אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיחות תודעה / גבריאל רעם - פרק ראשון


פרק ראשון מספר חדש

"לא נחדל מחקר, ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה"ט.ס. אליוט, ארבעה קוורטטיםלכולנו יש חיים וכל אחד מאיתנו חי את חייו, לפי הבנתו. השאלה שאני נוהג להעלות- ומצליח תמיד גם לקומם עלי אדם או שניים היא: האם אנו רק חיים את חיינו, או שגם יודעים אותם (ויודעים במובן התנ"כי של חדירה למהות. של הפריה כדי שמשהו ייוולד).

למה משולים חיים ללא ידיעה? לבחור מאוהב שזכה, ונערה בה היה מאוהב זמן רב באה אליו בשנתו ונישקה אוותו על שפתיו. ההייתה נשיקה או לא? היתה עבור הנערה. היתה עבור מי שנכח אולי במקום. אבל הבחור שישן ולא ידע שנושק- מבחינתו לא התקיימה חווית הנשיקה, שכן הוא לא לקח בה חלק.

אם אתה חווה משהו ואתה לא יודע שחווית או מה חווית- לא חווית.

החיים, מה הם אם לא רצף מתמשך של חוויות כאלה ואחרות?ומה אנו אם אנו מניחים עצמנו להיסחף עם החוויה ולשכוח את עצמנו בתוכה? הרי החיים הם כל כך הרבה יותר מזה! הם נמצאים יותר בידיעת החוויה מאשר בטעימת וצרכנות החוויה; בתובנה ובהפקת המשמעות מן החוויה- ולא בהתמכרות חושית או רגשית לחוויה.

שיחות

שיחות תודעה / גבריאל רעם. הוצאת ניסן

לחוות את מה שעובר עליך באמצעות החושים והרגשות בלבד מקבע אותך ברמה הראשונית והבסיסית ביותר, ברמה הצרכנית. אנחנו הולכים לסופרמרקט של החיים ומחפשים חוויות, ריגושים, דברים שיפעימו אותנו. אנחנו מצפים מהחיים לספק לנו את זה. זו הרמה הצרכנית שבנו המבקשת לעצמה סיפוק והנאה באמצעות צריכה מוגברת של חומרי הריגוש של החיים. ברמה זו הרגש וחמשת החושים לוקחים חלק נכבד בעיבוד החוויה - 'היה כל כך מקסים שם', או: 'פשוט הרגשנו נהדר". הרגש ומערכת החושים, שהם לרוב המעורבים בקליטת החוויה, עשו עבודתם נאמנה, וצורכי החוייה מרגישים סבילים, רכים, נענים, שיכורי חוויתם, לגמרי בשליטת החוויה.

לדעת את שעברת- לערב בתהליך את החלק היודע, המסיק, המפרש, הלוקח משהו מן החויה הלאה – זה כבר שייך לתחום היצירתי שבאדם.

האדם יכול לצרוך את חייו או ליצור אותם. החוויה היא חומר הגלם, הידיעה היא העיבוד של חומר הגלם. אם קרתה לך חוויה ואין לך ידיעה- זה כמו שעבדת במשך חודש שלם ולא קיבלת משכורת; הידיעה היא התגמול שאדם מודע מקבל, או לוקח מתוך החוויה. אם הייתה השקעה ועבודה, ואין רווח, כאילו לא הייתה השקעה ולא הייתה עבודה. ידיעה היא הרווח של האדם התודעתי.

אם עברת חוויה וכל מה שיש לך להגיד עליה מסתכם ב: 'נחמד', 'נהדר', 'נפלא', 'מרגש' או 'היה לא משהו' – סימן שאין לך שמץ של ידיעה לגבי החוויה.

הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות. כדי להפיק ידיעה, יש ללכת נגד הזרם של ההתרחשות. צריך לנוע מן ההתדלדלות בחזרה עד לנביעה - כדי לדעת. זה אומר שכדי לדעת אתה צריך להכניס את הידיים שלך לתוך הגוש הזה של החוויה הטעונה רגשית, ולנסות לדלות ממנו משהו תבוני שתוכל להפיק ממנו משהו, אחרת החוויה גוזלת את הידיעה. כדי להציל את הידיעה מטביעה בזרם הגועש של החוויה, יש לשחות נגד הזרם. להתנגש עם החוויה. ולא לתת לה לעבור לפני שהצלנו ממנה כמה טיפות של ידיעה.

מכל חוויה שאדם עובר, עליו להתעשר במשהו. צריך ללמוד לומר לחוויה- את לא תנצלי אותי. את לא תשתמשי בי ככלי, כגל שעובר, אלא לומר- מה אני יכול להוציא ממך? זה מין אקט של התנגדות לחוויה. פעמים רבות אני שואל מישהו לגבי חוויה שעבר: איך היה, או מה היה, או מה המשמעות של מה שהיה, וזוכה לקבל כמענה כל מיני תרוצים, כמו: 'אני צריך זמן לחשוב על זה' , או 'עוד לא עיכלתי את זה'. מענה מסוג זה עשוי להעיד על כך שהבן- אדם אינו מחובר לידיעה. הוא היה נוכח פיסית בחוויה, אבל לא היה שם- תודעתית. הידיעה היא משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו, זה לא דבר שצריך לדלות אותו, כלומר: או שאתה יודע או שאתה לא יודע. אם אתה יודע- זה אמור להיות קיים בך באופן נגיש.

תירוץ נפוץ נוסף הוא, שאנשים אומרים שהם יודעים, רק אין להם את המילים. אם אתה יודע, אז יש לך את המלים. המילים הן המכשיר המיידי והנגיש של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות (אם אתה מרגיש, הגוף חייב לתמסר את האותות. למשל, אם אתה נכנס ללחץ, משהו חייב לקרות בגוף שלך: הפנים מאדימות, או שזיעה מבצבצת, או שמצמוץ העיניים מתגבר. אם אתה מדוכא- יציבתך תשתוחח משהו. אם אתה כועס – יופיעו כיווצים בפניך). אם חווית ואינך יכול לבטא את החוויה עכשיו, במילים, הרי זה, בסופו של דבר, כאילו לא חווית. אתה לא חווית את החוויה - היא 'חוותה' אותך. אתה היית היסוד הסביל, אתה 'בוזבזת' בתהליך.

התפישה הרווחת היא שידיעת החוויה תפגום בתחושת החוויה. שבחוויה צריך להרגיש, לתת לדברים לקרות... מבלי לחשוב יותר מדי. כאילו שללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגביה. תפישה זו מייחסת ערך חיובי ליכולת שלך ל'רחף' בחוויה, לתת לעצמך "לזרום עם זה", להתמכר, להירגע באופן אופטימי. מי שמצליחים "פשוט לחיות", דהיינו, לחוות את החיים במלוא החושים מבלי לחשוב יותר מדי- משמשים מודל לחיקוי. "הם" יודעים איך לחיות... השואלים והחוקרים המתעקשים על 'לדעת' – נתפשים כמי שמחטטים יותר מדי ולמעשה מקלקלים את החוויה.

לפי תפישה זו, מה שאתה יודע מנותק ממה שקורה לך ומה שקורה לך מנותק ממה שאתה יודע. אני מציע תפישה אחרת: לחוות את שאתה יודע ולדעת את שאתה חווה. אנחנו לומדים ומפתחים ידיעה לגבי המון דברים - אבל לא לגבי החוויה הפנימית והאישית שאנו עוברים בחיינו. לדוגמא, סטודנט הולך לאוניברסיטה ולומד. אין מימד חוויתי בלימוד שלו. הוא לומד לדעת אודות דברים שלא עושים לו כלום באופן אישי, בכאן ועכשיו החוויתי שלו. החוויה שלו לא פעילה, הוא נכנס לאוניברסיטה ואין לו שום חוויה, אלא אם כן מישהי מתכופפת והוא רואה לה חלק מהחזה...

אותה הפרדה (בין חוויה לידיעה) קיימת בשיחות של בני האדם; רוב השיחות מבוססות על החלפה של מידע. אבל זהו מידע מת, נעדר דינאמיקה אישית ורגשית. מדברים על: איך להתקין מכשיר חשמלי, כמה תוכל להרוויח עם תקנה מכונית זו או מכונית אחרת. איזה מזון משמין יותר ממזון אחר וכו'.

למרות הפרדה זו, לא החוויה ולא הידיעה מתקיימות קיום בלעדי וטהור. למעשה החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אם כי לרוב לא זו עם זו, אלא כל אחת מהן עם האגו; האגו נכנס כל הזמן לדיאלוג- גם עם הידיעה וגם עם החוויה. האגו, בשם האינטרס האישי, משתלט על שתיהן.

תוך כדי החוויה או הידיעה יש רעש רקע, חצי מודע, או לא מודע כלל- של עיסוק יתר בעצמנו, באושרנו, במיצוב החברתי, הבינאישי, התחרותי שלנו בעולם, במצב רוח העכשווי שלנו ועד כמה אנו מאושרים. כך, שלמעשה אין ניתוק של ממש בין החוויה לבין הידיעה. הן משוחחות זו עם זו (ויוצרות תודעה) או מחוברות כלפי מטה (ומזינות את האגו). בגרות נפשית משמעה לנתק את הרגש והשכל מן האגו ולחבר כל אחד מהם עם השני. האדם הבוגר נפשית צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו, כך שבתוך הידיעה תחיה החוויה, ובתוך החוויה תחיה הידיעה. כמו הסימבול הידוע של יינג ויאנג. הפרדת המודעות מן החוויה היא מתכון לשינה. בשינה, אתה חווה, אך לא יודע את שאתה חווה. זה קורה לך, ואתה כמו בתוך סרט; נזרק לתוכו. רק כשאתה ער - אתה מודע לאשר אתה חווה.

בשינה אתה סביל. החלומות 'משתמשים' בתודעה שלך כדי להקרין עליה כל מיני סיפורים. בעירות אתה המחליט, על ידי הפעלת המודעות, מה אתה רוצה להפיק מן השעות הבאות.

בחיים, אתה הוא זה המשתמש במשהו, או שהוא משתמש בך; או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם (ואתה יכול לחיות אותם, לא באופן סביל, רק דרך המדיום של הידיעה).

החוויה עוברת, חולפת, וכלום לא יישאר ממנה- אלא אם כן האדם יציל ממנה את הידיעה. אך היא, החוויה, לא תיתן לך בכזו קלות. היא תלחם והיא תרצה שתיבלע בתוכה. יש כאן מעין מלחמה, ובדרך כלל החוויה מנצחת, כי יש בנו משהו שרוצה להתמסר לדבר הזה, וללכת לאיבוד בתוך מה שקורה. כיום האדם חי בסוג של סכיזופרניה- הוא חי בשתי מחלקות:

מה שהוא יודע לא קשור למה שהוא מרגיש, ומה שהוא מרגיש לא קשור למה שהוא יודע. הוא יודע אודות דברים שאין בהם רגש, והוא מרגיש דברים שעליהם הוא לא יודע ושאותם הוא לא מבין. בחיים יש כל הזמן פיצול: בעבודה צריכים לדעת מה עושים, ובבית יושבים כמו שק תפוחי אדמה וחווים דרך המכשיר המרובע במרכז הסלון.

ראינו כי ישנן שתי סיבות להפרדת החוויה מן הידיעה: סיבה אחת - אישית, והשנייה - חברתית. האינטרס האישי לכך ברור- האגו השתלט על חיינו, והוא חומס את החוויה מידי הידיעה, כדי לחוות עוד כמה פירורים של הנאה ותענוג. אך מדוע לחברה ישנו אינטרס כה מובהק להפריד בין השתיים? ובכן התשובה היא, כי ההפרדה ביניהן מאפשרת שליטה בבני אדם. כשהמודעות של בני האדם מנותקת מהידיעה, כך קל יותר להשפיע עליהם באמצעות חוויות זולות ומרגשות שיצרכו הרבה רגש וישאירו את הידיעה בצד. אולי היא ידעה משהו, מארי אנטואנט כשאמרה: "אם אין לחם שיאכלו עוגות!"

עד כמה שזה ישמע מוזר, לא רק האגו והנורמות החברתיות רוצות שנחווה מבלי לדעת, גם הטבע. אין לו עניין שנדע מה עובר עלינו. הטבע משתמש בנו כמו החברה, כמו האגו. אם האדם לא עוצר ומנסה להציל מתוך הטבע משהו שהוא עכשיו יודע וקודם לא ידע – הטבע ישתמש בו כפי שהשתמש בכל החיים האורגניים שקדמו לו. כלומר כדי לדעת, צריך לשחות נגד הזרם של שלוש נהרות אדירים: החברה, הטבע והאגו.

אתה זה לא מה שקורה לך, זה מה שהצלחת להציל ממה שקורה לך.

את האני צריך ליצור, הוא לא נוצר מעצם החיים. כדי שזה יקרה יש לעצור את החיים; האדם צריך לשאול עצמו: החיים עוברים, מה אני יכול להוציא מהם? אי אפשר לחיות את אותו הרגע שוב, חווית אותו, הוא נגמר. אבל אפשר להוציא מהם ידיעה, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממך. החיים משתמשים בנו, צורכים את האנרגיה שלנו, את הנעורים שלנו, את החיוניות שלנו (וכל זאת בשעה שאנו רודפים אחרי הנאה ותענוג). ובמקום שהם 'יגנבו' את הדברים המתכלים הללו, אנו צריכים 'לגנוב' מהם את הידיעה.

לסיכום: החיים עוברים, ויש רק תפוקה אחת שיכולה להישאר אחריהם, וזו החוכמה. את החוכמה מלקטים על ידי צבירה של פיסות של ידיעה. מלאכת הליקוט מפתחת את שרירי התודעה, והעושר והמורכבות של הפיסות שלקטת מעשירות ומרחיבות אותה.

***

"אמנם כן, החיים אינם חיים, כשאינך יודע שאתה חי, והאושר אינו אושר שעה שאינך יודע שאתה מאושר"אנטול פראנס, מתוך כותנת האושר

***

פרק זה לקוח מן הספר החדש: ''שיחות תודעה'', על החיים במבט מודע. הספר יצא בהוצאת ניסן, והוא מאת גבריאל רעם. הספר עוסק בנושא הרחבת התודעה והמודעות. דרך מתודה של 'אימון תודעתי'. והוא מכוון לכל אדם שמגדיר עצמו 'כמחפש אחר משמעות'. פעם המלים הללו היו מחמאה, היום עם הזילות שיש למחפשים ולשפע הדרכים שמוצעים לפניהם – זו מחמאה מפוקפקת.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.