אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התנוחה / מג ווליצר - חלק ב


לחלק הראשון של הפרק

ביום חורפי אחד הגיע פול למכון בשעת סופת שלגים והסיר מעל פניו את הצעיף הנוקשה משלג. אותו בוקר הוא היה אמור לפגוש מטופלת חדשה ושם, בחדר ההמתנה, הוא מצא את עצמו מביט בפניה החמים, הצעירים, הזוהרים והאינטליגנטיים. שמה היה רוזלין וודמן ("רוז, אם לא אכפת לך," היא אמרה בעת שלחצו ידיים). בעודו סופג את יופיה, הוא כמעט החל לצעוק עליה שתיכנס פנימה מיד.

פול מלואו שימש כמטפל של רוז שבעה חודשים בלבד. כל הזמן הזה ניסה המטפל כמיטב יכולתו להישאר נייטרלי, להאזין "מן הצד, אך בתשומת לב מתמדת," כפי שהציע פרויד. אבל בזמן שהאזין לה ופזל אל חזהּ ואל כלוב הצלעות שלה שעלו וירדו עם נשימותיה, ובעת שהִפנים את מלוא העצמה של עורה היפהפה, אופיה הידידותי, חכמתה הבולטת ושאיפתה העצובה-כלשהו להגיע למשהו בחיים הוא נעשה מתוסכל מן הצורך לשמור מרחק.

"אני אף פעם לא ממש רגועה," אמרה לו. "אני לא מנסה משהו חדש רק לשם הניסיון. אני חושבת כל הזמן מה אנשים אחרים חושבים, לא מה אני חשה כלפי מה שאני עושה. אין לי מושג למה זה קורה לי, אבל ככה זה."

פול כתב במהירות בפנקסו וניסה לקלוט במדויק את דבריה כדי לשמר אותם למען עצמו, כמעין פינוק שמאוחר יותר, כשאף אחד לא יהיה בסביבה, יוכל לעשות בו שימוש. שכן מדבריה נראה היה לו שחייה מתנהלים במסלול מקביל לחוסר האושר שלו. "אני לא רוצה לפחד מכל מיני דברים," המשיכה. "אני לא רוצה לפגר, אבל אני שמה לב כל הזמן שאני זו שעוצרת בעד עצמי, ואני לא מבחינה בזה לפני שכבר מאוחר מדי. אני חושבת שזה קשור לעובדה שאני אישה. אני די בטוחה שאתה אף פעם לא חווית משהו שמתקרב אפילו לזה."

פול נשך בעדינות את לשונו כדי להימנע מלהודות בפניה על האמת. התפקיד שלו היה לשמור על שתיקה, לסתום את הפה, לא לכפות את עצמו עליה, לא לנסות לשבור את השתיקה רק מפני שהיא קיימת. לְמד לנצל את השתיקה, אמר לעצמו. אַפשר לה לדבר או לשתוק. אל תתערב.

פול התעטף בשתיקה והקפיד להימנע מתזוזה. הוא האזין בקשב רב לרוז וודמן והבחין ששיניו קפוצות בריכוז, כאילו הוא מסוגל בכך להוציא ממנה יותר. הוא ידע ש"העברת נגד" היא תופעה נפוצה מאוד, ובתחילה הוא דן בכך בהססנות עם ד"ר סטנגל, תוך שהוא מוודא שהרגשות שהוא מביע מוגבלים לרצון להגן על המטופלת הנאה והרגישה שלו.

"אני פשוט כל כך רוצה לעזור לה; היא נראית מאוד שבירה," סיפר פול לסטנגל. "עברה עליה ילדות קשה בצורה לא רגילה. אני חושב שעם ההיסטוריה שלה וכל זה, היא מעוררת אצלי את כל הרגשות האבהיים של 'העברת נגד'."

זו היתה דרך נפתלת להסתרת העובדה שהוא הולך ומתאהב במטופלת שלו. לא היה זה רק יופיהּ , אף על פי שהיה לכך משקל נכבד ביותר. הסיפור שלה שבה את לבו – ההזנחה שממנה סבלה כילדה קטנה, הסמיכות לסבל רגשי רב כל כך, כמו גם החוויה המינית המזעזעת שעברה בגיל תשע כשהותקפה בידי אדם שהיה בטיפול פסיכיאטרי. אבל פול היה מוטרד ונרעש מקשריה של רוז כאדם מבוגר – אי הצלחתה להגשמה עצמית באהבה, מצב דומה לשלו, ורצונה להשיג יותר מאנשים, מהעולם, מסקס.

עד לא מזמן היה לה חבר בשם קארל מנדלסון, סטודנט למשפטים שאהב להשתכר ולזיין אותה במושב האחורי של מכוניתו. החבר היה מגודל, חסר רגשות, כעסן, ואף שלא נהנתה במחיצתו היא נשארה איתו שנה שלמה. היא עצמה את עיניה כשהוא פמפם אותה כמשאבה, והזילה מעט דמעות כשעזב את דירתה בלי נשיקה או אפילו מילה רכה. אלוהים אדירים, שנינו בדיוק אותו הדבר, הרהר פול. אנחנו ממש אותו הדבר. והכואב מכל היה שכשסוף סוף מצא מישהי כלבבו, היא היתה מחוץ לטווח נגיעתו. הוא לעולם לא יוכל לומר לה את מה שכל כך רצה שתדע: שהיא עוצרת נשימה, מרגשת, פלא מהלך. שהוא רוצה לטעום אותה. לטמון את ראשו בין שדיה הכבדים ואז להנמיך אותו אל בין ירכיה, ללקק ולנשק אותה ולהישאר שם כל עוד תרצה בו, והאורות יבהיקו וכל העולם כולו יואר באור יקרות ויעטוף אותם בלהבות.

נראה היה לו שלַחיים יש דרך מסוימת לבחור דווקא ברוז וודמן, להניף אותה כמו היתה בית או מכונית באמצע סופת טורנדו ולהנחית אותה בחבטה בכל פעם שרצו בכך. זה לא הוגן; היא היתה יפהפייה אדומת שיער שלמדה עיצוב אופנה, והיתה לה אינטליגנציה מרקיעת שחקים, ובכל זאת סבלה מדיכאון קבוע. פול נהנה להביט בשערה הגלי ובחצאית שהתפרשה סביבה כחצי גלגל בעת ששכבה על ספת הטיפולים שבחדרו הזערורי, מתחת להדפס של עולמה של קריסטינה שאיזשהו מטפל חסר מעוף החליט לתלות שם. היא לבשה חגורת עור עבה שהבליטה מותניים כה צרים שממש התחננו לגבר שינסה להקיף אותם בשתי כפות ידיו עד שקצות אצבעותיו יגעו זו בזו משני צדי גופה. הוא נהנה מן ההקשרים שעשתה ומן הדרך שבה התעבה קולה כשעמדה לפרוץ בבכי. אוה, זה היה שילוב נפלא, אז מה הוא אמור לעשות?

שום דבר. ממש כלום. הוא היה בעל מום. אבוד.

כדי להסיח את דעתו הלך פול בסופי השבוע לסרטי גנגסטרים ולסרטים מתקתקים עם דוריס דיי ורוק האדסון והשקיע את עצמו בקריאת חומר מקצועי בניסיון לפתור את חידת המטופלת הצעירה שלו, ריקי, שהיה לה צורך קבוע לפתות מבוגרים מפוקפקים, סוחרי יהלומים וסוכני הימורים עשירים, אך שום דבר לא עזר. במהלך השבוע, כשפול יכול היה לראות שוב את רוז, הוא היה מאושר עד הגג ובכל זאת ידע כי הרגשות שחש לא יכולים להביא אותו לשום מקום. היא לעולם תישאר המטופלת שלו, והוא המטפל שלה, והיא לעולם לא תגלה את עצמת רגשותיו כלפיה. אבל האושר שחווה מעצם נוכחותה בחדר הטיפולים הקטן והלוהט עזר לו לעמעם את הצער הכביר שחש מן הידיעה שאף פעם לא תוכל להיות שלו.

ואז קרה משהו. זה היה סוף חודש יולי הראשון שלו שם ופול עמד לצאת לחופשה שהגיעה לו – אם כי למען האמת הוא עדיין היה בהתמחות ובקושי ראוי לחופשה כזאת, ועוד פחות מזה, הוא בכלל לא רצה בה. באותו זמן היתה רוז באמצע דיבור. בדרך כלל היה דיבורה שוטף ולא היה לו צורך לחלוב אותה. היא סיפרה משהו על שותפתה לדירה, ויויאן, שגם היא רצתה להיכנס לענייני עיצוב אופנה אבל רישומיה היו נוראיים, "כמו בגדים למזכירות שסובלות מתת-תזונה," אמרה רוז, וזה גרם לו לצחוק.

"טוב, גם מזכירות שסובלות מתת-תזונה חייבות ללבוש משהו, לא?" השיב ללא כוונה מיוחדת. גם היא צחקה, והוא צחק שוב, ולפתע השתררה ביניהם דממה ארוכה ומביכה.

בסופו של דבר אמר פול, "ובכן. מה קורה שם?"

"שום דבר," היא אמרה.

"שום דבר? באמת?"

"נו טוב, אולי זה לא שום דבר," אמרה רוז. "אבל זה ממש מביך לדבר על זה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לדבר על זה."

"אל תמהרי."

"העניין הוא," המשיכה, "שאני חייבת להתוודות על משהו שאני יודעת כבר מזמן. משהו שמטריד אותי. לא, לא ממש מטריד אותי כי בעצם זה די מרגש ומעסיק אותי. השותפה שלי ויויאן אומרת שאני צריכה לדבר על זה, אז הנה זה. יש לי איזה מין רגשות כלפיך. רגשות חזקים. שכאילו הופיעו משום מקום."

פול הרשה לעצמו לשתוק קמעה לפני שהשיב ברוחב לב, "לכל אחד יש רגשות כלפי המטפל שלו. את יודעת שהבסיס לכל אנליזה טובה הוא העברה. את מעבירה אלי את כל הרגשות והמחשבות שהיו לך בעבר כלפי אנשים אחרים. זה טבעי."

"אני יודעת," היא אמרה. "אבל זה משהו אחר. משהו שונה. אני לא חושבת שזה סתם העברה. אני חושבת שזה אמתי. אני חושבת שזה עליך כאדם. עליך כגבר, ואיך שאני מדמיינת שתהיה באמת, אתה יודע, בקשר איתי. לשכב איתך. שתהיה המאהב שלי." ואז היא החלה לבכות. הווידוי שלה, ובעקבותיו דמעותיה, גרמו לפול לרצות להתפרק לגורמים מרוב אושר, או להתייפח מן ההסתדרות המפתיעה של הכוכבים שלו. הוא בהה בעולמה של קריסטינה התלוי מעל הספה; אפילו דמותה חסרת הפנים של הנערה בשדה באמצע שומקום גרמה לו לרצות לבכות.

וכשכושר הדיבור חזר אליו הוא אמר לה, "ואיך את מרגישה עם זה?"

"כבר אמרתי לך," אמרה. "ממש נבוכה."

"כן. כן. נכון. באמת אמרת לי."

השעון הראה כי הזמן לסיים חלף עבר. בחדר ההמתנה ישבה מיס פאולר ושיטת הקטלוג הפנימית שלה. אז פול קם על רגליו, הנהן ברשמיות לרוז וודמן וליווה אותה אל הדלת כשפניו חסרי הבעה כשחקן פוקר וגופו צפוד. לכל אורך פגישתו עם מיס פאולר הוא בקושי ישב. מיס פאולר אמרה משהו בקשר לסבתא לוּ שעד יום מותה הקפידה להחזיק על שולחנה קערה של אגוזי ברזיל. לאגוזים האלה יש צורה של נעלי עץ וזה גרם למיס פאולר לחשוב על הולנד, מדינה שמעולם לא ביקרה בה והיו לה ספקות אם תבקר בה בעתיד. "אפילו אם אסע ל-הולנד, עדיין אשאר אותה אישה," אמרה במרירות. "אותה זקנה, הגברת שאנשים צריכים להזכיר לעצמם לשלוח לה איגרת ברכה בכל חג מולד."

אולי, החל פול לחשוב, הוא נועד להיות מאהבה של רוז וודמן. הכוכבים נמצאים במערך המתאים. לשניהם תחושות זהות האחד כלפי רעותו. אם הוא יספר לה שהוא מאוהב בה, למה זה יביא? אולי זה יביא אותה לקום ולחבק אותו והוא יוצף ברגשות ההקלה שהוא מייחל להם כל חייו. גם היא תחוש בזה! וכך ייעלמו להם אביה הפסיכיאטר המנוכר, אמה חדלת האונים ועבריין המין וורן קיז שנגע בה כשהיתה קטנה. כך ייעלמו להם גם ההיסטוריה האישית של פול, הוריו שאין להם מושג אך יש להם כוונות טובות, ואומללותו-הוא. כך תיעלמנה להן גם העכבות שהיו לשניהם כל מהלך חייהם. וווש! שניהם יזכו להתחלה חדשה.

"אל תעשה את זה," הזהירו חברו בוב דרלינג בעת שהשניים ישבו בבית קפה. שני הגברים היו הראשונים להגיע למפגש השבועי על ארוחת בוקר. "אווה שוסלר וחסידיה יחסלו אותך. הם יאכלו אותך חיים וירקו את גופתך חתיכות חתיכות."

"אני יודע, אני יודע," אמר פול וטמן את ראשו בין כפות ידיו.

"אבל האמת," המשיך דרלינג לאחר מחשבה, "הבחורה הזאת היא באמת חתיכת סטייק שראוי להתכבד בה. ראיתי אותה בחדר ההמתנה. ג'ינג'ית. מתערב איתך שגם לתלתלים הקצרים שלה יש אותו צבע."

"סתום ת'פה המלוכלך שלך," אמר פול שהחל לדאוג שאם הוא לא ימהר לפעול, בוב דרלינג יקדים אותו. הוא דמיין את דרלינג עומד מחוץ לבניין וממתין לרוז שתגיח החוצה, ואז פוצח איתה בשיחה אודות מזג האוויר ואפילו מזמין אותה לארוחת ערב.

לא. לא. פול לא יכול היה להרשות לזה לקרות. הוא ייקח אותה לארוחת ערב; זה מה שיעשה. ואכן, בזמן הפגישה הבאה שלהם, כשהיא המשיכה לחקור בהססנות את עוצמת "רגשותיה" כלפיו ועשתה הפסקה קצרה באמצע המונולוג שלה, הוא פרץ לפתע ושאל אותה אולי היא חושבת שתרצה לצאת איתו באותו ערב לנוּדלס בר של מיסטר לוֹ בצ'יינהטאון.

שתיקה נפלה ביניהם אך היא לא נמשכה יותר מרגע קל. "ארוחת ערב?" אמרה בקול מבולבל. "זה מותר?"

"לא," הוא אמר. "זה אסור."

שתיקה. "אוה," היא אמרה. "אז אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת."

"אני מבין," הוא אמר. "זה לא ראוי. חרגתי לרגע מתפקידי. אני מצטער, ממש מצטער."

"אתה לא צריך להצטער," היא אמרה. "תראה," המשיכה, "אני צריכה לחשוב על זה. זה כל כך מוזר. אני מבולבלת."

"גם אני," הוא אמר. "עיוור מוליך עיוור."

שניהם צחקו קלות כדי להירגע וכבר לא היה טעם לחזור ולהיות מטפל ומטופלת. באבחה אחת כל זה כבר היה מאחוריהם; לעולם לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל, והיא ידעה זאת, ושניהם יצטרכו להתאבל על כך בנפרד. היא התיישבה והסבה פניה אליו.

"אם כך," היא אמרה, "כדאי שאלך."

"בסדר."

"ובעניין ארוחת הערב... אני עדיין לא בטוחה. יתכן שאגיע, אבל אני לא מבטיחה שום דבר."

היא עזבה את החדר ללא מילה ופול מלואו נשאר לשבת בכיסאו וחש שפניו בוערים. הוא הבין שהמעשה שעשה היה רציני, אפילו מפחיד. היא יכולה לדווח עליו; יש לה כל זכות לעשות את זה. הוא עבר את הגבול, קפץ מעל המשוכה, שינה את מהלך חייו וחייה.

אותו ערב, בגומחה אפלה בנודלס בר של מיסטר לו שברחוב אליזבת, הוא ישב לבדו ליד השולחן והצטער על מה שעולל למטופלת שלו וגם לו עצמו. הוא הציץ בשעונו. היא לא עומדת לבוא; הוא איבד אותה לעד. הוא איבד את הקריירה שלו; איבד הכל. הוא החליט שהוא חייב לספר על כך, זה הדבר הכי מוסרי שעליו לעשות.

אבל ממש כשהחל להסתגל להחלטה המוסרית שקיבל, צלצל הפעמון הזעיר שמעל דלת המסעדה ושם היא היתה, עושה דרכה אל תוך המסעדה, פונה היישר אליו. לפסיכואנליזה יש תיאוריות רבות על סבל וצער, אבל באופן מפתיע יש לה מספר מועט של תיאוריות העוסקות בשמחה, וזו באמת שמחה, הוא ידע, כשרוז התיישבה מולו בחדר המדיף ניחוחות. המלצרית הגישה לה תפריט אדום מצופה פלסטיק אבל היא לא טרחה להביט בו. במשך זמן מה פול ורוז רק חייכו בטיפשות זה אל זו ואחר כך התבדחו בעניין המוזרות של מצבם המיוחד ולבסוף דיברו על עצמם. היה לו הרבה לספר על עצמו שכן היא לא ידעה עליו דבר.

מאוחר יותר, לאחר המרק והברווז המזוגג והערֵמה המתובלת להפליא של אורז מטוגן עם חסילונים, לאחר גלידת התפוזים ואין ספור ספלים של תה שחור וחזק, הוא ליווה אותה לדירתה. היא הרגיעה אותו ואמרה ששותפתה לדירה יצאה.

בחדר השינה צר המידות הם עמדו פנים מול פנים ולראשונה התחבקו. פניהם היו קרובים; הוא הבחין שנשימתה קפואה מעט, כמו היתה אחוזת התרגשות, דבר שבהחלט היה נכון, וזה לא דחה אותו אלא נגע ללבו. במשך הם המשיכו לעמוד כך כמה שניות, כמו דמויות בסרט שזה עתה עברה עליהם חוויה רצינית.

"זה בסדר?" שאל אותה.

"כן," אמרה רוז לתוך צווארון חולצתו. "אני חושבת שזה מה שאני רוצה."

"רק חושבת?"

"כן, כלומר בטוחה."

"מפני שזה חייב להיות הדדי," אמר בניסיון להצדיק את המעשה החריג, כאילו שאם יצליח לוודא שהיא חשה כמותו יפחית הדבר מחומרת מעשהו.

"אני יודעת," היא אמרה.

"מעכשיו אני לא יכול להיות המטפל שלך," אמר לה בצער ואז החלה רוז וודמן לצחוק.

"זה בסדר," היא אמרה. "אל תיעלב, אבל לא היית כזה מוצלח."

זה פגע בו, אבל זה גם היה נכון – היא היתה נערה שאומרת דברים נכונים. הוא לא היה מטפל כל כך טוב; הוא ניסה, אבל הדבר לא עלה בידו. אפילו אלמלא היה מתאהב ברוז וודמן, זה היה תיאור מדויק של המצב. אבל תוך כדי עימות עם מגבלותיו הוא נעשה פחות מוטרד מהתנפצותם של חייו המקצועיים. הוא ימצא עיסוק אחר; הוא יכול לחזור לעבוד במעבדה, עם עכברים. עכשיו הוא ורוז החלו לנגוע ולהתנשק והתחושה היתה של התלהבות. היא התיישבה על המיטה והוא נשאר לעמוד. הוא פתח את חולצתה והנמיך את פיו אל חזהּ, המקום שמלכתחילה שאף להגיע אליו. לשונו הקיפה את הפטמה וחשה שהיא רוטטת ומתקשה ועד מהרה חש שהוא עומד להשתגע אלא אם כן יעשה עוד משהו עם פיו, עם ידיו, עם אבר המין שלו, עם כולו.

"בבקשה, אלוהים, תני לי לזיין אותך," הוא אמר והמילים המכוערות זרמו מפיו כמו אשד שוצף, והיא אמרה לו כן, כן, תעשה את זה, תעשה הכל. בוא לא נתבייש זה מזו, אין בכך שום טעם. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים וזה הזמן לגלות אם אנחנו יכולים להשיג את מבוקשנו.

אז היתה ביניהם הסכמה, שני הוזים עם תכנית מטורפת. רוז נשכבה על המיטה ובתחילה התקרב פיו אל בין רגליה, אל המקום הסבוך שהוא משאת נפשם של כל הגברים, כאילו שהם מנסים לחזור אל היער ולבצע מין טקס ידוע לכל, והיא לחשה והוא מלמל; הם פטפטו כזוג צרצרים. ואז, בתנועה חדה אחת, הוא הטיל את עצמו עליה למלוא אורכו, כמו מתאבל שמשליך את עצמו על ארון בזמן הורדתו לקבר.

הקריירה שאך זה נולדה הסתיימה בתוך ימים. היה זה הנחש בוב דרלינג שהלשין עליו, אותו בוב דרלינג שעל פי פניו המדושנים של פול יכול היה להבחין במה שקרה. האושר הזה אכל מבפנים את בוב דרלינג ושילח אותו אל משרדה של גברת שוסלר, אל אותו המקום שפול ממילא התכוון לגשת. גברת שוסלר עצמה ארגנה בחופזה צוות שיפוטי שכלל אותה, יחד עם שרמן לונג, מרטי סטנגל ומטפלת בעלת פנים מחודדים בשם וונדה גרינק. לכל אורך ההליך שהתקיים ביום שני בבוקר במשרדה של הגברת שוסלר הרכין פול את ראשו ובהה בכפות ידיו, אף שהבושה שחש נמהלה במעין גאווה טיפשית. להתאהב במטופלת היה בבחינת עניין מושחת, אין ספק בדבר, אבל במקרה זה, גם בלתי נמנע, שכן רוז וודמן היתה ערֵבה לחייך כמו עוגת יום הולדת, אם כי זה לא היה מסוג הדברים שיכול היה לומר לאנשים הללו.

כל שיכול היה לחשוב עליו בעת שבהה בפני הנץ של אווה שוסלר הזקנה ובעמיתיה היה שאיש מהם אינו מסוגל להבין מה זאת אהבה, או סקס, או עונג בלתי מרוסן. אפילו שרמן לונג, שעשה ככל יכולתו להיות מטפל טוב ואב שמח, נראה תמיד רפוי-כרס והולל מכדי להבין צרכים מיניים ורגשיים מהם. מרטי סטנגל היה סתם מטומטם; כולם חשבו כך. ובאשר לוונדה גרינק, לפול לא היתה דעה מגובשת, אף שדעה לא הוגנת יכולה היתה להיווצר אצלו בתוך דקות לו היה מקדיש לכך מחשבה, ולו הקלה ביותר. הרדיאטור במשרד טרטר והרעיש. מישהו נלכד בתוכו והוא מנסה להיחלץ, איזה מטפל טירון שבזמנו עמד למשפט בחדר הזה ממש, כמו פול.

"אני אוהב אותה," הסביר פול לשופטיו בקול חנוק ומבולבל. "אני פשוט אוהב אותה. אני יודע שזוהי הפרה של כל הכללים. אני יודע שזה נוגד את כל מה שלמדתי כאן. אבל זוהי האהבה. שם היא נמצאת, הדבר האמִתי. מה עוד אוכל לומר?"

"האהבה הזאת, כביכול, אינה חשובה לענייננו," נבחה גברת שוסלר.

פול הרים את עיניו ויצר קשר עין עם גברת שוסלר, ואז, בפתאומיות, שאל אותה, "האם בכלל פגשת אותו פעם?"

"סליחה?"

"פרויד," הוא המשיך, ועכשיו כבר אי אפשר היה לעצור אותו. "בווינה. האם הוא באמת היה המטפל שלך או אולי פשוט נתקלת בו במקרה, נניח, באיזה אטליז כשקנית צלעות כבש, וכל השאר לא היה אלא אשליה?"

ההבעה שעלתה על פניה של האישה הזקנה היתה כה מפחידה עד כי הוא חשש שהיא עומדת ללקות בשבץ. הוא לא רצה להיות בסביבה כשיקרה מה שצפוי עכשיו לקרות, הנפילה על הרצפה, היללות, האשמות הנגד, אז הוא פשוט אסף את חפציו, אחז אותם בידו ויצא משם. הוא לא הצליח להביא את עצמו לחזור לשם למחרת היום כדי לקחת את הספרים שאביו ואמו נתנו לו, ואף שתמיד כאב לו כשחשב עליהם, מעולם לא גילה מה עלה בגורלם.

- - - - -

במשך זמן רב הוכיחו פול ורוז כי כיתת היורים הזאת בדמות חבורה של פסיכואנליטיקאים לא צדקה. סיפור האהבה שלהם החזיק מעמד והם נישאו. כל אותם מטפלים, שפעם היו מלאי כוח וביטחון עצמי בדֵעותיהם כבר היו מתים, אבל פול ורוז המשיכו לחיות. בסופו של דבר קישטו גופיהם המשולהבים והמפותלים זה בזה את דפיו של ספר נודע לשמצה והוצגו לראווה כדי שאחרים יוכלו לראות, לקנא ולחקות.

לילה אחד בחודש נובמבר 1975, מיד אחרי שהספר הופיע וצבר תאוצה כמו כוכב שביט, פול ורוז מלואו היו בדרכם הביתה אחרי הרצאה שקיימו ב"בית הספר החדש". בעת הנהיגה נזכר פול בחבר השופטים המחורבן שהורכב ממטפלים וייחל שהם היו נשארים בחיים כדי לראות מה פול ורוז הצליחו לעשות מעצמם. הוא היה רוצה שהם יוכלו לראות את הציורים שמראים אותו במיטה אחת עם אישתו היפה. לא היה לו ספק שכל אחד מהם היה מקנא בחופש שהצליח להשיג.

יתכן שגם ילדיו שלו כבר ראו את הספר. הוא קיווה שזה אכן מה שקרה, לא כדי שהם יקנאו או ייבהלו, או, אלוהים יודע, שזה ישמש להם גירוי ותמריץ, אלא רק כדי שהם יידעו. מפני שהידיעה טובה יותר מאי-ידיעה: זו היתה המנטרה של כל הפסיכולוגים, ואף שהוא כבר היה מוחרם זמן רב, זה היה רעיון שהוא עדיין האמין בו.

לידו בוולוו ישבה רוז. הם נסעו בדממה וחלפו ברחובות העיר ודרך המנהרה עם האורות שהגיחו וחלפו במהירות בזה אחר זה, ואז עלו על הכביש המהיר המוביל מזרחה; כתפיו של פול המותש והמפהק היו שחוחות. בתוך הוולוו הירוקה הצליח לזהות את ניחוח היין שנלווה לנשימותיה, עם עקבות של ריח שום. זה היה פשוט חוש, בלא שנלוותה לכך כל ביקורת; במשך זמן רב כל כך הם היו קרובים זה לזו מבחינה גופנית עד כי ריח קל של יין או שום לא שינה להם ולא כלום. היא תמיד היתה לו מקור לפליאה, יצור אגדי, חיה מיתולוגית שאהבה אותו ושתמיד גרמה לו להתפעל מיופיה ומתמצית נשיותה. עד מהרה היא נרדמה במכונית וריח הבושם שלה גרם לנחיריו להתרחב, ואחר כך להתכווץ, ושערה התעופף קלות כאילו בהשפעתה של אנרגיה חשמלית כלשהי שזמזמה סביבה.

קרוב לחצות עזב פול את הכביש המהיר בירידה המובילה לוונטוקט, וכאשר פנה לכיכר סוורתמור עם העצים שכיתרו אותה, עם המשטח שאך לאחרונה צוּפה באספלט והבתים השכונתיים שלא ניתן לטעות בהם על אף היותם אצילים במידה מסוימת, הוא נפנה אליה.

"היי, את שם, זהו זה," לחש. "הבית הטוב והישן."

יחדיו נכנסו לבית אחרי שסבלו רגע ארוך במיוחד של הכנסת-מפתח-למנעול-בשעת-לילה- מאוחרת עד שהמפתח הסתובב במנעול והם ניצבו בהול בטמטום, כמו מטיילים שאיבדו את דרכם והם נעזרים במצפן. הכל היה שקט. מנורה קטנה הושארה לדלוק בסלון ופול ורוז עלו במדרגות אל הקומה הפרטית שלהם שם שמטו במהירות את מעיליהם, תיקיהם וניירותיהם והמשיכו לקומה השלישית.

כל הילדים היו שקועים בשינה, קלאודיה הקטנה במיטתה כשטרול בעל שיער כחול מזעזע מונח לצדה על הכרית. בחדר הבא ישן דשיאל על הפוף שהיה מונח בפינת החדר. הכיסא הזה היה מצופה, פשוטו כמשמעו, בשערות של אוגרים, אבל לו זה לא הפריע.

"שנשאיר אותו ככה?" שאלה רוז והביטה מטה אל בנם הקטן והמכורבל.

"בטח. אין צורך להעיר אותו. הוא נראה גמור," אמר פול.

הביקורים הבאים היו בחדרי הילדים הגדולים יותר; הולי שכבה כששערה פרוש על הכרית כאילו היא צפה על פני מים, דבר שבמידה מסוימת היה נכון. מייקל, מצדו השני של הקיר ישן כשפיו פעור למחצה, כאילו שהוא נדהם ממשהו, אבל האמת שזה היה בגלל הפוליפים שלו. מייקל נשם דרך הפה, ותמיד עשה כן, אם כי כשיגיע לבגרות הפה שלו ייסגר.

כל הארבעה נראו בדיוק כפי שנראו באותו בוקר, לפני שהביטו ביחד בספר. מה שההורים לא יכלו לדעת זה שבמהלך היום עברו הילדים שינוי מהיר עד כדי טירוף. כאשר פול ורוז חזרו הביתה בשעה מאוחרת היו ארבעת יוצאי חלציהם שונים, אם כי יעבור זמן בטרם ייראה הדבר עליהם, ואפילו אז זה יתגלה בדרכים סמויות בלבד. הספר היה אחראי להזרמה הזאת של כימיקלים, למשיכות ולמתיחות דמויות היוגה שעברו על הסליל הכפול[1]. עד רדת הלילה השילו הארבעה במשותף אלפי תאים ישנים ומבלי לדעת החליפו אותם בחדשים, במקרים מסוימים גסים יותר: תאים שהגרעין שלהם מכיל פקודות רדומות שהרחיקו לכת הרבה מעבר ל"הכן שיעורים" ו"היה נחמד לחבריך לכיתה, אפילו שהם מפגרים אחריך", ובמקום זאת חדרו לטריטוריה של "הֱיֶה נשלט" ו"תיגע בזה" ו"אל תספר לאף אחד".

עינוגים: מסעו של זוג אחד להגשמה עצמית גרם באותו בוקר של נובמבר 1975 למותם של תאים ולצמיחתם של אחרים בעת ובעונה אחת, מין צירוף של בית מטבחיים ומפעל ייצור. בני משפחת מלואו, "הילדים" - כפי שהוריהם עדיין חשבו אותם באותו זמן כשראו אותם כערֵמה בלתי ניתנת להבחנה של ראשים ומרפקים, עדיין זקוקים לעזרה, עצבניים, אבל בכל זאת שלהם באורח נוגע ללב - נעשו בתוך יום אחד טעונים במחשבות אודות מין וחלקי גוף של בני אדם מעורטלים. מוקדם יותר, כאשר פול ורוז מלואו עברו בזמן שיא את הדרך המהירה לכיוון העיר הגדולה, ללא חגורות בטיחות או כריות אוויר, מבלי לחשוב על אפשרות של תאונה או, במיוחד, מבלי לחשוב על סקס, הלכו ילדיהם, כפי שהכיר אותם, ונעלמו.

בשלב הזה, כמובן, ההורים שלהם לא ידעו דבר. הם היו עדים אך ורק למתיקות ולנינוחות של ילדיהם האהובים שישנו עכשיו, ובאורח הדדי נהנו מרגע של שקט והתבוננות הורית וחשו בגל המושך אותם אל האנשים שהם עצמם יצרו בארבעה מעשי אהבה נפרדים. מאז ומתמיד, שנה אחר שנה, כל ההורים מתפעלים מן הרעיון הזה.

פול ורוז היו רגועים, שקטים, מלאי רגשות כלפי ילדיהם, מרוצים מתוצאות היום שחלף, ממספר האנשים שבאו לשמוע אותם ומהיקף המכירות של הספר בזמן קבלת הפנים. הם היו מרוצים מן הצֶפי המלבב של המכירה העתידית של ספרם כאן ובכל העולם שחלקים נרחבים ממנו מעוניינים, וכנראה גם זקוקים, לשיעורים שעינוגים יכול להציע להם. שניהם היו מרוצים מארוחת הערב מלאת החיים שנערכה לכבודם לאחר ההרצאה, ואחר כך מן הנסיעה הנעימה הביתה, מן הבית עצמו, מן הילדים. הכל טוב ויפה, חשבו, הכל טוב ויפה, ובשלב הזה זו היתה אמת שאין לערער אחריה.

"בואי נלך למיטה," אמר פול מלואו לאישתו, ושניהם צללו למיטה.

[1] מבנה סליל הד.נ.א

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הוצאת ספרית מעריב