אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טקסט: השנים הבלתי נראות / גדעון בועז


התמונה של דן לחמן

ב-פסטיבל הקולנוע ההומו לסבי שהתקיים לא מכבר הוצג סרט דוקומנטארי קצר בשם "השנים הבלתי נראות". לכאורה אין שם הרבה סרט ולא הרבה קולנוע. מצלמה סטטית עומדת מול פניו של אדם אחד ומאפשרת לו לדבר על עצמו חמש דקות. גדעון בועז ישראלי שלמד בכמה מקומות בעולם עשה סרט קצר, עשרים וחמש דקות, ומרגש מאוד. הוא הצליח למצוא לו חמישה גברים בעלי יכולת התבטאות ורגישות. ומכיוון שכולם עברו את גיל שישים וחמש יש להם תובנות על החיים.

רציתי לשתף אך מכיוון שאין חלק מהטקסט הנאמר בסרט ואי אפשר להקרין את הסרט. כל מה שנשאר לי הן זו שיחה קצרה עם הקולנוען גדעון בועז ולצטט משפטים שחלק מהאנשים אומרים בסרט.

מה שמעניין בראיונות שנתנו האנשים היא נקודת ההסתכלות הייחודית ויכולת ההתבטאות של כל אחד מהם. חבל כמובן שאין כאן אפשרות להשמיע את הקולות, להראות את ההבעות. נשארות המלים והן מרגשות.

המושג "השנים הבלתי נראות" מתייחס לעובדה שאם בשנות הנעורים הם היו מחוזרים, כעת אף אחד לא רואה אותם יותר. הם הפכו לשקופים. בלתי נראים. זו איננה בעיה הומוסקסואלית. נשים בגיל הזה נמצאות באותו מצב. גברים מבוגרים דווקא כן מחוזרים, לעתים באלימות כמעט, על ידי נשים מבוגרות בודדות. תבדקו מה קורה בבתי אבות.

סרטו של גדעון בועז זרק אותי באחת למקומות אחרים. האנשים הרהוטים מאוד ובעלי יכולת התבטאות גדולה נתנו שם והגדרה למצב שלא הייתי מודע לקיומו. הייתי צריך לחשוב על ההגדרה הזו קודם. בעצמי. אני בגיל הזה שאליו מתכוונים ועליו מדברים האנשים המרואיינים בסרטו של גדעון.

באמצע שנות הארבעים שלי החלטתי לחדול מפעילות ציבורית. הרגשתי שעייפתי. שמיציתי. שאני הופך להיות תוכי המדבר את הפוליטיקה ולא איש עם תכונות ושפה אינדיבידואלית. התרחקתי לא רק מפעילות התרחקתי מחיי הקהילה. הפסקתי ללכת למקומות מפגש. אינני מכיר מקרוב אף אחד מהמועדונים, לא הייתי בשום מסיבה.

ובכל זאת התחלתי להרגיש את הדחייה כבר אז, באמצע שנות הארבעים שלי. זכרתי התייחסות שלי בנעורי למבוגרים ולא רציתי להיחשב ל"זקן מלוכלך", לפדופיל. כל אותם כינויים המתגלגלים בקלות כזו על שפתי הצעירים. סרטו הדוקומנטארי, שמלבד היותו רגיש ומרגש מאוד, נתן לי את נקודת ההסתכלות הנכונה יותר. את ההגדרה המדויקת.

שישה אנשים מדברים אל המצלמה על חייהם. על הזדקנותם בתוך הקהילה. ושזה לא יהיה קל בעינינו. הם חיים בעיר ניו יורק הגדולה ששם המציאות עונה על כל דמיון, שאין שום פנטזיה שאינה מוצאת לה תשובה. שכל סיר מוצא לו מכסה. אך הם אינם מדברים על חיפושי מין.

הם מדברים על תחושת השקיפות, על העובדה שאנשים אינם מביטים בהם. הם מדברים על הצד הקיומי. אלו היו יכולים להיות מונולוגים נרקיסיסטים מהסוג שאומר "אוי אוי אוי פעם הלך לי מצוין כולם הסתכלו עלי, רצו אותי, רדפו אחרי וכעת כשהזדקנתי קשה לי למצוא זיון טוב" אבל לא אלו הטענות ולא נגד זה הם מדברים.הם מדברים על ההתעלמות המוחלטת של צעירי הקהילה, ביטול הקיום שלהם כבני אדם .

פגשתי את גדעון בועז לשיחה. על הסרט. על החיים. על האנשים האלה ועל אנשים בכלל. מעניין לשמוע אותו. הוא איש שיש לו מה להגיד. ולא, הוא איננו בגיל של המרואיינים. ביקשתי, ספר לי על עצמך קצת:

גדלתי בחיפה. מחיפה עברתי לתל אביב, משם לשוויץ. בשוויץ למדתי מלונאות ושם התחלתי לצלם. נמאס לי ממלונאות נסעתי ללמוד בסן פרנסיסקו, צילום. קיבלתי עבודה בצילום. אחר כך החלטתי לעבוד על מה שעניין אותי אישית. מערכת יחסים שנגמרה הביאה אותי לניו יורק לעשות תואר שני בצילום.

אחרי ששאלתי איך הגעת לעשות את הסרט הזה לא הייתי צריך לשאול יותר. קלחה שיחה שאת קיצורה אביא כאן:

גדעון בועז:

למדתי צילום.כל השנים התעניינתי בצילום ובדוקומנטציה. לאור פרויקט שעשיתי בעבר בצילום, המוקד היה רקדני גוגו אך לא מצד הצופה אלא מצד הרקדן המתבונן במתבוננים בו. הבנתי שיש מקום לעבוד בוידיאו להוסיף תנועה וסאונד. ועברתי לעבוד בוידיאו יותר מסטילס

חיפשתי רעיונות ושאלתי את עצמי שאלות. התחלתי לחשוב על סטריאוטיפים. מה שאני קורא לו תופעת 98 אחוזים. אם תגיד הומואים ספרי נשים. 98 אחוז בחוץ. תגיד הומואים עושים כושר 98 בחוץ הומואים נשיים, או כל הסטריאוטיפיים אתה משאיר בחוץ תשעים ושמונה אחוז מהאנשים. איפה כל הרפאים עורכי הדין מנהלי החשבונות. על 98 אחוז מאנשי הקהילה לא מדברים בכלל. הם לא באים לידי ביטוי. לראיין אנשי מקצוע כמו עורכי דין לא נראה לי מספיק מעניין רק בגלל שהם כאלה.

מכיוון שהלכתי והתקרבתי לגיל ארבעים התחיל לעניין אותי אישית מה הסטריאוטיפ של המבוגר בקהילה. מה קורה עם כל המבוגרים. האם הם נשארים בפוקוס העדשה האנושית. האם הם בונים לעצמם חברה אלטרנטיבית. מה הם עושים. כשכבר לא בא להם לרוץ בשתיים בלילה למועדון לקחת אקסטה ולהראות מטופשים.

אלו שהיו במועדונים בצעירותם, מה הם עושים אחרי שהנעורים עברו. מהתחקיר הראשוני עלו בי שתי שאלות שתי אג'נדות. לחשוף את הקהילה שהיא לא קוויר צעיר קהילתי. כי יש יותר כאלה מאתנו. להתמקד בדור המבוגר

מטרה שנייה היתה לפתח דו שיח או לפחות לחשוף את הואקום של הסאב- טקסט את החוסר הקשר שבין הדורות. אולי זה פנטזיונרי בעיני כשאני אומר גבר גיי מבוגר יכול ליהנות מחברה של מישהו צעיר ולא על רקע מיני. להקים משפחה אלטרנטיבית. להיות כמו דוד טוב כמו היחסים שיש לי עם אחיינים שלי, אלא שבתוך הקהילה.

הבחור הצעיר יכול ליהנות מסביבה שבה לא יהיה לחוץ. לא יהיה בתוך שוק הבשר התמידי. מבוגר יכול להנחות או לייעץ ולהרגיע. לעזור להתבטא לתת לצעיר מרחב מהסוג שצעירים לא מסוגלים לתת אחד לשני.

היום יש נתק בין הדורות במקום שדורות הצעירים של היום יסתמכו על דורות קודמים. הצעירים לא יודעים היסטוריה של הקהילה. הדור הקודם למד על בשרו להתמודד עם צרות גדולות.

הדור המבוגר עבר, בין השאר, שנים של מגפה שלקחה איתה חלק גדול מחבריהם והכניסה את אלו שניצלו לסוג של פאניקה שכעת נרגעה. הם מבינים את החיים וקיבלו משמעות חדשה לחייהם.

גם אני חשבתי שאפגוש " דרטי אולד מאן" כשהתחלתי לראיין לסרט, אומר גדעון בועז. להפתעתי פגשתי עולם אחר. לאנשים יש מקצוע או שכבר פרשו לפנסיה ויש להם חיים טובים ומלאים. מה שלא מצאתי תשובה בסרט הזה זו שאלת המיניות והפתרונות. זה יבוא אולי בסרט הבא. סרט גמר תואר שני. אני אמשיך אותו בעתיד.

יש כל כך הרבה אנשים שם שעברו חיים מלאים ויש להם סיפור מרתק. צריך תקציב לתחקירים. למצוא עזרה איך להגיע אליהם. חלקם בארון למרות שהם חיים עם בני זוג לעתים עשרות שנים. מה שמעניין אותי היום זה מה צעירים חושבים על העתיד שלהם. וגם זה לא לגמרי ברור.

הנתק בין הצעירים למבוגרים זה הפחד של השתקפות העתיד. כך אני אראה כך יתייחסו אלי. אין מודלים להתנהגות אחרת ויש הרבה נרקסיסזם בצעירים. תראה מה הם לא עושים להישאר כאלה. מה פתאום שאנחנו נזדקן?

פסיכולוג אמריקאי כותב על חלוקה בין הגיל הכרונולוגי גיל האמוציונאלי הוא מחלק לארבע גילאים שונים. אנחנו רואים שמשלב מסוים במודעות כל אחד מוריד מעצמו חמש שנם או יותר.

האלה שלא חשבתי עליה בזמן הראיונות ועלתה לי אחר כך, עכשיו כשאתה בן 55-60 האם אתה רואה גבר הומוסקסואל אחר בגילך או שאתה ממשיך להיות נעול על בני 25-35. למה אנחנו בני חמישים לא מסתכלים על בני גילנו.

יש משהו שלא עובד נכון בקהילה. במחשבה שנייה אנחנו חברה לא טולרנטית האחד אל השני. אנחנו בזים אל כל מי שנמשך למשהו קצת אחר מאתנו. צוחקים מצעירים שנמשכים למבוגרים. לא מקבלים באמת את קבוצת ה ס.מ בוודאי שלא את הסקאטים.

מבחינה אנושית וחברתית אנחנו שואפים לאפס. איך אנחנו אחד כלפי השני. איפה החמלה. איפה הקבלה. אני לא בטוח שהחופש עשה רק טוב לקהילה. סמים ושתייה הפכו להיות חלק ברור מהקהילה. אחייני הצעיר שאל אותי, מה, אתה לא שמת איזה חתיכת קרטון על הלשון שלך? אמרתי לא, והוא אמר, אבל כולכם עושים סמים כל הגייז. זו התדמית שיש עכשיו לקהילה בחוץ.

מה היום נחשב כערך קהילתי. תמונה של בחור יפה שטוח חלק משובץ קוביות. מה מעבר לזה, זה היה המניע העמוק לסרט. גדעון הצליח למצוא לסרט אנשים נפלאים מלאי יכולת התבטאות וחכמה. אמרתי כבר שהתרגשתי מהסרט. אני אגיד זאת שוב.

בסרט "השנים הבלתי נראות" מדברים שישה גברים הומוסקסואלים מבוגרים מאוד 65-75 על חייהם. המושג "השנים הבלתי נראות" מתייחס לעובדה שאם בשנות הנעורים הם היו מחוזרים, כעת אף אחד לא רואה אותם יותר. הם הפכו לשקופים. בלתי נראים.זו איננה בעיה הומוסקסואלית. נשים בגיל הזה נמצאות באותו מצב. גברים מבוגרים דווקא כן מחוזרים, לעתים באלימות כמעט, על ידי נשים מבוגרות בודדות.

מה שמעניין בראיונות שנתנו האנשים היא נקודת ההסתכלות הייחודית ויכולת ההתבטאות של כל אחד מהם. חבל כמובן שאין כאן אפשרות להשמיע את הקולות, להראות את ההבעות. נשארות המלים והן מרגשות.

סטנלי:

הכמיהה, שבסופו של דבר עלתה אל פני השטח לקראת סוף נישואי, הייתה לקשר בעל אינטימיות עמוקה. קשר מבוסס על דמיון בין אישי היא זו שדחפה אותי לסיים את נישואי.

נישאתי בתחילת שנות ה70 בזמנים שהומוסקסואליות עדיין נחשבה למחלה נפשית. כך שלאורך תקופת נישואי לא הייתי מעורב בפעילות מינית עם גברים. הדחקתי והכחשתי בהצלחה, אני חייב לומר, גם את ההדחקה עצמה. עד לאמצע תקופת נישואי בה התעוררה מחדש בכל כוחה משיכה לגברים.

אני יכול להגיד שניתנו לי שתי מתנות. האחת שנאהבתי בשלמות ובקבלה מוחלטת על ידי אישה שנולדה לי ממנה בת. והשנייה שלא יצאתי לחיים הומוסקסואליים צעיר מדי ולא הייתי צריך להתמודד עם מה שבני גילי נלחמו בו, הווירוס שאחר כך קראו לו hiv

לקראת סוף נישואי חליתי בשפעת. וכששכבתי שם עם חום וכאבים הבנתי בבהירות שהידיים שהייתי רוצה שיטפלו בי ויגעו בי אינן ידיה של אשתי או בתי. לא ידיים של אישה. אלא ידיים של גבר.

כשהסתיימו נישואי לא הלכתי יותר בעקבות המקובלות החברתיות. החלטתי להיאבק להבין טוב יותר את מה שמתחולל בתוכי. להכיר ולהבין את עצמי. וזה היה מסע לא קל.

מצאתי את עצמי מתאהב בגבר צעיר ממני בשלושים ושלוש שנים. ויש בינינו תחלופה רגשית מדהימה. הוא היה נגיש ופתוח כך שזה היה לא רק מסעיר בשבילי אל גם משכר ומלהיב.

אין ספק שלחיות במחיצת צעיר, נאה, היווה רענון גדול לאין שיעור. אך מה שהיה מלהיב לא פחות הייתה העובדה שהוא מצא אותי מושך באותה התלהבות שלי, שגופי מצא חן בעיניו. שככל שהלכתי והתקמטתי, הפכתי בעיניו למושך יותר.

זו הייתה מערכת יחסים שהייתה מבוססת על תשוקה, עוצמה, הגינות. יחסים שהכילו בשבילי את כל עומק האינטימיות במשמעותה העמוקה ביותר, זו שייחלתי לה בחלומותיי.

אני חייב לומר בכל הכנות שפגשתי מספר לא קטן של צעירים שהארוטיות שלהם זרמה לכיוון גבר מבוגר משיכה שהתבססה חכמה, יציבות, וכל אותן תכונות שמתפתחות אצל הבוגר. הצעירים ראו בזה סימני משיכה מינית.

אם לא הייתה פורצת מגיפת ה-איידס היה נשאר דור שלם של גברים שהיו יכולים להיות מדריכים. כל אותם גברים שנלחמו בחזית השחרור ההומוסקסואלי. שארגנו הפגנות. אלו היו הגברים שחיו את חייהם בהגינות. ובפתיחות הומוסקסואלית והראו לאחרים את הדרך. הם היו יכולים להיהפך למורי הדרך, הגשמית והרוחנית של הצעירים. אלו שעדיין מתמודדים עם שאלות קיומיות קשות. הייתה להם חכמה והבנה ודור שלם איבד את התמיכה שהייתה יכולה להיות לו.

דואיין:

תמיד חיפשתי מודל לחיים. מישהו שידריך אותי לחיים מוצלחים, אך מעולם לא מצאתי. רציתי מורה לחיים, ולא היה לי. נהפכתי למודל של עצמי. למדריך של עצמי וסופו של תהליך שנעשיתי כל מה שרציתי להיות. זה די מדהים בעייני.

איך חווה את חייו גבר הומו? האם הוא מבלה את חייו כטורף מיני? הנמצא עמוק בתוך סצנת הסמים רוב הזמן או שהוא חווה אותם כמו כל אדם אינטליגנטי. ובוגר. כזה שגם מחפש סקס, אך זה לא עיקר עיסוקו. כזה שגם קורא, שהחיים הטובים שלו אינם רק בשטח חיפוש מין מתמיד כל לילה.

הקלישאות המזומנות לבני אדם אינן נבדקות כלל. קלישאת הגייז, קלישאת הדתיים, שום קלישאה הנאמרת כלאחד יד אינה נבדקת לעומק. הן באות כעסקת חבילה לאלו הנמצאים בתוך הקלישאה ולאלו המסתכלים מבחוץ על נושאי הקלישאה. אם קיבלת על עצמך את הדעה הקדומה הזאת, אינך יודע אפילו שאתה מוגדר בדיוק דרכה. תמיד חשבתי שצריך להגדיר מחדש ולא להיות מוגדר על ידי המוכר והקלישאי. רוב בני האדם מוגדרים על ידי הדעות הקדומות של עצמם. של הסביבה שלהם, של הכנסייה שלהם.

תמיד חשבתי שזו שאלה של הגדרה. של מי הוא המגדיר אותך. מי מילא לך את המוח בשטויות שאתה מאמין בהן, בעיקר לגבי עצמך. המצב הוא בשאלה האם אתה תהייה מוגדר על ידי אחרים או שתמצא ותמציא את ההגדרה האישית שלך עצמך.

תמיד נמשכתי לרעיון של אנשים עם רצון. עם נחישות. אלו הלוקחים את רצונם ויוצרים את חייהם. זה כל מה שזה. להבין ולהיות בעל כוח רצון. להיות בעל אומץ אישי לשנות לצאת מהדפוס, מהקלישאה.

אני מסתייג מרעיון הנישואים. אלו רעיונות תלויי היסטוריה. לא מחויבי מציאות. הם צריכים להיות מוגדרים מחדש. הומואים צריכים להיות מוגדרים מחדש, לא לאור הגדרות היסטוריות עתיקות. הומואים צריכים להתארגן בדרך שתרחיק אותם מקלישאות הטרוסקסואליות עתיקות. גם שם הן הולכות ומתפוררות חלק גדול הדעות הללו.

ואני לא רוצה שאיזה אפיפיור מזוין יגיד לי שהיחסים שלי עם פרד אינם חוקיים. אנחנו חיים יחד ארבעים ושש שנים. מי יגדיר לי את המשמעות העמוקה של חיינו. הכנסייה?

אנחנו יחד ארבעים ושש שנים וממשיכים לספור אותן קדימה. זה לא תמיד היה כך כמובן. החיים היו סודיים ונסתרים. הינו חברה של לחיצות יד סודיות. אחוות אגודת סתרים.

ברגע שייצבנו את הקשרים זה נהיה נפלא. כי היו כל כך הרבה דברים שניסו לקרוע את היחסים שלנו ולגרום לנו לפרק את הקשר. נוצרו לנו יותר ויותר דברים לחלק בינינו. זה לא אומר שביטלנו את עצמנו אחד מול השני. הוא איננו משובט שלי ואני אינני משובט שלו. אתה לומד לכבד את מרחב המחייה של האחר. אינך יכול לצפות מהאחר לחשוב כמוך. הוא חייב להישאר אחר.

פרד איננו מתעניין בבודהיזם למשל. אני כן. כך שיש לי את החברים הפרטיים שלי משטח העניין הבודהיסטי שלפרד אין שום חלק בו. אדם איננו יכול להיות הכל למישהו אחר. עכשיו שהזדקנו, זה נפלא. עשינו את ההחלטות הנכונות בזמן המתאים. התיאום שיצרנו בנינו אז, לא ממש בקלות, משתלם ומאזן אותנו היום.

זה הנפלא ביחסים הומואיים. האנשים יחד לא מפני שהם מפחדים ללכת לגיהינום. הם יחד כי הם רוצים להיות יחד. אתה יודע, כמו שהדתיים אינם מוציאים את אפם מספר התנ"ך, ההומואים אינם מוציאים את אפם משבועוני אופנה וצרכנות או מירחוני כושר או דברים שכאלה. כדאי להם לבדוק את העולם. הם יעזרו אם יבינו אותו.

אין שום דבר רע בסקס, ההיפך. סקס הוא דבר נפלא. אך לעבור את כל חייך בלהסתכל על הזין שלך זה מגוחך. אתה מחמיץ כך את העולם. זה הופך אותך לצר אופק. ללא אינטליגנטי, אולי לא " לא אינטליגנטי" אבל במקום לקרוא אתה מסתכל על הזין, או מקסימום הקריאה הוא חוברת פורנוגרפיה. אלו חיים צרים ומטופשים קריאה עושה אותך יותר אינטליגנטי בכל זאת. אם אתה שם את כל הביצים שלך בסל אחד, אתה מגיע לגיל ששים ומגלה שהם הרקיבו, הביצים. אף אחד לא שם על הביצים שלך יותר.

אתה חייב להגדיר את עצמך. מעולם לא הגדרתי את עצמי כצלם. מעולם לא הגדרתי את עצמי כנוצרי. מעולם לא הגדרתי את עצמי כהומו. כצלם אני חוץ למעגל הצילום המקובל. כגבר הומו אני חי אחרת מהמעגל המקובל. אני לא מוכן לבלות את חיי בישיבה בג'קוזי אצל מישהו. ללכת לבר ולחכות לאיזה זר שיעניק לי תענוגות בירידה על ברכיו הגרומות, הזין החולה שלו. תמצאו לכם חיים אמיתיים.

אני אוהב דברים ישנים. אני מחבב אנשים מבוגרים. אני מכבד דברים ישנים יותר מדברים חדשים. אולי בגלל שאני זקן, אך אני אוהב את אלו ששרדו בהצלחה. אני מעריך דברים שנצברו עם הזמן. בתרבויות אחרות זה נחשב לחכמה. בסין למשל. שם היה כבוד לאלו שחיו זמן ארוך.

לצעירים אין מה להציע. זו האידיאה היוונית שהמבוגר מציע לצעיר חכמה והדרכה ולצעיר כל מה שיש להציע בתמורה זה גופו. לעתים גם יופיו.

כך נוצרת במבוגרים תכונת טיפוח הצעירים, להיות מדריך לחיים, מדריך נפשי,לעזור לצעיר לסבול פחות. זה צורך שלרוב אינו מעורב בתשוקה מינית. זה סוג של אבהות ממין שונה. אתה לא חייב להיות אב ביולוגי, להוליד שבעה ילדים משלך. יש מספיק כאלה שצריכים את היד המושטת שלך.

בצעירותי קראתי את 'ציפור הנעורים המתוקה' של טנסי ויליאמס. מחזה על שחקנית מבוגרת הנוסעת ומתמכרת לחברתו של ג'יגולו צעיר. כל עניין קיבעון הנעורים הזה. כל צורת ההתייחסות שהייתה נהוגה, לא עניינה אותי. לא ענינו אותי צעירים. הייתי מעוניין לפגוש מבוגר. מישהו שהיה יכול ללמד אותי, ולו מעט על החיים.

כל החלומות הללו שיש לך בגיל עשרים, שכח מהם. אם אתה בגיל ארבעים חי עדיין עם הוריך, התבנית הסגורה שלך הושלמה. קשה מאוד להשלים עם " הוי השיער שלי פוחת" או "הוי אני כבר לא מצליח למצוא מישהו חדש כל יום. אני עדיין באותה משרה דפוקת תחת, ולא יהיה לי יותר קידום, ואין לי יותר מדי ידידים בחיי, הו, זה באמת נורא."

הזדקנות איננה הדבר הגרוע ביותר העשוי לקרות לך. תתרגל לרעיון. זה יקרה לך מהר ממה שאתה חושב. האמן לי. כל אשליית הנעורים הזאת, כל אשליית ההשתוקקות. אם אתה בונה את עצמך על חשקים, לחשוק ולהיות נחשק, זה הולך להעלם. אם אין בך משהו מעניין באמת. אם אין לך עניין אמיתי בשום דבר אחר. אף אחד לא ירצה אותך אם תהיה סתם הומו זקן בלי כלום להציע.

מכיוון שאני זכיתי לקבל את החיים שתמיד רציתי בהם, אני מקווה שהם ימשיכו כך הרבה ככל האפשר. למה שאני מכין את עצמי עכשיו במחשבות זה להתכונן למוות שלי.

הסינים או ההודים אומרים שאחרי שגמרת לעשות את מה שנועדת לו על פני האדמה נשאר לך רק להכין את עצמך למוות.. אחרי שעירי משפחתך בגרו, אתה מתחיל לחלק את הונך הנפשי במקומות אחרים. אתה לוקח פסקי זמן להתבוננות פנימית ומתחיל לחפש משמעות חדשה.

ג'ף:

את ג'ון פגשתי ב1971, בתקופת מלחמת וייטנאם. מאז אנחנו יחד. תמיד היינו יחד. עבדנו יחד. העבודה הייתה חיינו. זה העולם שאמנים חיים בו. התעייפתי מהעולם הזה. הוא מעולם לא גרם לי לסיפוק אמיתי.

תמיד רציתי ילד. הגעתי לגיל חמישים ונכנסתי לדיכאון. הלכתי לטיפול ושאלתי את המטפלת שלי, מה אני עכשיו, איך זה שאני נמצא בפסגת חיי מצד אחד ואני מרגיש גרוע יותר מכל מה שהרגשתי אי פעם.

היא הסתכלה עלי ואמרה, תחשוב טוב, כי אם אתה רוצה משפחה זה הזמן הנכון להקים אותה. החלטתי לעלות על המסילה הזאת. התחלתי לדהור לכיוון. וכך מצאנו את עצמנו שני גברים שניהם אמנים, שחיים המון שנים יחד, חיים מטורפים בלב ניו יורק האמנותית והתוססת.

וכעת הגיע הזמן להכניס ילד לתוך מערבולת חיינו. ב2001 הכוכבים הסתדרו נכון בשבילי, והם הביאו לי התנסות יוצאת מגדר הרגיל. הכוכבים הסתדרו במסילה הנכונה שבסופה חיכה לי כד זהב. הילד שלי. הייה לנו מזל, לשנינו.

הקדשתי המון מחשבה לפער הגילים לפני שאימצתי אותו. שנינו חכמים, יש לנו בטחונות כלכליים, אנחנו חיים חיים מלאי פעילות, אנחנו מבינים מה חשוב בחיים. אנחנו יודעים לחנך לערכים. אנחנו בית ערכי מאוד. זו רק שאלה של אנרגיה חדשה ואחרת, והשאלה אם תהיה לנו.

כשמרכוס ( הילד) הולך לישון, אני הולך לישון. הבוקר קמתי בשבע. הוא ישן עדיין. כשקם הוא בא להסתכל עלי. הוא לקח את ידי בידו והוליך אותי חזרה למיטה שלו. ואמר לי שכב על הגב, אמרתי אבל אני רוצה לשכב על הבטן. על הגב בבקשה, הוא אמר. שכבתי על הגב, הוא לקח את זרועי וכרך אותה סביבו ובתוך שניות נרדם. כהורה מבוגר, אלו הרגעים שציפיתי להם. רגעי קסם וחסד. זה מה שרציתי כל כך, שיהיה לי ילד שירצה ויצטרך אותי. הוא מביא רמה אחרת של אושר לחיי. אין ספק שלחיי יש משמעות חדשה עכשיו. אני משאיר אחרי מורשת.

הומוסקסואלים החושבים על אימוץ צריכים לבדוק את עצמם וחייהם לעומק. האם הם מסוגלים לוותר על תענוגות עצמיים לטובת צרכיו של ילד. להתחייב לשארית חייהם. קשה לגדל ילד אם אתה מרכז עולמך.

פרד:

רבים מידידי ההומואים לא יכולים להאמין שהתחתנתי. אני עכשיו כגבר נשוי הרבה יותר שנים מהזן שחייתי כהומו אקסקלוסיבי. התחלתי לקיים יחסי מין בגיל צעיר מאוד. בגיל שש נוצלתי מינית. קיימתי יחסים עוד מתחילת בית ספר תיכון, מה שלא היה מקובל כל כך בימים ההם. ומאז לאורך כל תקופת לימודי כמובן. יחסים עם גברים כמובן. כבר בנעורי הייתי יוצא לשוטט ולחפש פרטנרים, זה לא שפיתו אותי כל יום מחדש. הייתי מקיים יחסים בלילה ובבוקר הולך לבית ספר.

לא חשבתי על שאלת הגיל שלי עד שבן זוגי האחרון מת. רק אחרי מותו הרגשתי שאני צריך חברה ממין אחר. הייתי כל כך מיואש ומדוכא אחרי מותו.

את מרי פגשתי די מוקדם בחיי, בשנות השישים המוקדמות. התארסנו אפילו אבל אז היה ברור לי שאם מתחתן, נהרוג אחד את השני. מרי התחתנה, אימצה בת ואחרי זה נולד לה בן.

תמיד אהבנו האחד את השני, שמרנו קשר,היה ידעה הכל על הידידים שלי. היא הכירה את כל המאהבים המשמעותיים שלי. הגעתי לנקודה שהרגשתי שעם מותו של כל ידי שאלתי את עצמי למה אני עוד חי, הייתי במצב של מוכנות למות. זה כאב מדי לראות לאורך שנים את החברים שלי מתים. הייתי מוכן כבר להתאבד והתחלתי לשתות הרבה. מרי באה ועזרה לי לעבור את התקופה השחורה הזאת. אני עדיין לא חושב על עצמי כעל איש זקן. מרי רוצה שאני אשאר סביבה עוד כמה שנים. כך שאני מוכרח.

רוב רט:

אני לא חושב על המוות. אני מוכן למות. היום, מחר, הבוקר,. אני מוכן. זה לא נושא שמעסיק את מחשבותיי. אני יודע שכששליחותי על האדמה תסתיים אני אוכל ללכת בשקט. זה מה שטוב בעניין הזה.

הייתי גבר נאה, כך אמרו לי. עכשיו כבר לא. תמיד חשבתי שצריך להזדקן בכבוד ולקבל את כל מה שמגיע עם השנים. לדעתי כן צריך לעזור לאמא טבע, לעזור לגוף להישמר יותר טוב. גוף יכול לתפקד טוב גם בגיל 75-80- אם שומרים עליו.

החלק השכלי – רוחני הוא החשוב. לחשוב לעשות מדיטציה, להגיע לשלווה. זה מה ששומר אותי מרוכזושלו. אני חייב להגיד שמאז שאני חי עם הווירוס קיבלתי על עצמי שליחות חדשה וזה להקים ולנצח על מקהלה. (רוברט מנצח על מקהלת צעירים) הרגשתי שאני צריך להחזיר לאחרים דברים שקיבלתי בחיי. להשפיע לתת השראה מסוג אחר לצעירים.

תמיד ידעתי שצריך לחיות את החיים במלאות. ולא יום אחרי יום שנה אחרי שנה. כשאנחנו ממלאים במשמעות כל רגע מחיינו אין חרטות בהמשך. חייתי כמו שחשבתי שצריך ונכון לחיות את חיי. כמובן שיש דברים שאני חושב היום במבט לאחור שהייתי עושה אחרת, מחליט החלטות אחרות, אבל תמיד אפשר לתקן לאורך הדרך. חרטה של סתם אינה עוזרת לשום דבר. אני יודע שגם בגילי ובמצבי אני עדיין עשוי למצוא אהבה.

מה אפשר להסיק ממה שנאמר? לפחות לפי הסרט הזה הומואים נשמרים יותר טוב בזקנתם. הם שוקעים פחות. הם צריכים להמשיך לדאוג לעצמם. ובעיקר, המרואיינים הללו שוברים את אחת הסטיגמות והדעות הקדומות, הומואים זקנים אינם פתטיים אינם אומללים. יש להם חיים שמכריחים אותם להמשיך לחשוב להתעניין, להיות מחוברים לסביבה. הסרט היה מרגש, אני מקווה שהטקסט מצליח להעביר חלק מהתחושה והריגוש.

קישורים:

 

פסיבל הסרטים ההומו לסבי בתל אביב

היסטוריה של קולנוע גאה

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן