אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

באר שבע – העיר הרביעית / קלון הלבנטיניות - איתן כהן


כרמל· ירושלים.עריכה עידו שחר עריכה לשונית נעה רוזן עיצוב עטיפה חיים אגמי הספר רואה אור בסיוע עמותת "נגב ברֿקיימא"

\

לאבי היקר, הסב האהוב, רפי כהן ולרחל אמי, אשר עברה ממים לשמים ומלווה אותי משם

1917

little more than a big squalid village

הגנרל הבריטי וייוול [wavell] לאחר כיבוש באר שבע מידי התורכים בֿ31 באוקטובר 1917).[1]

 1978

באר שבע תוכננה ללא תפיסה מרכזית, והיא חסרה גיבוש אורבני. מבחינת העיצוב אין היא מתאימה לשולי המדבר, ולמרות שאוכלוסיה מונים כבר מעל 100,000 נפש, לא נמצא בה קנה מידה וייחוד של עיר גדולה. (האדריכל המקומי יוסף שרשבסקי).[2]

<1992

התמונה התבהרה לאט: באר שבע אינה עיר ברוב המובנים המודרניים של מקום כזה. [...] באר שבע היא הלאֿעיר של המדינה. (הפובליציסט גדעון סאמט).[3]

<1993

באר שבע מזמן אינה עיירה נידחת בדרום הרחוק. באר שבע היא "בירת הנגב", ומונה כיום כֿ130 אלף נפש. אבל למרות התואר המחייב, ולמרות האוכלוסייה המתרחבת, באר שבע היא כנראה המכוערת והמוזנחת בערי ישראל. (אמיר רוזנבליט, עיתונאי שגדל בעיר ומשמש היום דובר אוניברסיטת בןֿגוריון).[4]

 

< 2002

הגדול שבכישלונות הוא, אולי, הכישלון לעשות את באר שבע למקום בעל אנרגיה עירונית, לעיר, שתושביה מזהים את הריח הלוקאלי שלה ואוהבים אותו.

הגעתי אל העיר בנסיעה נעימה ברכבת, קוראת את דפיו האחרונים של הספר. לראשונה בחיי שמתי לב עד כמה העיר מאובקת ומכוערת, בדיוק כמו שמתאר אותה בן סימון. (ניסים קלדרון ואחריו שרה אוסצקיֿלזר, בעקבות הספר "עסקה אפלה בדרום" של דניאל בןֿסימון).[5]

קלון הלבנטיניות

 

קריקטורה של אריה נבון שהתפרסמה בעיתון "דבר" בעקבות העדר משטרה בעיר בחודשים יולי-ספטמבר 1950.

כפי שאפשר להתרשם מן הציטטות המובאות לעיל (וגם מן הקריקטורה, החושפת את נימת הבוז שרחשה החברה הישראלית ה"וותיקה" אל באר שבע בימיה הראשונים בשלטון הישראלי), באר שבע היא מקום שמושמץ בעקביות ובחריפות יוצאות דופן מאז 1917 ועד היום. הקולוניאליסטים הבריטים, שכבשו את העיר מידי העותמאנים רק לאחר שלא עלה בידם להתקדם צפונה ממצרים דרך עזה הנחשקת, הם שהחלו במלאכת תיוגה של ה"עיר" – שנראתה בעיניהם בסך הכול כ"כפר גדול מזוהם ומוזנח". מנקודת מבטם האירופוצנטרית, לא יכלו הבריטים אלא להתייחס לבאר שבע – יישוב שהקים מחדש "האיש החולה על הבוספורוס" כדי לשמש בירה לשבטי ה"בדואים" בנגב הצחיח – כאל ישות "לבנטינית" טיפוסית. משנת 1917 ואילך, ובייחוד בעקבות כיבוש הנגב ו"שחרורה" של באר שבע בידי הצבא הישראלי במלחמת העצמאות, המשיכו ללוות את העיר תנאים פוליטיים וחברתיים שלא אפשרו לה להתפתח, לשנות את מעמדה האזורי והארצי, ולהיפטר מסטיגמה קשה של נחשלות. בדיעבד יתברר כי הסתייגותם החריפה של מייסדיה העבריים של באר שבע מן "המתחם הלבנטיני" של העיר התורכית וניתוקם של הבדואים מן העיר הם מעין "חטא קדמון" שהנציח את מצבם העגום של העיר ושל האזור כולו.

מסוף שנות השישים של המאה העשרים הלכה והתגבשה המציאות האורבנית בבאר שבע במתכונת פרדוקסלית ייחודית, שזיכתה את העיר במנה גדושה במיוחד של לעג ובוז. מצד אחד, באר שבע היא העיר החדשה היחידה בישראל שהוקמו בה בית חולים, אוניברסיטה ומפעלים בעלי רמה טכנולוגית גבוהה; ומן הצד האחר, רוב אוכלוסייתה של העיר נמנתה עם השכבות הנמוכות ממוצא מזרחי. השכבה המבוססת ה"אשכנזית", שפעלה ב"מתחם האירופי" שנמצא בתוך מה שנדמה כ"עיירת פיתוח גדולה" (ש"העיר העתיקה" במוקד שלה), החלה עוזבת את העיר ל"יישובים קהילתיים" סמוכים (או שנשארה לגור בה אבל התנכרה לה ולתושביה העממיים ה"אחרים"). מציאות שבה "אנשים טובים" – או בנוסח הישראלי "אנשים מן היישוב" – מתרחקים מן העיר היא מכשול מרכזי בפני התפתחות ומקור בלתי נדלה, בייחוד בישראל, לתיוג שלילי. גם היום, אם להביא בחשבון את מצבו של שוק הנדל"ן בבאר שבע,[6] למשל, לא תהיה זו הגזמה לומר שמדובר ב"עיר מקוללת". פרדוקסלית, ככל שהקריה האקדמית (שהיא בבחינת עיר אחרת) הולכת ומתעצמת, כך הולך ונפגע מעמדו ודימויו של היישוב שסביב לה.

"השאלה המחקרית", אם להשתמש בלשון אקדמית, שהספר הזה מנסה להשיב עליה היא מדוע וכיצד התעצבה באר שבע כפי שהתעצבה? מה היו הגורמים האקולוגיים, הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שעיצבו את ההיסטוריה של באר שבע למן כיבושה בידי צה"ל בֿ1948 ועד ימינו אנו? ובמילים אחרות, איך אפשר להסביר את כישלונה המהדהד של באר שבע ואת הסטיגמה השלילית כל כך שדבקה בה? עיקרו של הספר הוא אפוא דיון סוציוֿהיסטורי בגורמים ובנסיבות שהביאו את באר שבע לאן שהביאוה. עם זאת, בפרק הסיכום הועלו כמה הצעות ותוכניות פעולה שאם יאומצו עשויות לדעתי לשנות את פניה ואת מעמדה של באר שבע, ואִתם גם את המציאות בנגב בכלל. חוץ ממטרתו הראשונית של ספר זה – לפרק את "הסטיגמה הבאר שבעית" למרכיביה ההיסטוריים והסוציולוגיים – נראה שסוג כזה של שאלות מחקר יכול לספק גם תמורה אינטלקטואלית רחבה יותר: דרך הפריזמה של מקרה הבוחן של באר שבע אפשר להתבונן בבהירות ובחדות במבנה הכוח של החברה הישראלית, למן קום המדינה ועד ימינו אנו.

אחד הטיעונים העיקריים המובאים בספר הוא שעוצמת הסטיגמה של באר שבע – "הלאֿעיר של המדינה", בלשונו של סאמט – נובעת לא רק ממצבה האובייקטיבי הרדום והמוזנח שאינו יאה לעיר מחוז, אלא גם, באופן ישיר, מהלבנטיניות המוחצנת שלה. הלבנטיניות, או נכון יותר שלילת הלבנטיניות, תפסה ועודנה תופסת מקום מרכזי בשיח הציוני האירופוצנטרי, המעמיד בלב "המעשה הציוני" את המתיישבים היהודים האירופאים הוותיקים. הן הסכסוך הישראליֿערבי והן השסע העדתי בין מזרחים לאשכנזים נתפסים ומומשגים בשיח הציוני ההגמוני כמאבק בין המערבי, הנאור, המודרני, ובין הלבנט, הפרימיטיבי, הנחות. שרידותם הגבוהה של שני קווי השסע הללו מצריכה פעולת הזנה מתמשכת של חידוד ותיוג אובייקטים "לבנטיניים"; ובאר שבע, שיש לה גם עבר "ערבי" וגם הווה "מזרחי" (וגם עבר קרוב אשכנזי, שכאמור התנתק מן העיר), היא אחד האובייקטים החביבים ביותר על החברה הישראלית לשם כך.

שבעֿעשרה שנים בלבד קודם שהתחיל תהליך הסטיגמטיזציה השלילית של באר שבע, בשנת 1900, גאלו התורכים את אתר באר שבע משיממונו (שנמשך יותר מאלף שנים), והקימו עיר חדשה שנועדה להיות, כאמור, עיר מחוז לנגב. במעשה זה הם היו עשויים לשחזר את ימיה הגדולים של באר שבע מתקופת מלכות יהודה (המאה השמינית והשביעית לפני הספירה) ומהתקופה הביזנטית (מן המאה השלישית לספירה עד ראשית המאה השביעית). כמו בימי התורכים, כך גם בזמן מלכות יהודה, שהשתרעה מירושלים ועד ים סוף, ולא מ"דן ועד באר שבע", נחלצה באר שבע ממעמדה המשפיל כשולֶיה הדרומיים של "הארץ הנושבת". באמצעות השוק והמסגד, שנבנו מיד עם ההחלטה להקים באתר באר שבע עיר מחוז שתשפר את אחיזתו של השלטון המרכזי בבדואים של הנגב, נוצרה דינמיקה כלכלית ותרבותית שעשתה את באר שבע לעיר המגלמת זהות אזורית ייחודית, ובמידה מסוימת גם כוח כלכלי עצמאי. רוב תושביה של באר שבע במחצית הראשונה של המאה העשרים אמנם היו סוחרים אמידים מעזה ומחברון (ובעיר אף התקיימה קהילה יהודית קטנה שחבריה היו בעלי מקצועות מודרניים), אבל עיקר המאמץ שהשקיעו התורכים בהקמתה של העיר התמקד ללא ספק דווקא באוכלוסייה הבדואית של תושבי הנגב. השלטון העותמאני, שביקש מחד גיסא לחזק את שליטתו באוכלוסייה זו, ומאידך גיסא להבטיח את נאמנותה של האוכלוסייה רבת החשיבות הזו, דאג לשתף ולערב את מנהיגי השבטים הבדואים בניהול העיר והמחוז כולו.

בשנים 1900-1917 היתה אפוא באר שבע בעלת מעמד כלכלי ואדמיניסטרטיבי עצמאי. יתר על כן, המתכננים העותמאנים השכילו ליצור מבנה עירוני המשלב בין רוח אוניברסלית של קדמה ובין מאפיינים מקומייםֿפרטיקולריים. בניגוד גמור למה שעתיד לאפיין את באר שבע בשלטון ישראל, משקלם של המעמדות הנמוכים בעיר בתחילת המאה היה קטן יחסית (למעט ימי רביעי, שבהם פעל השוק, וימי שישי, שבהם היה המסגד החדש שנבנה מקור משיכה לאוכלוסייה הבדואית). בעוד שבשלהי התקופה העותמאנית התגוררה בעיר אוכלוסייה עירונית איכותית, הרי ש"האנשים הטובים", בני המעמד הבינוניֿגבוה, החלו לנטוש את באר שבע מסוף שנות השישים ואילך – דבר שתרם רבות לסטיגמה הלבנטינית שלה. העולים החדשים, ובייחוד ה"לבנטינים" שהגיעו אל העיר בהמוניהם מאסיה ואפריקה עם הקמת המדינה, היו למרכיב הדמוגרפי המכריע בבאר שבע, ודחקו אטֿאט את התושבים הוותיקים והמבוססים יותר. נטייתם של הוותיקים לעזוב את העיר גברה בשנות השבעים והשמונים, כשפחתה יכולתם לשלוט שליטה אפקטיבית בפוליטיקה העירונית.

דבר נוסף שהיה לבאר שבע לרועץ הוא אי השתייכותה לחברת היישוב הוותיקה, שקדמה למדינה. עם הניצחון במלחמת השחרור והשגת הריבונות התחלקה החברה הישראלית ל"ישנה וטובה" לעומת "חדשה", והחדשה היתה עד מהרה ל"ישראל השנייה", שרוב אוכלוסייתה עולים חדשים מאסיה ואפריקה. התנאים הגאוגרפייםֿהכלכליים הקשים באזור באר שבע ונטייתה של הציונות לשטחים חקלאיים פוריים הביאו מלכתחילה להתיישבות יהודים בעמקים הצפוניים של ארץֿישראל. ואולם הסיבה החשובה ביותר לאי הקמתה של קהילה עברית יציבה וגדולה בבאר שבע בתקופת היישוב היא המדיניות האימפריאליסטית הבריטית.

הבריטים העניקו לערי החוף של הים התיכון – עזה וחיפה – מעמד חשוב הרבה יותר מזה שהיה להן בזמן שלטון התורכים. בד בבד, עם עליית חשיבותן של ערי החוף, ירד מעמדה של באר שבע, שהיתה לה עדנה קצרה יחסית בשלהי השלטון העותמאני בארץֿישראל. הן חיפה והן עזה זכו למעמד של עיר מחוז ראשית מידי הבריטים, ואילו בזמן התורכים הן היו שתי ערי נפה – בדומה למעמד שקיבלה באר שבע מידי התורכים בשנת 1900. הבריטים נהגו בחיפה בדיוק כפי שנהגו התורכים בבאר שבע, ובזכות חשיבותה האסטרטגית בעיניהם כפו על הקהילות היהודית והערבית לזנוח את שאיפותיהן הפרטיקולריות ולהירתם למען שגשוגה של העיר. ביטוי לכך אפשר לראות בעובדה שלמרות החלוקה הגאוגרפית שהתגבשה בחיפה בין שתי הקהילות נותרה העירייה משותפת, והיתה בסיס חשוב לסולידריות ביןֿעדתית במשך כל תקופת המנדט. מאורעות תרפ"ט אמנם העיבו על היחסים בין שתי הקהילות בחיפה, אבל בבאר שבע גרמו המאורעות לעזיבתה של הקהילה היהודית הקטנה והחשובה שפעלה בעיר משנת 1901. אילו היו הבריטים מייחסים חשיבות לבאר שבע, היו מנסים למנוע את עזיבתם את העיר, וגם הגורמים הציוניים היו בוודאי מייחסים לה חשיבות ודואגים ליישבה ביהודים רבים יותר. באר שבע אמנם שילשה את אוכלוסייתה בשלושים שנות שלטונם של הבריטים בעיר, מכאלפיים איש לכששת אלפים, אולם חיפה, לשם השוואה, הכפילה את אוכלוסייתה פי שישה באותו הזמן – מכעשרים אלף איש ליותר ממאה ועשרים אלף.

דוד בןֿגוריון החל להתעניין בנגב מאמצע שנות השלושים של המאה העשרים, ומגמה זו הגיעה לשיאה סמוך למלחמת השחרור ובמהלכה. ואולם, ובמלכודת זו נפלו אחדים מחוקריה של באר שבע העברית, חזונו של בןֿגוריון בנגב, שאותו כינה "השטח הריק בדרום", בעצם לא כלל את באר שבע. יתר על כן, הרעיון של באר שבע כעיר מחוז גדולה, "בירת הנגב", אפילו סתר את תפיסתו של בןֿגוריון בנוגע לנגב. התיישבות כפרית חקלאית, המצוידת בידע טכנולוגי מתקדם, היא שהיתה אמורה, על פי בןֿגוריון, לעשות את הנגב לאזור שישיג את יעדיה הלאומיים של מדינת ישראל (קליטת עלייה, ביטחון).

החזון של באר שבע כעיר גדולה, "עיר לדוגמה" שתהיה העיר הרביעית של ישראל, קדח במוחו של דוד אחר, דוד טוביהו, איש "סולל בונה" שנשא את הרוח האקטיביסטית של "גדוד העבודה". טוביהו, ראש העיר הראשון של באר שבע הישראלית, גייס את עוצמתה האדירה של סולל בונה באותם הימים ואת קשריו האישיים הטובים עם אישים בכירים בהנהגה הישראלית כדי לקדם את ענייניה של העיר, שלא זכתה להתייחסות ראויה ממשרדי הממשלה. כדי להבטיח שבאר שבע תזכה למעמד של עיר מחוז (היא אכן זכתה בו, רשמית לפחות, בשנת 1953) טרח טוביהו להגדיל את שטח השיפוט של העיר ולפרוס את "יחידות השכנות" של "עיר הגנים" המתוכננת על פני שטח גדול. המרחבים הגדולים שנוצרו בין השכונות, ובין מפעל הסתדרותי אחד למשנהו באזור התעשייה, נותרו שוממים באקלים הצחיח של באר שבע, והעניקו ליישוב מראה מוזנח, שהיה למרכיב חשוב בדימוי הירוד של העיר "המאובקת והמכוערת".

התנאים הפוליטיים והחברתיים שבהם התפתחה העיר לאחר הקמת מדינת ישראל היו בלתי אוהדים ובעייתיים במיוחד, והעצימו את הקשיים שנבעו מהתנאים האקולוגייםֿגאוגרפייםֿכלכליים, שממילא אינם קלים באזור הנגב. הניתוק של באר שבע מעזה וחברון שלל מן העיר את היזמים הכלכליים המרכזיים שהיו אחראים לתנופת התפתחותה בזמן התורכים ובזמן האנגלים. בעקבות המלחמה הצטמצמה לכדי חמישית האוכלוסייה הבדואית סביב העיר. עורף אוכלוסייה חשוב זה של העיר ממילא היה אמור להתנתק מבאר שבע בשל שיקולים לאומייםֿיהודיים, ולהתכנס באמצעות ממשל צבאי לתוך "אזור הסייג".

התנאי היחיד שכן התקיים בהתפתחותה של באר שבע היה שפע של עוליםֿמהגרים שהיו זמינים לבוא ולהתיישב בעיר. ואולם הגל האדיר (צונאמי?) של העולים, שרבים מהם נראו מוזרים בשל ה"לבנטיניות" שלהם, הרתיע את הוותיקים, והם נמנעו מלצאת אל יישובים חדשים ונצמדו למרחבים הישנים. באר שבע יצרה רתיעה מיוחדת, ואותם ותיקים שהחליטו בכל זאת לבוא אליה הקפידו לעזוב אותה בסופי שבוע, וכך יצרו בגופם את האִמרה המשפילה המפורסמת ש"הדבר הכי טוב בבאר שבע הוא הכביש לתל אביב". אין הכוונה לכביש המהיר המוכר, אלא לכביש שהוא היום הכניסה המערבית אל העיר מנתיבות ואופקים. הכביש המהיר נסלל רק בראשית שנות השבעים, והדבר יכול ללמד על מעמדה השולי של באר שבע במדינה. העיר, שהיתה ידועה בעבר כצומת דרכים חשוב, הפכה לסובלת העיקרית מבידודה של המדינה היהודית החדשה במרחב המזרח תיכוני. באר שבע אמנם נהנתה ממעמד ביטחוני מסוים (שירד אחרי 1967, ועוד יותר לאחר הסכם השלום עם מצרים בֿ1979), אבל נוכחותו הבולטת של הצבא בעיר הביאה על העיר את הדימוי הלא מחמיא של "יישוב חיילים".

עניין חשוב מעין כמוהו להבנת ההיסטוריה האומללה של העיר באר שבע בשלטון ישראל קשור בהשתנות התרבות הפוליטית בחברה הישראלית עם קום המדינה, ובמעבר מוולונטריות יישובית לממלכתיות מדינתית. מעמדה של הלאומיות היהודית – ויש שיאמרו הלאומנות היהודית – נותר איתן גם לאחר הקמת המדינה, והוא איתן עד היום (למרות דעיכה מסוימת שנרשמה בו מראשית שנות השמונים של המאה העשרים). עם זאת, הפוליטיקה הלאומית השתנתה מן הקצה אל הקצה עם הקמת המדינה, ועל כן באר שבע, כעיר חדשה, לעולם לא תוכל ליהנות מן היוקרה של הלאומיות היישוביתֿהעברית למהדרין. מאחר שבחברת היישוב לא היתה מחיצה בין התחומים הלאומיים של עלייה והגנה ובין התחומים האזרחיים הרגילים של בריאות וחינוך, מוסדות כמו בתי חולים ובתי ספר רגילים וגבוהים בערים הוותיקות נעשו אתרים לאומיים בעלי חשיבות. משמעות הדבר היא שאת בית החולים והאוניברסיטה – גאוותה של באר שבע – אשר נוסדו הרבה לאחר קום המדינה, לעולם לא תאפוף ההילה האופפת מוסדות ותיקים מן הסוג הזה בשלוש הערים הגדולות. גם "אובססיית הממלכתיות" שאפיינה את העשור הראשון למדינה השפיעה לרעה על המראה של העיר. הגמישות והספונטניות שליוו את בנייתן של הערים הוותיקות שיוו להן חן עירוני, וחסכו מהן את האופי הדל והמשמים למראה שנוצר עקב בנייה ממלכתית אחידה, אפורה ונטולת דמיון, שהתבצעה באופן מואץ ובהיעדר משאבים מספקים.

התמורות הגדולות שהביאו אִתן המלחמה, הריבונות, הממלכתיות והעלייה ההמונית השפיעו במיוחד על התעצבותה של החברה הבאר שבעית. מנהלים בכירים של סולל בונה – ראש וראשון להם היה דוד טוביהו, מנהל מחוז דרום של החברה ההסתדרותית רבת העוצמה – ליוו את כוחות צה"ל בהתקדמותם דרומה, ואף נטלו חלק משמעותי בהתקדמות הזאת. תפיסת עולמם האקטיביסטית משכה אותם אל האתגר של בניין עיר גדולה על סף המדבר. קצינים בכירים יותר או פחות, דוגמת מאיר בץ וששון ברֿצבי, הגיעו אף הם אל העיר מיד עם כיבושה וקשרו את גורלם בגורלה. שתי הקבוצות הקטנות הללו, הם ובעלי תפקידים במוסדות ממלכתיים, יהיו לרובד העליון של החברה הבאר שבעית באותה תקופה. את שכבת הביניים ירכיבו חיילים משוחררים – "צברים" וגם כאלה שההשתתפות במלחמה הקנתה להם "ותק" – שקיוו לנצל את ראשוניותם בעיר הכבושה ולפתוח את חייהם האזרחיים בנקודת זינוק נוחה. אליהם בשכבת הביניים הצטרפו יוצאי קיבוצים, שהרגישו אולי שבעידן הממלכתיות נעשתה התנועה הקיבוצית פחות רלוונטית והיא עומדת בפני נסיגה. אל כל אלו הצטרפו העולים החדשים, הן מאירופה והן מאסיה ואפריקה, ואלו היו עד מהרה לקבוצה הגדולה ביותר, אך גם השולית והחלשה ביותר, בעיר.

את השאיפה של הוותיקים לבסס את שליטתם בעולים החדשים, יעד שהושג בקלות רבה ביישובים הוותיקים (באמצעות בקרה על מספר העולים ואחיזה איתנה במוקדי הכוח העיקריים), היה קשה יותר להשיג בבאר שבע. הוותיקים ייחסו לעניין השליטה בעולים חשיבות רבה באשר לדימויה ולמעמדה של עיר בישראל. הקבוצה ה"לא ותיקה" שאיימה אולי יותר מכל קבוצה אחרת על ההגמוניה של הוותיקים בעיר היתה הקהילה העיראקית הגדולה והמגובשת שהתיישבה בבאר שבע. קהילה זו, שהנהיגו כמה אנשים בעלי מיומנות וחושים פוליטיים חדים, היתה נחושה לנצל את כוחה בתוך סניף מפא"י ולהשיג השפעה פוליטית וטובות הנאה כלכליות. שאיפות אלו של העדה העיראקית הובילו את הפוליטיקה המוניציפלית למערבולת, שבסופה נאלץ טוביהו לפרוש מן החיים הפוליטיים בשנת 1963 (את ראשות העירייה הפסיד לזאב זריזי ממפ"ם כבר בֿ1961), וועדה קרואה מונתה לעיר. אפיזודה זו לא שיפרה, כמובן, את הדימוי הקרתני והלבנטיני ממילא של העיר (ועדה קרואה לא מונתה מעולם בשלוש הערים הוותיקות). מרכז מפא"י מיהר להזעיק את אליהו נאווי, ותיקֿמשכיל בן העדה העיראקית, לעמוד בראש הסניף המקומי. נאווי הוביל את מפא"י לניצחון בבחירות בסוף שנת 1963, והמשיך לכהן עוד עשרים ושלוש שנים ברציפות כראש עיריית באר שבע. ואולם לאחר כמה שנים התערער האמון בין נאווי ובין האליטה הוותיקה של העיר. פרישתו של נאווי ממפא"י והניצחון שהשיג בעזרת השכבות העממיות של העיר בבחירות שנערכו בשנת 1978 הביאו לשיא את ההרגשה שקיננה בקרב הוותיקים ש"לקחו להם את העיר".

טוביהו הבלתי נלאה, ללא תפקיד רשמי (אבל לא ממש מחוץ לפוליטיקה), הפנה את מרצו הרב ואת כושר הביצוע שלו להקמתה של אוניברסיטה בבאר שבע. בדיוק בעת שהחלה האוניברסיטה לפעול, סוף שנות השישים וראשית השבעים, החל גם תהליך העזיבה של הוותיקים את באר שבע וגם תהליך פריחתה של עומר. המושב שהפך לאחת המועצות המקומיות היוקרתיות ביותר בארץ קלט אליו הן את עוזבי באר שבע והן את המרצים, הרופאים ואנשי המדע והטכנולוגיה שהגיעו ממרכז הארץ לעבוד במוסדות ובמפעלים החדשים בדרום. היעדרה של שכבה מבוססת ויוקרתית בעיר מכאן, ומשקלה הרב של אוכלוסייה עממית ממוצא מזרחי מכאן, יצרו בבאר שבע אקולוגיה עירונית מיוחדת. שלא כבשלוש ערי המחוז האחרות, האוניברסיטה בבאר שבע היתה מוקפת שתי שכונות מצוקה – שכונה ג' ושכונה ד' – והאחרונה היא אחת השכונות הידועות ביותר לשמצה בישראל. היום כבר ממגרת שכונת רמות את התופעה המיוחדת הזו – הפרויקטים האחרונים של הבנייה בשכונה אף נקראים "רמות האוניברסיטה" ואפילו "רמות אביב", על משקל השכונה התל אביבית היוקרתית הסמוכה לאוניברסיטת תל אביב.

המציאות הייחודית הזו – במקום שיש בו קצת מתל אביב והרבה מעיירת פיתוח, אבל הוא לא זה וגם לא זה – יוצרת פרדוקסים ביחסים שבין האוניברסיטה לעיר. כל כמה שתנסה האוניברסיטה להנמיך את חומותיה בפני הסביבה, ימשיכו רוב התושבים לראות בה "עיר אחרת". מן הסתם הדבר קשור לגישתם של מייסדיה הוותיקים של האוניברסיטה, שנטו לראות בשכבות העממיות את האיום הגדול ביותר על שאיפתם לעשות את באר שבע לעיר הרביעית בחשיבותה בישראל.

ואכן, המתרחש בשדה הכדורגל בבאר שבע – מקור הגאווה האמיתי היחיד של תושבי העיר במשך שנים, בייחוד מאז הזכייה בשתי האליפויות באמצע שנות השבעים – מעיד שהגורמים המקומיים הפנימו את הטענה כי המקור לנחשלותה של באר שבע הוא התרבות הלבנטינית של תושביה. לפיכך, בעקביות מדהימה במשך עשרות שנים, מוזמנים לקבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע מאמנים "אירופאים" המקדשים את העבודה הקשה ואת המשמעת הטקטית, שאמורות לנטרל את "המנטליות הבעייתית" של השחקנים המקומיים המוכשרים. בתחומי חיים אחרים בעיר, כמו תאטרון ובילוי, ניכרות תופעות של כוחנות וריכוזיות כדי להתמודד עם הקושי לקיים חיי תרבות בעיר שאין בה שכבת ביניים מבוססת רחבה.

לעומת תהליך התעצמותה וחיזוק מעמדה של האוניברסיטה בעיר מאז הקמתה, הלכה "העיר העתיקה" ואיבדה בעקביות מחשיבותה. דווקא האופי המזרחי הטבעי של באר שבע, האקלים המדברי והאוכלוסייה הבדואית סביב העיר גררו מלחמת חורמה בכל מה שיש לו גוון מזרחי ונודפת ממנו ארומה "לבנטינית". העיר התורכית טומנת בחובה הרמוניה נפלאה המשלבת רוח של קדמה עם אלמנטים לאֿמודרניים מקומיים, אך די היה בכך כדי לפסול אותה ולהפוך אותה ל"חצר האחורית" המוזנחת של "עיר הגנים" שתיבנה מצפון לה. בשנות החמישים לא היה כל סיכוי שהעיר התורכית תמשיך להיות מרכזו של הנגב ותשמש טבורה הלגיטימי של העיר הישראלית החדשה. המדיניות התורכית (שהבריטים עמעמוה, כאמור) בנוגע לנגב ולבאר שבע ניצבה בסתירה ישירה למגמה השלטת בישראל באותה עת, ששאפה להבחין ולהבדיל בין "מודרני" ובין "מסורתי", בין "מערבי" ובין "מזרחי", ובין "יהודי" ל"ערבי". העיר העתיקה הוסיפה אמנם לשמש מרכז העסקים הראשי של העיר, אבל רק מכוח ההרגל של התושבים ובשל קיפאון כלכלי שמנע את צמיחתו ופריחתו של המרכז החדש שתוכנן לעיר.

ההשפעה הרבה שהיתה להתעלמות המייסדים של "באר שבע העברית" מן "העיר העתיקה", על אופן התעצבותה של באר שבע (ולדעתי גם על מצבו של הנגב כולו), חייבה אותי לשלב בספר התייחסות רחבה לסוגיית האירופוצנטריות בישראל. הפרק הדן בסוגיה זו מבקש להראות את הקשר בין התפתחותו של השסע העדתי (בדמותו של פער מעמדי גדול ומתמשך) ובין המעמד הרם והנוכחות החזקה של הגישה האירופוצנטרית. הצגתה של "תרבות העוני" של המזרחים כאויב מרכזי של החברה הישראלית וכאחראית לחפיפה בין מוצא למעמד מקרינה גם על ההתייחסות כלפי קשיי התפתחותה של באר שבע ועל דימויה הירוד.

מתברר שמלאכת התיוג של העיר אינטנסיבית בעיקר בשנים שבהן עולות טענות על קיפוח מצד יוצאי המזרח. דווקא בשנות התשעים הראשונות, שנות התעצמותה של תנועת ש"ס מול העלייה מחבר המדינות, הגיעו לשיא הביקורת על באר שבע והבוז כלפיה (למרות שיפור מסוים בפניה של העיר בשנים ההן).

מדברי הפתיחה הללו (שהם בבחינת תמצית שתורחב ותבוסס בגוף הספר) מצטיירת התמונה שנחשלותה הכרונית של באר שבע הישראלית נובעת בראש ובראשונה מהתנאים ומהנסיבות שבהם היה המקום נתון, כחלק ממדינת ישראל הציונית. גם חלק ניכר מן המהלכים המגבילים של קברניטי העיר היו פועל יוצא של קווי היסוד של המדינה החדשה. הראיה המוצקה ביותר אולי לאחריותם של המתכננים וקובעי המדיניות הישראלים לכישלונה של באר שבע המודרנית היא ההיסטוריה המפוארת של העיר. באר שבע, כפי שאראה בקצרה, היתה בתקופות אחרות עיר מחוז חשובה ומרכזית – למרות התנאים הגאוגרפייםֿהכלכליים השוררים בה בשל מיקומה על סף המדבר. בשל אופייה היהודיֿהטריטוריאלי של המדינה והתשואה הלאומיתֿהביטחונית שבןֿגוריון וממשיכיו ביקשו ומבקשים להשיג בנגב, המדינה לא זו בלבד שאינה מייחסת לבאר שבע חשיבות אסטרטגיתֿמדינית מיוחדת, אלא שהיא רואה במרכז האזורי של הנגב בבאר שבע ישות שמאיימת על השגת היעדים הלאומיים היהודיים. אף שאת עיקר האשמה במצבה העגום של באר שבע יש לתלות בקובעי המדיניות הלאומית ובמוסדות המדינתיים (וגם בקברניטים המקומיים הראשונים, שהאופן שבו ביקשו לעשות את באר שבע לעיר מודרנית גדולה רק הסב נזק נוסף), בתודעה הציבורית יש נטייה לראות בתושבי העיר ובקברניטים המאוחרים יותר (ובעיקר באליהו נאווי) את אבות הכישלון.

הכלי המסייע ליצור דעות שכאלה הוא תקשורת ההמונים, הארצית ולאחרונה גם המקומית, המביאה דיווחים שטחיים שלא מצליחים לחשוף את הגורמים האמיתיים העומדים מאחורי מצבם הירוד של באר שבע והנגב. מאחר ששינוי ניכר בנגב יוכל לבוא רק בעקבות רפורמה ערכית הסוטה מן התפיסות הלאומיות המקובלות, אמצעי התקשורת אינם יכולים להסיר את האחריות העיקרית למצב מהרמה המקומית. ספר שהתפרסם לאחרונה, "עסקה אפלה בדרום" מאת דניאל בן סימון, מגדיל לעשות בעניין זה. הפרק שעוסק בעיר באר שבע זוכה אצלו לכותרת "באר שבע: הכישלון", ובגוף הפרק מואשמים התושבים והקברניטים בבאר שבע ובעיירות פיתוח אחרות (אלא אם כן הם בעלי נטיות "אשכנזיות" ברורות, כמו מוטי אביצרור מירוחם) במצבן של באר שבע ועיירות הפיתוח בנגב. בןֿסימון אמפתי מאוד למצוקותיהם של הבדואים בנגב, אבל אינו טורח לקשור בין ניתוקם מבאר שבע למצוקותיהם ולמצוקותיה של באר שבע. השביתות והתפקוד הלקוי של עובדי העירייה מככבים בספרו של בןֿסימון, אבל הוא אינו מציין שמבנה הכוח המוניציפלי והתרבות הפוליטית העירונית התעצבו בעקבות מאבקי השליטה בין הוותיקים ובין העולים בשנות החמישים. עלי להתוודות שספרים דוגמת זה של בןֿסימון דרבנו אותי לצאת ולבדוק את הסיפור המלא של באר שבע.

כאשר התחלתי להתוודע אל תולדות העיר שימש לי "ספר באר שבע", שיצא בשנת 1979 בעריכת יהודה גרדוס ואליהו שטרן, מקור מידע חשוב מעין כמוהו.[7] ואולם הספר לובש אופי חגיגי ומהודר כחלק מחגיגות השלושים ל"שחרורה" של העיר, ולסוגיית תדמיתה הנחשלת של העיר אין שם התייחסות ביקורתית. במקום זה מעלה הספר תקוות לעתיד טוב יותר, אולי בזכות הסכם השלום עם מצרים שנחתם ממש בשעה שהספר יצא לאור. הספר לוקה בעליל בגישה ממסדיתֿציונית, ולפיכך נוטה להצניע את המאבקים הקשים והמכוערים שהיו מנת חלקה של באר שבע בשנותיה הראשונות: בין הגורמים הממסדיים השונים; בין קבוצות אינטרס בקרב קבוצת הוותיקים בעיר; ובין הוותיקים לעולים. חשוב לציין שתקוותם של עורכי הספר, "שהספר יתרום, ולו תרומה צנועה, לקירוב לבבות הקוראים לבאר שבע ולנגב, להכרתם ולאהבתם",[8] היא גם תקוותי שלי באשר לספרי. אלא שלדעתי, דווקא חשיפת יחסן המתנכר של המדינה והחברה לבאר שבע וחשיפת המאבקים ה"מלוכלכים" על השליטה בעיר בשנותיה הראשונות מסייעות להצביע על הסיבות האמיתיות והעמוקות לכישלון, וממילא גם למצוא להן תיקון. דווקא הצבעה נטולת הסוואות על נחשלותה של באר שבע ועל סיבותיה עשויה לאפשר לנגב ולבירתו המתוסכלת לפרוח מחדש, ואין הכוונה כאן לפריחה של מדשאות אירופיות ירוקות ולחיקוי מתבטל של האדריכלות המערבית.

את אשר ביקש להצניע "ספר באר שבע" חשפו שורה של מחקרים (שאת רובם עשו – באופן מפתיע, ואולי לא מפתיע – חוקרות ולא חוקרים) ששרטטו בבהירות, ללא חיפויים והסוואות, את הפעולות שנעשו לבנייתה של באר שבע ואת שלל המאבקים שהיו מנת חלקה של העיר בשנות החמישים. עבודותיהם של רנה זמיר,[9] הלה טל,[10] נעמי פרג'י,[11] אליהו מסיקה,[12] הדס שדר[13] ואסתר מאיר[14] סיפקו לי את החומר הדרוש ללמוד על התקופה המעצבת של באר שבע. תקופה מעצבת זו הותירה חותם בל יימחה בעיר, והכרתה מאפשרת להמשיך ולעמוד על התפתחותה ומעמדה של באר שבע לאחריה. בשונה מן החוקרים החשובים הללו (ונעמי פרג'י בראשם, בזכות בסיס הנתונים היקר שיצרה), ביקשתי אני להציע גם מתכון שיחלץ את באר שבע ממעגל הקסמים השלילי שהיא נתונה בו, שסוחף עמו גם את שאר אוכלוסיית הנגב. מתכון זה, המבוסס על גיבושו של מרכז אזורי מזרחיֿדמוקרטי בבאר שבע, בעיקר סביב העיר העתיקה המוזנחת, מתנגש בשני חזונות מתחרים אחרים, המקיימים תחרות גם זה עם זה.

החזון המתחרה הראשון מבקש להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת עיר" סביב תל אביב וגוש דן, תוך כדי "ביטול הפריפריה". חזון זה מבטיח לעשות את עיירות הפיתוח בדרום לפרברי שינה המספקים שירותים קהילתיים ברמה גבוהה. ספק רב אם עתיד שכזה אכן מחכה לעיירות הפיתוח בחזון הנאוֿליברלי הזה. מה שבטוח הוא שלבאר שבע לא מיועד במסגרתו כל תפקיד מיוחד. השאיפה להפוך את תל אביב למטרופולין היחידה של המדינה נובעת גם מכך שבאופן הזה אפשר לעקוף ולפטור (בלי לפתור) את השסע העדתיֿמעמדי ואת השסע האתני בישראל. קיומו של מרכז חברתיֿכלכלי אחד בלבד, הנתמך במבנה פוליטי ריכוזי (כמו שיטת בחירות ארצית), מאפשר למדינה להצניע את המתחים האתניים והכלכליים המשסעים את החברה הישראלית, או לכל הפחות להתעלם מהם. במדינת גוש דן אין צורך בסולידריות חברתית אזורית המבוססת על שותפות גורל מתוקף החיים במרחב מיוחד ונפרד, וקיים רק ההיגיון הכלכלי (הקפיטליסטי) הצרוף המייצר חברה של יחידים.

החזון המתחרה השני, לעומת זאת, הוא המשך ישיר לחזונם של טוביהו ודור המייסדים, שביקשו להפוך את באר שבע לאחת מארבע הערים הגדולות. חזון "מטרופוליס באר שבע", כפי שהוא מכונה, שואף לשנות את פני החברה והכלכלה בנגב, מתוך דגש על טכנולוגיה גבוהה. הדעת נותנת שחזון הייֿטקי שכזה יחמיץ בהכרח את השכבות היהודיות הנמוכות, ובוודאי את האוכלוסייה הבדואית, הזקוקה לתהליך הדרגתי של שינוי וליחס אוהד. יתרה מזו, הניסיון מלמד שחזונם של טוביהו וחבריו נכשל כישלון חרוץ, ומדוע זה תהיה אחריתו של חזון "המטרופולין הרביעית" שונה?

אלה המבקשים להציב מעתה ואילך את באר שבע במוקדה של מסגרת מטרופולינית, לשם הגברת התיאום והיעילות, בוודאי צודקים. שהרי במדבר, כמו ביחס למים, אין לאבד שום טיפה של סולידריות חברתית ויעילות כלכלית. גישה שכזו עשויה לשים קץ לשיטת הפעולה הקודמת, שהתבססה על תמיכה ממלכתית פרטנית ביישובים בודדים (קיבוץ, מושב, מרכז כפרי, יישוב קהילתי, עיירת פיתוח, באר שבע עצמה, ואפילו יישוב בדואי מוסדר), שנועדה לשרת בעיקר יעדים ביטחוניים ופוליטיים ציוניים או אינטרס מעמדיֿעדתי אשכנזי.[15] ואולם אין כמעט ספק שהצבת האוניברסיטה ושני הפארקים הטכנולוגיים שלידה (שלה ושל עומר) במוקד המסגרת המטרופולינית לא תפתור את בעיית הקיטוב המעמדי החריף בנגב, ואולי אף תחמיר אותה. השאיפה להידמות לתל אביב בהכרח שוללת את הקבוצות העממיות האופייניות לנגב ואת המאפיינים הגאוגרפיים והאקלימיים של האזור. לדעתי, הצעד הראשון, הקשה וההכרחי ביותר בנגב, הוא שינוי פניהן של העיירות היהודיות והבדואיות ושל שכונותיה של באר שבע. שינוי שכזה, שהדור הצעיר ומערכת החינוך במוקד שלו, אפשר לעשות באמצעות יצירת איזון עדין בין תרבות מזרחית וערכים סוציאליסטיים ובין אתוסים מערביים של הישגיות וטכנולוגיה גבוהה. העיר התורכית, העתיקה, היא אפוא האתר המתאים ביותר לבסס עליו מערכת אזורית מזרחיתֿדמוקרטית שבה ייטלו חלק חשוב גם השכבות העממיות של האזור. מיתון ההגמוניה של התרבות המערבית יכול אף לשפר את המצב החברתי במרכז הארץ, אבל בסביבה המדבריתֿמזרחית של הנגב יש לו, כאמור, נחיצות מיוחדת. עד כמה שהדבר נראה מוזר, רק מתוך נשיאה של סמלים מזרחיים, והגמל המתון בראשם (לצדו יכול לצעוד האריה האתיופי, סמלה של קהילה המונה עשרת אלפים איש בבאר שבע), תוכלנה אוכלוסיות בנגב לצעוד לעבר מחוזותיה של הקִדמה. עיסוק שלֵו בסמלים מסורתיים וערך של שוויון ממשי יקנו לתושבי הנגב ביטחון עצמי, יגבירו את אהבת המקום המשותף, ואולי יאפשרו שידוד מערכות אמיתי ובר קיימא בזכות כישרונות מקומיים ועצמאות כלכלית. גיבושה של זהות מובחנת ונבדלת הוא אכן תנאי הכרחי לשינוי בנגב.

כדאי אפוא לגשת עתה אל גוף הספר, מתוך הכרה כי באר שבע והנגב סובלים מכל חולייה ושסעיה של מדינת ישראל והחברה הישראלית, ובאופן אנוש ממש. חוליים אלו באים לידי ביטוי במצב העגום של העיר ושל האזור. עם זאת, דווקא המצב הזה עושה את השאיפה האוטופית להפוך את באר שבע למרכז של הרמוניה חברתית, של רבֿתרבותיות אמיתית, ולא מדומה ומסחרית, לדבר חלוצי ונשגב בישראל הכוחנית והשסועה – ל"ארץ אחרת" במובן הטוב של המושג. הראשון שאכן עיצב את באר שבע כמקום של שלום ושגשוג, ואגב כך גם את דמותו שלו, היה אברהם אבינו. כאות הוקרה והכרה לאברהם שמרו הנוצרים והמוסלמים שאכלסו את העיר במהלך ההיסטוריה על השם שנתן לה אבי הדתות המונותאיסטיות כולן. בבאר שבע יש אפוא לא רק חזון של שלום ואחווה שהביא אברהם אבינו בתחילה וחידשו התורכים לאחרונה, יש גם כורח גאוגרפי ודמוגרפי המחייב סולידריות מיוחדת – שרק היא יכולה להצמיח שגשוג כלכלי וחברתי. שגשוגה של "בירת הנגב" יוכל להיות אינדיקטור שאכן פניה של המדינה והחברה בישראל לשינוי; מאחר שניסיון העבר מלמד שקטנים הסיכויים שהתהליך יתרחש ביוזמת קברניטי המדינה והמוסדות המדינתיים, עתידו של הנגב תלוי רק בפעולה מקומית אמיצה ונחושה.

ברצוני להודות לאלה אשר חיזקו את ידי בשעה שעמלתי על כתיבת הספר הזה. לחביבה פדיה, פראן מרקוביץ וגדעון קרסל מאוניברסיטת בןֿגוריון ולאמירה גלבלום מהאוניברסיטה הפתוחה, שהראו עניין והביעו אמון. לליאת אשתי על הערותיה המועילות. לנעה רוזן שתרמה לבהירותו של הספר, ומעל כולם לעידו שחר, שהסכים תחילה לקרוא, אחר כך היה נוח להתלהב ולהלהיב, ובסופו של דבר גם קיבל על עצמו את מלאכת העריכה של הספר, ואותה עשה בחריצות, בכישרון ובחן השמורים רק לו. תודתי נתונה גם להוצאת כרמל על נכונותה המיָדית והכנה להוציא את הספר לאור ולבלהה גבעון מ"נגב ברֿקיימא" אשר סייעה לכך.

[1] דבריו של וייוול ("קצת יותר מכפר גדול מזוהם ומוזנח") מופיעים אצל רמי אטינגון (1979), "תקופת המנדט הבריטי 1917-1948", ספר באר שבע, עמ 79. [2] יוסף שרשבסקי (1979), "היבטים חזותיים בתיכנון באר שבע", ספר באר שבע, עמ' 201. [3] גדעון סאמט, "הלאֿעיר של המדינה". [4] אמיר רוזנבליט, "תשעה קבין של כיעור נטלה באר שבע". [5] ניסים קלדרון, "מקום שלא רוצים לחיות בו", שרה אוסצקיֿלזר, "הדרום נשכח, ההתנחלויות משגשגות". [6] אריק מירובסקי, "ירושלים בדרך למעלה, באר שבע תמשיך לשקוע, ובפתח תקוה לא צפוי שינוי". באותו עניין ראו גם יעקב סיטרוקֿדהן, "ירידה של 35 אחוז במכירת דירות בב"ש". [7] כאות למרכזיותו של ספר באר שבע (למרות חסרונותיו) בתהליך הכנתו של ספר זה הוא יצוין במראי המקום ליד כל מאמר הנכלל בו. [8]] יהודה גרדוס ואליהו שטרן (1979), "דבר העורכים", ספר באר שבע, עמ' ח. [9] רנה זמיר (1964), "באר שבע 1958-1959: תהליכים חברתיים בעיר פיתוח". [10] הלה טל (1978), "תכנונה והתפתחותה של באר שבע בשנים 1900-1965: חיבור בגיאוגרפיה היסטורית". [11] נעמי פרג'י (1994), "באר שבע – בירת הנגב – עיר עולים". [12] אליהו מסיקה (1998), "קליטת עליה במפלגות (מפא"י ומפ"ם) ובהסתדרות בבאר שבע בשנים 1949-1963". [13]] הדס שדר (2000), "השפעתו של משרד הבינוי והשיכון על התפתחותה האורבנית של באר שבע 1948-1999". [14]] אסתר מאיר (2001), "מעמד ועדתיות במאבקם הציבורי של עולי עיראק בבאר שבע בראשית שנות החמישים". [15] יהודה גרדוס, בספר נוסף בעל צביון חגיגי (יצא בשנת 2002) לכבודו של יצחק ורדימון, הממונה המיתולוגי על מחוז הדרום, מציין בביקורתיות כי "ניתן להסיק מהניסיון של הנגב, שבאזור מדברי רצוי לבנות מספר קטן של מרכזים עירוניים שיהיו גדולים ובעלי בסיס כלכלי איתן". הציטוט מופיע ב"תמורות בגישות הפיתוח האזורי והעירוני של מערך ישובי הנגב", עמ' 27.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר