אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כמו גחליליות / נורית מץ


פרק שמונה

"כמו גחליליות" הוא סיפור המובא בגוף ראשון בשפה פשוטה מפי הגיבור, שבגיל 13 מתחיל יחד עם חבורת בני גילו לראות גוונים דרך המריחואנה והחשיש. החבורה מורכבת מילדים בני טובים, וכאלה שהגיעו מבתים הרוסים [כשהמסר הוא שהבית לא ממש משנה כשמתבוננים בתוצאה הסופית המסתכמת במילה אחת: מכור!] לאורך הסיפור חושף הגיבור את הידרדרותו שלו עם חבורתו: משימוש בסמים קלים ועד לאופיאטיים ולקוקאין. התהליך בו עובר הגיבור וחלק מבני חבורתו ממשתמש למכור, כשהוא עובר בין כל התחנות האפשריות, נותן לקורא מושג על העולם ההזוי והבלתי אפשרי הזה: מהסימנים הראשוניים דוגמת המנצ'יז (תאבון היתר), חשק אפרודיטי (דחף מיני הגובל בנימפומניות), אורגיה בשנטיפי, תרמילאים, נשירה מבתי ספר, צבא, ובהמשך הדרך הפשיעה, סחר בסמים, זנות, מאסרים, תינוקות מכורים, רצח ועוד. לאורכו של הסיפור מובאת כרקע התמודדות המשפחה הממוצעת שמגלה ביום בהיר אחד שבנה מכור. משפחה שלא שתדע לזהות את הסמים אם יונחו מולה, אבל מוצאת עצמה בעל כורחה מכורה: מכורה למכור. ובניגוד למכור, למשפחה אין לאן לברוח. סיפורה של המשפחה הרגילה הזאת, משפחתי, הוא בעצם סיפורנו כחברה. אנחנו חיים במן מגדל שן ומתנהלים כמו שלושת הקופים - לא רוצים לדעת, לראות ולשמוע על עולם הסמים. אנו גם בטוחים שהעולם הזה לא קשור אלינו כלל אלא רק למשפחות אחרות שבוודאי רחוקות מעולמנו, עד שמונחתת מול פרצופינו המציאות : זה קורה גם מתחת לבית שלנו ובתוכו. ויש גם "הפתעה" גדולה: מי שמוכר לילדים שלנו את הסם יכול להיות כל אחד, והוא נראה נורמטיבי - בדיוק כמונו.

בסתיו התחלתי ללמוד באוניברסיטה. אבא ואמא לחצו עלי מאוד. סבתא הציעה שאלמד כלכלה. היא חשבה שהלימודים רק ישפרו את היכולת הניהולית שלי. כאילו שצריך תואר כדי להפעיל את הקפה שלה. להפתעתי, אני ששוחררתי מהצבא עם חותמת של מפגר, התקבלתי לאקדמיה בזרועות פתוחות, לפקולטה לכלכלה באוניברסיטת באר שבע.

הפרופיל הצבאי שלי לא הפריע גם לסטודנטיות שלמדו איתי. פלירטטתי עם כל סטודנטית שהיתה בשטח. זיינתי בלי סוף. לא שהתאהבתי, אבל הסטודנטיות ששכבתי איתן הטריפו אותי. הן היו יפות וישירות. היו לי המון חברים חדשים והדירה של סבתא הפכה לדירת הרווקים שלי. תמיד היה שם די אוכל כדי להאכיל גדוד, ובסופי שבוע היו מתארחים אצלי חבר'ה שגרו מחוץ לעיר. לא הייתי צריך לעבוד, היה לי מספיק כסף לבזבוזים. גם באוניברסיטה היו סמים. על הדשא ראיתי לפעמים אקסטות ובדלים של ג'וינטים. בתקופת הבחינות למדתי עם סטודנטים ששמרו על עירנות בעזרת ספידים. מפעם לפעם עישנתי חשיש או מריחואנה עם כמה חבר'ה, לעתים רחוקות לקחתי הרואין אבל כל זה לא הפריע לי לשמור על ראש צלול רוב הזמן.

הצלחתי בלימודים ובסוף השנה החלטתי להרחיב את מערכת הלימודים שלי.

ההצלחה שימחה את המשפחה, ובמיוחד את אבא שלי. הוא נעשה רך יותר וניסה להתקרב אלי. אבא לא התעניין רק בלימודים שלי אלא בי עצמי, ולא הסתפק בניסיון לנהל את חיי אלא הקדיש זמן רב כדי לבלות איתי. שעות שיחקנו שש בש או שח. להפתעתי, היה לי טוב במחיצתו.

הרגשתי שאני עולה על דרך המלך. כמעט לא חשבתי על יעל, לא פגשתי את גדעון ואת שירה, ובעצם ניתקתי קשר עם כל חברי הילדות שלי.

שמרתי על קשר רק עם סאסי. סאסי ומיטל גרו בשיכון ג', קרוב לאוניברסיטה. הייתי הולך אליהם מדי כמה שבועות, כשבא לי לעוף עם איזה מנת הרואין.

מיטל שירתה באותה תקופה במחנה נתן. בפעם הראשונה שהגיעה הביתה עם מדים סאסי חטף עליה גָ'נָנָה. הוא לקח קשה מאוד את העובדה שהצבא לא הסכים לגייס אותו. החותמת: "בלתי כשיר לשירות צבאי" השפילה אותו. הוא הרגיש שהדחייה הזו הוציאה אותו מן הכלל באופן רשמי, ועכשיו שום דבר לא עניין אותו. אפילו מיטל, שאותה תמיד עטף באהבה.

הוא נעשה מריר ונוח לכעוס, מביט מפוקח בעתיד הצפוי לו.

עם הזמן הלכתי אליהם פחות ופחות, מעדיף במודע את חברת החנונים האינטלקטואלים שבהם הייתי מוקף.

ערב אחד, אחרי בחינה מתישה, קפצתי אליהם, מתגעגע למנה קטנה של הרואין. בדלת פגשתי את רומן, הפושר שבזמנו מכר לי חשיש ומריחואנה. הוא נראה חולה. השתעל בלי הפסקה, מנוזל ומוזנח, וסביב פיו קבוצה צפופה של פצעונים.

סאסי רבץ על הספה ולא הגיב כשראה אותי. מצב הרוח שלו היה על הפנים.

"אמא שלי הזונה, האבא המניאק... בית הספר, וגם הצבא... כולם בגדו בי, כולם עזבו אותי. ועכשיו נושנוש נכנס לכלא. ידעתי שזה יקרה לאחי." הוא גרד את פניו בחוסר שקט.

אוי לא, חשבתי, רק לא עכשיו. הייתי עייף ולא בא לי לשמוע אותו.

"גם אתה בא לכאן דוחף משהו טוב, ומתחפף..." האשים אותי סאסי.

נרקומנים כמו סאסי שונאים משתמשים בקונטרול, כאלה שלוקחים סמים רק מפעם לפעם ומנהלים חיים רגילים.

הוא גחן אל נייר שהיה מונח על השולחן הנמוך שלצדו והסניף. שיירי המנה נעלמו בנחיריו. נשמעה דפיקה בדלת. סאסי רמז לי בידו לפתוח. על המפתן עמד ירמי, נמוך משזכרתי אותו ולצדו, גבוהה ממנו בראש, עמדה גברת בלונדינית מצועצעת.

"אני וִיוִי" אמרה הבלונדינית בקול צרוד והושיטה יד עמוסה צמידי זהב. הציפורניים הארוכות, המרוחות בלכה אדומה, דקרו את כף ידי.

ויוי ענטזה פנימה, שובל של בושם חזק מילא את הדירה הקטנה. האור הלבן של הפלורסנט האיר את תספורת הקארה שלה, שהיתה מתוחה בפֶן מדוקדק. סאסי התעלם ממנה, ופנה אל ירמי בעצבנות."מה זה החומר החרא הזה שהבאת לי."

וִיוִי התיישבה באדישות ליד ירמי, חצאית העור הקצרצרה שלה טיפסה למעלה, חושפת את ירכיה המלאות. היא שיכלה את רגליה, נשענה לאחור והציתה סיגרית קנט.

ישבתי מולה. היא שאפה את העשן לריאותיה, התבוננה בי וחייכה. הקימטוטים סביב עיניה המאופרות בכבדות הסגירו את גילה. ירמי וסאסי לא העיפו בה מבט. היא סיימה את הסיגריה.

"אני הולכת," הודיעה לשניים, וקמה מן הספה. החצאית הקצרצרה שלה עלתה עכשיו כמעט עד שורש ירכיה. לא יכולתי להסב את המבט.

ישבתי על שרפרף נמוך ויכולתי לראות היטב את החוטיני הלבן שחצה את הישבן שלה. האישה הזנותית והמבוגרת הזאת גירתה אותי, והיא הרגישה בכך מיד.

"אני חייבת לרוץ עכשיו, תלווה אותי?"

הלכתי אחריה, שואף את הריח החריף שנדף ממנה כאילו הייתי כלב מיוחם. ליד הדלת היא הסתובבה, התחככה בי כאילו במקרה ודחפה אל ידי פתק ובו מספר הטלפון הסלולארי שלה.

חזרתי אל החדר.

"החומר הזה מאה אחוז טהור," שמעתי את ירמי אומר, טופח על שקית ניילון אטומה.

הוא חתך חתיכה מגליל נייר כסף שהיה על השולחן, וקיפל מלבן מדויק. באמצע המלבן חרץ נתיב ארוך בציפורן הארוכה של הזרת שלו, שנראה כמו מסילה, וחורר את שקית הניילון. ריח חריף מילא את החדר.

אף פעם לא התרגלתי לריח החומצתי החריף של האופיום.

ירמי שפך את האבקה על נייר הכסף שהפך למגש מאולתר. חזרתי לשבת על השרפרף הנמוך והבטתי בחומר.

"בטח, בטח," הנהן סאסי ברוגז, גזר עוד חתיכת נייר כסף מהגליל, ויצר עיגול. את העיגול החל לגלגל בידיים רועדות. "גם אתמול אמרת טהור והחומר לא השפיע עלי בכלל" רטן בעצבנות. "עד עכשיו אני בקריז, וכל היום אני מתגרד. החומר הזה כולו נַבָּט."

מנה של קוק פרסי מורכבת מאחוז קטן של הרואין טהור, וכל היתר נבט - חומר כימי. החומר הטהור הוא החומר הפעיל, והנבט, חומר המצוי בתרכובות של ברום ומפעלי כימיקאלים, הוא הבְּרַרָה. אפשר לערבב את החומר הטהור גם עם דקסמול, אקמול ועם חומרים אחרים. ככל שהתרכובת מכילה יותר אחוזים של חומר פעיל טהור, הסם חזק יותר ואפקטיבי. כשהכמות של החומר הטהור נמוכה מאוד, המשתמשים מגדילים את המנה ובכל זאת מרגישים שהם נוסעים על ניוטרל, וחוטפים קריז.

זה היה המצב של סאסי שהתגרד והיה עצבני.

"אתה חייב להגדיל את הטהור," הוא אמר לירמי. "אחרת לא יקנו. אנשים מתלוננים."

הוא הדליק במצית חתיכת נייר טואלט ששימשה כפתיליה, הרים את מגש נייר הכסף וחימם את תחתית המגש המאולתר.

האבקה החומה הפכה נוזל שחור. מן הנוזל עלה עשן. סאסי לקח מן השולחן קש פלסטיק ושאף את העשן בלהיטות ואז, באדישות, העביר את הקש אלי ונשען לאחור.

שאפתי עמוק.

ירמי לא השתתף איתנו בחגיגה.

"הבן זונה הקמצן הזה משתמש בנו כמו בשפני ניסיון" לחש לי סאסי, שנעשה בתוך רגע מפויס ומרוצה. "הוא לא מריץ איתנו כי הוא קיבל משלוח והמנוול הזה לא רוצה לבזבז חומר על בודק."

שפן ניסיון או עכבר מעבדה – לי לא היה אכפת. אני טסתי.

וואו, אלוהים שבשמים, אני לא יודע מה קורה לי. הראש שלי מתערבב. מסתובב במהירות, כאילו היה בתוך מכונת כביסה שסוחטת אותו.

אחרי כמה דקות, או אולי שניות, ראיתי הכל שחור. בבלבול הכהה הזה אני מנסה להסתכל סביבי, לא יודע אם אני בתוך עצמי או מחוץ לאני שלי. אני משתחרר, מרגיש כאילו הנשמה שלי מרחפת מעל הגוף.

בעצם, הנשמה שלי בורחת ממני והלאה.

יא אללה, אני לא מצליח להתחבר לעצמי.

מיטל נכנסה לדירה. גם דרך ערפל הסם ראיתי כמה היא רזה, המדים היו תלויים עליה כמו שק. סאסי חיבק אותה בהתרגשות. לאיש מאיתנו לא היה אכפת מירמי. מיטל לקחה את הקש ושאפה מן החומר. שלושתנו היינו מאושרים. סאסי לא הפסיק לצחוק. הוא חיבק את מיטל, ליטף את הבטן הרזה שלה, וסיפר לי בחיוך עמום ובקול משונה שמיטל בהריון.

הקוק הפרסי החזיר אותי מן השוליים של עולם הסמים, למרכז הסצנה.

אולי התלהבתי מן הפולחן שליווה את ההרצה של הקוק ולא רק מן הטריפ. כך או אחרת מצאתי את עצמי מריץ ומסניף פעמיים בשבוע ולפעמים גם שלוש פעמים.

חיכיתי לביקורים בדירה של סאסי, להתכנסות סביב 'מגש הכסף'. אהבתי לראות את החומר החום- אפור משתנה ונעשה עין שחורה שרצה על המסילה כמו קטר. אהבתי את קרון הסוטול שנפל עלי אחרי ההרצה. שם, בקרון הזה, הייתי שוכב בגוף רפוי ורופס ובמוח מעורפל, מנותק מהכל. סבאבה לי, אני ישן כמעט כל הדרך.

****

לסאסי ולמיטל עוד לא מלאו עשרים ואחת והם החליטו להתחתן. מיטל השתחררה מהצבא. משפחתה שלא הסכימה לנישואין, החרימה אותה. נושנוש, בן המשפחה היחיד היה בכלא. לסאסי כל זה לא הפריע. סאסי חשב רק על התינוק שיוולד להם. הוא טיפל במיטל בכפפות של משי, דאג שלא תתעייף, שתנוח, אבל על עצמו הוא לא שמר כלל. הוא רצה לגדול ומהר. אולי חשב שאם יעשה את המכה, עתיד המשפחה שלו יהיה מובטח. סאסי נכנס עמוק לעסקי הסמים.

עד עכשיו סאסי היה פּוּשר, סוחר קטן, שאחראי לחלוקת הסמים שירמי העביר אליו. עם הזמן הוא התפתח, הגדיל את חוג הלקוחות שלו. בזכות הטלפון הסלולרי הוא היה מוגן יותר משטינקרים ומתחזים. כמעט לא נפגש עם הלקוחות, ואת ההודעות ששלח ללקוחות הצפין בשפת רמזים. רק אחרי שהניח את הסם במקום מסתור יצר קשר עם הלקוח, קיבל את התמורה וגילה ללקוח את מקום המסתור.

מקומות המסתור שמצא היו מקוריים. הוא שלח את הלקוחות שלו לסופר מרקט, לתאי הלבשה של חנויות בגדים יוקרתיות, למקומות הומים שבהם מצא פינות מסתור.

פעם ראיתי אותו יושב בפינת הרחוב, מתחזה לעיוור. אלמלא ידעתי, לא הייתי מזהה אותו. ככה הצליח בתוך כמה שעות להעביר חצי קילו הרואין באור יום מלא ובאמצע הרחוב. ביום ההולדת של רומן, סאסי שלח לו פיצה טייק-אֶווֵי עם תוספות לבנות וחגיגיות.

הוא הצליח למכור כמעט כל כמות שירמי סיפק לו, אבל זה לא סיפק אותו. עד עכשיו הוא עשה את העבודה השחורה, וירמי גזר את הקופונים. סאסי הרגיש מספיק בטוח כדי להרחיב את הנתח שלו. הוא החליט לפתוח תחנת סמים, כמו ירמי. אבל כדי לדלג על ירמי ולהתחרות בו הוא היה צריך להגיע למקור הסמים.

המקור הוא בדרך כלל סוחר סמים כבד, שלא כל אחד יכול לפנות אליו. סאסי ידע שברגע שהוא פונה אל סוחר סמים גדול, הוא חושף את העובדה שהוא יודע על עיסוקו. יש סוחרים שהורגים על דבר כזה, אבל סאסי לא היסס ופנה אל מירו ה"תותח".

מירו היה סוחר סמים כבד, שהמשטרה לא הצליחה לשים עליו יד.

אפילו בפעם היחידה שבה נתפס והורשע הוא לא ישב בכלא. מכור 'מתנדב' לקח על עצמו את האשמה. החברים של מירו דאגו שהמתנדב יחיה כמו מלך בכלא, אספקה סדירה של סם, אוכל שהגיע מן הקנטינה והרבה יחס של כבוד מצד האסירים – הרבה יותר ממה שהיה לו לפני כן.

כשסאסי יצא מן הכלא מירו קירב אותו אליו. הילד רכש את אמונו: סאסי מעולם לא הודה באף עבירה שיוחסה לו, לא הלשין על הלקוחות שלו, ולא גילה לאיש את שם המפעיל. על פי חוקי העולם התחתון סאסי היה נקי מהתחלקויות וטעויות. ומנגד, סאסי לא הסתיר את הערצתו למירו.

סאסי קיבל את ברכתו של מירו והיה מאושר. הוא ביקש לקחת סמים 'בקרדיט' ומירו הנהן בהסכמה. לסאסי זה הספיק.

סוחרי סמים כבדים אינם מדברים הרבה. יש להם 'הנהוני הבַנוֹת'. נענוע ראש, משיכת כתף או אצבע, הם סימנים מחייבים ודי בהם כדי לסגור עסקאות. עכשיו, כשבנק הסמים של מירו הסכים לאשר לו הלוואה, סאסי יכול היה להתחיל להקים את מפעל חייו.

סאסי לא סיפר לירמי על ההתפתחות העסקית שלו. הוא לא ידע איך ירמי יגיב. כדי לא לעורר את חשדו, הוא המשיך למכור עבורו סמים כרגיל, אבל ידע שירמי יגלה שסאסי עקף אותו ברגע שיהיו ברחוב יותר סמים.

סאסי קיבל ממירו כמות נכבדה של סמים בקרדיט. כדי לתפעל תחנה שיש בה קילוגרמים של סמים, הוא היה זקוק לשלושה פועלים שיעשו את העבודה השחורה: בודק, שוקל, ומפיץ.

הבודק הוא משגיח כשרות - אחראי ל שיתוף הפעולה בין התרכובות, בין הסם הטהור לתוספים שמנפחים אותו: רעלים, קמח, אבקת אפיה או טלק, שמרעילים את הגוף או חוסמים את זרימת הדם. הבודק, הוא הטועם הראשון של הסם. נרקומן, שמעשן, מסניף, מריץ ומזריק את החומר על עצמו כדי לוודא שהתרכובת שהתקבלה טובה ופעילה. אם המנה מכילה תרכובת קטלנית במיוחד, לא צריך כבר לדווח. גוויה של בודק פירושה סם מורעל.

סאסי לא הזריק. הוא לא רצה להימחק. הוא היה מוכרח להישאר ערני. מי שמוכר קילוגרמים של סמים צריך להיות בשליטה. לחשב נכון כל גרם וכל שקל, לשמור על חושים דרוכים מפני הלשנות ופשיטות של המשטרה, לשמור על אזורי חלוקה ממתחרים, ולספור הרבה כסף. הבודק של סאסי היה רוֹמָן. סאסי כינה אותו "אמא רוסיה" וסמך עליו בעיניים עצומות. רומן הזריק לורידים סמים שהגיעו מהמעבדה.

בשלב הראשון סאסי ויתר על שוקל ומפיץ. השוקל הוא זה שמכין מנות ומכניס להן עוד תוספים, והמפיץ הוא הפושר שאחראי לחלוקת המנות ברחוב. בדרך כלל גם הוא מוסיף למנות עוד רעל, כדי לנפח את המשקל שלהן. אבל סאסי שפחד מהלשנה, החליט לוותר על שניהם. הוא העדיף לעשות את העבודה בעצמו. להכין את המנות ולחלק אותן ללקוחות.

תוך זמן קצר למדי הוא הצליח לבנות תחנה יעילה וחשאית, שלא היתה מביישת יחידת מודיעין שלמה. הוא הקפיד לבצע את העסקאות רק באמצעות טלפונים סלולאריים, שאותם החליף לעתים תכופות. גם הוא, כמו מירו, כמעט הפסיק לדבר. עסקה היתה נסגרת במשפט קצר אחד.

שלא כמו ירמי שאטם את כל הפתחים בביתו, הדירה של סאסי נראתה כמו דירה רגילה של זוג צעיר, ולא עוררה שום חשד. הוא היה חרוץ ויעיל והקפיד לא להשאיר בבית כמויות גדולות של סם. ברגע שקיבל את הסם היה מתחיל לעבוד. מערבב אותו עם התוספים ומחלק את המנות לשקיות פלסטיק. אחר כך כשהן מנויילנות היטב, היה מעביר אותן לצנצנות זכוכית של ריבה. הצנצנות הועברו לפנות בוקר לבונקר, משם היו יוצאות לחלוקה.

הבונקר של סאסי התפרס על שטח ענק במזרח העיר, ששימש פעם מזבלה ועכשיו היה מוזנח ושומם. סאסי סימן בצבע פלסטיק עמיד סימנים מוצפנים על עצים ואבנים. ליד כל סימון חפר זוּלות. בכל זולה הטמין צנצנת. בדרך כלל הטמין אחת, ולעתים יותר מאחת.

ביעילות הייקית שאפיינה אותו הוא צייר מפה של האתר, ועליה סימן את עשרות הזולות. המפה היתה מוצפנת טוב כל כך שאם מישהו היה רואה אותה היה בטוח שזו תוכנית בנייה.

סאסי סמך עלי במאה אחוז והפך אותי למהנדס הבניין הראשי שלו. "קח, למקרה שאתפס!" אמר לי והפקיד בידי עותק של תוכנית הזולות.

Comments

כמו גחליליות

הספר קשה לקריאה וגורם להרגשת צמרמורת בגב. מדבר בשפת עברינית כמו פושר בודק עסקאות ברטר דברשעדייו רווח כמו ששמעתי שיש אגדה ששמים גז לצורך התפרצות שזה אומר שאתה פורץ בית שישנים בו ,מחדיר גז לפני ונכנס עם מסכה המינון נקבע עד שתהיה בטוח וזה לאגדה משיגים אותו בלוד ממישהו שמכיר מישהו. איך אני יודע?שוחחתי עם עברין משוקם ואני חושב שזה נמצא בספר אך בטוח קרא.יו לפני זמן רב.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הוצאת ספרית מעריב