אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התנוחה / מג ווליצר - חלק א


"התנוחה", מג ווליצר, מאנגלית: רותי ונעם אור, ספריית מעריב, 336 עמ'. פרק רביעי חלק א'

"התנוחה", מג ווליצר, מאנגלית: רותי ונעם אור, ספריית מעריב, 336 עמ'.

"תנסה את העוף, יש בו צנוברים," אמר פול מלואו לבנו מייקל כשישבו ליד חלון המסעדה ומיד שמע את הצחקוק הלא-רצוני ורחב הלב שנשתל עמוק בתוך מיתרי קולו ברגע שאשתו הראשונה ילדה את הגבר הזה שיושב עכשיו מולו, בנם הבכור. הצחקוק לא עזב אותו מעולם. פול מלואו רצה להיות אבא טוב, ואבות טובים, כך אמר, הם נינוחים ולא קפדניים. "תנסה את העוף, יש בו צנוברים," וגם, "תשמור מקום לעוגת ריבת החלב," על אף שאיש משניהם לא היה ממש רעב שכן זו היתה שעת צהריים מוקדמת בעיר נייפלס, פלורידה, ורק לפני פחות מארבע שעות הם אכלו ארוחת בוקר כבדה. הם התעוררו בשעה שבע ופתחו את הבוקר בריצה קלה על המסלול הלח מטל שהקיף את בתי האורן המולבן של שכונת "היער הצוחק". מייקל היה גרמי, צנום וקופצני. אביו היה שמן יותר, אפור-זקן, עדיין נאה, אם כי מרוכך, וכל הזמן ניסה לא לפגר. לאחר הריצה הם התקלחו בתאים סמוכים בספא השכונתי והשתמשו בסבון נוזלי בצבע טורקיז אותו שאבו ממתקן שהוצמד אל הקיר ואחר כך הפליגו בסירת מנוע קטנה, דגו דגי שמש קטנטנים ושחררו אותם חזרה המימה. לקראת הצהריים הם חזרו לדירה ומצאו שם, כצפוי, את אליס שקועה בשינה עמוקה כשראשה מונח על הכרית המיוחדת שקנתה בערוץ הקניות שפרסם עדויות על ההשפעה המופלאה שיש לכרית הזאת. הכרית היתה ממולאה באורז יפני אדום ולא מבושל והיא אמורה להציע לרוכשים שינה ערֵבה ועמוקה יותר. מסתבר שיש אמת בפרסום, שכן אליס ישנה וישנה וישנה.

לוח הזמנים שלה היה שונה מזה של פול; שלושה ימים בשבוע היא שימשה כעובדת סוציאלית בעוד הוא נשאר בבית וניסה לכתוב מאמרים לכתב העת בגרות מודרנית ולביטאונה של אגודת הפנסיונרים האמריקנית. מדי פעם ראיינו אותו נציגי האגודה הזאת שמטעמה עמד לצאת למיאמי כדי להרצות על "מין אחרי גיל שבעים". לא היו שעות רבות שבהן חייו וחייה של אליס ממש הצטלבו. ומסתבר שזה לא היה רעיון רע כל כך, במיוחד עכשיו, כשמייקל נמצא בעיר. הוא בא רק לשבוע, אבל השבוע היה לשבועיים. וכשבנו לצדו, פול חש לפתע מאושר כמי שחזר לחיים ונמלא רגשות נוסטלגיים, כאילו שמייקל הרים אותו בלולאות החגורה של מכנסיו ואילץ אותו לעסוק בדברים שכבר זמן רב לא עשה.

פלורידה גורמת לך להתאזן. לא חשוב מי ומה אתה. בתחילה אתה מֹשתכר ממרבדי הפרחים הצבעוניים העצומים בגודלם שנראים כאילו יש להם פנים, ומן הלחות העצומה והדגים המטוגנים ושפע התפוזים והבגדים בצבעי פסטל והעליצות של כל מי שפגשת שגם הם, כמוך, התנתקו מן הרעש וההמולה של החיים העירוניים בטענה שהספיק להם. אבל לאחר זמן אתה נעשה משועמם וחולם בלילות על רכבות תחתיות ועל בתי קפה שפתוחים עד אור הבוקר, ועל אנשים שחורים שלעולם אינך פוגש כאן. אתה מתחיל לשאוף ליותר, אבל יודע שזה בלתי אפשרי.

זה לא שהמוח שלך צריך להיאטם; שכונת "היער הצוחק", עם מערך של כיתות לימוד למבוגרים שהתקיים בשכונה עצמה, היתה כמו אסכולת לימוד אתונאית. "אסכולת נייפלס," הוא נהג להתבדח עם שכנו בארט דומבלר, אבל הרופא המרדים לשעבר, שעכשיו כבר היה גמלאי, רק מצמץ בעיניו ואמר, "סליחה?"

אחת לשבוע היו פול ואליס יורדים לחדר ההתכנסויות שנמצא בבניין ג' כדי להשתתף בשיעור בנושא שירת אמריקה. עכשיו הם קראו משיריה של אמילי דיקינסון שהיתה אהובה במיוחד על אליס, ושאת שיריה נהגה לדקלם לעצמה בחשאי כשחשבה שהוא אינו שומע. לפני שנים רבות, הפליג פול בזיכרונותיו, גם רוז אהבה את אמילי דיקינסון, אבל כאשר קראה משיריה בקול, הוא כמעט ולא הקשיב ודעתו הוסחה רק מהתבוננות בה. עצם המראה שלה כשהיא קוראת שירה ריגש אותו, ולכן לא יכול היה להתמקד במילים עצמן.

היו שם גם שיעורי יוגה, ובישול סצ'ואני, ושיעור דל-משתתפים בתיאוריות פוליטיות שהעביר פרופסור בגמלאות מאוניברסיטת האוורפורד בעלת השורשים הקווייקרים; הוא גר לבדו בבניין ב' ונראה שלא היה לו מה לעשות עם עצמו במשך היום. פול, שריחם על האיש, השתתף באחד השיעורים וקיבל חוברת משוכפלת מכתבי מרקס ואנגלס שנלקחה מתוך ערֵמת חוברות גבוהה שהוכנה כך עקב אופטימיות יתר.

פול היה בטוח שכל דיירי "היער הצוחק" היו מודעים לתחושה כפולה של אובדן ואכזבה. אחדים מהם חשו בזה כל הזמן. הוא ייחל לכך שיוכל לפנות לאחד משכניו ולומר לו, "גם אתה מרגיש את זה?" אבל הוא לא הצליח לומר זאת אפילו לאליס שכן היא זו שהציעה שהם יעברו לגור שם. כשלא עבדה עם משפחות דוברות ספרדית שנזקקו לשירותיה בצורה נואשת, או היתה שקועה בשינה, היא אהבה לצייר. הרמה האמנותית שלה לא היתה גבוהה, אבל ציוריה היו מלאים חִיוניות וכנות והיא נהנתה מעצם הציור. המזל לא האיר לה פנים בניו יורק, אבל כאן, בנייפלס, היא השתתפה בתערוכה קבוצתית שהוצגה בגלריה פתוחה. העיתון המקומי לא הסתפק בביקורת על התערוכה אלא פרסם סדרת צילומים וראיונות עם הציירים. גם אליס מכרה כמה ציורים, ואם נקלעת לאחת הדירות האחרות בשכונה יכולת לפגוש באחת התמונות מסדרת "הנערה האבודה" כשהיא תלויה מעל הספה ויכולת לזהות אותה מיד על פי צבעי הירוק והזהב העכורים, ועל פי הקושי שיש לה בציור סימטרי של העיניים.

היא עצמה היתה סימטרית לחלוטין, אף על פי שהיו לה פנים כאלה שחודשים אחרי שנישאו החל פול לראות מכל עבר. בסופו של דבר הוא הבין שזה מפני שתוך כדי לימודיה בקולג' היא שיפצה את אפה ולאנשים רבים כל כך יש עכשיו אף דומה. האף הדקיק עם הכפתור הזעיר בקצהו, עם שערה שעבר סלסול תמידי ונפל בקלילות על עיניה, העניקו לאליס מראה בלתי צפוי של פודל – כאשר התלבשה לקראת בילוי ערב ומשחה את שפתיה בשפתון החום-שוקולד החביב עליה היא הזכירה לו בדיוק כלב פודל שרוקד בקרקס. איזו מחשבה איומה על האישה לה נישאת! אבל בכל זאת הוא אהב אותה וגם נמשך אליה. אלא שהיא נעשתה, או שהוא הבין שתמיד היתה כזאת, מעט משעממת, אם כי הוא הניח שגם הוא עצמו היה משעמם, ובגיל ששים ושמונה עדיין רצה שהאהבה תמשיך להתקיים כעמוד טהור של אור והאמין שזה עדיין עשוי להתגשם.

גם למייקל היו בעיות בשטח האהבה. ביום השני להגיעו, לאחר שסיימו לאכול ארוחת ערב וישבו יחדיו בסלון בעוד אליס נמצאת במקום אחר בדירה, הודה מייקל בפני אביו שלא הכל בסדר אצלו בבית. הוא סירב להרחיב בעניין הבעיות שיש לו בתחום חיי האהבה והסתפק בכך שאמר שהוא וחברתו תיה זקוקים לפסק זמן ונסיעתו לפלורידה היתה ממש במקום.

אבל פול הבחין שבנו רועד ומזיע ויש לו הרגל מגונה להרעיד את רגלו תוך כדי דיבור. מה לעזאזל לא בסדר איתו? אלמלא הכיר את בנו היה חושב שהוא מכור לסמים. אבל מאז ומעולם שנא מייקל סמים; זה היה טבוע בדמו, ושנים רבות קודם לכן, כאשר היה מייקל בן-עשרה וראה את הוריו חולקים ג'וינט, הוא נופף בידו בהפגנתיות והשתעל בהתחסדות ובכך יידע אותם שהעשן פוגע בו.

אז לא מדובר בסמים. זו היתה פשוט בעיה, בעיה בחיי האהבה. אתמול, בזמן ששני הגברים שיחקו גולף במסלול בן תשע גומות, נתן לו מייקל מעט יותר חומר רקע. הוא סיפר לפול שהעניינים בינו לבין תיה עלו על שרטון מפני שנראה שהיא אינה דואגת יותר מדי לרווחתו. "למה בדיוק אתה מתכוון?" שאל פול. "תפרט."

"אני לא יכול," אמר בנו.

איש מהם לא היה שחקן גולף אמתי, אבל היום היה שקט והאוויר סימר קלות את השיער שעל זרועותיך בזמן ששיפרת עמדה וטלטלת קלות את המחבט כדי לכוון את המכה שממילא לא תעלה יפה, לא חשוב מה תעשה.

"אני באמת מצטער שקשה לך," אמר פול. הוא מיקד את מבטו בכדור ולא הרים את עיניו אל פניו העצובים של מייקל; לפני זמן רב הוא קרא באיזשהו מקום שהדרך הטובה ביותר לשני גברים לשוחח זה עם זה היא תוך כדי פעילות – ואז הם לא ממש צריכים לקיים ביניהם קשר-עין ולחוש מאוימים וכתוצאה מכך להתכנס לתוך המאורה שלהם.

לפתע נשמע צרצור ופול הביט בבנו שאמר, "רק שנייה, אבא," שלח את ידו לכיס מכנסיו ושלף משם מחשב כף-יד. פול הביט בבנו שהקיש על כמה לחצנים והביט במסך הזערורי. "אוה, חרה," אמר מייקל. "זה אף פעם לא נפסק."

"תיה?"

"לא. העבודה שלי. יש שם בחור אחד, רופוס. הוא לא יכול לעשות שום דבר בלעדי. הוא לגמרי תלוי בי. והוא ממש היסטרי. התאומים באים, התאומים באים. רק על זה הוא מדבר."

"התאומים, הא? הם באים למשרד?"

"כן. מחר. הבטחתי לו שאני אהיה שם, אבל מובן מאליו שזה לא יקרה. רק שנייה, אבא, בסדר?" מייקל הקליד את תשובתו להודעה שקיבל והחזיר את המחשב לכיסו. בכל הזמן שנותר לביקור ימשיך המכשיר ויצלצל מדי פעם, במהלך משחקי גולף ובארוחות וברגעים של שיחה שקטה, ומייקל יגיב. הבן שלו לעולם לא ישתחרר מעבודה, או מדאגה, לעולם לא יוכל פשוט להירגע.

"סלח לי על הבוטות," אמר פול. "אבל מה שאמרת קודם, העניין עם החבֵרה שלך. זאת בעיה מינית, אני צודק?"

"לא. כן. כן. כן, זה נכון," אמר מייקל וחבט בכדור ברשלנות עד כי הכדור הגיע רק לחצי המרחק. "אני לא מאמין שאני מספר לך את זה."

"למה לא?" אמר אביו. "אני יודע דבר או שניים, נכון?"

"כן, אתה אליל המין, אבא. אני תמיד שוכח את זה."

"אני לא אליל מין. אני לא אליל המין. שום דבר כזה," אמר פול. "אמא שלך דאגה לזה."

"רק התלוצצתי."

פול גילה שהוא מסמיק, כאילו שגבר שמן ומזדקן בן ששים ושמונה, עם זקן אפור ומשקפיים דו-מוקדיים יכול, למעשה, להיות פעיל מבחינה מינית ולהפיל נשים לרגליו כפי שעשה בעבר. אבל בפועל, גבר מזדקן בן ששים ושמונה יכול לעשות זאת. פול היה בטוח שבנסיבות המתאימות הוא יכול לעשות זאת. אם כי האישה תצטרך להשקיע מאמץ. הוא לא יכול היה לבקש מאליס לעשות זאת שכן מה הוא יכול לומר לה: הַפני את עיני הפודל שלך אלי והביטי בי בהערצה – לא, בסגידה, בבקשה? התואילי לקחת את ידך הרועדת והביישנית אל בין רגלי, לנגוע בי וללטף אותי ולהזכיר לי למה בכלל נישאנו זה לזו?

בדיוק כשם שמייקל אינו יכול לומר לתיה, האישה שאביו פגש רק פעמיים: האם תוכלי להתעלם לרגע מן הצרכים שלך ולדאוג לשלי?

על אף שבעיותיהם של האב ובנו בענייני נשים היו עתה קשורות, הם היו לחוצים. הם סיימו את משחק הגולף שלהם וחזרו למועדון. תישאר כאן לתמיד, הוא רצה לומר למייקל. תישאר כאן כמה זמן שרק תרצה ותחלים מתיה ומן הלחצים של חיי העיר ומן התלות הקבועה במחשבים. תוכל להישאר כאן, בנייפלס, פלורידה, לשהות בחדר האורחים המסויד בצבע אפרסק ולשכוח מן השחקנית שנותרה בניו יורק ושלעולם לא תעניק לך שום דבר חוץ מצער. תישאר כאן איתי, הוא חשב, מפני שאני אביך, וכפי שאולי כבר הבחנת בעצמך, גם אני לא מאושר.

באורח פלא, כאילו קרא את מחשבותיו של אביו, מייקל שאל אם הוא יכול להישאר עוד קצת. הוא היה מעורפל בעניין אורך הזמן, אבל פול לא רצה ללחוץ עליו. בלשון המעטה, אליס לא היתה מאושרת מן החדשות אולם היא הקפידה להסתיר זאת ממייקל. אבל בלחישה גנובה היא אמרה לפול: "אני סתם תוהה. בלי ללחוץ, יש לך מושג מתי הוא עוזב?"

פול היסה אותה ואמר, "מתי שהוא ירצה. הוא הילד שלי, ויש לי מזל שהוא בא לזמן ארוך כל כך." אבל מובן מאליו שגם פול היה מודאג. איזו משמעות יש לכך שמייקל לא רוצה לחזור? והעובדה שהתאומים מגיעים מחר למשרד הניו יורקי; האם זה לא אמור להיות אירוע רציני? האם מייקל לא סיפר לו שבכל פעם שהתאומים מגיעים כל העובדים חייבים להתאסף סביבם כדי להפגין נאמנות ומצוינות ורוח צוות וגם חזון? נראה שמייקל כלל אינו מודאג מהיעדרותו ולכן פול לא דחק בו. הוא היה כה נרגש מן האפשרות שבנו יישאר איתו זמן נוסף ולכן לא רצה לומר שום דבר שעלול לשנות את דעתו.

בכל מה שנוגע לפול, היו אלה שבועיים נפלאים של שיחות ארוכות וחופשיות, של משחקי גולף וריצות בוקר, ושל ארוחות גברים עמוסות כולסטרול שברובן היתה אליס שקועה בשינה עמוקה על כרית האורז שלה. ותקוותו של פול היתה כי גם עכשיו, במסעדה, בזמן ארוחת צהריים, תוכל השיחה המתמשכת להימשך עוד. לא כי הוא נהנה לראות את מייקל במצב פגוע כל כך – הוא היה מודאג מזה שהבן המוכשר והאינטליגנטי שלו נראה כה אבוד – אלא מפני שידע כי בן פגוע חש קרבה יתרה לאביו.

"ובכן, אתה ותיה..." פתח פול כשהמנות העיקריות שלהם הגיעו על גבי צלחות ענק. בהתאם להצעתו של פול הזמין מייקל עוף. זה היה חזה בגודל נעל גברית ועליו מפוזרים, כמובטח, צנוברים וכל העניין היה מעוטר ברוטב מצומצם של פלפלים אדומים, או מה שזה לא יהיה. השפים כאן התפרעו עם החוש האמנותי הכבוש שלהם. כשהמלצר נבלע בירכתי המסעדה הכמעט ריקה, חזר פול והעלה בעדינות את הנושא של תיה. הוא היה מודע לעובדה כי בכך הוא כאילו מעלה גם את הנושא של אליס.

הנושא היה נשים, הנשים שלהם, ואיך זה שלאחד מהם יש אישה שאינה אוהבת אותו במידה מספקת ולשני יש אישה שאוהבת אותו במידה מספקת, אבל רק בזמן הקצר שהיא ערה, ואפילו אז יש לו בעיה לאהוב אותה. אם כך, הנושא היה מדוע גברים ונשים אינם יכולים לחיות בהרמוניה אלה עם אלה. אוה, אלוהים, חשב פול וניקר באומללות בצלחתו ושמע את עצמו אומר: אני נשמע כמו אחד הקורסים שהם מציעים כאן:"'תקשורת זכרים-נקבות – מדע לא מדויק', מוגש על ידי ד"ר ננסי גוּלד בחדר ההתכנסויות של בניין ג' בימי רביעי בין 7 ל-9 בערב. בתפריט: גבינות, יין ודיון מעורר."

"אבא, אני לא רוצה לדבר עכשיו על תיה," אמר מייקל. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. באמת הצטיינת בנושא אבל אני אתמודד עם זה כשיהיה לי זמן. אני אפתור את זה איתה ביחד."

"ותעשה את זה?"

"כן. אבל עכשיו אני רוצה לדבר שוב על הספר."

פול עצם את עיניו. "בחייך," אמר ובאותה שנייה נעשה קולו משמים לגמרי, כמעט מת, כפי שקרה בכל פעם שמייקל, או כל אחד אחר, ניסה לדבר איתו על עינוגים.

"כפי שכבר אמרתי לך, הרעיון הזה של מהדורה מחודשת אינו רעיון רע כל כך," אמר מייקל. "זה יביא כסף, וכסף זה תמיד דבר טוב. זה גם ימשוך תשומת לב."

"אני לא צריך תשומת לב," אמר פול.

"אולי אמא צריכה."

"זאת לא הבעיה שלי, מייקל, נכון? על מה שאמא שלך מחפשת עכשיו בגיל ששים ושבע, היא יכולה לדבר עם בעלה הנוכחי, לא איתי."

פול ראה מיד כיצד התשובה שלו סטרה על פניו של בנו הגדול והזכירה לו גירושין, ואת ההורים המנוכרים שהיו מכוערים, מגוחכים, כאלה שקברו את כל חייהם מתחת לאדמה כאילו מעולם לא התקיימו, והעובדה שכתוצאה מן האיחוד הזה נולדו ילדים, איננה מן העניין. היה צורך בכישרון רב כדי לקבור את אישתך לשעבר עמוק בנבכי מוחך. פול הצליח לעשות זאת היטב עם האישה שבאה מיד אחרי רוז ולפני אליס ושמה היה, במעין צירוף-מקרים-למחצה, אלייזה. הוא ואלייזה נישאו זה לזו בשנת 1980 ונישואיהם החזיקו מעמד פחות משנה ועכשיו היא כבר נשכחה לגמרי, כאילו מעולם לא היתה.

כבר מן ההתחלה התגלתה אלייזה כטעות אף על פי שפעם נמשך אל צחוקהּ, אל בגדי-הגוף שלבשה ואל שערה השחור והמבריק שהיה אסוף לאחור וקשור במעין פקעת בניסיון להידמות לאחת מרקדניות הבלט של ג'ורג' באלנשיין. במציאות היא היתה חוקרת מין מתחילה שרעיונותיה בענייני סקס היו גנובים. אלייזה כתבה ספר בשם "קשרי-דם: אבדן בתולים וזהות נשית". לצורך כתיבתו ראיינה עשרות בתולות ועשרות לא-בתולות ושאלה אותן על ניסיונן, או חוסר ניסיונן, בתחום, אבל בסופו של דבר לא מצאה מי שיוציא את ספרה לאור. היא לא מצאה חן בעיני אף אחד, לא בעיני הילדים, לא בעיני חבריו של פול, אף אחד, ובכל זאת הוא עמד על כך שהיא האישה שמתאימה לו והיא זו שתעזור לו להתגבר על המשבר שבחייו עם רוז.

רוז, הראשונה.

רוז, הרעיה שתמיד יחשוב עליה כעל "הרעיה". הנשים האלה שבאו בעקבותיה הפכו להיות הרעיה השנייה והרעיה השלישית, אבל אף אחת מהן לא היתה פשוט "הרעיה". אלייזה, ואחר כך אליס, היו נשותיו, אלה שבאו אחר כך, אלה שהחמיצו את כל מה שקרה לפניהן.

"אני לא יכול להסכים שהספר יודפס שוב," אמר לבנו בנוקשות.

"אתה לא רוצה לתת לאמא את העונג הזה," אמר מייקל והרחיק את צלחתו בהפגנתיות. "אני לא רעב," הכריז. "אני שונא את העוף הזה."

"אל תהיה כזה ילד," אמר פול, וזו היתה הערה לא הגיונית שכן אם מייקל לא יהיה ילד ליד אביו, אז היכן כן? מבחוץ הם נראו כשני גברים שונים בגילם, האחד ממריא, והשני מתחיל בסחרור לא יציב כלפי מטה. בנו ידע את כל האמת עליו, ידע זאת כנביא, או כמו פסיכואנליסט.

היה דבר אחד שפול סירב לתת לרוז. אפילו עצם המחשבה על הימים שבהם חיבק אותה אל חזהו גרמו לו לגל בלתי נסבל של תחושות. האישה השנייה, אלייזה, סולקה לגמרי, עורו היה נקי משייריה, אבל רוז היתה תלויה מעליו כמו רוח רפאים והיה עליו להתגונן כנגדה, למנוע ממנה להישאר לנצח. לא יראו אותו מופיע לידה בדפוס, לעולם לא. מייקל צודק; הוא לא ייתן לה את העונג.

צללית החשיכה את שולחנם המואר באור יום וכשנשא את עיניו הוא ראה את אליס, היא ממאה שנות השינה. "הנה אתם," היא אמרה. "חיפשתי אתכם במסלול הגולף אבל שם אמרו שכבר הלכתם. חבל שלא אמרתם לי שאתם באים הנה. אני אוהבת את המקום הזה. מייקל, אני רואה שקיבלת את העוף. הוא לא טעים לך?"

היא היתה לבושה חליפת פשתן בצבע ירוק-לימון, ואלמלא ידעת שרק לפני דקות אחדות היא היתה שקועה בשינה עמוקה, לעולם לא היית מנחש זאת. היא הדיפה ריח נקי ולימוני, כאילו בחרה את הבושם כך שיתאים לבגדים שלבשה. על פניה לא נראו קמטי-שינה; אפילו עכשיו היתה רגועה בצורה שפול ומייקל לא היו, ולעולם גם לא יוכלו להיות.

פול קלט שהוא מצטער מאוד על הופעתה. אמנם היא אישתו, אבל נוכחותה גרמה ללבו לצנוח. "בואי, קחי כיסא," אמר פול והחל לקום, אבל שני מלצרים שהיו מחוסרי עבודה כבר עשו זאת לפניו והביאו לה כיסא עם מסעד גבוה, מפית, סכו"ם ותפריט.

"על מה דיברתם?" שאלה אליס והביטה חליפות בפול ובמייקל.

"אוה, החשודים הרגילים," אמר פול. "חיים, אהבה, לידה, מוות," ומפני שחש אשמה על האכזבה שהופעתה – ערה, בהכרה ועל הרגליים - גרמה לו, הוא הושיט יד ונטל את ידה בידו.

ממש בראשית נישואיו הראשונים התרברב פול מלואו בפני ידידים בזמן ארוחת ערב כי אם אתה באמת רוצה להכיר היטב את אישתך-לעתיד עליכם להתחיל את יחסיכם כמטפלת ומטופל. שכן כך בדיוק נפגשו פול ורוז בראשית 1958 במכון הפסיכיאטרי "אווה שוסלר" ששכן בבניין עלוב להפתיע ברחוב 36 מזרח בניו יורק. לאחר שנכנסת בדלת הקדמית מצאת את עצמך בחדר המתנה מסויד צהוב עם כיסאות מכוערים להפליא. המטופלים ישבו שם לאורך הקירות ובמודע התעלמו זה מזה, כמו היו בקרון הרכבת התחתית. פול בן העשרים ושלוש, מגולח למשעי, מועמד חדש ונלהב, היה אף הוא אחד מאותם מטופלים. המכון קיבל סטודנטים חסרי תואר ברפואה; פול היה סטודנט באוניברסיטת ניו יורק שלמד לקראת תואר דוקטור בפסיכולוגיה וזה התאים לדרישות ועדת הקבלה, אולם כשאר המועמדים היה עליו לעבור בעצמו תהליך של אנליזה, נוסף על השתתפות בהרצאות. מנהלת המוסד, זו שהעניקה למקום את שמו, היתה אישה בשנות השמונים לחייה שהיא עצמה התנסתה בחוויה מסעירה בכך שעברה אנליזה משולשת אצל קארל רוג'רס, מלאני קליין, ואצל פרויד עצמו. לפחות כך היה הסיפור. אווה שוסלר, בשערה הלבן-קֶרַח ובמקל ההליכה המסוקס שלה, היתה למרבית האנשים דמות מטילת אימה, אם כי מסתבר שהיתה פסיכואנליטיקנית מחוננת ומטופליה אסירי התודה נהגו להודות לה באמצעות מתנות בדמות עציצים, ממתקים וכרטיסים למקומות הטובים ביותר למחזמר אוקלהומה.

"בשבילי ייצגה מלני קליין דמות של אם סלחנית," היתה גברת שוסלר אומרת בקבלות הפנים שנערכו לאחר ההרצאות בלווי צחקוק של מתמחה צעיר ומהנהן שישב לידה, רצוי על שטיח דק או על אחת הכריות הפזורות על הרצפה. תמיד דיברה לאטה והדגישה משפטים מסוימים באנחה או אוּממס ארוך, כמו היתה מאלתרת. "ופרויד, הוא היה... נו טוב, התייחסתי אליו כמו אל אבא קצר רוח. לפעמים הייתי מאחרת לפגישה וכשנכנסתי למרפאה שלו בברגגָסֶה נוינצֶן[1], יכולתי ממש לראות את הכעס שלו תלוי באוויר, אף על פי שבאופן טבעי הוא הדחיק אותו כדי שלא יפריע במהלך הטיפול. ואני חושבת שאני," הוסיפה לאחר רגע קל וצחקוק מהיר, "אני היא הבת הנצחית." למעשה היא לא נראתה כמו בתו של אף אחד אלא כסבתא טרחנית, שתלטנית וצוננת.

לילה אחד חלם פול שהוא ואווה שוסלר עצמה עורכים דו-קרב. הקרב היה בין מקל ההליכה שלה ובין הזין שלו ושני הכלים הקישו זה בזה בקול רם ומתכתי כאילו שלא היו עשויים עץ ורקמה שרירית. הוא הכיר אותה מספיק כדי לחשוש מפניה, אך בכל זאת היה נרגש לשהות במחיצתה. לאחר שבילה זמן רב מדי בהצמדת אלקטרודות לעכברים במהלך שיעורי מעבדה בעת לימודיו לתואר שני, ובסיוע לאחד הפרופסורים לנהל מחקר על השפעת סודיום-פנטותל על מתנדבים ממתקן הכליאה רייקר איילנד, הוא היה קצר רוח וניסה להכניס איזושהי משמעות לחייו. הפסיכואנליזה היתה עדיין באופנה, שיגעון חולף בשרשרת ארוכה של שיגעונות חולפים אמריקנים: מחוכים, מדיטציה טראנסצנדנטלית, ריקודי ג'יטרברג, צֵיד מכשפות[2] וכך הלאה, והרעיון לעשות לעצמו אנליזה, ומאוחר יותר לעשות אנליזה לאנשים אחרים, נראה לו כדרך מרתקת לבלות את חייו.

הוא בא מבית טורי פשוט ברובע קווינס, בן לזוג הורים – אב שרברב ואם עקרת בית – אנשים פשוטים, רציניים ואדיבים שבירכו על המזון, כמעט שלא קראו ספרים, היו חסרי מעוף אך בעלי כוונות טובות, אבל כשהיה ילד ושאלותיו תכפו והלכו הם אמרו לו, "אתה חושב יותר מדי." כן. בטח זו הבעיה. הוא חושב יותר מדי! והיה בזה היגיון מסוים, אפילו אם הוא נפגע מן המחשבה הזאת, כאילו שהמוח נמצא שם סתם כפרוסת כבד על המחבת. שנים הרהר בהערה הזאת של הוריו והזכיר אותה לעצמו כך שלעולם לא ישכח את הבעיה שלו ומדוע רוב הזמן הוא חש את עצמו בודד.

כנער פיקח נמשכו אליו בנות דומות שתמיד רצו לשבת לצדו עד אין סוף ליד שולחנות מבהיקים של ספריות וביחד להכין ראשי פרקים לעבודות שאותן יכתבו במשותף. הבנות הללו היו לא-ארוטיות במודע, כמו אדל פליק עם השפה העליונה המוצללת שלה וזרועותיה הפרוותיות, או סוזן מסטרסון שתווי פניה כאילו נדחסו במכוון לתוך ראשה השמן. בנות אחרות היו בלתי נגישות מבחינה מינית כמו מרגרט פיימר, היפהפייה שחורת השיער, שפתרה בראשה בעיות בפיזיקה ובמשך ארבע שנים כתבה "פואמה רבת עלילות על חבורה של יורדי-ים", אבל מסתבר שהיא שמרה את עצמה למען אדם מבריק כמותה שעדיין היה בבחינת נעלם, אבל יום אחד היא תינשא לו.

מדי פעם היה פול מבחין בקבוצה של נערות רעבתניות ופרוצות מסתודדות בקרן רחוב והוא הבין שהן אינן בתולות, וזה הכעיס אותו, שכן לו לא היתה גישה לַנגישות שלהן. תסרוקותיהן היו מנופחות ושדיהן זקורים, מין נס שהוא תוצאת שימוש בבד וחוטי ברזל, וגופיהן, הוא ידע, היו לבנים ולוהטים וחטובים, תוצאה של התעמלות אין-סופית. אבל הן לעולם לא תרצינה בו שכן על אף היותו חתיך, הוא היה מדי זהיר, מדי פיקח, מדי עדין, מדי הכל, וכך הוא נותר לבדו בהמתנה לזמן שבו ישיג את מה שהוא רוצה. הוא היה בטוח שיום אחד זה יקרה; פשוט מאוד, הוא חייב להאמין בזה, אחרת אין כל טעם לחייו. בלילות היה שוכב במיטה ומפנטז על נערות סקסיות ונשים מכל הסוגים: דדניות, קטנות וביישניות, מבוגרות בעלות היסטוריה ארוכה של ניסיון מיני. התכונה היחידה המשותפת לכל רוחות הרפאים הנשיות הללו היתה נכונותן, תשוקתן, רצונן הנואש לקיים עימו יחסי מין, וכתוצאה מזה היה חדרו של פול לפסטיבל אוננות לילי.

מאוחר יותר, בזמן לימודיו לתואר ראשון ואפילו לתואר שני, הוא התחיל למצוא בחורות שישכבו איתו, בחורות שהיו גם נאות וגם חכמות, ואפילו שהסקס היה ללא ספק מרגש והביא לו, למעשה, הקלה עצומה אחרי כל הזמן הזה, אף אחת מהן לא רצתה להיכנס עמוק מדי לעולם המיטה, לנסות דברים שהוא יכול היה רק לדמיין, וגם זאת בקושי, דברים שהוא שאף להפוך למציאות. לא, הנשים הללו רצו רק זיון פשוט, כזה שהן קראו עליה. יכולת לנשקן תחילה, לנגוע בשדיים שלהן, אבל הן ציפו ממך לביצוע מיידי, כאילו כך נכתב בחוברת ההפעלה שהן קראו. הוא לא יכול היה להימנע מתחושת האכזבה שכן הוא רצה להאריך, להעז, להשתמש בפיו, להתהפך, להאריך במעשה האהבה בתחושה של שפע זמן פנוי ותגליות נועזות. פעם אחת, כשניסה להשאיר את האור דלוק בזמן הסקס, הביטה בו סינתיה ברנקאטו, סטודנטית לרפואת שיניים באוניברסיטת ניו יורק, במבט זועם שחשף את הציפוי המבריק של שיניה החדות והמושלמות. איך הוא מעז לרצות לראות אותה בזמן המעשה! כל שרצתה היה צללים וצבעים מעומעמים, ושרק קווי המתאר של גופה יבקיעו מדי פעם מבעד לעלטה.

יום אחד, כאשר פול כבר סיים את לימודיו ועבד במעבדה במשרה חלקית בהצמדת אלקטרודות לעכברים רועדים מפחד, עלה בדעתו שהוא יכול למצוא דרך "לחשוב יותר מדי" באופן מקצועי תוך כדי התבוססות בגובה החזה בנהר המין והמיניות, מקום שעד היום שום אישה לא אפשרה לו להגיע. הוא ילמד להיות פסיכואנליטיקן ויבלה את ימיו בישיבה בכורסא כשהוא מיישם עקרונות פרוידיאניים מסורתיים לגיבוב המילים שיוצא מפיו של האדם ששוכב בסמוך. הוא נהנה מאוד מקריאת התיאורים שנכתבו על ידי פרויד על ייסוריהם של המטופלים שהיו גלויים עתה לעיני כל. כל האנשים מתייסרים אם כי בדרך כלל לא ברמה של איש- הזאב או דורה האומללה על שיעולה, פחדיה, ורעידותיה. אם יתמזל מזלו הוא יפגוש בנקבה מסעירה, פסיכואנליטיקנית-מתמחה, שתרצה לקיים כל מיני סוגים של סקס, בכל מיני תנוחות, אולי אפילו באורות דולקים, ובוודאי מבלי להתבייש. הם יוכלו להיות קולניים, והרפתקניים, ויחלקו ביניהם אותה תחושה של שליחות.

כן אבא ואמא, אני באמת חושב יותר מדי, הוא דמיין את עצמו מתוודה בפני הוריו, אבל זה מה שהחלטתי לעשות בנדון, ובדמיונו היה מבוגר יותר, לבוש חליפת שלושה חלקים וגם שעון-כיס; עכשיו הוא רכש מידה רבה של תחכום וסוף-סוף היה ביכולתו להצדיק את עובדת היותו שקוע במחשבות. בתוך תוכו, ובצורה מבוישת למדי, ידע כי למעשה מעולם באמת לא חשב יותר מדי – הוא רק חושב על עצמו יותר מדי. אבל כפסיכואנליטיקן הוא ילמד להרחיק את עיניו מתוך עפעפיהן ובמקום זאת יתמקד בעולמם הנסתר של אנשים אחרים, בתשוקותיהם ובכישלונותיהם.

עם תחילת התמחותו הגישו לו הוריו מתנה: סדרה של ספרים, כל עבודותיו של זיגמונד פרויד בתחום הפסיכולוגיה, עטופה בנייר תכלת והדפים הפריכים עדיין לא הופרדו. על הכריכה הפנימית של הכרך הראשון כתב אביו, "לבננו, מקור גאוותנו. בחיבה מאמא ואבא". כאשר הגישו לו בביישנות את המתנה בסלון ביתם הוא היה נרגש עד דמעות. מניין ידעו מה לקנות לו? וכיצד ידעו היכן?

במהלך החודשים הראשונים במכון "שוסלר" השתתף פול מלואו בשיעורים, הגיש עבודות והחל לעבור אנליזה אצל אחד המטפלים הבכירים, ד"ר שרמן לונג, שגישתו האבהית והאדיבה היתה כסם משכר למטופליו ממין זכר, אותם גברים פזורי דעת ובלתי מתפשרים, אותם שמאים ועורכי דין בתחום הפטנטים ושרברבים. פול היה מניח את ראשו על המסעד המהוה של ספת הטיפולים בחדרו של לונג ומדבר במרירות רבה על אביו עד כי לאחר שנתיים כאלה לא נותרה בו כל מרירות, אלא רק כמות זעירה של חרטה.

לזה מגיעים כמעט כל הגברים לאחר הטיפול שלהם, הבין פול כשהשווה את רשמיו עם אלה של המועמדים האחרים שלאימתו היו כולם גברים. פעם בשבוע נפגשה כל החבורה לארוחת בוקר בבית הקפה שבפינת שדרות לקסינגטון ורחוב 39, ולקול קרקוש הצלחות והסכו"ם וההזמנות לביצים כאלה או אחרות הם שוחחו על האנליזות שעברו, ועל אבותיהם, ועל חלומותיהם והתקדמותם. אף על פי שהפרטים ומקומות המגורים שלהם היו שונים, היתה זהות בכל הנוגע להיותם בנים של: מעין רצון לקבל יותר משנתנו לך. וזו, כך למד עד כה מניסיונו בחיים, היתה גם החוויה שבלהיות מאהב. מדוע הנשים מסרבות ללכת עד הסוף, לטעום מכל דבר ולנסות כל דבר? ולמה במקרה הגרוע ביותר הן תמיד מהססות? וכך, ארבע פעמים בשבוע, מנה פול בצייתנות את אכזבותיו בפני ד"ר לונג.

"מרי, כן מרי..." אמר פעם לונג כשהוא שקוע במחשבות ומלטף את קצות שפמו לאחר שפול הזכיר חברה לשעבר. "תסלח לי, פול. האם זו אותה אחת שכמעט נחנקה כשניסתה לענג אותך בצורה אוראלית, או זו שלאמהּ יש זאבת?"

השיחות שהיו לו עם המטפל שלו מעולם לא היו מעמיקות דיין – כמו הסקס. מאוחר יותר, לאחר שד"ר לונג שילח אותו לדרכו ותיאר אותו כ"אדם צעיר, מעניין ורב ניגודים שיהיה מטפל מצוין," הוא הבין שכנראה רק הוא רוצה יותר ממה שהיה אפשרי. כמעט כולם מקבלים בהבנה את מגבלות הדו-שיח, של גופים הנעים יחדיו, של היותך בן-תמותה. היה מדכא למצוא את זה בכל מקום, ובכל זאת הוא עמל בפרך גם בפגישותיו עם נשים שלא הביאו אותו לידי סיפוק, ועכשיו גם עם שתי נשים שבאו אליו לאחרונה כדי לקבל טיפול.

אחת מהן היתה לסבית נאה בת-עשרה בשם ריקי לוּקיס שנראתה בת שלושים וחמש, והשנייה ספרנית בת שלושים וחמש בשם מיס פאולר שנראתה בת ששים ודיברה באריכות על כך שהיא חיה בפחד מתמיד מפני שינוי אפשרי בשיטת הקִטלוג. "וכל העבודה הטובה שלי תרד לטמיון," אמרה בקול מלא תוגה, כאילו שזה ממש כבר קרה.

פול, שחשש מפני הפרשנות שנתן לדברים ששמע, שיתף בזה את הממונה עליו, ד"ר מרטי סטנגל. האם הפרשנות מספיק טובה ומספיק מקורית או שמא ממש לא נכונה. העבודה, כנראה כמו כל עבודה אחרת, היתה לפעמים מעניינת ולפעמים משעממת. חייהם הפרטיים של אנשים אחרים יכולים להיות מעוררי עניין, אבל היו פעמים שפול נאלץ להדחיק את הדחף שהיה לו לקום ולהגיד, "מה אמרת לה? הרסת הכל!"

ובכל זאת הוא ניסה ככל יכולתו להיות קשוב ומבין ועקבי; באותם ימים מוקדמים של תחילת דרכו, מעולם לא עלה בדעתו שהוא יהיה אחד מאותם אנשים שיעבור על חוקי הטיפול. אבל זה מה שהוא עשה. ועוד איך עשה.

[1] בגרמנית – רח' ברג מס' 19.

[2] הכינוי הנפוץ בארה"ב לרדיפת אנשים שהזדהו כקומוניסטים בשנות החמישים והשישים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הוצאת ספרית מעריב