו מגלות התייחסויות פנים- משפחית שבזמנו לא נתנה עליה דעתה והיו חשובות בחייו של בנה.

סצנת הפתיחה היא מחול סולו של עוזי, הרי שבסצנת הסיום היא חוזרת על עצמה אלא שהפעם יש חיתוך לאולם בו נראית האם הרואה לראשונה את בנה על הבמה. רק אחרי מות בעלה, אביו, שלא יכול היה לקבל את בנו "ההומו הנשי הרקדן" אין לנו הוכחה לאורך הסרט שהאב היה צייר מוצלח במיוחד, מלבד כמה תמונות חביבות, אך אין ספק שבנו הפך להיות אמן גדול ממנו ורקדן נפלא. טוב, זה גם עידו תדמור.

אינני יודע איך להגדיר את המשחק בסרט. עידו תדמור, רקדן נפלא, איננו משחק את עוזי החולה. הוא עוזי, הוא חולה. אין תנועה, מבט רטט שאיננו אמין עד קצה יכולת ההזדהות.

קשה להאמין שאדם שאיננו שחקן מקצועי מאוד מצליח להוציא מעצמו רמת משחק שכזאת. נכון שהוא מורגל לגעת ברגשות בריקוד אך לשחק רגשות בלי להגזים מול מצלמה הוא עניין שונה לחלוטין. נכון שהיה לו במאי מצוין, מנוסה מאוד, אך עדיין, צריך שיהיה לאדם משהו בתוכו כדי שיוכל להגיע למה שנראה הזדהות מוחלטת עם הדמות. לא פלא שפשטה שמועה בעיר ש-עידו תדמור חולה בעצמו. הוא הוריד בשביל הסרט כמה וכמה קילוגרמים טובים, הוא נראה צל של עצמו.

גילה אלמגור כאמו עושה כאן תפקיד מדהים. להגיד שוב שגילה אלמגור מפתיעה? שהיא נפלאה, שהיא שוב אחרת לחלוטין. היא הרגילה אותנו לצפות ממנה לטוב ביותר, לזה שהיא משתנה. כאן היא מופנמת ועצורה. איננה מתפרצת. שום דבר מוכר שלה לא באה לידי ביטוי בסרט. יש סצנות בעיקר אלו בהן היא פוגשת סוחרי סמים מסוגים שונים, שאם גילה אלמגור הייתה מזייפת לשנייה הסרט היה הופך לקומדיה רעה. היא מדויקת מאוד, משחקה נקי, האיפוק שלה, הטיית ראש כאן, מבט כואב שם, והדמות הזאת של האישה "האליס" הזאת עוברת את המסך וחורכת אותו דווקא בשקט שלה. היא עוברת את הדברים הנוראיים ביותר עם סוג של קבלה והבנה שתבוא ברגעים האחרונים. ואת מה שהיא לא מבינה היא מוכנה לעבור כדי להביא לבן שלה את מנת הסם. ואת ההבנה הנוראית כמה רחוק הייתה מחיי בנה מן האמהות. ההבנה כי חייה היו ריקים וכבר לא יתמלאו יותר. והכול באיפוק באנדראקטינג במרומז. מבט עין, רטט שפה. ואי אפשר לדעת בסוף הסרט מי שבר את הלב יותר, עוזי הגוסס, שטבעי לרחם עליו או האישה הזאת המגלה כל כך במאוחר כמה ריקים, כנועים,ומעוותים היו חייה.

שוב, דן וולמן לא עושה מספיק סרטים. הוא היה צריך לעשות יותר. גם סרט זה מוכיח את כישרונו ומיומנותו. והוא לא רק במאי חשוב, הוא גם תסריטאי מצוין. הוא מוליך את הסרט בתבונה וברגישות גדולה בין כל המקומות השונים. אני חייב להודות שאינני זוכר את כל סרטיו, אך אקח סיכון ואומר שזה סרטו הטוב ביותר.

הפילמוגרפיה החלקית של דן וולמן:

"התמהוני" 1970 (פסטיבל קאן, תחרות רשמית). "פלוך" (התסריט נכתב עם חנוך לוין) 1972 ( "ונציה, תחרות רשמית). "מיכאל שלי" 1974 (ע"פ עמוס עוז, תסריט עם א. מור, 3 פרסי "כינור דוד"). "מחבואים" 1979 ("ורד הכסף" תסריט, בימוי, סרט). "חייל הלילה" 1985 (מונפלייה, ואחרים). "המרחק" 1994 (פרס וולג'ין פסטיבל ירושלים עבור הסרט הטוב ביותר). "אחות זרה" 2000 ( פרס וולג'ין. הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים). 2003 – "הביוגרפיה של בן" פסטיבל הסרטים ירושלים. 2006 "ידיים קשורות". סרט חדש

1992 פרס "הוגו הכסף" פסטיבל שיקגו (על "יצירתיות קולנועית ואמירה הומניסטית"). 1999 - פרס מפעל חיים – מטעם פסטיבל הסרטים הבינלאומי – ירושלים

פרס "הוקרה מיוחדת" פסטיבל ברלין לסרטים על הגלות האפריקאית על "אחות זרה" 2002 2006 פרס השחקן הטוב ביותר (גל זייד) ופרס "בחירת הקהל" כסרט הטוב ביותר ל"ביוגרפיה של בן" בפסטיבל הים תיכוני ב"פארו" פורטוגל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן