אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיחות תודעה / גבריאל רעם


פרק מספר חדש של גבריאל רעם

על הספר: מסופר על חסיד שבילה את השבת בחצר הרבי. כששאלו אותו מה למד מן הרבי, ענה: ''איך הוא רוכס את שרוכי נעליו''. הספר מורכב משיחות העוסקות בדברים הקטנים והאישיים שמטרידים ומעסיקים אותנו בחיי היום יום. כמו: הצלחה אצל המין השני. הצורך הנואש של כל אחד מאיתנו באהבה. בדידות, שיפוט והאשמה עצמית, משברים וטראומות אישיות, המרדף אחרי האושר, מציאת משמעות בחיים, התגברות הניכור והכוחנות בחיים, העדר אנושיות ואמפתיה כלפי החלש והפגיע ועוד. הגישה לנושאים אלה בספר אינה של הצעת פתרון אלא של העצמת המודעות האישית.

''שיחות תודעה'' הוא ספר עיון במתכונת שיחות ועוסק באימון תודעתי.הספר מציג גישה מפתיעה, נועזת משהו וחדשנית ביחס לעבודה פנימית ומודעות עצמית.

בספר שיחות ומסות. הנה המסה הנועלת את הספר: ''על מודעות ואנושיות''.

אנושיות ומודעות

אם נבוא למאה בני אדם ונשאל את כולם את אותה השאלה: מה עשרת האלמנטים, האיכויות, הערכים שחסרים יותר מכל בחיי בני אדם, והם יתנו את עשרת הגדולים שלהם, מה יהיה חסר בהם, ובכן קשה להניח שרוב בני האדם ישימו (בעשרת הגדולים שלהם) את שתי ההיעדרויות הגדולות בחיינו, מודעות ואנושיות.

אך החיים הינם בלתי נסבלים בהעדרם.

שיחות

שיחות תודעה / גבריאל רעם. הוצאת ניסן.

א. מודעות.

בחיי היום יום, מודעות נעדרת, אנשים ישנים ביחס לאמת שבחייהם, חיים יותר מתוך טייס אוטומטי מאשר מתוך מודעות ערנית, שלוקחת בחשבון את שישנו ונוהגת בהתאם. אנו בעיקר מגיבים באופן מכאני, בלחץ שני מרכזי כובד; מבפנים הרגשה טובה או רעה, ומבחוץ נורמות ודעת קהל. וכל זה מניע אותנו כמו בובה על חוט, ללא שיש כאן שיקול דעת שנובע מראיה מפוכחת וצלולה את אשר ישנו ונקיטת עמדה פעילה שמביאה לתגובה או התנהגות מתוך המודעות הזו. אנו עושים זאת ביחס לכספים, וביחס לעבודה, אבל לא ביחס לחיינו, שם אנו מרשים לעצמו להוריד את מפלס המודעות למינימום, ולתפקד מתוך כניעה לשני מרכזי הכובד הללו.

שניהם חשובים, כאן יפורט ויורחב מרכז הכובד הפנימי; החלל הפנימי יכול להיכבש על ידי יבלית הרגש הבלתי מרוסן או על ידי הפיכחון הצלול של מודעות הגנן. בהעדר צמיחה של מודעות, האדם נכנע ליבלית הרגשית. וזו מתפרעת לכל הכיוונים ומכסה וכובשת את כל חלל החיים הפנימיים. המודעות אמורה להצר את ההתפשטות הזו. באנלוגיה נוספת הרגש הבלתי מרוסן הוא סוס. וסוס בלתי מרוסן קורא לרכב שימשול וייתן כיוונים. ההכוונה הזו של המודעות את הרגשות נתפסת על ידי אנשים כמלאכותיות, רוצים להיות טבעיים. וזה כמו שאדם עם גינה גדולה, רוצה להיות טבעי בגינתו ולתת ליבלית לצמוח חופשי, ואז מתפלא למה הזרעים של תפוחי אדמה וצנוניות לא מבשילים.

דמוני הרגש משתוללים בהעדר מודעות מפקחת, מכוונת. ולא רק שהעדר מודעות משחרר את הדמונים של הרגש, זה עובד גם הפוך, ככל שהדמונים של הרגש פרועים יותר, זה מצמצם יותר את טווח המודעות.

ועוד בקשר למרכז הכובד הפנימי; בגלל שכה חשוב לנו להרגיש טוב ולא להרגיש רע, אנו נוטים להפחתת דיסונאנס רגשי. כשאדם פוגש משהו לא נעים בעצמו או בחייו, הוא רוצה מיד לחזור למצב נעים מבחינה רגשית. והיות והמודעות היא זו שבמרבית המקרים מסבה את תשומת הלב למשהו לא נעים מבחינה רגשית, אם הורגים את המודעות, אז הדיסונאנס הרגשי מצטמצם. כי מה שלא מודעים לו כאילו לא קיים.

בגדול אנשים לא רוצים להיות מודעים, זה מקלקל את השמחה, התחושה היא שמודעות מביאה את הקללה לחיים ומפריעה ליהנות. זה כמו שהציפורים בגינה יגרשו את הגנן כי הוא מפריע להן לנקר בזרעים ובשתילים הרכים. שום דבר לא יכול לצמוח ולהבשיל באדם בהעדר מודעות המפכחת על הכאוס הרגשי.

בגדול, איננו רוצים לדעת, איננו רוצים לדעת אודות אלמנטים משביתי שמחה בחיינו. לא אודות הזדקנות, בדידות, מפלה, כשלון וכו'. כל דבר שיקלקל לנו את המשוכנעות שהחיים הם מסע הנאה.

עד כאן לגבי מודעות, ומה לגבי אנושיות?

ב. אנושיות.

ובכן חום אנושי כה חסר, עד שאף אחד לא מרגיש שזה חסר. אנו יכולים לחוש בחוסר של משהו רק אם יש לנו כנגד מה להשוות אותו, אבל כשהוא נעדר לחלוטין, לא חשים בהעדרו.

נראה לנו כי הניכור והקור האנושי נורמאליים. למשל כשאנו עולים לאוטובוס. זה נראה לנו נורמאלי, השתיקה המנוכרת הזו, הפנים הקפואות, חוסר קשר העין. התעלמות מוחלטת מכך שיש בני אנוש אמיתיים ממש לידנו. במעלית, או במטוס, שמונה שעות כסא ליד כסא, ואין התייחסות. והכוונה אינה לדיבור או מגע טכני פורמאלי, בקשר להזזת המזוודה, או לפצוח בשיחה, ולדבר על הא ודא, ולהגיד בסוף היה נחמד. אלא על קונטקט ברמה האנושית, על מבט מתייחס, חיוך חם, הפשרה בשפת הגוף, התייחסות שמגיעה מן החלק הרך שבך אל החלק הפגיע והחלש באחר, ולתת לו חלל מאפשר.

עצם הנוכחות של אנשים סביבנו מעוררות בנו בעיקר פורמאליות. אין קונטקט בלתי אמצעי עם אדם, רק בגלל היותו אדם, כמו עם תינוק למשל. אצל מבוגרים זה חייב לעבור דרך השאלות הפורמאליות של: מה אתה עושה, לאן אתה נוסע, מה שמך, זה יותר החלפה של מצרכים ומידע, אבל ללא חום אנושי.

כך לגבי אנשים המצויים באותו החלל בקרבה שמאפשרת יחס. ומה לגבי אנשים שממלאים תפקיד, פקידים נותני שירות, דיילות קרקע, אחיות ורופאים, זבנים בחנות וכו'? ובכן גם כאן התחושה היא שהם צריכים לענות ולדבר כאילו מתוך טקסט כתוב בספר, המענה מצומצם וטכני, התקשורת פורמאלית, וישנה תחושה שאם מישהו מהם יקרין חמימות ויחס אישי ועובד אחר ישים לב לזה, או הבוס, הוא יספוג הערה, כאילו זה בא על חשבון העבודה. אין פרגון לעובדים שיוצקים יחס אישי וחמימות ללקוחות.

התירוץ הוא שאם כל אדם יקבל יחס אישי, זה יגזול זמן, וכך יפגום ביעילות. טענה נוספת היא שאם העובד יקרין אנושיות וחום אז יכול להיות שהלקוח או הפציינט יתרגמו את היחס האישי כהרשאה לסחוט את העובד לתת לו יותר ממה שמגיע לו. יתנו לו אצבע (חום אנושי) הוא ירצה את כל היד (יחס של לפנים משורת הדין). מזכיר לי סדנה שהעברתי על שיפור השירות לנהגים בחברת אוטובוסים גדולה, ושאלתי למה הם לא מחייכים לנוסעים שעולים, והתשובה הייתה, שאם הם יחייכו הנוסעים יבקשו שהנהג יעצור לא בתחנה, היכן שנוח להם...

כך לגבי זרים, אך מה לגבי אנשים שאנו מכירים, פוגשים באופן קבוע, שהם מכרים או ידידים? ובכן אכן מסכת הזרות נושרת, אך זה לא אומר שיש חום אנושי, בדרך כלל השיחות הן מעין מגזין סוף השבוע, שבו מחליפים מתכונים ופיסות מידע שיש בהם עניין או בידור, והדינאמיקה נעה בין חיובית לשלילית, וזה בא במקום חום אנושי.

ויש כמה מקומות ששם הוא כל כך חסר, שאי אפשר לצאת משם מבלי להיות פצוע בגלל ההעדר הזה, ואחד המקומות הללו זה בית חולים. כולם שם משדרים שאין מקום לחום אנושי בבית חולים, 'כולנו עסוקים שם בהצלת חיים'. אך כמובן שאין סתירה בין השניים.

ועדיין התנהגות השלטת היא כאילו האח הגדול משקיף מעל ואם מישהו מהם ישדר 5 מיליגרם של חום אנושי כלפי חולה, מיד ישמע קול גדול ברמקול: ''אחות אהובה, גשי מיד למשרד מנהל בית החולים''. עם זאת ישנן אחיות שהן נחמדות יותר מן הממוצע, אדיבות יותר, שהטבע שלהם הוא ידידותי, הן אוהבות בני אדם, אבל גם זה לא חום אנושי. אלא טבע נעים, חברותי או ידידותי. כאן זו האישיות שמשחקת ולא הפקת היחס. הפקת יחס היא בהתאם לזולת, גישה חברותית וידידותית זה בהתאם לאישיות של המשדר.

מדוע אין בבתי חולים הנוהל שבו האחיות מוסרות למנהל המחלקה דו"ח אודות ביקורי קרובים את החולים השונים. והוא צריך לסמן את אלו שמקבלות הכי פחות ביקורים, והכי פחות ביקורים מן האנשים הקרובים ביותר. ואז הוא עושה תורנות בקרב הרופאים, שבכל זמן נתון אחד מהם יושב עם חולה אחד כזה, עשר דקות ביום, ויעניק לו תמיכה, תשומת לב אישית וחום אנושי. עבור החולה, שהרופא עבורו הוא סגן של אלוהים, זה יהיה כמו שמלאך בא ונגע בו.

מעניין איך הצוות הרפואי יגיב לכך. והם לא יכולים להסתתר מאחורי זה שאין לאף אחד מהם עשר דקות במהלך העבודה לעשות זאת. כי אין ספק שהם מקדישים יותר מעשר דקות לשיחות לא פורמאליות, עם קולגות, במסדרון, או בחדר הרופאים, שבהן הם מספרים בדיחות וסיפורים. וכו'.

והמוזר הוא שיש תחושה כאילו שאוסרים עליהם לתת דקה של תמיכה אישית ואנושית. לשאול איך הוא מרגיש, האם מבקרים אותו מספיק וכו'. אף אחד לא אומר לא לעשות זאת, אבל זו האווירה.

ואם מישהו יעבור ויראה אותו מדבר עם חולה באופן אישי, יכול להיות שאם זה הממונה הוא יעיר לו אחר כך, אבל אם יראה אותו מפטפט עם חבר לעבודה על הא ועל דא, לא בטוח שהוא יעיר לו.

וכמובן שאנשים שיש להם סרטן מתקדם, זקוקים לזה יותר מאחרים, האם הם מקבלים את תשומת הלב האנושית הזו מרופאים יותר מאשר במחלקות אחרות?

ונחזור לחיים מחוץ לבית החולים. לעיתים ניגש מישהו לידיד או אדם קרוב, ומספר לו על צרה גדולה שנחתה עליו, פיטרו אותו מן העבודה, והוא מבוגר מידי מכדי למצוא עבודה אחרת ומצבו הכלכלי קשה. או אשתו שהיא אהבת חייו עזבה אותו, או גילו אצלו מחלה קשה בשלב מתקדם וכו'. ובכן האמת היא שבמצב כזה כל שאפשר לעשות זה להעניק תמיכה וחום אנושי, אך במקרים רבים הזולת פשוט מנסה לעזור על ידי מתן עצות, ''האם ניסית את התרופה הזו והזו'', ''אולי תלך לרופא נוסף''? או ''אני בטוח שזה יסתדר'', ושאר אמירות אופטימיות. כן, כשזה בא לשידור של חום אנושי ותמיכה, אנשים הופכים למגושמים וכאילו לא יודעים כיצד לעשות זאת. ועם זאת במצבים קשים באמת זה כל שאפשר לעשות, וזה המון ולאדם הסובל זה כמעט הכול.

אחד הדברים האבסורדיים בקשר לנושא הזה, הוא בעלי חיים. אנו אומרים לעיתים: אל תתנהג כמו חיה, אבל לפחות כשמדובר בכלב, אז כלבים בדרך כלל הם בעלי חום אנושי רב ומצוין, כי ברגע שבעליהם, או אדם בסביבה נמצא במצוקה וסובל או בוכה, התגובה המיידית של הכלב זה לגשת וללקק את פניו. ולפעמים אפילו לבכות וליילל. גם תינוקות שמצויים ליד תינוק שבוכה יכולים לבכות יחד איתו. או אם האם בוכה, הוא עשוי ללטף את פניה, זה מעין אינסטינקט.

אך אצל מבוגרים זה חסר. וההעדר הזה של היכולת להעניק חום אנושי, כל הזמן, ובמיוחד בעת צרה, הינו עדות וסימן למשהו, משהו חסר או לא עובד נכון במערכת האנושית. משהו אולי הלך לאיבוד מתישהו.

ואיך זה קשור לנאציזם, אז קודם כל, מי שלא מראה אנושיות כמובן אינו נאצי. אך נראה שנאצים נעדרו אנושיות באופן גורף ואבסולוטי, אחרת לא היו מסוגלים לעשות את הדברים הנוראים שעשו. העדר אנושיות יכול או עלול, להתיר זוועות באחר, שאולי רק החוק והסדר הקיימים לא מאפשרים. בעלי חיים לא יהרגו ולא יפגעו בבעל חי אחר אלא אם כן הוא טורף והוא רעב, או שהוא מצוי בסכנה על ידי אותו בעל חי. אך כשהאדם נעדר אנושיות הוא מסוגל לעולל רעות לאחר מבלי להרגיש רע לגבי זה כי הגישה הבסיסית שלו לאחר היא גישה של ניכור.

אי היכולת לחוש חמימות אינסטינקטיבית כלפי האחר וכאב גדול כשהאחר סובל - הם עדות למצב פגום ברמת הנפש של הרוב. מצב נפשי שהנאצים נתנו לו ביטוי קיצוני ומעוות. טענתי שהנאציזם הינו עיוות והקצנה של מצב בסיסי פגום של חוסר אנושיות. הם שלוחה הפסיכוטית של מצב פגום בסיסי במין האנושי.

הענקת חום אנושי אינה פריווילגיה או זכות, היא חובה בסיסית ברמת הנפש כפי שנשימת אויר הינה חובה בסיסית ברמת הגוף.

כשלריאות אין אויר הן נפגמות ודרכן כל המערכת. כשלנפש לא מוענקת אנושיות על ידי האחר, היא נפגמת ודרכה על המערכת הגבוהה של האדם.

האנושיות הנה אמיתית וחיונית ברמת הנפש כפי שאויר אמיתי וחיוני ברמת הריאות.

ועוד דבר, מעניין, מה קורה לאדם כשמישהו קרוב לו הולך לעולמו, ככל שעובר הזמן כך ישנה תחושה של מצוקה לגבי כל החום האנושי שהיה יכול להעניק לאותו אדם בימי חייו, ועתה זה מאוחר מידי.רק על רקע הניגוד של המוות אנו יכולים לראות את ההחמצה שאנו מחמיצים בחיינו.

ג. שניהם, מודעות ואנושיות

עד כאן לגבי אנושיות ומודעות בנפרד, ואכן מנקודת מבט שטחית ומרפרפת נראה כי אין קשר ביניהם, ולו זו בלבד, אלא שאין דבר יותר רחוק מאשר המפגש בין מודעות לאנושיות.

אך מודעות ואנושיות הן שני חלקים של אותו השלם. חום אנושי שייך לעולם הנפש, כפי שמודעות שייכת לעולם התודעה.

הם מחוברים בנימים רבים וסמויים, אם מורידים את רמת המודעות מורידים גם את רמת האנושיות ולהיפך.

אחד משפיע על השני, ככל שאתה יותר מודע כך אתה נעשה יותר אנושי. ולהיפך.

האמת היא שזה נראה מאוד מוזר אם לא מופרך. כי הגישה המקובלת גורסת כי אם אתה מודע אז אתה קר, תפקודי, ענייני. ואם אתה אנושי אתה הופך למעין עיסה רוטטת של אנושיות רוטטת.

ועל כן זה לא מפליא שניצשה איבד את שפיותו בדרך שזה קרה לו, ב -3 בינואר 1889 התמוטט ניטשה בקצה כיכר קרלו אלברטו בטורינו. הוא ראה רכב מכה את סוס הכרכרה שלו בכיכר העיר טורינו שבאיטליה. ממרר בבכי, כרך הפילוסוף את זרועותיו סביב צווארו של הסוס, והתמוטט. נראה כי מעוצמת האנושיות שלו המודעות שלו לא עמדה בזה, והיא כבתה. וגם ההיפך, המודעות העצומה שלו פקחה את עיניו לגבי חוסר האנושיות העצום שקיים בעולם. הוא ראה את הסוס המוכה, ודרך זה הוא קיבל מטאפורה על מצב החלשים וטהורים בעולם, המוכים על ידי הבורים והגסים.

אינך יכול להיות אדם מודע ולא להבחין בסבל האנושי וסבל של בעלי חיים. ואינך יכול להיות אנושי מבלי שזה יציף אצלך רצון להבין את העדר האנושיות.

ובכלל, אנושיות ומודעות הן שתי הפנים של הרוחניות והדתיות האמתיים. אלוהים לא נמצא כאן, אך יש לו שגרירים, אנושיות ומודעות. אנשים הולכים לבית כנסת ומתפללים לאלוהים, הוא 'שומע' רק שתי שפות, שפת האנושיות ושפת המודעות.

התפילה הטובה ביותר היא מודעות ועשיית המצוות הברוכה ביותר היא אנושיות.

אם אין פה אנושיות ותודעה אז אין פה אלוהים. והעדר האלוהים מזמין משהו אחר תחתיו. תמיד כשמשהו גדול מפנה מקומו, משהו נחות ושלילי יבוא במקומו. ביקום אין מקום לואקום, זה כמו מפת מזג האוויר, כשיש שקע ברומטרי נמוך (העדר של משהו) הוא שואב אליו משהו אחר. ואיך ניתן לקרא למה שנשאב להעדר האלוהים? אולי השטן. החיים ללא מודעות ואנושיות הם חיים תחת ההיפוך של האלוהים, שבהעדר מילה מדויקת, ניתן לקרא לו: שטן.

מנקודת מבט זו, השטן, או השטניות, זה מה שנגיע לואקום שאלוהים משאיר אחריו.

לחיות בעולם נעדר אנושיות ותודעה, זה לקרא לשטן.

מן השטן, לגיהינום... גיהינום אינו מה שמחכה לנו לאחר שנמות. הוא קיים בחיינו. והוא אינו עשוי מאש שורפת אלא מקור מקפיא של העדר חום אנושי ומחושך צלמוות של העדר אור המודעות.

--

גבריאל רעם, 11.2.2010

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם