אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקרב על השפיות - פרק


צביאל רופא's picture

פרק מ"הקרב על השפיות" / צביאל רופא (1998) הקרב

הקרב על השפיות / צביאל רופא. (1998). הוצאת צ'ריקובר

מן המפורסמות הוא, שביפן על כמאה מיליון תושביה המלוכסנים, ובארץ אנגליה המעטירה (לפחות בעיניי) על ריבואות תושביה - לא יחלוף יום בלא שיתקיים טקס שתיית תה מסורתי כהלכתו, ואילו היו מסוגלים, מן הסתם, היו מביאים את התה לכך שיזרום בצינורות האינסטלציה שלהם.וכאן ומיד, חייב אני להודיעכם קבל עם, שלא רק שם הפכו את המשקה הלז לפולחן, אלא אף בתוככי הביתן הפסיכיאטרי שמספרו שלושים ושלוש השוכן בתוככי בית החולים הצבאי תל-השומר. כי נוכחתי שאף שם, שלט בכיפה אותו נוזל המופיע בכל בזיך או קנקן בגוון חום זהוב, ועומק צבעו תלוי (כמו במקומות אחרים) בכמות התמצית יחסית למים - ובקיצור יש לומר - בריכוז שהועיד לו שר המשקין שלו.ומדוע עלה בי לפתע אותו משקה חום? עלה הוא ובא לפני, מפני שמיד משנכנסתי בשעריו של הצריף-ביתן ההוא, באתי למעין חדר מעבר, או אולי יש לכנותו בשם מודרני ומלא "סטייל" (כפי שהנוער מתיז מפיו בהנאה מרובה) - ולקוראו "הול" - ומיד הציע לי אח אחד שצץ שם - ספל תה.והציע אותו בפני כדבר מובן מאליו וכעניין שכבר "סגור" ושאין שום עוררין עליו. ואנוכי - בו ברגע שהוברר לי מעבר לכל ספק, שלא יעלה על הדעת לסרב ל"מחווה" שלו - נעניתי בחיוב להצעתו. מיד עמד האח ש"הציע" בנדיבות ליבו, והפשיר הנוקשות שבו ונתרכך, ובני התשחורת יאמרו אולי בלשונם המודרנית העכשווית שהלה "נעשה לארג' לאללה", כי הלה נזדרז לתת בידי שתי דרכים, השונות בתכלית השינוי, ללגום ממה שבספלי. ולא צריך להיות נביא וחוזה על מנת לנחש שהאח פשוט מתח ידו לעבר צלחת ובה פלחי לימון (שמראם תמיד מעביר בי צמרמורת קלה) ופלט:"יש לימון!" - כאילו עניין לו עם סגי נהור. ואחר פשט ידו השנייה כדחליל, ובנימת ניצחון קלה שבקלות אמר: "ויש חלב!". ואחר התרחק ממני פסיעה קטנה, וביקש להפוך לצופה נלהב בבחירה שאהיה בוחר, ובאופן בו אכלכל מעשי לאחר שפתח בנדיבות ליבו הרבה דלתות ואופציות כה רבות בפני. ואחר ראיתי שגם לגימותיי היו מעניינות לו מאוד, אך הייתי עייף מדי בתוך אותה נפש שלי, מכדי לאפשר אפילו חיוך קטן אחד בתוכו של הלב הנוגה שלי. חיוך שכזה היה אמור להיזקף על חשבון אותו אח שהתנהג בשררה כבושה ומנומסת, המתאימה אולי לסמוראי עם בני ביתו, או אולי לקרומוול, בשעתו, כשהיה מצוי במחיצת נתיניו.ואם בלב נוגה עסקינן, הרי יש לציין, שכל עוד... אותו חבוי בצידי השמאלי, היה מובל בדרך לבית החולים, בתוך גוף בו הישבן היה עושה את עיקר המלאכה, מפני שהיה סופג את רוב טלטלות הגי'פ המקפץ והיה מתרגמן ומעבירן, בעידון ראוי לציון, לשאר חלקי הגוף, וכל עוד...העיניים מסרו, במשך הנסיעה לעבר בית החולים, רשמי השטחים הפתוחים שבצידי הכבישים אל המוח. ובכן, כל עוד בסביבה אופטימית פעל הלב פעולותיו - לא מילאו הכאב הרב שהיה מצאצאי הפתולוגיה הדיכאונית, אלא רק כאב עמום ברקע, כמי שאסון נפל עליו לפני זמן לא מועט (אבל גם לא רב מאוד) וחי הוא בצילו ונוכח צלליתו, וצולל לתוכו אבל גם אינו ממש במצולתו. וטוב שניקדתי נקודה בסוף המשפט האחרון, שאילולא עשיתי כן, מי יודע באיזה צלצל הייתי אוחז, ואלו דגים הייתי מעלה בצלצולי המלים שלי.ובקיצור, רציתי לומר שמאותו רגע בו דרכתי בביתן הזכור, נדרכתי כולי כאותו אחד שמצוי לפני צומת דרכים ואין הוא יודע, לא רק את סופן, אלא אפילו אין לו אות או רמז כלשהו, אודות טיבן הבסיסי גרידא. על-כן ברור ונהיר, דבר היותי מודאג ושפוף עד מאוד, ואולי זו היא הסיבה שבחרתי לא להמרות מה ששידר בשפת גופו ואף ביטא בפיו, אותו אח שמזג לי תה. ואז, נטלתי את ספל התה הבוער והנחתיו על חזי סמוך ללב העגום, ופתאום, נקישותיו הפראיות הביאוני לחשש נוסף על כל חרדותיי, שאקבל התקפת לב בעוד זמן מה ואפח את נשמתי הצעירה. ואם אודה על האמת, חייב אני לומר שכהרף עין נרגעתי מהחשש האחרון. גם מפני ש"לא מתים כל-כך מהר" - משפט ששמעתי מפי שכנה אשכנזייה מבוגרת ומנוסה שאמרה אותו בנימה רווית ידע וביטחון בילדות הרחוקה שלי, וגם משום, שנזכרתי שמצוי אני בתוך בית החולים עצמו, ואם יארע לי דבר, ינתחוני מיד, ומה לי לדאוג?והאמת שהייתי זקוק לשני סימני הרגעה - לפי שדבר היותי מצוי בעיבורו של בית החולים, בא ועמד כנגד החשש, שאף-על-פי-כן שלא מתים מהר, כלומר שנוהגין למות לאט, בכל- נופחים את הנפש לאט - כלומר מתנתק פתיל חיינו כהרף עין. ומכאן, שזקוק אני לכפל נימוקי הרגעה. ואכן, ה"פוליסה הכפולה" שלי כיסתה אותי מכל הצדדים, ונרגעתי מעניין זה, ואפילו הייתי פנוי להאזין לפעימות המשאבה ההיא, ואף הייתי זאת לא אספיק להגיע בזמן (וקורה כך לעיתים לא כל-כך רחוקות!). ומאידך, אם יודע אני שניצב אנוכי בטבורו של בית החולים ובסמוך אלי פתחו של חדר הניתוח, לא תרגיעני קרבה זו, אם מחוור לי שאותה אשכנזית טעתה מכל וכל, והאמת העירומה היא, שלא מונה מספר הקשותיה ונקישותיה, וסתם פעימות שלה, בשלווה יחסית. ומכיוון שלחץ רב עדיין העיק על נפשי המותשת, הרי שמבלי משים כמעט, מצאתי את עצמי נע, בלוויית הספל הלפות בכפותי, לכיוון היציאה. ואכן סופי שעברתי בחברת מצוקותיי ובחברת אותו ספל את הסף המצוי (כהרגלו) מתחת לאותם משקופים הכפולים שקודם תהיתי על דבר מידתם.מצאתי עצמי בחצר שעיקרה היה מדושא בדשא מכל עבר ובו רק שביל אחד המתוחם בעמודים דקים וננסיים, שנראו לי משום מה, כגאים מאוד בפוזיציה ובתפקיד שתפסו, וביניהם נמתחו כמובן כבלי מתכת השזורים חוטים דקים יותר. ובמקום אחד, שמתי לב שהכבל שהיה אמור לחבר את הננסים הגאים, היה חסר בננס האחד, ומשתרבב ללא חיבור מהננס הקרוב לו. אבל אף אנוכי חסר תקנה לעיתים, מפני שכל התיאור הנ"ל, על דשאיו ומיני כבליו, וכל שאלה שרציתי לשאול אודות השבילים ולאן הם מובילים (ובאמת הייתי רוצה מאוד לדעת, לאן יובילו?), כל אלו מקדימים את העגלה לפני הסוסים. לפי שאותה יציאה לחצר אירעה כמעט שלא מדעת, והתרחשה, מן הסתם, מתוך הרגשת תעוקה של נוסעת כבודה - היא הנפש, שדפקה בסוסים - הלא הם הרגליים, ואלו לא שאלו הרבה לדעתו של הרכב המצוי בראש המרכבה, ופנו והרימו עצמן מעל לקרקע ובאו לחצר.מרגע שעיני נחו על רחבת הדשא - לא ראיתי יותר כלום מלבד את רחל, שאחר כך כיניתיה בליבי בשם איב, ומעט הבחנתי אף ברוני, שהיה מצוי היכן שהוא בתוך משקפיו - וקראתיו בלקסיקון שלי בשם: איינשטיין. על-כן, אתם מבינים שכל הננסים והכבלים והשבילים בינתיים בטלים ומבוטלים, לפחות עד שאהיה מבחין בטיבם בעתיד מקרוב ובפירוט, בשעות בם אהיה באמת בודד ואבוד, ותעניינני החצר ועולמה הדומם לבדו.רחל-איב, הייתה להערכתי כבת עשרים לכל היותר, בעת ההיא. ולא אכתוב ש"מבנה גופה" כך וכך, שמא אזכיר לכם הודעות רדיופוניות על נעדרים - שמשתמשות בנוסח זה, ואיב כלל לא נעדרה לפי שמי שנוכחותה ממלאת בית חולים שלם, לא יכולה אפילו לקרב לקטגוריה זו. ובכל-זאת, הרי פטור בלא כלום לא אוכל לפטור עצמי (ובייחוד לא בנושא מעניין כמו זה), ועל-כן, אציין שגופה של איב היה מלא במחוזות האטרקטיביים, וחסר - במקומות ששומן אינו יפה להם, (וזאת הייתה מתכונת בנות חוה שביכרתי מאז ומתמיד - ומתאר אני לעצמי שאיני היחיד בהערכה זו), ופניה מנומשות באופן עדין (ואולי רקחה לה משהו לרכך מראם - כמנהג הנשים). אבל פארה ותפארתה היו זוג עיניים ירוקות ענקיות נהדרות, ואני לא ראיתי מימי זוג אבני חן ירוקות ובוהקות כשלה - ויש בי תחושה קטנה שלוחשת לי - שגם לא אראה לעולם. ואולי ברגע זה אתם נוכחים בפירותיו של תהליך אידיאליזציה שעשיתי במשך השנים שחלפו, בקשר לאותן עיניים מהפנטות, וכך גדלו הירוקות בזיכרוני עוד ועוד, שנה אחר שנה, ועתה הן גדולות מכל העיניים שקיימות אצלי בכלל.פניה החלקות בהקו באור השמור למאושרים מאוד, והיו מופנות רובו של הזמן, לעבר בן שיחה שכמותה היה שרוע על כסא נוח עשוי עץ. ואכן התרשמתי בזמן ההוא, ששניהם, מרוגשים כפי שהיו, הרגישו יותר מנוח, זה במחיצת זו. איינשטיין - שחצי משקפיו היו עשויים פלסטיק שחור, וחציין היה פלסטיק שקוף ועכור, שיחק את המאצ'ו הקשוח והאדיש לקסמיה של איב, וזו השתתפה באורח פעיל במשחק זה, והייתה לפותה כולה וכרוכה סביבו. ומשחשבו שעין לא רואה אותם... הרי או אז יש להוסיף אחרי המלה "סביבו", שנזכרה לא מזמן, את הביטוי: "תרתי-משמע". ואין שום תמה בכך, לפי שדרך אוהבים לתנות אהבתם ולא לחשוש חששות מיותרים, ועל-כן, מצויים רבים מאוד בימות עולם שהציצו, וראו, ונהנו מהמחזה המלבב שנפרש מול פניהם. וכל שרציתי לומר הוא, שברור היה לי בזמן המועט שראיתי אותם, שרחל-איב דלוקה חזק על רוני-איינשטיין, וגם הוא לא היה טומן ידו בצלחת (אלא דווקא, במקומות חמימים ורכים ומעניינים הרבה יותר מכל כלי מטבח שהם). וכתבתי שרחל-איב הייתה "דלוקה", אבל כמדומני שאז לא ידעתי כלל, שימוש באופן זה של הפועל "דלוק", ורק חשבתי לי באופן תמים ויפה שאיב מאוהבת מאוד באיינשטיין.ואם חיכיתם שאכתוב לכם שקנאתי מאוד בשניים ההם, הרי צדקתם! ורק איני יודע אם יחזיק צדקכם עד לסוף כל העניין, או אולי רק עליתם על דרך המורה לכם שצדקתם - ולמעשה טעיתם לגמרי. מפני שדרככם לא תוביל למחוז חפצי, ורק השילוט בראשיתה מורה - ובטעות! כי מוליכה היא לאותו מחוז שלי. ואם ראשכם סובב עליכם מאימת הדרכים, ומהפלונטר שסיבכתי סביב עניין פשוט, הרי אני נחלץ לבאר: ואומר בפירוש, שאכן קנאתי קנאה רבה ויוקדת בזוג האוהבים הנלהב ההוא, אך קנאתי ברובה המכריע לא הייתה מופנית להיותם אוהבים ומאוהבים. כי הקנאה החזקה שחשתי, נבעה מעצם היות השניים כה חיים וחושניים ומאושרים, כפי שרק ילדים ואוהבים מסוגלים להיות, הן - על-ידי גריפה מסתורית של אנרגיה והתלהבות שגורפים הם מהחיים, והן - מעוד גורמים שאיני יודע לכנותם בשמם (וחמור הוא מאוד, למי שעוסק בכתיבה - ומה אעשה?). וכאמור, יודעים ההם המאושרים כל כולם, לאסוף אליהם מהמציאות מעט עניינים הגלויים לי והרבה דברים הנסתרים ממני, ולתרגם את כולם יחדיו להתנהגות הנלבבת שלהם.ויסלחו לי הם, וסלחו לי אף אתם. אבל האמת מבחינתי, חייבת להיאמר: אני כשראיתים, לא שמחתי בשמחתם, ואפילו הפכתי קודר ומשמים, ונכה רוח עד מאוד. אך יש גם להוסיף בנשימה נוספת, אם לא תספיק אחת, שלא אביתי ברעתם (ואחר, בשיחות הקבוצתיות, התוועדתי גם למצוקותיהם), אלא שהייתי שרוי בחוזקה בתוך העצמי המוכה שלי, שפתאום הוקפץ והובלט וזועזע עד מאוד, על-ידי הניגוד הקרוי בלועזית קונטרסט, שחזק הימנו - איני יודע אם חשתי מעולם. כי האהבה - פירושה האחד הוא "לעשות חיים", ופירושה השני - אף הוא לעשות חיים (ובשנית - ללא המירכאות, פירושה אושר ובכיות וחיתולים רבים). ואילו אני באתי מן המוות, ועדיין החזקתי בקרנותיו, ופני היו חיוורים, וזיעתי קרה, ושערי פרוע ודבוק לקרקפתי, ובמפתיע ביותר פגשתי בחיים בהתגלמותם ובתצוגתם החזקה ביותר.ועתה, אף אתם יודעים מדוע קנאה הציפה אותי בשלהי קיץ של 1975, בביתן השלושים ושלושה של בית-חולים תל-השומר. ואולם, החיים חזקים יותר - ואפילו במצבי דאז. שכן משאירע לי כך, סבבתי לאחורי באיטיות ובקומה שחוחה, וניווטתי עצמי בזהירות, שמא יקיש ראשי במשקופי הכניסה שנשארו במחלוקת אצלי, ונכנסתי לבסוף למבנה שהעדפתי על פני החצר באותו רגע, על פני החצר (אך כמובן שברירה אחרת לא הייתה לי כלל), ומיד ללא היסוס טיבעתי את יגוני בעוד ספל לוהט ומהביל של תה, מול עיניו המשתאות של האח, שהקומקום הרותח נלקח בפתאומיות, מבין ידיו שנשארו פשוקות בחלל, מתוך פתיעה מרובה.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא