אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האוליגרכים - צללים ומחסור / דייוויד א. הופמן


חלק ראשון פרק 1 צללים ומחסור

לפרק המבוא

חזית הזכוכית של תחנת קוּרסקי התנשאה בחום הקיץ מעל ההמונים המיוזעים. אולם תחנת הרכבת היה תיבה ענקית של זכוכית, בטון וחלל; הוא היה חף מעיטורים, מודרני, אפילו אוטופי, ועיצובו אמר קִדמה. איזו קדמה! הנוסעים ועוברי האורח שהשתקפו בזגוגיות החזית היו ערב-רב של רוכלים, פועלים, הולכי בטל וסתם שורדים, שניסו להפיק את המיטב מהחיים ב"סוציאליזם המפותח" בברית המועצות. עוגות? בירה? גלידה? עופות חיים? כל אלה היו שם, פרושים לפני קיר הזכוכית וקצת הלאה, ברחבה הפתוחה שבין התחנה לבין שורות הרכבות הממתינות. מכאן התמשכו פסי רכבת ארוכים אל ערים רחוקות בדרום, לעבר באקוּ, טבּיליסי וחצי האי קְרים. רכבות הנוסעים יצאו מהבירה לעבר כפרים קטנים ובקתות כפריות, הדאצ'ות. ביום קיץ זרמו ההמונים אל מחוץ למוסקבה ברכבות, האֶלֶקטריצ'קות, אל הכפרים של בתי הקיץ, אל עצי התרזה הקרירים.

האוליגרכים דייוויד א. הופמן."האוליגרכים" הוא סיפורם המדהים של שישה גברים צעירים ששינו את מהלך ההיסטוריה הרוסית. הם צצו על חורבות המשטר הקומוניסטי, ובעזרתו, השכילו לפרק את ברית המועצות מנכסיה – בערמה ובעזרת קשרים פוליטיים – ולצבור הון השווה מיליארדים. חלקם לא הסתפקו בהון העצום ובשליטה הבלעדית על הכלכלה ועל אמצעי התקשורת הרוסיים, וביקשו גם להכתיר מנהיגים שישמשו את צרכיהם. במפתיע, רובם הם ממוצא יהודי, והעקבות שהותירו אחריהם מובילים לא אחת גם לישראל. "האוליגרכים" הוא גם סיפורה של ברית המועצות הקורסת, אומה מוכת טראומה, שעם התמוטטות המשטר הישן, מנסה לחתור אל עבר העולם הקפיטליסטי, החופשי. הקפיטליזם האוליגרכי, טוען מחבר הספר דייויד הופמן, אינו היעד הסופי של רוסיה, אך הוא היה צעד בלתי נמנע בדרך לכלכלת שוק חופשי. בסופו של דבר אין קפיטליזם ללא קפיטליסטים; ואלה היו הראשונים.

רוב תחנות הרכבת במוסקבה היו טרמינלים מוזנחים של ייאוש. אנשים ישנו על הרצפה, עיתונים פרושים תחתיהם; אולמות ההמתנה היו אזורי מצוקה, מסריחים משיכורים ומעשן מעופש. אך תחנת קורסקי נבנתה מחדש בשנות השבעים של המאה העשרים והיתה להצהרה אדריכלית המתנשאת מעל המצוקה. זו היתה אנדרטה לשיטה שאהבה לפאר את עצמה באמצעות בטון זוויתי. כמותה היו פזורים ברחבי ברית המועצות דברי שבח רבים לאידיאולוגיה, סימני קריאה ענקיים – לכבוד הישגי המפלגה והעם!

ואולם בעיני רוב האנשים שעברו לידם כבר לא היה באותם מונומנטים סוציאליסטיים שום דבר ראוי לתשומת לב, לא יותר מכפי שיש בפנס רחוב או בעץ. הסגנון האדריכלי נשאר כשהיה – כביר ומרשים – אך המשמעות נעלמה. האמת היתה שהאנשים שנהרו אל תחנת קורסקי וממנה לא שעו עוד לתעמולה המעופשת ולמודרניזם החלול שהציגה השיטה הסובייטית. תהום נפערה בינם לבין המדינה. הם לא האמינו עוד בעתיד קומוניסטי מזהיר. הם ידעו שבה-בעת שהשיטה מכריזה על גדולתה, היא מתנוונת, נרקבת מבפנים. אנשים עשו מחצית מחייהם במאבק להתגבר על המחסור הבסיסי ביותר, להניח את ידיהם על נתח בשר או על זוג נעליים. הם שרדו הודות לכלכלה הענפה השנייה, הלא רשמית – כלכלת הצללים – שבמידה מסוימת שימשה כאמצעי ריכוך כנגד מציאות החיים הקשה.

אירינה מַקארובה הכירה גם את המציאות וגם את השקר. אירינה, מורה צעירה ופיקחית, ששערה השחור מסורק בתלתלים מטופחים עד גובה הכתפיים ולעיניה משקפיים גדולי מסגרת, עשתה את דרכה בקרב ההמון הצפוף שמחוץ לתחנת קורסקי. היא החזיקה בידה של בתה בת הארבע ובידה השנייה אחזה תרמיל אדום תפוח. היה זה יום חם בקיץ של שנת 1985, והיא לא טרחה לתת את דעתה לחזית המודרניסטית של תחנת קורסקי. היא לא נתנה את דעתה להצהרות של ועידת המפלגה ולא לתוכנית החומש או לשידורי הטלוויזיה האבסורדיים על האיכרים המתכוננים באושר לקציר. כל אלה היו מרוחקים כל-כך מהחיים האמיתיים. בבית, במטבח, דיברו לעתים קרובות על המזכיר הכללי החדש, האיש הצעיר הזה, מיכאיל גורבצ'וב. אולם ברגע זה היא לא עצרה להרהר בפוליטיקה או לדאוג לעתיד; דעתה היתה נתונה למים.

אירינה הידקה את אחיזתה ביד בתה הקטנה כשהתקרבו אל הכיכר הקטנה וההומה שמחוץ לתחנת הרכבת. היא התנגדה בנוקשות למשיכה לעבר מכונת השתייה המגושמת, האפורה-כחולה, שגודלה כמקרר חשמלי, עם הצנצנת המגעילה שכולם שתו ממנה. לפני זמן רב התהדרה המכונה בכוס שתייה אמיתית ובפינה קטנה נפרדת שבה אפשר היה לשטוף אותה, להכניס את הקופיקות למכונה ולהתבונן במים הגופריתיים הניגרים. אבל אחר-כך נגנבה הכוס. מישהו שם במקומה צנצנת מיונז ישנה, עם חבל מזוהם קשור לצווארה. כולם שתו מהצנצנת. היא קיוותה נואשות שתצליח לעבור את המכונה מבלי שבתה הקטנה – שתמיד רצתה לשתות – תמשוך אותה אל אותה צנצנת עם חבל מזוהם.

בתוך התחנה היה קריר ואפלולי. היא מצאה את התור לכרטיסים לקוּפּאבנה, כפר קטן של בתי קיץ מחוץ למטרופולין המעיקה של מוסקבה. קופאבנה היה המפלט שלהם, אך לא קל היה להימלט מן העיר. הדבר היה כרוך תמיד במאבק, דחיפות והידחקות, ספסרות קטנה פה ושם, לחטוף מה שאפשר כל עוד אפשר לחטוף. התור לכרטיסים לאלקטריצ'קה לקופאבנה היה המשוכה הראשונה. ילדים בכו, נוסעים נלחצו קדימה. אנשים נצמדו זה אל זה עד כדי כך שאפשר היה להריח את הסבון – אותה חפיסה חומה קרושה שבה השתמשו לכל דבר – לכביסה, לכלים.

אשנבי הכרטיסים היו גבוהים במידה מרשימה. אך איש לא יכול להביט פנימה או החוצה. כל אשנב היה מכוסה תריס דהוי, שירד עד דלת הזזה זעירה בגודל פתח של מאורת ארנבים. הרשויות לא רצו שההמון הזועם יציץ פנימה, לכן סגרו על הפנים המותשים של הנוסעים בתריסים אטומים. דרך חור הארנבים ראתה אירינה את הידיים של הפקיד מהעבר השני, אך לא את פניו. שני כרטיסים לקופאבנה, חמש-עשרה קופיקות כל אחד.

ואז בחזרה אל הדלתות. למרות המרחב של אולם התחנה, עם התקרה הגבוהה וקיר הזכוכית והרחבה הראשית הענקית, בכל הנוגע לאנשים היה הכל מכווץ, כאילו ירדה אליהם יד וחנקה אותם בצווארם. ארבע דלתות ניצבו בכניסה לרציפים, אך שלוש מהן היו סגורות ונעולות, ולכן האנשים נלחצו, דחפו ודחקו כדי לצאת דרך הדלת האחת. אירינה נדחקה החוצה אל השמש הזורחת, אל הרכבות הירוקות הארוכות. ואז, ממש כשפנו אל הרכבות, ראתה: נייר טואלט!

המון אנשים נלחצו כתף אל כתף. האינסטינקט ושנים של הישרדות נכנסו לפעולה. אירינה הבינה מזמן שכדי לשרוד בחיים האלה, אתה חייב לחטוף כל מה שתוכל ברגע שתראה אותו. היא ראתה שמוכרים נייר טואלט מארגז פתוח ולא היססה; היא קנתה עשרים גלילים רק מפני שהם היו שם.

לא היתה לה יד פנויה לשאת בה את נייר הטואלט. על כתף אחת נשאה את התרמיל האדום הכבד, שהיה מלא ספרים וכל מיני חפצים לדאצ'ה. ידה השנייה היתה אחוזה ביד בתה. היא חיטטה בתיקה, מצאה פיסת חבל, השחילה את גלילי נייר הטואלט כמחרוזת, ובלי לחשוב פעמיים ענדה את המחרוזת לצווארה. איש לא ראה בכך משהו חריג; כאלה היו החיים – היא קנתה מה שהזדמן בדרכה. כשרצתה לצאת לקנות עוף, לא הצליחה. עכשיו קנתה נייר טואלט, ובפעם הבאה, כשתרצה נייר טואלט, מן הסתם תשיג עוף.

הן עלו על האלקטריצ'קה. היו שלושה ספסלים עם מושבי עץ מכל צד, והקרונות היו מלאים. אופניים חנו במעבר, כלבים נבחו, עצי פרי ניצבו קשורים בשקי אריג, מזוודות כבדות נערמו על המושבים, ילדים התרוצצו והתפתלו. היה מחניק. חלונות הרכבת העבים היו אטומים ככספות שאצרו בתוכן ריחות של דג מלוח עטוף בנייר, של גבינה ושל עשן סיגריות. הרכבת היטלטלה קדימה.

למרות הקרונות הדחוסים והמחניקים, התיק הכבד שחרץ את אצבעותיה ונייר הטואלט התלוי על צווארה, משהו נפלא רומם את רוחה כאשר החלה הרכבת לנסוע. מועקת מוסקבה חמקה ונסוגה מבעד לחלונות. בזאת חשו כולם, כל הנופשים, הדאצ'ניקי. הם חשו שהם נמלטים, בורחים מפני החיים החונקים שניהלו בעיר לשמורות פרטיות קטנות של אוויר צח.

כשצברה הרכבת מהירות והעיר הלכה והתרחקה, גברה יללתם הצורמת של המנועים החשמליים ואחר-כך התפוגגה. בתי-חרושת ענקיים ומגושמים, שדות של מנופים מחלידים ושלדי בטון של בתים שבנייתם הופסקה חלפו קודרים על-פני החלון. זו היתה תהלוכה של התפוררות.

אירינה היתה שורדת מטבעה ושאפה לעשות כמיטב יכולתה בעולם שפגמיו בוטים כל-כך. היא למדה אנגלית ולימדה בבית-ספר מיוחד, אף שמעולם לא פגשה אדם ששפת אמו אנגלית. בנאמנות היתה מעמידה פנים תמיד, פני מסכה, בפגישות הקומסומול, ארגון הנוער של המפלגה, אף שידעה שכל זה ריק וחסר משמעות. הפצירו בה להיות חברה אמיתית בקומסומול. להטיף את עקרונות בונה הקומסומול! אך היא ידעה שהשיטה חורקת. אירינה היתה בת שלושים כשגורבצ'וב עלה לשלטון. היא ובני דורה התבגרו בתקופה העכורה של ברז'נייב בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים. אלה כונו שנות ההתנוונות, הגוֹדי זאסטוֹיָה. אך הן נקראו גם שנות הסניליוּת – מאראזְם.

הסניליות של הסוציאליזם הסובייטי הטיחה את כישלונו בפניהם בכל יום. לעתים קרובות חלמו לשתות תה מסוים, יקר המציאות, עם תווית צהובה. העלים היו עדינים יותר וחתוכים דק, ובעת החליטה היה הצבע חום אדמדם עשיר. התה הגיע בחבילה צהובה ועליה ציור של פיל. הוא היה אמור להיות תה הודי. אך שרר מחסור נואש באותו תה בחבילות הצהובות. לא ניתן היה למצוא אותו, ואיש לא ידע אם באמת הגיע מהודו. אבל אם איתרת אותו, היית עומד ברצון בתורים ארוכים כדי להשיגו, בכל זמן שהוא.

והיה הבשר המשומר. הפחיות היו חלק ממנות קרב שהצבא נפטר מהן, וכולם ידעו זאת. אך בשר טרי לא היה בנמצא. בפרובינציות התקיימו אנשים במשך שנים בלא שראו בשר טרי בחנויות. המדינה השליכה להם את פחיות הבשר המשומר. אם ראו עשרים פחיות, קנו את כולן בו-במקום. הם אגרו אותן; הם אגרו כל דבר, ליתר ביטחון. בשר משומר על ספגטי היה בבחינת מעדן. אך לא היו גם סוגים רבים של פסטה; זמן רב נדרש כדי לבשל את האטריות העבות, האפרפרות. הם חלמו על התה עם הפיל, על בשר מבושל מפחיות ואולי על ספגטי אמיתי. לפעמים עלה בידם להשיג פסטה טובה יותר, כמו הסוגים העדינים יותר מאיטליה. הם לא יכלו לקנות אותה, אבל הצליחו – במאמץ רב – להשיג אותה. זה היה סיפור חייהם; אף שהפועל "לקנות" קיים בשפה הרוסית, הם העדיפו את הפועל "להשיג" או "לקחת". הם היו אומרים, "לקחתי חצי קילו חמאה." מה שיכולת "להשיג" או "לקחת" לא היה תלוי בכסף כי אם בקשרים, במזל, בגורל.

באופן תיאורטי סיפקה המדינה הסובייטית כמעט הכל – טיפול רפואי, חינוך והשכלה, תחבורה, עבודה. במטה שלה, בניין ענקי אפור במרקס פּרוספֶּקט במרכז מוסקבה, ניהלה סוכנות התכנון המרכזי של המדינה, גוֹספּלאן, את הקצאתו של כל טון פלדה, משלוח של כל בורג, את ניצולו של כל פריט ופריט בכלכלת הניהול הריכוזי. חרושצ'וב נשבע שהקומוניזם ישיג את הקפיטליזם עד 1980. ובכל זאת, באמצע שנות השמונים הדור של אירינה ידע, הרגיש וטעם מדי יום ביומו עד כמה חלולה היתה אותה הבטחה רחוקה. הסוציאליזם הסובייטי סיפק פחות ופחות, והם נאבקו כדי להתקיים באמצעות רשת של ידידים ובעזרת קשרים. הם חיו בחגיגה של מחסור, תמיד דרוכים לציד.

מחסני המדינה לא זרקו שום דבר. הם פשוט מכרו הכל. אירינה ראתה זאת פעמים רבות: עטפו יחד חבילה של הרינג משומר שפג תוקפו ולחם עבש, וחפיסה אחת של התה עם הפיל. ואולי את הפסטה בעטיפה אדומה מהודרת. החבילות האלה נקראו זאקאזי, "הזמנות", וכל בית-ספר, כל מפעל, כל גן ילדים וכל מוסד, הציע אותן לעובדיו, אולי פעם בחודש. לא היתה ברירה: אם רצית ליהנות מהתה ההודי עם הפיל, היה עליך לקחת כל מה שבא איתו: את הלחם העבש, את ההרינג המקולקל.

בני הדור של אירינה חיו את חייהם במחזורים אטיים, ממושכים, של מחסור. ברית המועצות השקיעה בזמן ההוא משאבים אדירים במרוץ החימוש, אך לאזרחיה היו מחרוזות של נייר טואלט ופחיות הרינג שפג תוקפן. בכל שנה דומה היה שהמחסור מחריף. בתחילת שנות השמונים ניתן היה להשיג גבינה, סוג אחד של נקניק, חלב, מרגרינה, סוכר, לחם ומצרכי היסוד. גם כך התלוננו אירינה ובני משפחתה זה באוזני זה שאין שום דבר בחנויות. הם היו אומרים זאת בקול, "אין שום דבר," והתכוונו שהם רוצים פרוסת ירך חזיר, אבל לא היתה ירך חזיר. הם רצו בירה, אבל לא היתה בירה. למרבה הצער, הם לא ידעו מה עומד לקרות; לא עלה על דעתם שבאמת לא יהיה שום דבר.

המחסור קילף את המעטה שסביב הרגשות וחשף את הכאב. אירינה ראתה את האש שניצתה בעיני האנשים כשפתאום הופיעו בחנות שקי קמח. מיד התגודדו חמש מאות איש וכתבו את מקומם בתור – את מספרם – על כפות ידיהם. הזבנית בחלוק לבן גילתה סבלנות כלפי מאה הראשונים. אחר-כך התחילה לנהום. היא שנאה אותם. אנשים היו מתחננים. בבקשה, תני לי שני קילו קמח.

פעם הופיעו על הדלפק פחיות עם חלב מרוכז, מאות פחיות כחולות, מסודרות בקפידה. כעבור שנה לא היה נקניק, רק גבינה וחלב מרוכז. ואז, כעבור עוד שנה, לא היתה גבינה, רק חלב מרוכז. אחר-כך נעלם גם החלב המרוכז!

היה לחם ואולי סוכר, אבל אז נעלם הקמח. המדפים התרוקנו משנה לשנה, ויום אחד התמלאו המדפים – בפחיות של אצות משומרות מהמזרח הרחוק, שסודרו גם הן שורות-שורות בקפידה, כפי שסודרו בעבר פחיות החלב המרוכז. אף שאיש לא היה מסוגל לאכול את האצות, גם הפחיות האלה נעלמו במהרה.

אחר-כך היה מיץ תפוחים. הילדים תמיד היו צמאים למשהו, אבל היה רק מיץ תפוחים, מאיכות ירודה מאוד, ואפילו זה לא היה זמין תמיד. הוא הגיע בצנצנות של שלושה ליטרים ועליהן תוויות מכוערות מודבקות ברשלנות. למיץ היה טעם של מתכת בגלל המכסה. היה צורך בפותחן קופסאות חזק כדי להסיר את המכסה, ולעתים קרובות נשבר בתוך כך צוואר הזכוכית של הצנצנת. ואז היה הכרח לסנן את המיץ דרך גאזה כדי לסלק את רסיסי הזכוכית.

יום אחד טלפנה גיסתה של אירינה וצעקה, "תתלבשי מהר, אירה! על-יד תחנת המטרו סוֹקוֹל זרקו מעילי פרווה לילדים! מהר!" היא השתמשה בפועל "זרקו" אבל התכוונה שיש שם מכירה. גיסתה של אירינה היתה מספר 875 בתור, והיא רשמה את אירינה כמספר 876. הן מיהרו למקום בכל יום, במשך ימים, והתור הלך ופחת. שלוש או ארבע שעות ביום עמדו בתור, בכל יום, ולא נותר זמן לשום דבר אחר. הדבר דלה מהן את כל כוחן. כשהגיע תורן קנתה אירינה כמה מעילי פרווה קטנים ותפרה משניים מהם מעיל לעצמה.

אירינה נזכרת איך בני דורה יצאו מדעתם כשהגיעו מכנסי הג'ינס בשנות השבעים. הבגדים היו חשובים, משום שככל שהיו האנשים עניים, זה היה הדבר היחיד שהבדיל אותם זה מזה. אנשים היו חוסכים מזון מפיהם כדי לקנות משהו נוצץ או אקסטרווגנטי. הם ידעו שלעולם לא יעלה בידם לעבור לדירה אחרת, אך כן יוכלו לקנות משהו שיבליט אותם בקרב ההמון. המשכורת החודשית של אירינה כמורה היתה 110 רובל, אך היא הוציאה 100 רובל על מגפיים לחורף. לא היה די בכך – עדיין לא היה לה מעיל חורף. כאשר התבלו המגפיים היא קנתה מעיל, אך לא היו לה מגפיים. כשהיתה לה חצאית חומה, לא היתה לה חולצה מתאימה; כשלבסוף חסכה די כסף לחולצה, החצאית כבר היתה בלויה. אנשים השתמשו באותו זוג נעליים לכל מטרה.

בתוך ברית המועצות פיתחו הצרכנים טעם מיוחד. הם היו רעבים לסחורות, מושפעים ממה ששמעו ולמדו על המערב. אך ברית המועצות לא ייצרה מוצרי צריכה אופנתיים שיספקו אותם, והג'ינס היה סמל לכל מה שחסר. בתחילה לא אפשרו המתכננים הסובייטים לייבא ג'ינס, ורק מאוחר יותר סיפקו חיקויים זולים למכנסי הג'ינס מהמערב. את מכנסי הג'ינס האמיתיים אפשר היה לקנות מתיירים או מספסרים, או בחנויות מיוחדות שבהן הוציאה העילית הסובייטית את ההקצבות המיוחדות של מטבע קשה. הדור הצעיר – אירינה וחבריה – לבשו מכנסי ג'ינס כשהלכו לתיאטרון, למשרד, לכל מקום, במשך חודשים.

שנות המאראזם הפכו את כולם לרשת אנושית לא רשמית, ענקית, של קשרים וחברים, שהתפרשה ממשפחה למשפחה, מקומת מגורים למקומות העבודה, ממוסקבה לפרובינציות הרחוקות, שרשרת של סְביָאזי, קשרים, שסייעו להם לשרוד כאשר המערכת לא יכלה לספק את צורכיהם. הרשת היתה חלק מהכלכלה השנייה האדירה, מערכת צללים שהתקיימה בצד העולם הרשמי של תוכניות החומש. כלכלת הצללים שגשגה בתעשייה, במסחר הקמעונאי, בשוק השחור ובכל מקום שבו אנשים התאמצו לפצות את עצמם על כישלונות הסוציאליזם הסובייטי. אירינה הכירה קרובת משפחה שהיתה חברה בוועדת קבלה למוסד מסוים, בית-ספר מבוקש מאוד. אנשים נלחמו כדי להתקבל, והקרובה שלה קיבלה טובות הנאה מהפונים. "איפה הייתי משיגה בשר או נקניק או תרופות?" שאלה פעם את אירינה. "איך הייתי מסתדרת בלי הסביאזי שלי? הייתי אפס, חסרת אונים." אם הצטרכת לבקר אצל רופא, היית הולך אליו עם מתנה בכיס מעילך, אולי ארוזה יפה בשקית פלסטיק צבעונית. זה לא היה שוחד, אלא דרך מקובלת של הישרדות. כדי לאשפז את אירינה בבית-חולים טוב כשנולדה בתה, גיסתה באה עם כמה אגרטלי קריסטל וכמה מחרוזות משובצות אבני-חן מלאכותיות בשביל הרופאה הראשית.

כלכלת הצללים קיננה בחיק השיטה הרשמית. מתוך הדחף ליצור "אדם חדש", משוחרר מתאוות בצע ומקנאה, הקדישו הרשויות הסובייטיות מאמץ עצום למחוק כליל את רוח היזמות. השיטה ביקשה לחסל את כל הרכוש הפרטי ולדכא פעילות כלכלית פרטית שמחוץ לשליטת המדינה. האורתודוקסיה הרשמית היתה חמורה ואכזרית: אנשים נכנסו לכלא בשל "פשעים" כלכליים, כמו החוצפה לקנות ולמכור סחורות יקרות המציאות או להקים מפעל מחתרתי קטן. האווירה כולה, שקיבלה חיזוק מעשרות שנים של תעמולה ועונשים, יצרה פולחן של שנאה כלפי מי שעשו כסף בעצמם. הם כונו ספסרים ופושעים. ובכל זאת, האינסטינקט האנושי הבסיסי ליזמות שרד גם באקלים העוין הזה. התשוקה לשרוד, להפיק מהחיים את המיטב, היא שהניעה את כלכלת הצללים. הסופר אנדריי סיניאבסקי, שהיה כלוא שבע שנים במחנה מאסר משום שהוציא את ספריו לאור בחוץ-לארץ, נזכר שבחברה הסובייטית התנהלו כל מיני מבצעים "מהצד", או מחוץ לתחום המדינה, למען רווח אישי. גנבה במפעל או בחווה שיתופית הפכה לדרך חיים; ה"ייצור" המחתרתי שגשג למרות הסיכונים. סיניאבסקי סיפר סיפור יוצא מן הכלל על עובדי חשמלית במוסקבה, שעל אף הסיכונים תיקנו חשמלית ישנה, שכבר נזרקה למגרש הגרוטאות, והחזירו אותה לפעולה. הם השיבו אותה למסלול כמפעל פרטי שלהם. "כלפי חוץ, היא נראתה כמו כל חשמלית של המדינה," סיפר, "אבל בפנים, הנהג והמבקר לא עבדו בשביל המדינה, והקופיקות של הנוסעים לא הלכו לאוצר המדינה. זו היתה יוזמה פרטית בתוך התחבורה העירונית הסוציאליסטית. זמן רב אחרי שהפשע התגלה והפושעים נאסרו, אנשים עדיין סיפרו בעליצות את סיפור החשמלית הפרטית במוסקבה."1

שנים לאחר מכן סיפר לב טימוֹפֵייב, כלכלן שכתב לעתים קרובות על חיי היומיום, איך התפשטה כלכלת הצללים בתוך הכלכלה הרשמית. "פילה בשר של כלכלת הצללים נמכר בחנות שבבעלות המדינה על-ידי סוחר בשר שאנחנו מכירים אישית," אמר. "עץ של כלכלת הצללים גדֵל ביער שבבעלות המדינה. רופא נותן שירות צללים לחולי צללים בבית-חולים שבבעלות המדינה. סחורות צללים מיוצרות בתחומי הייצור החוקי. סחר צללים מתקיים במשרדים של מפעלים רשמיים – הן המוכרים והן הקונים בשוק הצללים תופסים עמדות במנהל הרשמי. אפילו שני משחקי כדורגל – אחד חוקי ואחד משחק צללים – מתקיימים באותה עת באותו מגרש כדורגל." זהו אזכור למשחק רשמי שהתוצאה שלו נקבעה מראש בעולם הצללים תמורת שוחד.2

איש לא חשב שיוכל להסתדר אי-פעם בלא הרשתות הפרטיות שלו. עשרות שנים קודם-לכן נכנסה לשימוש ברוסית המילה בְּלאט, שהביעה את הדינמיקה הבסיסית של כלכלת הצללים. פעם היה למילה גוון שלילי קל, במשמעות של קשרים רחוקים עם גנבים, אך עם הזמן קיבלה משמעות פשוטה ויומיומית שמתארת שימוש בחברים ובקשרים כדי להשיג משהו. בעולם של בלאט ושל סביאזי, למי שישבו בנקודת הוויסות של המחסור, לאנשים כמו הקצב, היה כוח של ממש בחיי היומיום. אף שבאופן רשמי הרשויות הסובייטיות לא התירו את קיומו של הבלאט, האמת היתה שהוא צמח מפני שהשיטה הסוביטית נכשלה – היא יצרה חסכים וצרכים שאנשים מצאו דרך אחרת לספקם.3

אירינה ובני דורה רצו יותר – הרבה יותר – מכפי שיכלה המערכת לספק. ברית המועצות היתה לפעמים כמו תא כלא, שאת קירותיו לא ניתן לפרוץ. הרשויות שלטו בחומרה על הנסיעות לחוץ-לארץ, פיקחו על דואר מבחוץ וסגרו מאחורי מנעול ובריח כְּתבים שהוצאו לאור מעבר לים. אפילו השימוש במכונות שִכפול נאסר. איגור פּרימאקוב, מדען מחשבים, סיפר איך בשנות השבעים, כששידורי הרדיו מהמערב שובשו, היה מתיישב בכיסא המסתובב האהוב עליו, שאִפשר לו תנועה במעגל של 360 מעלות. הוא היה מחזיק על ברכיו רדיו בגלים קצרים ואז מסתובב בשיטתיות בכיסא, מעלה אחת ימינה, שתי מעלות שמאלה, שלוש מעלות ימינה, עד שהצליח לקלוט את הבי-בי-סי או את קול החירות. הוא למד אנגלית מהרדיו. גורם נוסף שמוטט את חומות ברית המועצות היה שירי להקת החיפושיות. בניגוד לאידיאולוגיה ולמיתולוגיה של המדינה הסובייטית, הלהקה הטביעה חותם בל יימחה על הצעירים בני דורה של אירינה, שהעתיקו בשקדנות את בתי השירים ולמדו את האנגלית מילה-מילה.

בתחילת שנות השמונים כבר היתה המערכת חלשה, ואורח החיים בחוץ – כולל סגנון החיים הקפיטליסטי השופע כפי שהוצג בתרבות הפופ האמריקנית – חלחל פנימה במידה הולכת וגוברת. הפריצה הדרמטית ביותר היתה המצאה טכנולוגית: קלטות הווידיאו. כאשר החלו להבריח את מכשירי הווידיאו לברית המועצות בתחילת שנות השמונים, לא ניתן היה לעצור את מבול סרטי הקולנוע, ועם הסרטים באה הצצה חטופה בשפע המערבי, שהשאירה את הצופים מוקסמים. הסרטים הועברו בקלות מיד ליד, ולילה אחר לילה היו צעירים צופים בסרטים מערביים, לפעמים שלושה ברציפות, עד עלות השחר. הם התבוננו בחיים בעבר השני בתשומת לב רבה: הבגדים, המנהגים, הדיבור ומשמעות הכסף והעושר. הם נפעמו כאשר דמות בסרט הוליוודי פתחה כלאחר-יד את המקרר בדירתה: הוא היה מלא תמיד!

פרימאקוב ואשתו, הסוציולוגית מאשה פולקנשטיין, סיפרו לי שנים אחרי-כן איך הם וחבריהם אהבו לשחק במשחק מונופול שמישהו הבריח מספרד. במשך שנה נשארו ערים בלילה ורדפו אחרי הנכסים היקרים ביותר במשחק. העניין לא היה הכסף דווקא, אלא התחושה של קזינו מערבי, של חופש – מונטה קרלו היתה מושא חלומותיהם.4

המציאות היומיומית היתה מאבק עגמומי של הישרדות, בכל דרך אפשרית. פני הכלכלה הריכוזית הסובייטית, העשויים לכאורה מקשה אחת, היו למעשה מלאים סדקים, והם בילו את ימיהם כשהם נדחקים דרך הסדקים הללו. כשהרכבת של אירינה עצרה בקוּפּאבְנה, מיהרו היא ובתה לרדת, חצו את הרציף והלכו לאורך המסילה ולאורך השביל אל הדאצ'ה. קופאבנה היה כפר עני, ובחנות המקומית היו רק סחורות דלות: שומן בקערה ענקית מכוסה זבובים, סבון חום, גלילי בד כותנה, וכן וודקה – אספקה בלתי נדלית של וודקה. אירינה לא טרחה אפילו להציץ פנימה. אחרי שהשאירה את חפציה בדאצ'ה, הלכה דרך חורש עצי תרזה קטן אל עבר חומה מאיימת, מחסום של קורות בטון יצוקות, כה גבוהות עד שלא אפשר היה לראות מעבר להן. ואנשים לא היו אמורים לעבור אותה. החומה היתה הפנים המונוליתיים של המערכת.

מעבר לחומה נמצא בסיס של חיל הים, מוצב צבאי. כינו אותו גוֹרוֹדוֹק, עיירה קטנה. לאירינה לא היה כל מושג מה עשו שם וגם לא היה לה אכפת. היא חיפשה פרצה בחומה. החורים היו נסתמים כמעט באותה מהירות שבה נוצרו. הנה – כן! – הלוחות נפרדו מעט זה מזה. אירינה חמקה דרך הפרצה והלכה ישר לבניין נמוך ליד השער הראשי, "חנות צבאית 28". רשמית נועדה החנות רק לקציני הצי ומשפחותיהם, אולם איש לא שם לב כאשר אירינה הצטרפה לתור המחכים לכרוב ממולא, נקניק וגבינה. היא מצאה עוד חריץ אחד בעולם המטורף של כלכלת המחסור. עוד פעם, עוד ליום אחד, היא מצאה דרך לשרוד.5

מאז שהיה ילד ידע ויטאלי נַיישוּל שהמִספרים דוברים אמת. אביו היה מתמטיקאי שחישב את מסלוליהם של לווייני החלל הסובייטיים. אמו היתה מתמטיקאית גם היא, וכך גם אחותו. ניישול סיים את הפקולטה למתמטיקה באוניברסיטת מוסקבה. זו היתה משפחה מהאינטליגנציה. אביו החזיק במשרה רגישה, סודית ביותר, שעל פרטיה נזהר שלא לדבר בבית, ועם זאת האזין ברדיו לבי-בי-סי ולקול אמריקה. ניישול רצה גם הוא לעבוד כמתמטיקאי והוא נתן אמון במספרים. הוא חש שהם מדברים בהיגיון, אפילו בעוצמה, שאינך יכול לכופף את התשובה לפי רצונך. היתה אמת במתמטיקה, ובמערכת הסובייטית של שנות השבעים היא לא נהרסה בידי האידיאולוגיה. שתיים ועוד שתיים היו ארבע ואפילו המערכת לא יכלה לשנות זאת. או כך זה נראה, לפחות.

ניישול התמנה למשרת חוקר במכון למחקר כלכלי של סוכנות התכנון המרכזי, גוספלאן, המבצר של השיטה הסובייטית. ניישול לא ראה את עצמו כבונה הקומוניזם. הוא רצה להיות מתמטיקאי וקיבל את המשרה בשמחה.

ניישול ישב בלב-לבה של חיה ענקית, ששלטה בחיים הכלכליים של אימפריה שהקצתה משאבים לכל דבר, מדפנות הטיטניום של הצוללת הגרעינית הגדולה בעולם, ה"טייפוּן", שנבנתה במספנות הצפוניות של הצי, ועד ייצור פשוט של שמלות כותנה בעיירת הטקסטיל איבַנובו שבאחת הפרובינציות.

האימפריה היתה עשירה עד להדהים במשאבים, משופעת בגז טבעי ובכמויות עצומות של עץ, פחם ומתכות יקרות. היא גם היתה רחבת ידיים במידה שלא תיאמן, שישית מהשטח היבשתי של כדור הארץ, משתרעת על אחד-עשר אזורי זמן ממזרח למערב ונטועה בשתי יבשות, אירופה ואסיה. מוסרות השלטון בארץ ענקית זאת היו בידי המפלגה הקומוניסטית, במערך היררכי שבראשו הפוליטביורו, תחתיו המזכיר הכללי, הוועד המרכזי ומאות אלפי עסקנים מפלגתיים ברפובליקות, במחוזות, בערים, במפעלים, בתיאטראות, במשרדים בבתי-הספר ובמכונים. למפלגה היתה מערכת כוח-אדם מיוחדת, הנוֹמֶנקלַטוּרה, שבאמצעותה עקבה אחר רשת זו של מינויים, מהעילית במוסקבה ועד מנהל של מפעל מרוחק או יחידת חיל רגלים. כל הדרכים הוליכו בחזרה למוסקבה ולרשויות המרכזיות. אלה, לא זו בלבד שפיקדו על כוח צבאי חובק עולם, לא זו בלבד שניסו לשלוט בספרות, באמנות, בתיאטרון ובתרבות, לא זו בלבד שהטילו מרות על המדעים וניסו למשול באימפריה של אומות לוויין, הן גם ניסו לשלוט מהמרכז, מהמסדרונות ומתוך גיליונות המאזן, בכל החלטה כלכלית חשובה.

ממקום מושבו בגוספלאן החל ויטאלי ניישול לראות שמשהו אינו כשורה. חיוכו הרך של ניישול ושערו השחור הנוקשה הסתירו שמץ של רוח מהפכנית. הוא לא חשף בפומבי את חשדותיו ורגשותיו, כי היה בכך משום סיכון. במקום זה, החל לכתוב בחשאי על מה שראה, והתוצאה היתה ספר יוצא מן הכלל שיצא לאור בסַמיזְדאט (כלומר הוצאה עצמית), בעותקים של נייר פחם ששוליהם מהוהים. הספר נקרא "חיים אחרים", והיה בבחינת מסה עם חזון.

כדי להבין מדוע ספרו של ניישול – שנכתב על השולחן במטבח ביתו בראשית שנות השמונים – היה חשוב כל-כך, יש לחזור לאחור אל קרב רעיוני בעל משמעות מכרעת. הבה נערוך סיור היסטורי קצר בעקבות הקונפליקט הזה, שעמד במרכז הכלכלה הסובייטית והתמוטטותה, לפני שנחזור אל ניישול.

במהפכה התעשייתית של אמצע המאה השמונה-עשרה בבריטניה, האוטומציה ובתי-החרושת הפכו את המשק הכפרי החקלאי למשק עירוני, תעשייתי. קם שחקן חדש וחשוב יותר בתחום הכלכלה, התעשיין, והוא דחק הצדה את השליטה הקודמת של בעלי אדמות וסוחרים. אדם סמית, הכלכלן והפילוסוף הסקוטי, היה נביא העידן החדש הזה. בספרו החשוב "עושר האומות" הסביר סמית בבהירות כי המניע המרכזי שביסוד חיי הכלכלה הוא האינטרס האישי. בקטע המפורסם ביותר בספר כתב: "איננו מצפים מן הקצב, ממבשל השיכר או מהאופה, לספק לנו את מזוננו מתוך נדיבות לבם, אלא מתוך דאגתם לאינטרס האישי שלהם. אנו פונים לא אל אנושיותם כי אם אל אהבתם לעצמם, ואיננו מספרים להם על הצרכים שלנו כי אם על הטובה שתצמח להם." סמית אמר שהפרט "מונהג כאן, כמו במקרים רבים אחרים, על-ידי יד נעלמה, כדי לקדם מטרה שלא היתה חלק מכוונתו."

דברים אלה היו בבחינת צעד ענקי קדימה בחשיבה הכלכלית. סמית העניק הדרת כבוד לאינטרס האישי. מושגים מרכזיים בטיעון של סמית היו סחר חופשי ותחרות. רעיונותיו פותחו מאוחר יותר על-ידי פילוסופים אירופים אחרים, שבחנו את דרכי הפעולה של הקפיטליזם התעשייתי בראשיתו וקבעו מערכת כללים לאופן שבו מתנהל העולם. הם סברו שהיחסים היסודיים בין מעסיק לעובד, או בין קרקע, הון וכוח עבודה אינם משתנים לעולם. אלה נמצאים במצב של איזון. עשויים לחול שינויים באספקת כוח עבודה או הון, לדוגמה, אבל אלו יביאו רק לידי איזון חדש, שהוא יציב בעיקרו.6

קארל מרקס, מהפכן גרמני בלתי נלאה שחי חיים שקטים ומבודדים בלונדון, הציב אתגר עצום לכלכלה הקלאסית ולתיאוריית היציבות. עמיתו במשך שנים רבות, פרידריך אנגלס, אמר שמרקס היה "לפני הכל מהפכן," מפני שהוא ראה את העולם לא כשרוי באיזון אלא כמשתנה תדיר. מרקס האמין שבדיוק כשם שהתעשיינים החדשים, הקפיטליסטים של תקופתו, החליפו את מעמד בעלי הקרקעות השליט, גם הם יעברו מן העולם. השיטה שתיארו הכלכלנים הקלאסיים תגיע לקִצה המרהיב במהפכה של מעמד העובדים. מרקס ראה בקפיטליזם רק שלב מעבר – אם גם נחוץ – והאמין שיהיה עליו "להבשיל" במלואו לפני שיכלה את עצמו בסופו של דבר.7

מרקס ואנגלס נתנו ביטוי מלא לתיאוריה שלהם בספרם "המניפסט הקומוניסטי", שיצא לאור ב-1848, ובו תיארו את העולם כחצוי ל"שני מחנות גדולים העוינים זה את זה," הקפיטליסטים, או הבורגנות, מצד אחד ומעמד העובדים, או הפרולטריון, מהצד השני. מרקס ואנגלס ציינו בצדק שהקפיטליזם שחרר כוחות יצרניים עצומים במשך מאה השנים שחלפו מאז תחילת המהפכה התעשייתית. ואולם הם הכריזו שהקפיטליסטים צמצמו את מהות היחסים בין בני אדם לכלל "אינטרס אישי טהור." הם ראו חנויות קטנות וסוחרים מתקופה מוקדמת יותר הופכים ל"בית-חרושת גדול של הקפיטליסט התעשייתי," בעוד העובדים "משועבדים יום-יום ושעה-שעה על-ידי המכונה" והקפיטליסט עצמו. הם תבעו לחסל את הרכוש הפרטי וניבאו את כיליונה של הבורגנות במהפכה שיחולל מעמד העובדים.

האידיאולוגיה של מרקס היתה לשיטת ממשל ב-1917, כשוולדימיר לנין והבולשביקים תפסו את השלטון ברוסיה. אך לנין וחבורתו המהפכנית לא ירשו ארץ בעלת קפיטליזם מפותח, בשל, מהסוג שצפה מרקס. והם לא נדחפו לשלטון על-ידי מעמד עובדים מנוצל. לנין הצית את המרד והנהיג אותו בארץ שבה התעשייה והקפיטליזם לא התפתחו בצורה מסודרת, שבה הכלכלה היתה חקלאית בעיקרה, ושתושביה לא נטו להתקומם נגד אדוניהם הכלכליים. ההישג של לנין היה ארגון הפיכה צבאית תחת מעטה של מרד פועלים ואיכרים. לנין השתמש בצורה ערמומית ברעבונם של האיכרים לקרקע ככלי משחק, ואולם מאוחר יותר התברר כי המהפכה הבולשביקית היתה מפנה הרה אסון מבחינת האיכרים. לנין לא הצליח להתאפק עד שהקפיטליזם "יבשיל" כפי שניבא מרקס, והאמין שהמהפכה הרוסית תצית מרד סוציאליסטי עולמי. זה לא קרה, אך בשנים שלאחר המהפכה, הבולשביקים הוציאו אל הפועל את גירסתם לכוונתו של מרקס בדרך הפכפכת ואלימה. היתה זו תחילתו של ניסוי להפריך את חוקי הקפיטליזם ולדכא את האינסטינקטים היסודיים של הטבע האנושי, ניסוי שארך שבעים וארבע שנים. הניסוי, עגום והרסני ככל שהיה, נגע בכל האנשים המתוארים בספר הזה, שניסו להוליך את רוסיה בנתיב שונה.

הניסוי עבר נפתולים ותהפוכות. מלחמת האזרחים התאפיינה באנדרלמוסיה, באנרכיה, ובתקופה של צעדים כלכליים חמורים שנודעו כ"קומוניזם מלחמתי". הקלה מסוימת החלה ב-1921, תחת "המדיניות הכלכלית החדשה" של לנין, שגילתה סובלנות כלפי כמה מנגנוני שוק בחקלאות ובמסחר. תקופת הביניים הקצרה הזאת נרמסה תחת שלטונו של יוסף סטלין בסוף שנות העשרים. סטלין החל להטיל על האומה כלכלה ריכוזית. הוא ניסה שוב ושוב להוריד מחירים, במיוחד את מחירי התבואה והתוצרת החקלאית, והתוצאות היו הרסניות. אנשים שקבעו בעצמם את מחירי התוצרת, היזמים הפרטיים, הואשמו ב"ספסרות" פושעת. סטלין פנה בתקיפות נגד האיכרים העצמאיים העיקשים ואילץ אותם להקים חוות שיתופיות. ב-1929 ניסה לחולל "מהפכה מלמעלה" וכפה באכזריות קולקטיביזציה של החקלאות, ובתוך כך יצר מורשת נרחבת של מצוקה אנושית – רעב, מוות ומחסור.

אחד הכלים החשובים ביותר של סטלין היה תכנון מרכזי. הבולשביקים ניסו להיפטר מהכסף, לחסל את הסחר החופשי, להכתיב מחירים – בקיצור, להפר את החוקים הבסיסיים של הקפיטליזם. אך עתה הלכו צעד נוסף, וניסו לשנות את התנהגות המשק כולו. במקום להשאיר הכל לבחירה ולתחרות, לריבוי של עסקות מקריות שנובעות מאינטרס אישי, תפסה המדינה את כל ידיות המכונה הכלכלית באמצעות תכנון מרכזי. היא אימצה תוכניות חומש שהיו מכוונות להכתיב איך יפעל המשק; תוכנית החומש הראשונה אושרה ב-1928. אחרי שנה טובה יחסית, פתאום הוגדרו יעדי התוכנית מחדש כדי שיושגו בארבע שנים בלבד. אחר-כך הציע סטלין לעשות זאת בשלוש שנים. במקום התוכנית המקורית להפיק 35 מיליון טונות פחם במשך התקופה כולה, שונתה התוכנית ל-75 מיליון טונות ואחר-כך ל-95 עד 100 מיליון טונות. "אנחנו בפיגור של חמישים או מאה שנה אחרי המדינות המתקדמות," אמר סטלין ב-1931. "עלינו לסגור את הפער הזה בעשר שנים. אם לא נעשה זאת, ניפול."8

כל התנגדות דוכאה על-ידי פחד, והתכנון המרכזי הוסיף להתקיים, בלוויית אגדות בדבר כושר יצרני על-אנושי. בספטמבר 1935, פועל מכרות בשם אלכסיי סְטאחאנוב השיג לכאורה תפוקה גבוהה פי ארבעה-עשר מהמכסה המתוכננת והוכתר על-ידי המפלגה כגיבור; מתוך ההישג הזה נולדה התנועה הסטאחאנובית, סמל אידיאליסטי של החברה החדשה בהתהוותה.

המודל של סטלין קידם את ברית המועצות לעידן התעשייתי והשיג במשך קצת יותר מעשר שנים מה שארצות אחרות השיגו במשך למעלה ממאה שנה. בתי-חרושת ענקיים צצו בשממה; מעבר להרי אוּראל, במַגניטוֹגוֹרסק, נבנה מפעל פלדה אדיר שבסופו של דבר ייצר כמות פלדה רבה יותר מאשר בקנדה כולה. סטלין הפך ארץ מפגרת למעצמה תעשייתית חשובה במחיר אנושי אדיר, שכן מיליונים נשלחו למחנות מאסר, ביניהם מנהלים, מהנדסים, טכנאים ומתכננים מוכשרים. בכל מקום, כך הוסבר, ישנם מרגלים, הורסים ומחבלים. התיעוש הגובר שאב כוח עבודה מהכפרים לערים, והביא לידי מצוקה וצפיפות-יתר. המודל הסטליניסטי של תכנון מרכזי, שהעמיד בראש את התעשייה הכבדה והחימוש, סייע לברית המועצות במלחמת העולם השנייה ומאוחר יותר הורחב כדי לקיים את מכונת המלחמה הענקית בתקופת המלחמה הקרה. למעשה, כל שאר רכיבי המשק היו משניים, במיוחד הצרכנים.

עד שנות השבעים, תקופת שלטונו של ברז'נייב, הפכה ברית המועצות למעצמה עולמית, ובכל זאת לא ניתן היה לבצע שוב זינוק כלכלי עצום כפי שביצע סטלין. דרישותיה של כלכלה מורכבת יותר הקשו במיוחד להכתיב תוכניות מלמעלה. שני ניסיונות לבצע רפורמה – אחד שנעשה בידי ניקיטה חרושצ'וב בסוף שנות החמישים, והשני תחת שלטונו של אלכסיי קוסיגין באמצע שנות השישים – נכשלו. המדינה המשיכה להדק את אחיזתה ברכוש, במחירים ובמסחר; אף אחד מהניסיונות להפיח חיים בשיטה לא צלח. האמרת מחירי הנפט בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים ריככה את הנפילה בכך שסיפקה לברית המועצות הכנסות מהמאגרים העצומים שלה. ואולם המערב החל במהפכה תעשייתית חדשה עם טכנולוגיה מתוחכמת, היי-טק. ברית המועצות נכנסה לשנות הדמדומים של הניסוי הסוציאליסטי.

עכשיו נחזור אל נַיישוּל, המתמטיקאי שישב בגוספלאן, לב המנגנון של התכנון המרכזי. בתחילת שנות השמונים הגיע ניישול מעמדתו בתוך גוספלאן להכרה עמוקה: השיטה חולה. לכאורה, ידע, המפלגה הקומוניסטית מציבה מטרות ושולחת הוראות, שמועברות למטה דרך גוספלאן אל זרועות הממשל, משרדי הממשלה, המפעלים. אבל המציאות שהיה עד לה היתה שונה לחלוטין. יום אחד נסע הממונה על ניישול לקרמלין, וכשחזר לגוספלאן סיפר סיפור מדהים על מה שזה עתה ראה. ראש הממשלה אמר לשר לענייני מחצבים שברית המועצות חייבת לייצר סוג חדש של פלדה בלוחות דקים. זו היתה פקודה מלמעלה, מהמפלגה, והיא נכתבה בקווים המנחים של המפלגה לתוכנית החומש. השר לענייני מחצבים אמר מיד, "לא." אבל אחר-כך הוסיף, "אם לא תתנו לי את המשאבים לבנות מפעלים ובתי-חרושת חדשים, אנחנו לא נעשה את זה!" הממונה על ניישול נד בראשו בהשתאות, מפני שחשב שהשר עומד להיזרק החוצה. יפטרו אותו. יירו בו. אבל לא. דבר לא קרה. זו היתה הצצה חטופה אל אופן הפעולה של השיטה, והשיטה היתה חולה.

בתוך מה שהיה ידוע רשמית ככלכלה עם ניהול ריכוזי התנהל מצעד מסובך של מטרות תשומה ותפוקה, יעדים ומכסות, מאזנים ואמצעי בקרה, שעלו וירדו בסולם הדרגות אצל בעלי הסמכות. בשנות השבעים כבר היתה טיילת התכנון בבחינת סוּפה משתוללת של ניירת, מסובכת עד כדי סיוט. רק תוכניות האספקה והחלוקה של מוצרי תעשייה שחיברו בגוספלאן מילאו שבעים כרכים, כשנים-עשר אלף עמודים שעסקו בכשלושים אלף מצרכים. המתמטיקאים של גוספלאן עבדו בפרך על המודלים שלהם, אבל לאחר זמן-מה הזדעזע ניישול כשראה שהממונים עליו לקחו את עבודתו המתמטית ופשוט שינו את תוצאות החישובים כדי שיתאימו לכל יעד שרצו או שנזקקו לו באותו יום.

את ניישול פקדה הארה פתאומית. השיטה כבר אינה נשלטת מגבוה. אין דיקטטור! במקום זאת הפכה מערכת התכנון הביורוקרטית כולה ליריד פרוע ומוזר שאין לו סוף. במרכזה לא עמדו פקודות תקיפות כי אם מיקוח. מלמטה, מנהלי בתי-החרושת הציגו תביעות למשרדי הממשלה, ואלה הציגו דרישות למתכננים המרכזיים; כל הדחיפות והמשיכות עלו במעלה הסולם ואחר-כך התגלגלו בחזרה למטה בצורת מבול של החלטות שאף פעם לא תאמו את הדרישות הראשוניות. אם התקבלה החלטה לקחת ממפעל אחד ולתת לאחר, המפסיד לא קיבל את הדין והחל לעסוק בשתדלנות אצל אחרים כדי להשיג מה שרצה, לפעמים לא במעלה הסולם כי אם מהצד, ממפעלים אחרים. השחקנים הראשיים בעסקות הללו היו לעתים קרובות לא המתכננים המרכזיים, כי אם מנהלי המפעלים, שצברו כוח הולך ורב ככל שנחלשה השיטה; כולם, לא רק המפעלים, היו עסוקים ברשת סבוכה ופרועה של דרישות, מתן הרשאות, מצבורים חשאיים, סחר חליפין וגרעונות. נבצר ממערכת התכנון לעקוב אחר כל אלה, ועוד פחות מכך, לשלוט בנעשה.

ניישול נהנה לספר על מנהל אחד, חבר המפלגה הקומוניסטית במחוז מרוחק. במוסקבה חשבו שהוא עסוק בבניין הסוציאליזם. ואולם, סיפר המנהל לניישול, "העסק שלי, במחצית הראשונה של היום, זה להחליף עופות מהמחוז שלי תמורת ביצים שמגיעות ממחוז אחר." פירוש הגידול בעסקות הצדדיות האלה היה, ששליטת גוספלאן בכלכלה הלכה ופחתה. בשנות העשרים נולד התכנון המרכזי כדי לתפוס את ידיות השליטה בכלכלה ולטלטל אותן בכוח; עכשיו טולטלו הידיות הלוך ושוב ללא תוצאה. סובבו את ההגה, אהב ניישול לומר, ולא קרה דבר.

ניישול הגיע למסקנה כי באופן מפתיע חדרו לתוך השיטה מזהמים המאפיינים את הרעיון הכביר היחיד שמרקס ולנין ניסו לקבור: הקפיטליזם. גוספלאן נראתה פחות כמו מקדש התקוות של מרקס לגן עדן אוטופי לפועלים, ויותר כבורסה של סחר חליפין גולמי. בבורסה זו נסחרו מטבעות מסוגים שונים, כולל עצם החומר שממנו בנוי מנגנון המדינה – כמו "אישורים" ביורוקרטיים או הרשאות. כל דבר בעל ערך בהיררכיה של החיים הסובייטיים היה בר-חליפין: מעמד, כוח, חוקים והזכות להפר חוקים. ניישול גילה שאפילו הכלכלה הריכוזית הרשמית פועלת על-פי עקרונות כלכלת הצללים – העולם הרשמי היה זרוע בְּלאט וסְביאזי. בעיני ניישול נראתה הכלכלה דומה לשוּק יותר מכפי שמישהו היה מוכן להודות. ניישול הגיע למסקנה שהסוציאליזם הסובייטי מתנוון לאטו בייסורים, מפני ששני הציוויים הגדולים של ימי סטלין, המהפכה והמלחמה, נעלמו מזמן מהמערכת.9

ויותר מכך, ניישול ראה שאין כל נשיאה באחריות. מנהלי מפעלים התייחסו ליעדי הייצור ברצינות, אבל אם ייצרו מוצר ירוד באיכותו או לא נחוץ, השיטה לא הטילה עליהם כל עונש והם לא הפסיקו לעבוד. כל עוד המוצר נכלל בתוכנית, המדינה סיפקה להם סובסידיות לשנה הבאה. ניישול הסיק שהמדינה הטוטליטרית לתפארת היא למעשה חלשה למדי.

החולשה הזאת ניכרה בחיפוי הסטטיסטי שהרגיז כל-כך את ניישול. למעשה, כל השנתונים הסטטיסטיים, המאמרים, וחומר נוסף שנמסר על-ידי הרשויות כדי שיפורסם בציבור, עברו סינון ושינויים כדי לסלק מהם כל מידע שלילי.10 ברוב ארצות מערב אירופה תוחלת החיים הוסיפה לעלות, אולם בברית המועצות, בתקופת ההתנוונות, היא נשארה יציבה, עוד סימן לכך שהמערכת בצרות. מה עשו המנהלים? קבעו שהנתונים בדבר תוחלת החיים הם סודיים ביותר. הדמוגרפים הונחו לעבוד על-פי "מודלים תיאורטיים" ונמנעה מהם הגישה לנתונים האמיתיים על האוכלוסייה.11

ההתגמשות החצופה ביותר היתה אולי סדרה של חישובים מתמטיים על היצע וביקוש בשוק הסובייטי – ה"איזוּנים". בשיטה של כלכלת שוק קלאסית, היצע וביקוש מתאזנים על-ידי תמחור חופשי: עודף היצע מוריד את המחירים, ועודף ביקוש מעלה אותם. ואולם המתכננים הסובייטים ניסו להפר את החוקים היסודיים האלה ולהכתיב היצע, ביקוש ומחירים. הם החליטו על ייצורן של עשרת אלפים מכוניות, הם שהחליטו כמה ברזל, פלדה וגומי יש להקצות כדי ליצרן, והם שקבעו את המחיר הסופי לכל מכונית. המחיר היה נמוך עד גיחוך, מסובסד על-ידי המדינה בלי כל יחס לעלויות האמיתיות של הייצור. התוצאה היתה שההיצע לעולם לא הדביק את הביקוש. יתרה מזאת, כיוון שהיוזמה האישית חוסלה, לפועלים לא היה כל תמריץ לעשות עבודה טובה; המכוניות היו מאיכות ירודה ולעתים קרובות חסרו בהן חלקים כבר כשירדו מקו הייצור. החלקים האלה נגנבו. התוצאה היתה מחסור – "דפיציט" – והמתנה של עשר שנים למכונית חדשה. האיזונים הפכו לחוסר איזון וגרמו למערכת כולה לקרטע.

בשנות השמונים פעלו בעומקה של המערכת הכלכלית הסובייטית כוחות שיצאו מכלל שליטה, כמו לוחות טקטונים ענקיים מתחת לקרום כדור הארץ. חוסר האיזון היה בלתי נתפש. האנרגיה היתה זולה והתבזבזה ללא צורך, מחיר טונה של נפט היה כמחיר חפיסה בודדת של סיגריות מרלבורו, שהדרישה להן היתה עצומה. למרבה האירוניה, בגוספלאן המשיכה השיטה היגעה בשֶלה. ניישול ראה לחרדתו שה"איזונים" הלאומיים האדירים, שקודם לכן חושבו פעם בשנה, נערכו מחדש ולעתים תכופות יותר – וביתר קדחתנות.

ניישול הגיע למסקנה שהשיטה הסובייטית מצויה במשבר קטלני. אך נבצר ממנו לצאת לרחוב ולצעוק זאת, שהרי מדובר בתחילת שנות השמונים. במקום זאת התכנס בתוך החלל הפרטי שלו, המטבח, עם שני חברים מגוספלאן. בשנת 1981 נפגשו בדרך-כלל פעם בשבוע במטבח שלו כדי לדבר – רק הם לבדם – על מה שהשתבש. ניישול החל להעלות על הכתב בחשאי את רעיונותיו. חבריו אמרו לו שייזהר – שהוא עלול להיאסר. אולם ניישול לא הפסיק. רעיונותיו, שהיו יוצאים מן הכלל לזמנם, זרמו לדפי הספר שיצא בהוצאה עצמית.

"אם דבר לא ישתנה," כתב לקוראיו, "אתם וילדיכם תמשיכו להתרוצץ בין החנויות, ללבוש בגדים דהויים ולנעול נעליים קרועות, לחכות עשר שנים בתור לדירה, לקלל את הטלוויזיה או המקרר המקולקלים, לחיות ולעבוד באי-סדר הולך ומתנוון." ניישול המשיך וקרא לשינוי כה עמוק שעדיין לא העז להשמיעו בפומבי: הוא רצה ליצור כלכלת שוק עם רכוש פרטי. הוא רצה לתגמל אינטרס אישי ותחרות. הוא הציע לקוראיו תיאור מרחיק ראות של האפשרות לחלק את הרכוש בברית המועצות למיליוני אנשים – רכוש פרטי – אך את שתי המילים האלה עדיין אסור היה להעלות על דל השפתיים כשניישול העז לכתוב אותן. הוא הבטיח פיסת גן עדן שיושג כתוצאה מהפרטת הרכוש הציבורי העצום של ברית המועצות. "איזה מפעל תרצה להחזיק בבעלותך?" שאל בספר. "איזו חנות? מזון? ספרים? בגדים? מקלטי רדיו? סופרמרקט?" השכר יוכפל, הבטיח; חנויות ובתי-קפה חדשים יאירו את חיי האנשים והם ייהנו מחיים בלא תורים. ולא רק זאת, "החלון לאירופה" שחזה פטר הגדול ייפתח שוב והם יוכלו לנסוע בעולם ולפגוש זרים.

אחר-כך שינה ניישול את נימת דבריו. אולי ירצה הקורא, הציע, לצאת להפסקה קלה מתיאור "החיים בגן עדן" וללכת לקניות. "אתה נכנס לחנות מזון רק כדי לגלות שעדיין אין חלב, בשר אין כבר זמן רב, כוסמת אין אף פעם. יש לחם, אבל גם הוא עומד לאזול."

"רצית לקנות שמלת קיץ לאשתך. אין שמלות יפות למכירה," כתב. "מדוע?"

תשובתו מתארת בצורה חיה איך הפכה השיטה הסובייטית לסבך שלא ניתן להתירו. הוא כתב, "מנהל חנות הבגדים מודאג כשנודע לו שאין שמלות קיץ יפות והוא פונה למפעל לבגדים. מנהל המפעל לבגדים מתחלחל. 'השארתי את הנשים שלנו בלי שמלות קיץ?' מיד יוצאת פקודה לתפור שמלות קיץ בעיצוב חדש, מבדים צבעוניים. אבל אין בד בנמצא, לכן מטלפן המנהל למפעל הטקסטיל. משנודע במפעל שיש מחסור בשמלות יפות לנשים, יוצאת מיד פקודה [לעבד] כותנה משובחת בשטחים הנרחבים של אסיה המרכזית, וצבע משופר מיוצר בתעשייה הכימית הסובייטית העצומה. כאשר נודע למנהל המפעל לצבע שנשותינו היקרות עירומות, הוא מתחיל לייצר צבעים חדשים, ולשם כך הוא מבקש מוצרי נפט שונים וציוד."

ניישול מציין שכדי למלא מחסור בתחום מסוים, נוצר מחסור בתחום אחר. "קודם כל, המפעל לבגדים, בכך שהוא מקשט את השמלות בכמה תפרים נוספים, מייצר פחות סוגים אחרים של מוצרים... של מצנחים, למשל, מה שמוביל לעיכוב באספקה לכוחות המזוינים. במפעל אחר, לטקסטיל, הדאגה לנשים מביאה לידי ייצור מופחת של מסנני בד, וכתוצאה מכך נוצרו סתימות באיזה ענף תעשייה קטן. המפעל הכימי, שנסחף בייצור צבע אדום לשמלות קיץ... לא שלח מספיק צבע אדום לתעשיית הפלסטיק, לכן מפעל קטן שייצר כפתורי אזעקה אדומים החל לייצר אותם בצבע ירוק..."

כתב היד הסודי של ניישול אִפשר הצצה לתוך השיטה הכלכלית הסובייטית הסבוכה, המתנוונת. עד שסיים את כתיבת "חיים אחרים" ב-1985, הצרות של השיטה היו גדולות אף מכפי ששיער. הצמיחה הכלכלית נעצרה, אלכוהוליזם, גנבה ואדישות עובדים רווחו בכל; בתי-חרושת ומפעלים הידרדרו מהפסד להפסד; המחירים נקבעו באופן שרירותי ונשארו מנותקים לגמרי מהמציאות.

ניישול לא ידע זאת אז, אבל בתוך זמן קצר יהיו חיים אחרים, ולא יהיו אלה חיים בסוציאליזם הסובייטי. הניסוי האוטופי עמד להגיע לקצו. כפי שנראה בששת הפרקים הבאים, כלכלת המחסור והצללים, התוהו ובוהו שיצר התכנון המרכזי והאינטרס האישי ככוח מניע הם שהולידו את הקפיטליזם החדש – ואת האוליגרכים של רוסיה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הוצאת ספרית מעריב