אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המעוז האחרון


התמונה של אריה קיזל

הקיצוני האחרון

על הסרט "המעוז האחרון", במלאת שנה להתנתקות מרצועת עזה

בשיאו של הסרט "המעוז האחרון" נפגשת הסופיות של ההתנחלות ברצועת עזה עם הסופניות של המחלה הקשה שפקדה את אחת הגיבורות, דתיה יצחקי. זהו מפגש קשה שעושי הסרט, אנשי הבי.בי.סי, אינם מצליחים למצות ממנו את המירב. דווקא אז מתגלה הדמות הפרטית של דתיה כאם לילדים, כרעייה לאריה שכבר חווה אובדן של אשה וכחולה המתמודדת עם סרטן קשה.

עושי הסרט מעדיפים להתמקד אז בחיוכיה, בנחישותה אבל לא מצליחים לחדור אל נבכי חששותיה, שברגעים אלה, אמיתיים וכואבים, הם פרטיים ולא לאומיים. רק דקות מעטות נראית לפתע דתיה תוהה על הסוף, מבקשת שאלוהים יתחשב בה, קרועה בין המחלה הקטלנית שפקדה אותה לבין הסוף של הישוב שבו התגוררה, כפר ים.

מכאן והלאה המוגבלות של הז'אנר שאותו בחרו עושי הסרט, סוג של כתבת חדשות מגזינית המלווה בקריינות מיותרת, לא מאפשרת חדירה אל תוך לבטיה המרתקים של דתיה ביסוריה אל מול החומרים הכימיים המטפטפים אל תוך ורידיה וגורמים לאובדן שערה. עינו של הצופה בוחנת מכאן והלאה את השערות שאינן מכסות עוד את ראשה, את הכיסוי המתחלף. בנגיעות קצרות מדי ניבטת כאן הדמות הפרטית וניתן היה לחדור אל תוך נפשה הסוערת ולחלץ ממנה אמירות שיש בהן תובנות על מהות האדם וסופניותו אל מול קדושת האדמה ושנאת האויב הממתין לו שם, מעבר לקיר הבטון, בחאן-יונס הקרובה והרחוקה.

במלאת שנה להתנתקות משדר ערוץ 8 את הסרט "המעוז האחרון" (the last stand) שעוקב אחר אריק ודתיה יצחקי הנמנים עם שמונת אלפים המתנחלים המפונים מבתיהם ברצועת עזה אל תוך מדינת ישראל. בעקבות החלטתם להילחם עד הסוף המר נגד ההתנתקות, הפכו לשניים מהפופולאריים, המסורים והנלהבים במאבק המתנחלים. הסרט מציג מנקודת מבט אישית ויחודית את המהלך הכואב והדרמטי של הפרידה מהבית וכיצד הפכו זוג ישראלים מהמעמד הבינוני למנהיגים של תנועה פוליטית המאיימת לכאורה על תוכניות הממשלה. זו התנועה שאיימה למוטט את התהליך של אריאל שרון וממשלתו באמצעות המונים שישתקו את המדינה, שיעצרו אותה, שיחבלו באורחות חייה. משפחת יצחקי היתה משך חודשים סמל לקיצוניות שלא מגיעה לכלל מימוש ומתגלה, בסופו של הסרט, כבועה תקשורתית (למזל כולנו, יש לומר). כוחו של הסרט בכך שהוא חושף את אותה בועה, את חוסר הארגון ואת חוסר הממשות של האיום הגדול. ככל שהסרט מתקדם אל יום הפינוי מתגלה האימפוטנציה של כוכביו ורק הים של עזה נותר יפה בשקיעותיו ואמירותיו כשהיו. משפחת יצחקי מאבדת את הקרקע עליה ניצבה, את ביתה, אבל גם את האידיאולוגיה שלה.

הבי.בי.סי עוקבים אחרי משפחת יצחקי מאז מרץ 2004 כאשר התוכנית של ראש הממשלה אריאל שרון נראית רחוקה ובלתי נתנת ליישום. אך כאשר התוכנית הופכת לברת ביצוע, אריק ודתיה בסירובם לעזוב את ביתם הופכים לפעילים פוליטיים והופכים למנהיגים בקרב מתנגדי התוכנית.

הסרט עוקב אחר הזוג והנלווים אליו, נדיה מטר וחברים נוספים מנלהבי ההתנחלויות, באמצעות שתי מצלמות. האחת מצלמת את בני הזוג ואת הנספחים אליהם בשוטים קצרים, קצרים מדי, שבמרכזם התבטאויות קיצוניות המדברות על היאחזות בקרקע, על מלחמה מזוינת בצבא שיגיע לפנות, על מוות לראש הממשלה.

דיבורים אלימים אלה הוליכו בשעתו את התקשורת הישראלית להאמין כי מדובר באחד המוקדים הקשים של ההתנגדות היהודית. הסרט מתייחד בכך שהוא חושף את המניפולציות הפנימיות של בני הזוג, את חוסר האונים שלהם, את האידיאולוגיה הצרופה שלהם שלא הולידה מעשים ממשיים מעבר לגימיקים תקשורתיים.

דתיה יצחקי, דמות מרתקת וחייכנית, שהיתה בעבר דוברת אזור מגוריה, יודעת את כוחה של התקשורת והיא מתעדת בעזרת מצלמה קטנה את חיי ההתנחלות, את המאבק ואריק, בעלה ואבי שלושה מילדיה (לאחת מהן קוראים "סיני") מנצל את כישוריו כלוחם סיירת מובחרת בכדי לתכנן את אופי ההתנגדות המתגלה כצעקנית, גימיקית וחסרת תכלית. יצחקי מתגלה, בסוף הסרט, כנמר של נייר.

יתרונו הגדול של הסרט היא במעקב התיעודי שפרוס על פני תקופה ארוכה שבמהלכה מנוצלים הילדים הקטנים המככבים בסרט כדי להפוך למשנני סיסמאות שחוקות. העמדתם של קטינים במרכז עשייה שכזו, ובסופו של דבר, התבצרות טראומתית על גג, היא דבר מגונה, בלתי ראוי ונחשב אף לפגיעה מוכחת בנפשם של ילדים צעירים בשם אידיאולוגיה שהיא לגיטימית והתנגדות שהיא ממשית היונקת מהדמוקרטיה הישראלית המאפשרת את אותו ביטוי מותר.

הסרט חושף את בני הזוג יצחקי כדמויות טיפוסיות של מתנחלים קיצוניים הנשענים על אסמכתאות תנ"כיות להוכחת בעלותם של היהודים על ארץ ישראל הגדולה. אותם מתנחלים המאמינים רק בכוח, בהרבה כוח, מתנגדים לכל ביטוי של אהבה אנושית ומדברים על הטפה לשנאה כנגד הערבים.

מנגד מצליחים עושי הסרט לחדור אל הרקמה הדקה של חוסר האונים של המתנחלים, אל חוסר הארגון שלהם, אל הדואליות שלהם אל מול החלטת הרוב, אל הקו הדק שיש בו איום להפעלת אלימות אך הימנעות ממשית מכל גילוי של אלימות. בקטעים אלה מצליח הסרט לגעת בנימים הדקים ביותר של הדילמה של ההתנחלות שפונתה על הפרנויה שלה מפני האזנות סתר, סוכני חרש של השב"כ וחוסר אמונה בשלטון אך בסופו של דבר קבלה של הכרעת הרוב ללא העזה להפעיל כוח כנגד קצינים וחיילים של צה"ל.

עושי הסרט נמנעים מראיון מעמיק עם כוכביהם וכך אנו, הצופים, נותרים בלי תשובות לשאלות חשובות שהיה אפשר להפנות לדתיה ואריק יצחקי, זוג שיש לו מה להגיד בכל נושא. הם לא נשאלים שאלות כמו יכולתם הממשית לקבל הכרעת רוב, היכולת שלהם לקבל פשרה היסטורית בדמות חלוקת הארץ, הראייה שלהם את הערבים כבני אדם ולא רק כיריבים במלחמה. דווקא דברנים ודעתנים כזוג יצחקי היו יכולים לספק בנקודות אלה תשובות מרתקות יותר מאשר סיסמאות בדמות הקמת רשות יהודית וחולצות כתומות שעליהן הכתובת "יהודי לא מגרש יהודי". במבחן הזמן הסרט שרד את משימת התיעוד הכרונולוגי אך לא הצליח להעניק עומק המתחייב מדקומנטריה במרחק של זמן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל