אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התל אביבים / רחל שיחור


עריכה: מיכל רוזנטל. שמות הפרקים, פרט לאחד, הם מובאות מתוך פאוסט של גתה, בתרגום יעקב כַּהַן.

© הוצאת כרמל, ת"ד 43092, ירושלים

אך דומני שכוונתם לומר, שהטובים דומים וידידים זה לזה, והגרועים, כפי שגם אומרים עליהם, לעולם לא יהיו דומים אפילו לעצמם, אלא הפכפכים הם ואין לקבוע טיבם. והשונה ונבדל מעצמו, ודאי יתקשה להיות דומה או ידיד לאחר. וכי אין זה נראה גם לך? אפלטון, ליסיס, מיוונית יוסף ג' ליבס

ספר זה הוא יצירת דמיון טהורה. כל קשר בינו לבין אירועים מציאותיים הוא מקרי

חלק ראשון

התל

התל אביבים / רחל שיחור. הוצאת כרמל

וכל אותו זמן הפה לא נסגר. לא נסגר ולא נפתח אלא נמצא. נוכחותו מורגשת, דודה מילי אמרה, קחו זאת לתשומת לב. מעט רוק נצבר שם. הפה הוא פצע, פצע שלא מדמם. בינתיים.

ולחתום את הפה, לסגור אותו. מעבר לשפתיים הדקות ולשיניים הזקורות, הארוכות בקרקעיתן, לסגור. זה אומר לא להיות... לא להיות... להיות אדם. קפוא, קשוח, מעט אוויר בפנים.

והיא פנתה אל חברתה מעל לשולחן הקפה. זו שותה וזו שותה. המבט גווע.

דודה מילי, היא לימדה פעם אריתמטיקה, כיתה של צוערים היתה לה, אבל חדלה. קודם לימדה לתפור. החזיקה מחט ישרה ביד ימין. קוף גדול למחט, בו ימצאו להם מנוחה שני האוהבים, ומקום צנוע גם לרהיטים. וביד השנייה חוט שחור. עכשיו תסתכלו עלי. יד אחת לא זזה, המחט ישרה לגמרי, אם היד לא יציבה לא יעזור כלום. היד צריכה להיות יציבה. זו יד של אדם, ורצוי אדם ללא מחלות, דודה מילי מוסיפה ואף אחד אינו צוחק. והיד השנייה אוחזת חוט שחור, ולאט לאט, משמאל לימין, חוט רפה – מה הוא כבר יכול לעשות – מתקרב אל חומת העיר. עיר בצורה. רק סדק קטן יש בה ודווקא אליו הוא חייב להיכנס. דרך הסדק ייכנס אל העיר כדרך הגיבורים ויכבוש אותה מבפנים. הֶקטור המופלא יגיש את הגביע השטוח אל שפתיו ומרחוק יישמע קול מנצחים, החוט.

יש שאלה: מותר להרטיב מעט כדי שיתקשה? אם נרטיב ברוק את הקצה של הקצה – יתקשה לרגע ואז... דודה מילי חושבת. הפה התאבן בינתיים. מעט רוק שהיה שם התייבש. עכשיו אין רוק. אין כאן עודפים. תבוא בפעם אחרת.

מִיה עוזבת את ביתֿהקפה. היא מסתכלת בשעון. שם שתתה קפה, יצאה לשירותים, התייפתה. דיברה עם נועה. לא מעלה ולא מוריד. טוב מילא, נראה. כבר העורק פועם בדופן באופן שונה. למה כל זה, למה כל זה, לעזאזל, אהוב, אהובי.

היא חוצה את גרוזנברג ומכונית שחורה הודפת אותה קלות. – קיבלת מכה? נפלת? כן נפלה. אבל לא נחבלה. האיש שנהג ברכב יצא מתאו. עוד יש חמלה. תודה, לא קרה לי כלום, הוא אוחז בכתפה, אין צורך להגיע לביתֿחולים? – תודה. באמת לא. ומכאן כבר לא רחוק לביתֿהספר. הנה הרצון התעורר מתרדמה עמוקה. תרדמת.

הנה, בחדר ריק (חדר מורים) המורה יושב. מחברות חשבון קטנות פתוחות לפניו וחלונות מלבניים ארוכים מעבר לגבו, בצדם וילונות תלויים ברישול, מכווצים מלפנים כמו בחדר טבע של בתיֿספר. המורה מצונן. לצדו ממחטה גדולה מקופלת. צריך לנגב את האף. המורה. הנאהבים אינם יודעים שהם נאהבים. זה לא סביר, המורה מצונן כלֿכך ובחוץ יום שמש. החיים מתכווצים בסוף. דלת נפתחת ונסגרת. הנה נזרקה אבן כבדה אחת למים והכול השתנה, לפחות כאן, בעולם שבין קני הסוף והחרדונים, חלו כמה שינויים. מִיה מפשילה את שערה לאחור: הבאתי כמה תרגילים. עוד יש זמן. עוד יש זמן. מחברת החשבון חצויה. לכן היא קטנה. יש לה עטיפה ורודה.

המורה מסובב את שעון היד שלו חצי סיבוב פנימה. פני השעון מוטים אל פניו של המורה מתוך פְּנים אמת היד שלו. כמה זמן עוד נשאר? כמה זמן? רק המורה יודע. כך הוא חושב. חינגא בר סגור בבקרים. התוכנית האמנותית מתחילה בשתיםֿעשרה בלילה אבל מיה היתה שם פעם, זה לא רחוק מביתֿהספר. גם משעמם. עד שהתוכנית תתחיל מחכים ושותים משקה אחד בכוס רחבה ולא משלמים כי המחיר כלול. ואחרֿכך מתחילה התוכנית. גם כן משעמם. השלט, כמו באותיות יפניות, אות מתחת לאות, במאונך. בבוקר הוא שקט – והבוקר מתחיל באחתֿעשרה בערך – ובערב נפתחת קופה קטנה מאוד, בעצם אשנב, והשלט מקבל זרמים חשמליים ונורות צהובות מהבהבות סביבו. כל אחת בתורה. מהבהבת לרגע.

עמדה חמתו של תמוז באמצע שמים, משפיעה

שפע של אורות ונגוהות על שדמות אוקראינה וגַנֶיה

בקפולסקי אלנבי מתקיימת פגישה בין גבר לאשה. אולי זימנו זה את זה בטלפון איכשהו. מיה יושבת ומנסה להיזכר בכל מלה שהמורה אמר, ובדרך הפשוטה ביותר לפתור שאלה בחשבון שכבר לא תשכח אותה עד שגם היא תישכח. ומצד ימין יושב חייל ליד אשה בוגרת. האשה הזאת, מן הדין שתדע כל דבר. לפעמים היא שואלת ישירות – הנה כאן הקורס היה סגור וצריך למצוא דרך אחרת כדי לעקוף – איך לא אמרת שהיתה לך עצירות? איך אתה הולך לרופא שיניים, אפילו באלנבי, זה לא חשוב, ואתה לא מספר שיש לך עצירות? ואתה מתפלא אחרֿכך שהיה שטף דם כזה? החייל מושך בעפעפיו והאשה – אולי היא מתרגמת ספר בשעות הפנאי שלה – מוציאה מהתיק כמה דפים ריקים. הנה כאן שתי תוכניות אלטרנטיביות, היא רושמת ומזמינה עוגת סברינה לבנהֿאדומה. פעם אחרונה. אבל העוגה לא טעימה כמו שהיתה לפני שנים. עוגה לא טובה. אפילו לא לפני עשר שנים אפילו חמש. אולי פחות טובה. והאשה מן הפגישה אומרת: לא. אף פעם לא הייתי לגמרי לבד. אתה יודע איך זה. לגמרי לבד לא. היא אשה צהובה, והגבר, אולי הוא תוהה אם להיכנס לזה. הוא אומר: לא. התכוונתי לשאול אם היו לך קשרים מחייבים, והוא מדגיש את המלה מחייבים. קשרים שנמשכו הרבה זמן. כן, האשה אומרת, הקשר הכי ארוך היה שנתיים וגרנו בדירה אחת. האשה עבה מעט. היא לובשת חצאית בצבע תכלת וחולצה צהובה. על החולצה יש פרחים בהדפס רחב. מיה מזמינה קפה. היא מנסה לחשוב על המורה. אחרֿכך תראה את האשה הצהובה ברחוב. ליד רמב"ם האשה תנסה לבחור לעצמה מצת לגז בין רבים שהרוכל פורש על המדרכה. רוכל שזו מרכולתו היחידה. קחי את זה, זה צבע יפה, הוא מצביע על מצת כחול. הגבר בכל זאת מחליט לנסות – ואם אבוא פעמיים בשבוע, בכל יום שני וחמישי, זה בסדר?

מיה קיבלה עבודה בארכיון של ica. היא מתייקת מכתבים של דואר יוצא, ומכתבים של דואר נכנס היא צריכה לשמור במעטפות גדולות. מכתבים אלו, יגיע זמנם לתיוק במועד מאוחר יותר. לפעמים הם הולכים לאיבוד או מִתבלים עד שיגיעו לידיה של מיה, אחרונת הפקידות בסניף התל אביבי של חברה בינלאומית לכימיקלים, ובדרך כלל הם נושאים עליהם הערות, דברי השררה לנמוכים ממנה: עמוס, תבדוק מה קורה שם, או: עמוס, תראה אם אפשר לברר. בדוק בלוח הרכבות. הרכבת של 10:30 חייבת להישאר הרכבת של 10:30 בכל מקרה. ולפעמים רק: לטיפולך. עמוס זה, ידיו מלאות עבודה, מיה מהרהרת במעין חיוך. אבל לפעמים הכתוב אומר דווקא: גיורא לטיפולך. ופעם כתב אחד המנהלים: לא לשכוח לשלוח פרחים למוכ"ז. כל המכתבים מגיעים לבסוף לתיוק לאחר שאיזו מחשבה הושקעה בהם, לאחר שאיזו החלטה נעשתה ביחס אליהם. החלטה והוראה בצדה ואחרֿכך כלום. ישכבו להם אלה בדממה בקבר העמוק בצד בני דמותם החרבים.

דבורניק מנהלת את הארכיון של ica. היא ממונה על שישה פקידים זוטרים, בכללם מיה והטלפונאית של החברה. דבורניק אינה נוטה להסביר פנים לעובדים, בעיקר לא למיה, שמשהו בדמותה, אולי מעין היסוס קל, מפריע לעיניה העייפות, והיא אחותה של דודה מילי. אולי דודה מילי דיברה בעד מיה עם דבורניק אחותה, הדבר אינו ברור. על כל פנים, מיה היא פקידת תיוק מכתבים בארכיון של חברת הכימיקלים, ופעם בשבוע ולפעמים פעמיים בשבוע היא מחליפה את הטלפונאית, כאשר זו נוסעת לבקר את חברה הכלוא בגליל. חוק הוא שכל פקידת תיוק תחליף את הטלפונאית בשעת הצורך, אבל מיה אינה נהנית גם בעבודה האחרת, מפני שהיא שבה ושוגה בהתאמת הפלגים לנקבים של המרכזת. היא לא מדווחת על אובדן שיחות.

לדבורניק אין בעל. מזה שנים שלדבורניק אין בעל. הבעל היה רופא. רופא לאנשים ודווקא על חייו לא שמר. דבורניק חושבת שיכול היה להוסיף לחיות לו שמר על חייו. היא מעשנת. – העישון יהרוג אותך. והוא באמת הרג אותה בסוף ואחותה מילי לקחה אותה לבית שלה בנחמני כשכבר היתה לה רק ריאה אחת וחֵמי בכתה בכל פעם שנזכרה בכל זה, ובדרך כלל זה היה בשבתות כי אז יש לבניֿאדם יותר זמן לחשוב לא רק על עצמם. אבל זה כמעט לא עזר. כל האהדות לא עזרו וגם לא האהבות. אומרים שאהבה היא מצב עמוק יותר מאהדה אבל דבורניק סבלה עם הריאה האחת שלה השורקת והבת מיכאלה גידלה באותו זמן את התינוקות שלה בראשֿפינה, ואז דודה מילי התגייסה והם טיפסו כולם לקומה הרביעית – כי דודה מילי גרה תמיד בקומות גבוהות – ועברו על פני הדירה של ד"ר שיינרקרייז שהיה אז פיסיקאי שהתחיל לעשות מסאז'ים לאנשים ולקחת מהם המון כסף וכשהחולה היסס אמר לו: תמכור את הדירה שלך ותבוא אלי. עוד יש לך דירה? כן? אחרֿכך תודה לי כל חייך. אבל לא לכל אחד היתה דירה. למי שלא היתה דירה או שנבהל וסירב למכור ובשום אופן את הדירה שלו, הורה למהול מי ברז, אבל חשוב שיהיו רק מי ברז ולא מים מזוקקים למשל – מים מזוקקים מקלקלים הכול – בעשר כפיות של אבקת סודה לשתייה, ואת כל העיסה הזאת מספיגים בצמר גפן יבש ומלפפים סביב הרגל הפגועה ואז עוטפים הכול בעוד חבילה של צמר גפן יבש וחובשים בתחבושת אלסטית ארוכה סביב הרגל הכואבת ואת כל זה עושים בערב לפני השינה ואחרֿכך הולכים לישון. וכל הטיפול עולה כמחיר חבילת צמר גפן יבשה שלא תסכון לשימוש חוזר ותחבושת אלסטית שאפשר לעשות בה שימוש אינסופי כמעט וכמה קופסאות קטנות של סודה לשתייה שהן תמיד לא יקרות, וכל זה בתוספת למחיר שגבה הרופא ועדיין אנחנו עומדים על סך של מחצית שכרו החודשי של שכיר בממוצע, אבל הצלחה לא היתה מובטחת. ודבורניק הובלה באלונקה מאולתרת על פני הקליניקה הסגורה של ד"ר שיינרקרייז, שעכשיו לא העיפה בה מבט אבל זכרה איך התגאה בפניה שאחד החולים הגיע אליו במיוחד מפולניה והוא היה דווקא פיסיקאי במקצועו וחלק מהזמן התגורר אצלו בדירה שלא היתה מרווחת ואחרֿכך עבר לגור במלון ברציף הרברט סמואל ליד הים והיה בא לטיפולים פעמיים בשבוע עד שלמד ללכת מחדש.

אבל דבורניק ידעה שלא ד"ר שיינרקרייז, ולא שום אדם אחר, לא ילמד אותה לנשום מחדש וזה היה בדיוק הדבר שרצתה יותר מכול ואליו צעקה בשנתה הרופפת והקטועה כשקראה רופא! רופא! ואחותה דודה מילי נבהלת אליה ומוחה את הזיעה מעל הפנים החיוורות ומיטיבה את הכר ומלטפת. אבל נשימה לא יכלה לתת לה. והיו רגעים שביקשה מאלוהים שבקיומו לא האמינה, אנא אנא אנא, תן לה ריאה חדשה אדונָי, קח את שלי המשומשות ותן לה. תן לה.

בימים שבהם עבדה מיה בארכיון של ica עדיין עישנה דבורניק שתי חפיסות סיגריות ליום ורוחה לא היתה טובה עליה. בעיניים קשות הסתכלה בעבודתה של מיה וכל מה שעשתה עורר בה התנגדות וחוסר שקט. אחרֿכך התחילה להשתעל, מפני שלא על כל מעשה רע אפשר להשמיע הערה מפורשת והרי איֿאפשר לבקר כל הזמן. אבל לידידיה אמרה שמיה גורמת לה נזק בריאותי ולכן מקרבת את קצה. בעיקר סבלה מול התנועות השלוות והאטיות של מיה ואפילו מול הסקרנות החולנית שלה, כפי שתיארה אותה, שהופנתה כלפי הבולים של הדואר הנכנס, אבל לא אמרה דבר. תחת זאת הציעה שמיה תיקח אחריות על הדבקת הבולים של דברי הדואר היוצא – הארכיון היה החוליה האחרונה שקישרה בין הסניף התל אביבי של חברת ica לעולם – אבל גם אז נראה שהיא משתהה זמן ממושך מדי בקריאת הכתובות, שנרשמו לרוב בצרפתית ולפעמים באנגלית ובגרמנית, וזה בהחלט אינו מעניינה של פקידת שירות. דבורניק החליטה לשתף את אחותה מילי בשאלה מה לעשות במיה, אבל ידעה שפיטורים אינם באים בחשבון. דודה מילי לא תתרצה, ודבורניק, בכעס כבוש, פנתה שוב לבדוק אם כל הבולים מודבקים כראוי והיא ניסתה לקלף כמה מהם בעדינות, וכשעלה הדבר בידה צעקה: את רואה?! אמרתי לך! את לא טובה לשום דבר! הבול הזה ייפול בדרך, והבול הזה, אני רואה אותו נושר עוד בארץ – והיא הצביעה על בול ורוד שנשלח ליפן דווקא ואוניות קיטור מצוירות עליו וחבטה בכוח בבולים ובמכתבים לאחר שהרטיבה אותם פעם נוספת ברוק שלה.

you are always on my mind

עוד לא דיברו ביניהם. רק על השאלות והתשובות בחשבון דיברו. אבל ידברו. אם יבוא הרגע הנכון. מיה זכרה תמונה מתוך ספר שירי הילדים שלה – עץ מושיט את ידיו הארוכות לרוח וכל עליו נטרפים. נטרפים זו המלה הנכונה. ואולי נבלעים ברוח. ואת הנעשה אין להשיב.

איך מלב אנוש זה כל תקווה לא תחמוק

בטור ארוך שיצרו בניֿאדם נעים, ארוך וצר גם בגלל מגבלות הדרך המתנהלת ליד גדר גבוהה מוקפת צמחייה מדובללת, בשביל לזכרוןֿמאיר, גם מיה בין ההולכים. טור ארוך של הולכים ומיה בין כל השאר, במעין תחושה של קִרבה שלא מתוך צער היא עולה אלא מתוך חמלה, אולי על בניֿאדם בכלל וגם על עצמה, שהרי לא הכירה את הנפטר וכתלמידה היא משננת את שמו: החזון איש, החזון איש, שם מוזר ונעים לביטוי בדרך שהשמים סוככים בה על שורת הנערות וההליכה הממושכת מתחילה לעייף, בעוד ביתֿהעלמין ללא עצים כלל או פרחים, כדרך שהמוות מצטייר ליהודים, את זה מיה כבר מבינה. מצבות גבוהות, אצבעות מזדקרות, גדול בתורה. רק מצבות ושמים אפורים איזה יופי מוזר כאן. והמצבות עד קו האופק וכבר השמש נוטה אל צדה, וכשגופו של המת מורד בחבל ונשמתו עוד שוהה מעט בסביבה, מתקשה לעזוב בגלל הלם הייסורים שעדיין לא רפה לפני שהלא ייאמן הגיע, ומיה מתפללת שעכשיו ייטה אליה, עכשיו יטה את לב המורה אליה לאהבה אותה.

בערבולת הזמן כל אושר יצלָל

מתרוקן אולם בית האופרה הישן. לאט גוועים הקולות ומחיאות הכפיים ועוברים לזיכרונות עמומים. לא לעולם יישארו שם. ואין עוד דרמה במקום הזה. ואם אשאר אני כאן, אשאר אחרי שכולם לא יהיו עוד במקום הזה, מי יחכה לי?

דודה מילי באה לתל אביב מפריס. שם נישאה ושם ילדה את בתה היחידה. מאז ראתה את עצמה צרפתייה ואת האופרה של גונו, "אורפיאוס ואורידיצ'ה", אימצה אל חייה כאילו בה מצויה התמצית של כל הדברים החשובים שחוותה, ובראש ובראשונה הגרעין הטרגי של הדברים האלה, שהרי אורפיאוס ואורידיצ'ה ודאי לא יתאחדו בסוף כדרך האוהבים. הכתוב אינו מורה על כך במפורש, ועל כל פנים, הכתוב ניתן לפירוש בדרכים שונות, כך אמרה לחברתה חֵמי שהגיעה בעקבותיה מוורשה לפריס. החיים חזקים יותר, אמרה, ובחיים נפרדות הנפשות זו מזו לא פעם אחת אלא פעמים רבות. ולפעמים, אמרה, הפרידה היא אשר שלטת בהם לכל אורכם. דודה מילי היתה אשה חזקה. לפחות כך תיארו אותה הבריות, ולכן כך גם ראתה את עצמה וחשבה על זה בעיקר בשעות הערב כשהיתה משכיבה את הקטנה לישון ובעלה אינו לצדה.

דודה מילי הרגישה, ממש כפי שצפתה בוורשה כאשר תכננה את המסע ולא חדלה לנוע במעגלים של איך זה יסתדר, והלימודים והמגורים והעבודה, שהנה פריס מקבלת אותה ואפילו מאמצת אותה בדרך כלשהי. זו היתה פריס שלה והיא אמרה לעצמה או הו הו, נעשיתי רומנטית. וכשהגיעה חמי לפריס בעקבותיה, צחקו על כך שתיהן והרגישו שהנה עולה ביניהן קִרבה חדשה, כי בתיכון הפולני שלהן לא למדו באותה כיתה – מילי למדה עם אחותה הגדולה של חמי – ולא התקרבו זו לזו.

פריס ודאי שלא היתה ורשה, אבל גם לא היתה ירושלים או תל אביב, ערי ארץ האבות שדודה מילי ביקרה בהן ואמרה שעולה מהן האכזריות הטיפוסית כלֿכך למלים כמו ישות ציונית, האויב הערבי, אויב צמאֿדם חמוש מכף רגל ועד ראש, מלים שבלעדיהן לא תתואר כלל ארץ האבות, ובעקבותיהן מלים שיוצאות לנחם, כמו גאולת הקרקע, גאולה שלמה, הארץ המובטחת וגם ושבו בנים לגבולם והקרן הקיימת לישראל. אבל בפריס לא היתה כניסה לכל המלים האלה. דודה מילי נרשמה ללימודים בביתֿהספר לספרנות של הסורבון. את החודש שנותר עד ראשית השנה החליטה להקדיש להסתכלות מקרוב בכל ציורי האימפרסיוניסטים האצורים במוזיאון הציירים האימפרסיוניסטים בפריס, וכך התחילה לשוטט מדי יום – דמות רזה וגבוהה שהופיעה שוב ושוב בחדרים הגדולים של המוזיאון. מדי פעם נעצרה ליד אחת התמונות, התקרבה והיתה רושמת דברֿמה בפנקס שלה. היא אמרה לעצמה שהנה כך היא לומדת להכיר את הציורים האהובים עליה באופן מושלם, אבל בלי שהשגיחה בזאת פתחה בכך בלימודי הספרנות שלה. לבסוף היה ברשותה קטלוג שלם שכלל את שמות התמונות במוזיאון, שמות הציירים, ובצדם של אלו כמה פרטים מזהים. מילי הרשתה לעצמה רק לעתים נדירות להוסיף עוד דבר מה, איזה רושם אישי למשל, על ההערות הללו. ליד "ארוחת צהריים על הדשא" כתבה: שום דבר אינו מוזר, וליד "לא עוד" – מותר להתחרט.

זו לא היתה עבודה ספרותית אבל היה משהו בכל הביקורים האלה במוזיאון שקירב את דודה מילי אל תחום הספרות. היא חזרה לקרוא וקנתה לעצמה בחנות ספרים מהודרת ספר שאהבה בילדותה: "אבא גוריו" מאת אונורה דה בלזק. אחרֿכך, כשנשתקעה בלימודי הספרנות ולמדה מפי מורים ידועי שם שהרצו את דבריהם מול מאות תלמידים, שוב התרחקה מהספרים כפי שהכירה אותם בילדותה, כלומר, כמושא לקריאה.

את ארוחות הצהריים אכלה במסעדה צמחונית שהיתה ידועה במחיריה הזולים. מרקים אכלה תמיד. היא האמינה במרק. על הבשר החליטה בינתיים לוותר. במסעדה הצמחונית הכירה את שמואל, אורח קבוע שהשגיח בדמותה הגמלונית מעט, אפופת התרבות, כפי שאמר מאוחר יותר, והבין שרק לצדה ויחד אתה ימצא מנוחה לנפשו.

הם נעשו זוג. שמואל הוא קצת בעייתי, כך אמרה חֵמי כי לא רצתה לפגוע בידידתה הקרובה והיחידה בפריס. פעם יצאו לביתֿקפה ברחוב סן ז'רמן והוא כמעט לא הוציא מלה. אחרֿכך עסק בספירת הכיסאות והשולחנות בחדר ואת התוצאות חילק זו בזו. התוצאה הסופית היתה 3.5, ובכיוון ההפוך: 0.3. ואף על פי כן קיבלה מילי החלטה. למרות שלא אחת אלא פעמים רבות השתעממה בחברתו – והוא כבר היה חוקר צעיר בעל מוניטין בזמן שהכירה אותו, וספרו היחיד, "קדמוניות התלמוד", הומלץ כספר קריאת רשות בפני סטודנטים עלֿידי מרצים מלומדים בכמה אוניברסיאות – מילי הרגישה שמצויה כאן, ואפילו במגע יד, נפש מיוסרת שאת דרכיה לא תדע לעולם, וגם אם תדע – לא תכיר ולא תבין. שמואל איש קשה, אמרה לחברתה חמי וחשבה על כמה מהתקפי הכעס שלו שלוו בצעקות רמות ודודה מילי לא היתה מורגלת בכל זה. אבל שמואל היה מתלקח בקלות, ומצד שני מתקשה להתפייס ונחוץ היה להשקיע מאמצים בפיוסו. זה היה תפקידה של מילי. פעם נהגה לכתוב לו פתקים נחמדים ולהשחילם מתחת לדלת לאחר שנעל את עצמו בחדר והעמיד פני קורא בספר. תחילה עשו הפתקים את שלהם, כי כמה דקות לאחר שנשלחו נשמע קרקוש המפתח בחור המנעול ושמואל הופיע בפתח החדר מפויס ונכון לחיבוק גדול. אחרֿכך גם אלו חדלו להשפיע או שהשפעתם פחתה, וההסתגרות של שמואל נמשכה שעות ארוכות, עד שלפתע, כפי שהחלה, כך נסתיימה כאילו בלא כלום.

אבל מילי סבלה. ויחד עם זאת אמרה לעצמה: אם אהרהר בדבר הרבה יעלה טור הנגד באורכו על טור הבעד, יעלה עשרות מונים. ואז לא אקשור עוד את חיי בחיי האיש הזה ובכך לא אוכל לעמוד. היא החליטה אפוא לא לקבל החלטה נחפזת. ואני אפילו לא אוהבת אותו, אמרה לעצמה ואחרֿכך אמרה לחמי – אני אפילו לא אוהבת אותו.

הם התחתנו בבית ועד הקהילה היהודית בפריס. באו כמה חברים מהאוניברסיטה, סטודנטים ומלומדים צעירים, כמה שכנים, חברים מהחוג לתלמוד. שמואל נשק לכלה ודודה מילי הניחה על ראשה מפית של תחרה לבנה מפני שאמרה שאין טעם לעלוב בדרישות הדתיות. אבל כובע לא רצתה לחבוש. אחרֿכך נולדה נאדין.

דודה מילי ידעה שלא קל יהיה לגדל את הילדה בארץ זרה ללא עזרת הורים ובני משפחה, ללא ידיעה שלמה של שפת המקום, אבל שמואל היה זה שהסתגר אחרי הלידה והשאיר את מילי לגורלה. וכך, אף כי שמואל לא הרה ולא נשא בתוכו את נאדין במשך חודשים רבים אלא רק הניח את זרעו ברחמה של רעייתו וכל שינוי הורמונלי אחר לא חל בו בשל כך – הוא זה אשר קיבל על עצמו את סבלות הדיכאון והדכדוך לאחר לידה והשתיקות שלו נעשו עוינות יותר והוסיפו להתארך.

ואף על פי כן גדלה הילדה והתפתחה. אפשר לומר, התפתחה יפה והיתה תינוקת נבונה וחמודה. מי שרצה להקפיד אמר שבגדיה של הילדה מזוהמים ופיה רטוב תמיד ושמלותיה הקטנות מוכתמות בשרידי ארוחות וחטיפים שונים שבין הארוחות, אבל אחדים אמרו: הרי אמה מגדלת אותה למעשה לגמרי בכוחות עצמה. ומילי אמנם גררה אִתה את נאדין לכל מקום שהלכה אליו וכך ספגה הקטנה את עיקרי תורת הספרנות מפי גדולי הספרנים של אותו דור, בעיקר כאשר התעייפה למלא דפים בציורי אוניות ובתים. אבל נמצאו אחדים שאמרו שמילי שטראוס מזניחה את בתה הקטנה.

נראה שחיי הנישואים של דודה מילי הגיעו לקצם עוד לפני שנסתיימו כדרך הטבע. בשעת צהריים נהגה לחמם קופסת תירס ולהתחלק בארוחה עם נאדין. הן היו מקנחות בפודינג שוקולד או וניל ושמלתה של נאדין ספגה עוד כמה כתמים. נאדין היתה ילדה שמחה אבל לבה של מילי לא היה שמח. הוא היה ללב מבשר רעות וללב מעלה חולשה עד לסחרחורת, ודודה מילי חשה שלא תחיה הרבה זמן. שמואל נראה עכשיו בבית רק לפרקים ומילי לא שאלה אותו איפה היית ולמה אתה מזניח את חובותיך כלפַּי וכלפי המשפחה. שאלות כאלה היו פוגעות בגאוותה ובהבנתה את נפש האדם, מפני שעוד בהיותה צעירה מאוד הבינה שלכל אדם הזכות להתנועע כרצונו בלי למסור על כך דין וחשבון לאיש ובלי לדווח על תנועותיו לזולתו. פגיעה בעניין זה נראתה לה כפגיעה בחופש האדם שהוא היקר מכול. וכך הלכו ותכפו היעדרויותיו של שמואל מהבית והוא לא נשאל עליהן עלֿידי אשתו עד שנעלם לגמרי. ורק כשהחלה לדאוג באמת, טלפנה לראש המחלקה לתלמוד, וכך נודע לה ששמואל נסע למצרים בכספי מלגת מחקר מיוחדת שהאוניברסיטה העמידה לרשותו, כדי להשלים כמה פרטים במחקרו על קדמוניות התלמוד היהודי.

מילי נרגעה מול הידיעה ששמואל לפחות נמצא במקום כלשהו ולא נעלם מארץ החיים, ושאם נסע למקום מסוים, ויהיה אפילו אזור גיזה במצרים, הוא עתיד גם לחזור ממנו. אבל בכך טעתה. שמואל נסע ולא חזר. ידידיו מהחוג לתלמוד, שחרדו לגורלו מפני שניחשו דבר רע, לא הצליחו לעלות על עקבותיו. מצרים בלעה אותו, והיו שאמרו שהיתה זו אפריקה שבלעה אותו. על כל פנים, שמואל נעלם לגמרי. בסופו של דבר השיגה דודה מילי מסמך מוועד הקהילה המקומי ובו נאמר שבעלה, שמואל שטראוס ז"ל, שלח יד בנפשו וגופתו נמצאה דווקא בחדר של מלון קטן בקזבלנקה. ולפיכך, מילי שטראוס מוכרת כאלמנה ובתה היחידה, נאדין שטראוס, מוכרת כיתומה מן האב שמואל שטראוס ז"ל. כל זה נכתב במסמך שנמסר למילי בשלושה עותקים ללא טקס. אז החליטו ידידיו של שמואל מהחוג לתלמוד לקיים ערב זיכרון לעילוי נשמתו של שמואל. דודה מילי לבשה שמלה שצבעה שחור ולכבוד דרישות המקום חבשה לראשונה בחייה כובע של נשים. ואילו נאדין לבשה שמלה לבנה נקייה מכתמים. הושמעו נאומים לזכרו של שמואל שבהם תואר כגדול חוקרי התלמוד, לא רק במכון הפריסאי אלא בעולם המחקר היהודי כולו, ומותו בטרם עת, מותו הטרגי, אפשר לומר, הוא אבדה שאין לה תקנה, ובראש ובראשונה אבדה למחקר התלמוד, והמרצים הסתכלו במילי בעיניים קשות כאשר השמיעו משפט זה. אבל מילי, שלא הבינה דבר בנושאי המחקר ששמואל עסק בהם, ולמען האמת גם לא התעניינה בטיבם ואפילו תמהה לפעמים על מידת העניין שאדם אינטליגנטי כבעלה עשוי להשקיע בשאלות כמו מספר היהודים בפרוורי אלכסנדריה במאה השלישית לספירה וכיוצא באלה נושאים, תמהה עכשיו אם היטיבה להכיר את בעלה, ונדמה לה שבעצם כמעט לא הכירה אותו, ושמיום ליום, מאז נעלם מחייה, היא מכירה אותו פחות. אבל את שמו היא תישא עד מותה. את זאת כבר הבינה אז. היא לא ידעה למה, שהרי לא לקחה על עצמה את אשמת מותו, וגם לא הרגישה כל תחושה של אשמה, לא אז ולא בימים הבאים, למרות מבטי המרצים. ללא טעם מחוור, היא לא תתחתן פעם נוספת.

דודה מילי שטראוס. אשה אהובה ודחויה. יפה וגמלונית. אמא נהדרת לבתה האחת ואמא איומה לנאדין. דודה מילי, אני אהבתי אותה מפני שהיא אהבה אנשים. היא הכירה לי את דבורניק אחותה שתליתי בה ציפיות מסוימות מפני שהיתה אחותה של דודה מילי, אבל היא לא היתה דודה מילי. היא היתה דבורניק והרכיבה משקפיים גדולים על פניה והיו לה עיניים קשות מאחוריהם, חשדניות, ושיער קשה ומקורזל אסוף במסרק ומעט שיער לבן ועור מחוטט ואני עבדתי תחת השגחתה והדבקתי בולים וכל בול עבר ביקורת ולפעמים לא עמד במבחן. ואני, לא היה לי טוב שם. אבל היתה תקווה, היתה תקווה גדולה ומופלאה בחיים. ולמקומות אחרים לא נכנסתי.

מראה אש לה או מים או רעל או דם

חֵמי נסעה לפריס בעקבות חברתה. מילי הגיעה לעיר ראשונה, בראשית הקיץ, עם חלוף חודשי האביב הקרירים כשהעיר נעשית מסבירת פנים יותר לזרים אבל עייפה יותר לעצמה, ומיד פתחה בבירור סדרי ההרשמה למחלקה ללימודי הספרנות של הסורבון. כל מה שהעלתה בשביל עצמה העלתה גם בשביל חמי חברתה. הן אמנם לא נדברו שכך תעשה אבל מילי ידעה שחמי עתידה להגיע בסוף. ידעה בלבה ובאופן לא ברור לגמרי. וכך, על כל טופס שלקחה בשביל עצמה ביקשה לקבל טופס נוסף בשביל חברתה חמי הנמצאת עדיין בנכר ועתידה להגיע בקרוב ולהשלים את ההרשמה. כל אינפורמציה חשובה רושמת מילי בפנקס מיוחד שכריכתו חומה, ומפעם לפעם שולחת לחמי מברקים כי חשוב היה להזדרז בהעברת הידיעות. אבל חמי היתה בת להורים יהודים אדוקים בדתם, בעוד שאמה של דודה מילי היתה אשה חילונית כמעט לחלוטין שרכשה השכלה בסמינר ובקונסרבטוריום ונראתה כמו גברת זקנה מפטרבורג. ואגב, אשה זו, שנשאה את השם מרניצקי, היתה בעלת רכוש מסוים שירשה ממשפחתה. לאחר מות בעלה שינתה את צורת לבושה באופן קיצוני, לבשה שמלות לבנות ולא יצאה את הבית ללא כובע בעל שוליים רחבים וכפפות בצבע תואם. אשה זו היגרה לבסוף לפלשתינה באיזה הבזק פתאומי של מודעות, שאמנם, כפי שנסתבר מאוחר יותר, הציל את חייה ואת חיי בנותיה הצעירות, אבל יחד עם זאת נתפס עלֿידי כל השאר כמעשה של טירוף גמור ובכך החדיר מורך בלבה שלא פג גם כאשר יכלה לומר: ואני הייתי היחידה שראיתי את הנולד!

גברת מרניצקי הגיעה אפוא לארץ ישראל עוד בימים שבהם לא הותקנו בארץ מזגנים. תחילה התקינו אותם רק בבתיֿקולנוע, עובדה שגרמה לגידול במספר המבקרים אשר צפו בסרטי הוליווד החדשים, אחרֿכך בחנויות הכלבו הגדולות, ולבסוף במשרדים, ברשתות המזון ובבתים, פרט לבתים של העניים שהיה עליהם לוותר מדי שנה על התקנת מזגן, מפני שתמיד נמצאו עניינים דחופים בהרבה ואפילו דחופים לאין שיעור שדחו את קנייתו והתקנתו. בעוד שהאקלים בארץ נעשה חם והביל יותר משנה לשנה.

וכך התיישבה אֶמָה מֶרְניצקי בתל אביב. כבר אז לא היתה צעירה. היא נשאה אתה לכל מקום שמשייה לבנה ולבשה אותן שמלות לבנות ארוכות, מכווצות בשוליהן, והיתה אשה רזה במיוחד, בעיקר באזור הצוואר. את ראשה הקיפו שתי צמות דקות שצבען לבן, לפי אופנה מסוימת שאימצה לעצמה מתוך הסתכלות קרובה בנשות פטרבורג כל אימת שהגיעה אליה בחייה הקודמים. והיתה זו עיר שאהבה באמת ואפילו סגדה לה במקצת, והיא אכן היתה עיר הבירה של יהודי לודז' האמידים. ועם זאת גם מאמה מרניצקי לא נחסכה זיעתם של המקומיים, תושבי תל אביב ואגן המזרח התיכון כולו. כפות ידיה היו תמיד רטובות כפי שהיו השמשייה, התיק הקטן והכפפות, וכל אלה גרמו לכך שאת אמה מרניצקי אפף תמיד ריח קל של זיעה ישנה. זיעה לבנה.

אבל חמי חייבת היתה לעזוב משפחה גדולה שהתגוררה בלודז' וניהלה אורח חיים יהודי מחמיר. משום כך היה מעשה העזיבה שלה קשה ומסובך בהרבה מזה של דודה מילי חברתה. חמי היתה בחורה בת עשרים ושש, בעלת תארים מתקדמים מאוניברסיטת ורשה שעם תלמידיה נמנתה למרות ההגבלות הנוקשות שהופנו אל מועמדים ממוצא יהודי, ועלה בידה לסיים אותה בהצטיינות. אבל חמי לימדה רק זמן קצר בתיכון מקומי בלודז' עד שהבינה שלמרות השכלתה בתחום ההיסטוריה של עמי אירופה לא יעלה בידה להיות מורה. מול כיתות של מתבגרים, שכינו אותה העלמה חמיאל והשליכו לעומתה פירות וחלקי גירים, נפגעה אהבתה הטבעית לבניֿאדם ועל כך התייסרה במשך שנה שנתמשכה עד שהגיע המכתב הראשון של מילי ובו ראשיתה של ההצעה, בואי לפריס.

מתוך תחושה של הזדהות – חמי היתה הבת האהובה על אמה – עלה בידי האם להשפיע על האב, שברגיל חילק את זמנו בין ביתֿהחרושת לטקסטיל שניהל ובין לימוד דפים של גמרא, ולא התעניין בחיי הבית, שאכן הפעם מדובר בדיני נפשות ממש וחמי חייבת להינתק מן המקום הזה ולמצוא את מזלה הטוב במקום אחר.

באותם ימים שבהם היתה דודה מילי המומה מן "הטרגדיה של חיי", כפי שכינתה באוזני זרים את עזיבתו ומותו של בעלה שמואל, קיבלה מברק מהארץ שבישר על אירוסי אחותה הצעירה לד"ר שמואל דבורניק, רופא מבוסס מביתֿחולים בעפולה. רופא נשים היה וברחובות תל אביב, שאליה התכונן לעקור לאחר נישואיו, הלך כשהוא חבוש מגבעת קש שצבעה לבן. יותר מזה לא ידעה עליו דודה מילי דבר. וגם פרטים מעטים אלה נודעו לה רק מתוך שורות המברק שנכתבו בקוצר רוח ובידיים של נערה שמצאה את אהובה. אבל כעבור שבוע הגיע מכתב מאמה. אמה מרניצקי לא חסכה פרטים מבתה הבכורה:

"בתי יפתי," כך נפתח המכתב – אמה מרניצקי למדה עברית באחד ממוסדות "תרבות" שפרחו גם בלודז', ושאבה עונג נוסף, שהרי גם הידיעות היו ככלות הכול טובות, כל אימת שעלה בידה לעשות שימוש בעברית המלכותית והחגיגית הזאת – "את כבר יודעת עכשיו על אירוסי אחותך וכנראה שמחה כמוה וכמונו. כולנו מרגישים שהצעד הוא נכון ובדיוק מתאים בשבילה. ד"ר שמואל הוא איש מצוין. צנוע ולא הולך בגדולות. אולי יתקבל לעבודה בביתֿהחולים ליולדות בקריה. אומרים שיש לו ידיים עדינות וזה חשוב בשביל רופא נשים. לא? אחותך מאושרת והזוג הצעיר הולך ברחובות תל אביב ומפעם לפעם נעצר בקרנות הרחוב וד"ר דבורניק קונה פרחים קטנים בשביל כלתו. אני מרגישה כאילו הם אורחים זה לזה.

"אני מקווה שאת מרגישה בטוב וכל סביבתך בטוב. נשיקות, אמה."

מילי קראה את המכתב פעמיים ולא חשה שמחה, אבל הבינה שאחותה ואמה מאושרות. מאושרות כלֿכך עד כי שכחו להתעניין באמת בשלומה. אמה אפילו אינה מזכירה במפורש את נאדין ומסתפקת במלה "בסביבתך". אבל דודה מילי נוזפת בעצמה: מספיק, מילי שטראוס, אני קוראת אותך לסדר! אמא היא אמא ואמה מרניצקי היתה ותישאר אמה מרניצקי עד מותה! אבל מילי אינה מחייכת. רוחה נעכרת למרות שהיא ממשיכה לסנוט בעצמה: אחותך נישאת לאיש ואת לא שמחה.

איש לא השתתף בצערה של מילי. אנשים אמרו לה שהם חולקים אתה את שמחתה וגם בכך לא דייקו. מילי היתה לבד בשמחה כמו בעצב. ועכשיו, כשהצער על מותו של הבעל ועל ההיעלמות שקדמה למוות החטוף התחלף בשמחה על נישואיה הקרובים של האחות, אין עוד טעם להתעכב על הצער ומוטב להתרכז בשמחה. כך סברו הבריות ונתנו ביטוי לסברתן במלים משלהן. אבל דודה מילי ידעה שטובה לא תצמח מן הבריות. היא חייתה מעט שנים בעולם אבל נדמתה בעיני עצמה כזקנה שחייה ארוכים ורעים. היא היתה דודה מילי. עתירת ניסיון דודה מילי. ואז הגיע מיכאל. הוא הגיע לחמי וחמי התאהבה בו. חמי שניסתה ללטף את ראשה השׂב של מילי – שׂב בעיניה בלבד – שאמרה לעצמה לפעמים, מילי היא האדם האהוב ביותר, ורק בשיעור של שביב עץ אחד אהובה פחות מאמי ואבי ואחי ואחיותי. שביב עץ אחד ולא יותר מכך. נפש קרובה שלי, אדם שאינו משקר, כך לחשה לעצמה בנסיעות הארוכות בתחתית, מחדרה ברובע הארבעהֿעשר אל בניין הספרייה המרכזית. אבל חמי לפתע התאהבה במיכאל ומילי נשארה לבד.

חמי קראה את "מדאם בובארי" כשראתה לראשונה את מיכאל, לכן ניסתה לראות אותו בתחילה בדמות שארל, הרופא הכושל שעתיד להיות בעלה, או בדמות אחד ממאהביה של אמה בובארי. אבל מיכאל לא היה רופא ולא לבלר אלא צייר בעל גוף כבד במקצת ועיניים של ילד, בדיוק כדרך שחמי אהבה לדמיין לעצמה את הגבר שיתפנה להסתכל בה ויבחר להישאר לידה מאז שהחלה לשים לב לקיומם של גברים בעולם ושינתה את תסרוקתה לכבודם. מיכאל לא היה צייר מוכר ברבים, עובדה שהוליכה אותו אל תקופות של דכדוך, עובדה שלא נעלמה ולא חדלה להיות נוכחת שעה שגלריות ידועות דחו את ציוריו וממילא את פניותיו לקיים בהן תערוכת יחיד או לפחות להשתתף בתערוכה "מייצגת", כפי שקראו אז לתערוכות קבוצתיות. למרות שהיה נשוי לאשה אחרת בחר כ"מייצגת" בתמונתה של חמי כפי שצייר אותה בשמן כשהיא יושבת על כיסא ולובשת חולצה ירוקה מהודקת לצוואר ולידיים. אבל תמונה זו לא התקבלה עלֿידי שום גלריה מכובדת או מכובדת למחצה בפריס, ומיכאל ניסה את מזלו אצל הפחות מכובדות, וכשגם אלה סירבו נתן את התמונה לחמי כמתנת אהבה. אבל חמי האמינה ביופיה של התמונה מפני שהאמינה באמנות ובעיקר באמנות של מיכאל. בשביל היופי שנוצר רק באמנות היא מוכנה לתת שבע שנים מחייה, אמרה. אבל איש לא היה מעוניין בהן, בשנים של חמי, וכשמיכאל היה מגיע אל ביתה, עייף ומרוט מהמולת החוץ, היא ידעה שהיא קיימת כאן לא כדי למסור שבע שנים מחייה לאמנות אלא כדי להכניס אותו למטבח הדלוח של דירתה שחלקה עם מילי מאז שבאה לפריס, ולפנק אותו במאכלים ובקפה.

חמי, שכמעט לא ידעה לבשל, הכינה לו טוסטים אפויים בגבינה, פיזרה עליהם מעטה של עגבניות, תוך כך הניחה תפוחים בסוכר בתנור וכך ישבה לידו. הוא אכל והיא ישבה וחיכתה לקפה שיתבשל וירתח ולמעשה האהבה שיבוא אחריו.

כן. היא נהנתה, היא אהבה. מיכאל נמצא כאן, מושך אותה בתנועה פתאומית אל גופו בעוד היא מקפידה לשטוף את הסבון החוצה מתוך הכוסות. והיא, מאמינה גדולה שכמותה ומאמינה גמורה בכישרונו הגדול והמיוחד ואפילו מאמינה יחידה בעולם בכישרונו הגדול והמיוחד של מיכאל, מה שעשה את אהבתם לנדירה כלֿכך בעיניה, ולמצדיקה את השתהותה בחיים האלה. והרי גם לי מותר לחשוב על הכול, ואני קיימת בשבילו. זה מה שאני יודעת, אמרה חמי לעצמה, והעובדה שמיכאל לעולם לא יהיה שלה באופן מלא, כדרך שהבריות מתארות מצב של נישואים, הוסיפה בעיניה טעם לסיפור האהבה שלהם שיישאר תמיד כמשהו לא ממומש לפי טבעו. וחמי חשבה שרק שם, בתחום הלא ממומשים, תימצא האמת הגדולה, השלמה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר