אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

במסלול ילדותה - סיפורה של שולמית, ילדה במושב עולים


קטגוריה: 

"כל הגה יתם וכל צליל יאלםבי קולכם הרחוק כי יהוםעיני אעצום והריני אתכםמעל לחשכת התהום" (פניה ברגשטיין, "ניגונים")"שוב איני יודע מה שמעתי ומה חוויתי " (מאיר שלו, "רומן רוסי", עם עובד, עמ' 92)לקוראי אתר "אימגו" היקרים!לפני חמש שנים, כאשר סיימתי את כתיבת עבודת הדוקטורט שלי ומסרתיה לשיפוט באוניברסיטת בר-אילן, התיישבתי מול צג המחשב וידעתי שזה הזמן להעלות על בכתב סיפוריה של אימי על אודות ילדותה במושב מסלול. לאחר מספר חודשים מסרתי את כתב היד להוצאת ספרים מכובדת, אשר הביעה התעניינות בכתב היד ואף שלחה לי חוזה לחתימה. הספר עמד לצאת לאור וההתרגשות הייתה רבה. אלא שבפגישה עם אנשי ההוצאה חזרה בה ההוצאה מכוונתה והספר לא יצא לאור... כך שכב הספר מספר שנים על הדיסקים , עבר בין קוראים מן המעגל הקרוב, ובעקבותיו אף הוזמנתי להרצות על ילדי מושב מסלול בכנס מחזור חגיגי שנערך לפני כמה שנים במושב מסלול שבנגב המערבי.אני מבקשת להעניק לכם שי צנוע, פרק ראשון מתוך הספר, לכל אוהבי העליות למיניהם, לכל יוצאי "שער העלייה" ולצאצאיהם , לכל מי שההיסטוריה של מדינת ישראל יקרה ללבו, פרק על אודות חלוצי הנגב המערבי. את הפרק אני מקדישה לסבי הרב שלמה אברהמי ז"ל, שלא זכיתי לראותו, אך זכיתי להכירו דרך סיפוריה של אימי האהובה שולמית.אשמח אם תעלו, "תטקבקו", את התרשמותכם על הכתב בסיום הקריאה.שלכם, ד"ר עופרה מצוב-כהן

צילום

צילום ניסים כהן

***פרק א ביום שעזבנו את הבית הקטן שבו נולדתי, בכו אנשי הקהילה היהודית באיספהן ונעצבו אל ליבם.כבכל שבוע יצאנו אחותי ואני אל חצר הבניין המרוצפת ותרנו אחר שבעה כוכבים, אות וסימן הוא לצאתה של שבת המלכה ולכתה מאיתנו. שבעה כוכבים נדלקו בזה אחר זה ואנו נחפזנו למנותם, מתחרות בינינו על איתור הכוכבים וכשזוהו שבעתם הזדרזנו להיכנס לביתנו ולבשר לאבא שהגיעה עת. מרגע זה ועד לשעות המאוחרות של הלילה עתידים היו אנשי הקהילה לבוא אל ביתנו ולמסור לאבא את אהבתם ואת געגועיהם לארץ-ישראל, שנשאו בדמם, מדורי דורות, עוד ברחמן של אימותיהן.נרגשים ורועדים הגיעו אל ביתנו בלילה זה כדי להיפרד מעל אבא, לשהות במחיצתו דקות אחרונות ויקרות, לקבל ממנו ברכה אחרונה, לבקש שידרוש בשלום קרובים שכבר זכו לעלות למדינת ישראל ולהתיישב בה, להודות לו על שנים של מסירות ותרומה לאנשי הקהילה, קטנים כמבוגרים, נשים וטף, עניים מרודים כסוחרים עשירים. אמהות צעירות שפניהן בוכיות בירכו את אבא. תחילה נבוכות היו, אך בנחישותן ביקשו להודות לו בקולן המסתלסל והרועד על שהתגשמה ברכתו, על שנטע בהן תקווה לפרי בטן והיה ממטיר עליהן לפנים מברכותיהם של חכמי ישראל וצדיקיו. ילדים ונערים שעד אתמול התאבקו באבק רגליו, נשקו לידיו של אבא, והוא, שהכיר כל אחד ואחד מהם, מפעוט ועד הבוגר שבהם, חיבקם וליטף את ראשם, נרגש ודומע, מברך כל אחד ואחד מהם בקולו הצלול והבוטח.בערב יציאתנו זה, עוד בטרם יגיע אבא לארץ אבות, כינו אותו האנשים ביראת כבוד, "חג'י שלמה, חג'י שלמה". שם התואר הוצמד לשמו של כל יהודי שזכה לנסוע לארץ-ישראל, ביקר בירושלים ושב לביתו בפרס, ובשעות אלו הוענק לאבא אחר כבוד על-ידי הקהילה האוהבת ומכירת התודה. "ארץ-ישראל, עוד מעט נישק לאדמתך, נלטף את רגבייך, נעזור להקים את המדינה הצעירה ובה נחיה ", כך אמרנו לעצמנו שוב ושוב בימים האחרונים לשהותנו באספהאן. בקומה העליונה של הבניין שבו התגוררנו הייתה רחבה ציבורית, מרוצפת, תחומיה מעוגלים. שם היו הצעירים נוהגים להתאסף מדי פעם בערבים, המבוגרים היו מדברים בפרסית ומתבלים את שפתם בביטויים משפת הקודש, "ציון" ("סיון") "סוכנות", עלייה", קיבוץ", "שבת המלכה" ו"מורה". כשהיה המפגש מגיע לשיאו היו קמים הצעירים, בנים בלבד, יוצרים מעגל, רוקדים הורה ושרים שירים על ארץ-ישראל. את האסיפות הללו ארגנו מדריכים צעירים שהחיוך לא היה מש מפניהם. לבושם אחר ושונה משלנו, הם לא לבשו מעילים כהים וכבדים, לראשם לא חבשו כובע או כיפה ופניהם לא היו מעוטרות בזקן. מבטם היה ישיר וגלוי, השמחה הייתה גלויה בהן והמבוכה והביישנות הייתה מהם והלאה. המדריכים האלו, שאף נקראו "שליחים", היו ברובם מישראל והם שהנהיגו את הפעילויות הציוניות: מכנסים אסיפות, דואגים להפעיל אנשי קשר בני הקהילה שיכנסו את המשתתפים, ובמהלכן של הפעולות היו מרקידים את בני הנוער ומספרים לכולנו עוד ועוד על מדינת ישראל הצעירה, מנסים להרוות את צימאוננו בחוויות ובסיפורים על הארץ הנכספת. אנשי הקהילה ידעו שאחי הגדול גרשון נמנה גם הוא עם שליחי ה"סוכנות היהודית", וכי הוא ממלא תפקיד חשוב, כאחד השליחים הצבריים. כמי שזכה לבקר בירושלים פעמים רבות רחשו הכול כבוד והערכה לגרשון וכשהיו מדברים בו הקדימו לשמו את התואר "חג'י".גם אחי הצעיר מגרשון, סעדיה, החליט ללכת בעקבותיו ולעלות לארץ-ישראל. על דעת עצמו הצטרף לתנועת ה"חלוץ" והיה לחבר פעיל ונמרץ בשורותיה, אלא שרוחות לא טובות נשבו באספהאן ויחס השלטונות אל תנועת ה"חלוץ" באספהאן נעשה חשדני ועוין. כל מי שנתפס חבר בתנועה, נאסר והושם בבית-המעצר המקומי בעיר עד לבירור עניינו.על ביתנו הקטן רבצה עננה של דאגה ושל חשש, לילות ללא שינה עברו על אבא וערב אחד, כשבושש סעדיה לחזור הביתה, נודע לאבא מפי שכנים יודעי דבר, שסעדיה וחברים אחרים בתנועת החלוץ נעצרו על-ידי השלטונות ונלקחו לבית-המעצר.ללא שהיות הוציא אבא את המעות המעטות שחסך למצבי דחק והלך בלוויית רב נוסף לתחנת המשטרה. בזכות תבונתם וחוכמתם, לשונם הרכה ודיבורם הנוח והשקט הצליחו לדבר על ליבו ועל כיסו של קצין המשטרה החמדן, ועוד באותו יום שוחררו סעדיה וחבריו מבית-המעצר לחופשי.על אף שחולץ זה עתה מצרה היה סעדיה נחוש בעמדתו והחליט להמשיך במאמציו לעלות לארץ-ישראל. בלבו גמלה ההחלטה לעזוב לטהרן העיר הגדולה, שם התקיימה פעילות ה"חלוץ" באופן גלוי, לא במחתרת, והייתה מותרת על-פי חוק. בטהרן שהה סעדיה במחנה המתנה, ששימש ליהודים שהגיעו מעירק כתחנת מעבר זמנית לארץ-ישראל. כדי ששהותו במחנה המעבר תיחשב לחוקית בעיני השלטונות ועל-מנת שהללו יאפשרו לו לעלות לארץ ללא קושי, הוא "אומץ" על-ידי זוג יהודים יוצאי עירק והם היו לו ל"הורים". לאחר כמה שבועות של שהייה במחנה ההמתנה זכה סעדיה לעלות לארץ-ישראל. עם עזיבתו של סעדיה נתקדרה האווירה בבית. לבד מקולות המשחק של אחותי מנורה ושלי לא שמענו עוד את קולו של סעדיה, הנחוש והמתלהט, בשעה שהיה דן עם אבא בעניין הציוני, לא היינו עדות עוד לחיבוקים הספונטאניים ולפרצי האהבה של סעדיה כלפי אבא, כפי שהיה נוהג בשעה שרוחו הייתה טובה עליו. אבא התכנס בעולמו והרבה לקרוא בספרי הקודש, ראשו מורכן אל הדפים ורק רעשים שעשינו הסבו את תשומת לבו. לכאורה, לא היה בשגרה זו נוהג חריג ויוצא דופן, אך לא פעם חשנו שעתה נדדו מחשבותיו הרחק מפה. יום עבר ועוד יום ועננת הדאגה והחשש לא הרפתה מאבא. מנורה ואני המשכנו ללוות את אבא לעבודתו ב"חדר", שם בילינו עימו שעות ארוכות, לומדות חומש ככל אחד מתלמידיו של אבא, משחקות, חולמות בהקיץ. השתדלנו לשמח את אבא וגם כששבנו לבית הקטן, השתדלנו להיות לצידו והמעטנו לצאת לשחק בחצר.אולם געגועיו של אבא לבניו, לגרשון ולסעדיה הלכו וגברו, ושתיקותיו העמיקו. אחותי ואני היינו ילדות רכות בשנים ואבא ודאי חשב גם על עלינו, על עתידנו... נזרע הרעיון, נבטה המחשבה ואבא, שרוב ימיו היה איש ספר ומורה אהוב על תלמידיו, המקדיש להם מזמנו, היה לאיש מעשה ובליבו גמלה ההחלטה: "נעלה גם אנו לארץ-ישראל", שבר את שתיקתו ובישר לנו על החלטתו.כך נקצר הרעיון כחיטה שבשלה והגיעה העת לקצרה, הכוונה הייתה למעשה והבשילה לכדי הגשמה.מנורה ואני, נרגשות ומצפות לבאות, ארזנו את בגדינו המעטים, ואבא סידר בקפידה את חליפת הבגדים החדשה שהזמין עבורנו במזוודה חומה וקטנה, שאותה קנה בפרוטותיו האחרונות לכבוד נסיעתנו. את מעט החפצים שהיו לנו, כלי נחושת, גלילי בדים שנרכשו לנדוניה של מנורה ושלי, צמידי זהב עדינים שעליהם חריטות מסולסלות, מעשי ידי אמן, וגם מערכת סמובר מנחושת להכנת תה. הכול טמן אבא בתוך מעט הסדינים הישנים שלנו, אותם קשר בקצותיהם לצרורות גדולים. עתה נדמו הם לשני שקים גדולים והזכירו לי את הסוחרים שהיו עוברים ליד ביתנו עם מרכולתם, שאותה סחבו על גבם. בצרור נוסף, קטן מימדים, צרר אבא את כל ספרי הקודש, הברכות והתפילות של חכמים גדולים וגם את ספרי הברכות והתפילות שכתב בכתב ידו המאיר טמן בצרור זה.לרגל נסיעתנו פקדו אנשי הקהילה את הבית הדל שגרנו בו, "חג'י שלמה, חג'י שלמה", "תבורך הרב שלמה, שתזכה להגיע לארץ-ישראל בריא ושלם", השמיעו האנשים קריאות נרגשות, קולם מתערבב בפרצי בכי שבקעו מפיהם וגם על אבא ניכרה התרגשות גדולה מהולה באהבה ובדאגה לאנשים שנשארים. גם השכנים המוסלמים, אלו שגרו בשכנות טובה עם היהודים, באו להיפרד מאבא ונראה היה שגם להם היה מעמד בלתי צפוי זה קשה. אופה הלחם בשכונה, מוסלמי שהעריץ את אבא ואהב להפליג איתו בשיחות פילוסופיות כאילו לא שרתה השנאה בין מוסלמים ליהודים מעולם, עמד ובכה על נסיעתו של חבר יקר. בניו הבוגרים עמדו לידו מחרישים, משבטם מושפל, ולכמה רגעים נדמה היה שהם שרויים בסיטואציה אחרת ושונה מהמאפייה ומחיי היום יום. כאן, אינם צריכים לחשב בראשם את העודף שעליהם להחזיר ללקוחות. במעמד פרידה זה אולי תהו על הידידות האמיצה בין אביהם המוסלמי לאבי היהודי, על פשרה, על יחס הכבוד שרחשו זה לזה. באחד מהימים, כשנשלחתי למאפייתו של המוסלמי לקנות לחם, הגן עלי באומץ מקצפו של גוי מגושם ווולגרי שהפגין את שנאתו ואת סלידתו מיהודים. כשנגעו אצבעותיי בפיתה רחבה וגדולה שביקשתי לקנות, הביט בי המוסלמי בחמת זעם ובטון של מחרחר מלחמה, הניע את הטורבן שלראשו כה וכה והכריז: "אני לא קונה לחם שנגעה בו יד של יהודיה מלוכלכת". הקונים הנמיכו את קולותיהם ודממו כשענה לו האופה, בקולו המתנגן והדק:"שלא תעז לדבר עליה ככה. היא בת הרב והוא החבר הכי טוב שלי, אתה מבין?", הוא השיב בטון נחרץ, כמי שאינו חושש לאבד לקוח זה או אחר. כששבתי הביתה שיתפתי את אבא ואת מנורה בחוויה הזו ואבא אמר ולא פירש: "יש חברים שמעשיהם ילוו אותך לכל מקום שתלך, גם אם תתרחק מהם עד קצה העולם..." כשהגיעה העת לצאת מהבית בפעם האחרונה, ליוו את אבא עשרות מאנשי הקהילה היהודית, ראשי משפחות, נשים, זקנים וטף, וגם כמה מהשכנים המוסלמים. הכול עזרו לנו להרים את המטען המועט שארזנו, את המזוודה החומה ואת שני הצרורות המאולתרים כשקים. ערב אחרון ירד על העיר אספהאן, הערב האחרון במקום הולדתי. היה זה הבית בו נולדו אחיי שלא הכרתי, הבית בו נולדו אחיי שליוו אותי בשנות ילדותי ובגרותי, גרשון וסעדיה וגם מנורה אחותי. זה היה הבית בו נולדתי אני, עתה נותר ריק וקירותיו ערומים. הרחבה הגדולה המשותפת לכל הבתים, באר-המים ששיחקנו בסמוך לה עם כל הילדים, משלשלים לטבורה מלפפון קשור בחוט, כדי לצננו היטב במי הבאר הצוננים, הסמטה הצרה שבה הלכנו לבית-הספר בלב חושש, החזרה המהירה שלוותה תמיד בשמחה, הביתה אל אבא ואל ה"חדר" שבו לימד-תמונות אלו חתומות בליבי לנצח...מנורה ואני הבטנו נרגשות לשמיים ומלמלנו מילים וקטעי משפטים, "את מאמינה? בעוד כמה ימים... בירושלים...בארץ-ישראל, הנה החלום... הנה הוא כבר מתגשם..."*וכשנסענו בכרכרה שהובילה אותנו אל מחוץ לעיר הולדתנו, כל רכושינו ארוז ונתון בשלושת המטלטלים, לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את עירי אספהאן, עיר ששלג לבן היה מכסה אותה בימים הקפואים של עונת החורף הארוכה, וצובע אותה לבן ובקיץ הייתה מתנערת מהלבן החגיגי והאציל, הקר והקפוא, וממהרת להתכסות בפריחה צבעונית והבולטים בשפעת הגוונים היו האדום-ארגמן, שצבעו את פרי הדובדבן המתוק-חמצמץ, שצמח בעושר ובשפע על עצי הדובדבן שהיו בעיר לרוב.הרחובות היו מתקשטים ומתמלאים בפרי האדום, שהיה מעטר את סמטאותיה והילך עלינו קסם. כל הזכויות שמורות למחברת ד" ר עופרה מצוב-כהן2010, תש"ע [email protected] ________________________ד"ר עופרה מצוב-כהן, חוקרת ספרות, מרצה וכותבת, ילידת אופקים שבנגב. התחנכה בבית הספר האזורי "אשל הנשיא" , בצבא שירתה בתפקידי קצונה והשתחררה בדרגת רב-סרן. מאמריה מתפרסים ב"אימגו", ובכתבי-עת כמו "מראה מטעמו של המרכז האוניברסיטאי אריאל,"מורשת ישראל",ו"מסע"י" מטעמה של אוניברסיטת בר-אילן.ד"ר מצוב-כהן היא מרצה במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון.

Comments

הספר מסלול ילדותה של ד'ר עופרה מצוב- כהן

עופרה שלום , שמעתי על הספר מבן משפחה - אביתר אברהמי ( בנו של בניהו ז"ל ) ומייד רצתי לרכוש אותו ואכן התרגשתי לקרוא ולהבין מזווית נוספת את הסיפורים ששמעתי מאבי - נפתלי אברהמי ז"ל מאופקים ומאימי טובה שתיבדל לחיים ארוכים
עופרה , הכרתי את הורייך מילדות ותמיד הערכתי והערצתי אותם על האופטימיות ושמחת החיים למרות כל הקשיים שחוו בחיים

כל הכבוד על היוזמה , אני כבר מצפה לספר הבא
אלי אברהמי

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.