אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לך לעזה / שי להב


פרק 5: צ'יטי צ'יטי בנג בנג

עכשיו גם גילרון משלשל. לא ייאמן. "הוא עושה את עצמו, המניאק, כדי לרדת מהמצבה," לוחש לי פרנק, אבל השואו של גילרון, בלי ספק, משכנע במיוחד. הוא יוצא מהאוהל בריצה בתדירות של פעם בחמש דקות, חוזר חיוור ומזיע, ואוגר ליד המיטה סטוקים של נייר טואלט למקרה חירום. והמקרה מתרחש מדי כמה רגעים.

רק זה היה חסר לנו. ביומיים האחרונים חצי מחיילי המחלקה חטפו קלקול קיבה, וכרגע הם סרוחים מסריחים במיטות. הפיקוד אמנם הסכים להפחית את מינון הסיורים שלנו בשטח, אבל עדיין צריך לספק שמירת מאהל ולהוציא פטרול למחנה הפליטים חאן יונס בכל בוקר. התוצאה היא שכל מי שניחן בקיבה בריאה נמצא בפעילות מתמדת - או בש"ג או בסמטאות.

אני חושד שהחמין של שבת בצהרים גרם לקטסטרופה, פרנק מאשים דווקא את הדייסה של הבוקר, אבל זה לא ממש משנה: ביום ראשון, בסביבות השעה ארבע, אנחנו חווים אחר צהרים של פורענות.

בנאגלה הבאה של גילרון, איתי מאבד סבלנות. "בסדר, בסדר," הוא מקדם את פני השב מהשירותים. "הבנו ת'קטע כבר אחרי הפעם הראשונה. אתה יכול להישאר במיטה, אדון גילרון, מחקנו אותך מהרשימת שמירה."

"אני גמור, כרמלי," גילרון אוחז בבטנו ומעווה את פניו. "בחיים לא היה לי דבר כזה. אני מרגיש זוועה."

"גילרון, עברו חמש דקות!" מכריז יוחנן, החובש המחלקתי שלנו, אחרי רגע. "פספסת קפיצה לשירותים."

"אתם על הזין שלי," פולט המשלשל אנחה ומתפתל במיטה.

אבל יוחנן לא מרפה. "ידעתי, ידעתי כבר היום בבוקר, בסיור, שפתאום תהיה לנו חולה. ראיתי בדיוק איך אתה מכין את השטח. כשעברנו ליד המסגד ורצנו אחרי הבחור ההוא, בסוף הריצה הסתכלת מסביב, כדי לוודא שכולם שומעים, והתלוננת על הבטן שלך. מה אתה חושב, שאנחנו לא קולטים אותך?"

"היא באמת כאבה לי!", גילרון כמעט מתחנן. "ועובדה, תראה מה נהיה ממני בסוף!"

"בסדר, בסדר," מסכם איתי. "חרטת עוד תחמון על הקת. העיקר שאתה מבסוט."

אור מציף לפתע את האוהל. דודו, שירד משמירה, מסיט את יריעת הכניסה לאוהל ונכנס בסערה. "תחזור, תחזור לעמדה," צוחק איתי.

"מה קרה?" נבהל דודו.

"אתה לא תאמין מי נהיה לנו חולה פתאום," מכריז יוחנן.

"מי..." דודו סוקר את האוהל בחשדנות. "הגילרונייה?"

"סתום ת'פה שלך, קוף!"

כנראה שגילרון באמת חולה, אחרת קשה להסביר את היציאה האחרונה. אזכור המלה "קוף" סמוך לשמו של דודו מקביל לזעקת "צ'חצ'חים!" בעיצומה של עצרת בחירות של הליכוד.

"למי קראת קוף, יא חת'כת נאצי!" גבות הענק של דודו מנתרות מעלה, מאיימות להיתלש ממקומן.

תכול העיניים, מצדו, מאבד את זה לגמרי. "תאמין לי," הוא צועק, "אם אתה מסתובב על אזרחי בחאן-יונס, כולם בטוחים שאתה דור עשירי ברצועה."

לדודו זה מספיק. הוא אוחז בקצה מיטתו של גילרון, מנער אותו ממנה ומזנק עליו בסגנון חופשי. "מל-ח-מה! מל-ח-מה!" האוהל ניעור לחיים בצעקות רמות. רגע לפני שדודו פוגע בסיכויי ההתרבות של גילרון, נשמעת צפירת רכב מכיוון שביל החול המוליך אל המאהל. שני הנצים קופאים במקומם, ויוחנן, שפורץ ראשון החוצה, מכריז בהתלהבות: "הזלצרית הגיעה!"

עצם השימוש בלשון נקבה מפיח רוח חיים במאהל. חולים, משלשלים ותשושים כרוניים, כולם קמים על רגליהם ונעים לעבר היציאה מהאוהל כדי לחזות באור. והאור מסנוור. הזלצרית היא רינת, בת גרעין שלנו, שיוצאת מתוך חיפושית צהובה ומתקרבת אלינו משל היתה בו דרק העולה מבין גלי הים. מכנסי הג'ינס הקצרצרים שלה חושפים ירכיים חטובות ושזופות להפליא, וחולצת הטריקו האדומה וההדוקה מבליטה צמד פטמות זקורות לתפארה. המלה "גאולה" מרוחה על כל בשרה המתוק, אבל רינת באה לגאול רק חייל אחד: עידו זלצר, בחור מאוס שהזיווג הלא הולם שלו רק מגביר את חוסר האהדה כלפיו.

"היי בנים," הזלצרית נעמדת סמוך לפתח האוהל בחיוך רחב, מודעת היטב לכוח המשיכה שלה. "אוףףף, מסריח פה. תאווררו את האוהל לפעמים. עידודי, אתה בא?"

זלצר, שמתפקד כבר 24 שעות על תקן צמח במצב ריקבון מתקדם, קם מרבצו, פוסע לעברה ומדביק לה צרפתית שכואבת לנו יותר מכל בלוק שחטפנו בחאן-יונס. "ביי, חבר'ה," מפטירה רינת בחיוך מתגרה של מישהי שעומדת ליהנות מסקס סוער ויודעת שמאהל שלם היה רוצה לחלוק איתה כנף בחיפושית. "אל תעייפי אותו יותר מדי," איתי מתעשת ראשון, "הוא צריך לעלות לשמירה עוד שעתיים."

הם פוסעים חבוקים לכיוון הרכב וכולנו בולעים אותם בעיניים. "מה היא מוצאת בו, בדביל הזה?" גילרון הופך לווייס-אובר של מחלקה שלמה.

"ראית פעם את זלצר ג'וניור?" אני מפרשן. "מגדל שלום? תוסיף עוד אנטנה על הגג."

"יאללה, שייסעו מפה כבר. מה הם צריכים להזדיין לנו מול העיניים," רוטן איתי.

"לאן 'תה רוצה שהם ייסעו בדיוק?" עונה פרנק, שמתפקד על תקן מפקד כיוון שהסמל שלנו נעדר. "הרי אסור לזלצר לצאת מהמאהל, גם ככה אנחנו הרבה מתחת למצבה, אז הרשיתי לה לחנות ליד הש"ג."

"'תה לא מפחד שמישהו יראה שהכנסת רכב פרטי?" אני תוהה.

"מי יבוא לפה?" פרנק צוחק. "מאהל מחלקתי מצ'וקמק בצומת מען. קוויקי קטן, והיא כבר לא פה."

"בקיצור, אתה מכשיר את הקרקע לביקור של החברה ש'ך," אומר איתי.

"שתוק, שתוק כבר," פרנק מתרגז. "לא רוצה לראות מה קורה באוטו? אל תסתכל. זה שאתה מיוחם, זו כבר בעיה שלך."

"ראיתם איזה פטמות יש לה, לשרשוחה הזו?" דודו מחזיר את הדיון לדרך המלך. "הייתי תוקע אותה בדיוק פה, על הדיונה. לא ככה, גילרון?" הוא נעמד לצד האויב וטופח על כתפו בעוצמה. "אז מה, חולים?"

שעה אחר כך, האוהל כבר שב לשגרת שביזות קשה. אפילו דיווחי התצפיתנים, שמעבירים מהחזית מידע לוהט על ביצועיהם של בולמי הזעזועים מתוצרת גרמניה, כבר לא מצליחים לרגש. יוחנן, התצפיתן הראשי, ניצב בראש הדיונה שעליה עומד האוהל, ומשקיף על החיפושית החונה למרגלותיה. "בוא'נה, משלשל או לא," הוא מעדכן בהתרגשות, "הזלצר הזה סוס פרא. האוטו רועד כמו משוגע!"

"די, די כבר, תנו לישון," צועק איתי, מתוסכל בעליל.

"זה לא הוא, זאת היא," דודו מוסיף עוד קיסם למדורה. "הבחורה הזאת תמיד נראתה לי חמה אש."

"שתוק כבר, דודו!" מתחמם איתי, אבל דודו מתעלם: "בטח זלצר שוכב על הגב ובוכה, 'די, רינתי, כואב לי,' אבל היא רוכבת עליו כמו משוגעת. 'עוד, עידולי, עוד! תן לי את הקרם בוואריה המתוק שלך! מלא אותי בסילוני תשוקה חסרי גבולות! הפצץ אותי בזרנוקי חשק רבי עוצמה! תקע אותי, עידו, תקע אותי כמו ש..."

"טוב, די!!!" זועק איתי, לוקח נשק ואפוד ויוצא מהאוהל במרוצה.

"'סתכל על החבר הדפוק שלך," פרנק, הרובץ במיטה הצמודה אלי, מצביע על חלון האוהל, שדרכו נשקף איתי פושט את מדיו על פסגת הדיונה. עירום כביום היוולדו, הוא עוטה את האפוד, אוחז בנשק, ופוצח בתרגיל פרט מאולתר, תוך צעקות, "אש-אש, אני מדלג!"

"אש-אש, הם מדלגים," צוחק דודו למראה שקי האשכים שלו, הנזרקים לכל עבר.

יוחנן, שכבר נמצא על ראש הדיונה מתוקף תפקידו כתצפיתן, מחרה מחזיק אחריו וחושף צמד מדלגים משל עצמו. תוך כמה שניות יוצאים מהאוהל שני לוחמים נוספים. תרגיל הפרט הנודיסטי של החלילן מצומת מען הופך במהירות לתרגיל חוליה, ובסופו של דבר מסתערים תשעה חיילים עירומים על הדיונה. העשירי כבר לא יכול להתאפק, ופורץ בשעטה מתוך האוהל אגב התפשטות מהירה. "נתקלנו מימין! מצמצם לכיוון המטרות!" מישהו שאני לא מכיר שואג מתוכי. "חותר לקראת מגע!" הוא ממשיך. דווקא נחמד, המישהו הזה. חופשי, משוחרר, לא חושב אפילו לרגע על הכרס המשתפלת. על הישבן הרוטט. על "מה יגידו".

"כססאמק העולם," איתי, באמוק מוחלט, מזנק על הדיונה כמו שוער מנוסה ומתרומם מיד לזינוק נוסף. "כססאמק הערבים! כססאמק היהודים! כססאמק כל האינתיפאדה המחורבנת הזו!"

"מוות לטבחים! מוות לטבחים," יוחנן שב לאירועי השעה, ומדביק את כולנו בקריאות. אפילו גילרון, האיש והמחשב, דופק גלגלונים על החול בעירום מלא. איזה טעם מתוק יש לפורקן. לחוסר המחשבה.

"שו-שו-שולמית," בורלא החדש מוסיף לבעור בקרבי, "הפועל ללאומית!" עכשיו אני רואה אותה, את המוגלה הסמיכה שאנחנו צוברים יום-יום, לילה-לילה, מתנקזת אל תוך החול. לזאת של דודו יש ערוץ ניקוז משל עצמה. "מי אמר אני ולא קיבל?" הוא נורה מתוך האוהל בשאגות, מטפס על הדיונה ויורד לפזצט"א תוך שהוא מפיל את יוחנן ואותי. "סחתיין על הטוסיק, בורלא," הוא מציין אגב התפשטות וצובט בחוזקה את ישבני, שחלקו עדיין עמוק בחול אחרי המפגש איתו. הלך הקתרזיס.

דודו נעמד במרכז הדיונה, עירום ועריה, סוקר בחיוך את כל הסובבים ואז נוטל בידו את צינור ההשקיה שלו. "קבלו את זה, יא זונות!" הוא שואג ופוצח בהשתנה, מכוון את איבר מינו כלפי הבורא. לא ברור איפה הזונות, בפאתי חאן-יונס או בתוך החיפושית. מה שבטוח הוא שאגלי שתן רעננים יורדים עכשיו מהשמים ומרטיבים את עדשות המשקפיים שלי. ומה שברור עוד יותר הוא שהזלצרית, הממוקמת כרגע למרגלותינו, לא נחשפה מימיה לכמות כזו של איברי מין זכריים. לפחות לא בצוותא. ראשה הבלונדיני נצפה כעת בבירור, מציץ בבעתה מהולה בעניין מבעד לחלון המושב האחורי של החיפושית.

יוחנן לא מחמיץ את ההזדמנות. "רינתי, רוצה לשחק איתנו בחול, כמו שהיינו קטנים, בנווה שאנן?" הוא מתגרה.

"כנסו כבר לאוהל, חבורה של חולים!" מוציא גם זלצר ראש מהחלון.

"נו, רינתי, בואי לכאן. תהיי בקרית תרגיל!" יוחנן מתעלם ממנו במפגיע.

"אתם דוחים," רינת יוצאת סוף-סוף מההלם, ומשחררת חיוך מקסים.

"רו-צים לזיין, ח-פ-צים לשגל!" דודו פוצח בקריאת הקרב המסורתית של המסייעת, המנסחת בפשטות את עמדתו של דור שלם.

"רו-צים לזיין, ח-פ-צים לשגל", מצטרפת אליו הדיונה כולה.

"רו-צים לזיין, ח-פ-צים לשגל!" מהדהדות גבעות החול מסביב.

אבל בעוד אנחנו נותנים ביטוי קולני לתסכולינו המיניים, מגיע בריצה סמב"ץ צעיר, שצועק: "כיתת כוננות לנו"ן-נו"ן, כיתת כוננות לנו"ן-נו"ן, מהר! זרקו בקבוק תבערה במ"פ."

במצב כזה, החלוקה בין חולים ובריאים כבר לא רלבנטית. השאלה היחידה היא מי לבוש מספיק ויכול לצאת לשטח. שלושה חבר'ה, שלרוע מזלם עדיין שכבו באוהל עם מדים, אצים מיד אל הרכב. פרנק ממהר לזרוק על עצמו חולצה ומכנסיים, ושועט אליו עם הנעליים ביד. חסר רק חייל אחד להשלמת הכיתה. עשרה בחורים עירומים עומדים על הדיונה ומביטים איש ברעהו. בתוך כמה שניות, כל העיניים מתמקדות באובייקט אחד בלבד. "אבל אני משלשל בטירוף, אין לי כוח לזוז!" מתרגל גילרון פרפורי גסיסה אחרונים.

"אם אין לך כוח לזוז, איך זה שהזין שלך עומד כמו הצריח של המסגד במ"פ?" מטיח בו איתי את האמת העירומה.

גילרון הכנוע רץ לאוהל, פוסח על התחתונים, לובש מכנסיים ומדדה לכיוון הנו"ן-נו"ן כשבידיו מערום של נשק, שכפ"ץ, נעליים וחולצה חסינת אש. "יאללה כבר, תגיע, יא ליצן חי"ר!" שואג עליו הסמב"ץ, שהספיק להתיישב ליד הנהג.

הליצן מתקרב לחלקו האחורי של הנו"ן-נו"ן, כשפרצופה המפואר של הזלצרית שוב מגיח מהחלון. היא סוקרת את החייל האמיץ, מנמיכה את מבטה ליעד ברור, ואז אומרת, בליווי חיוך של מיליון דינרים ירדניים, "סחתיין עליך, גילרון." הוא, מצדו, קופא במקום בחיוך חולמני, עד ששאגה נוספת של המ"כ מחזירה אותו למציאות. גילרון מטפס לקבינה, עוטה את השכפ"ץ ומתיישב כשהוא עדיין חמוש באותו חיוך אווילי. גם ממרומי הדיונה אפשר להתרשם שהוא כבר מרגיש הרבה, אבל הרבה, יותר טוב.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הוצאת ספרית מעריב