אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סילביה פלאת / מוזה אפלה - שני פרקים


פרק שישי

לגעת בעצב החשוף

נדמה כי רק לאחר מותה של סילביה פלאת' אוּחה לכלל אחדות הפיצול הדיכוטומי שעינה אותה כל ימיה. יכולתה הווירטואוזית של פלאת' לגעת בעצב החשוף היא אוניברסלית. פלאת' השכילה לשוות סקס אפיל לקדרות הקיומית. מותה הדרמטי העניק ליצירתה ממד נוסף, משוחרר מכבלי העולם הזה, שניחן בזוהר קודר ומפתה. "המוות נוכח ביצירתה כישות שנייה, כמחבר-משני נוסף", טוענת קייט קלאוויי, מבקרת השירה של ה'גארדיין' הבריטי, המכנה את פלאת' בתואר יוצרת שכתבה את "מדריך המעמקים לייאוש העמוק, לטירוף ולמשאלת המוות".

קלאוויי מעידה על עצמה כעל מי שקראה את פלאת' בנעוריה והמשיכה הלאה, למחוזות ליריים אופטימיים יותר. קלאוויי אינה חסידה של פלאת'. "מעולם לא נמשכתי לצעוד בעקבותיה, מעולם לא שבתי וערגתי אליה. ידעתי שאני חייבת לקרוא אותה ולהמשיך הלאה, כדי לשמור על שפיות דעתי", היא כותבת, ובנשימה אחת מודה שאיש אינו עולה על פלאת' בתיאור של כאב מוחלט, חשוף.

"מעל הכול, זוהי תצוגה מרהיבה של מופע תיאטרלי יוצא דופן. היא משווה את פלאת' לכוכב, שלאחר הבלחה קצרצרה התרסק אל האופל. מבחינתה של קלאוויי זוהי הבלחה רבת עוצמה ומסנוורת, אך מתעתעת. היא סבורה שפלאת' נותרה שבויה כל חייה בממד שירי מבועת אחד, רדוף דֶמונים ופחדים ופצעים ותחבושות ודם, ממד שקסם לעשרות אלפי נערות מתבגרות ברחבי העולם, אך בסופו של דבר הפחית מעוצמתה השירית.

קלאוויי פירסמה את מאמרה "the poet who died so well" ב'גארדיין' הבריטי סמוך למועד פרסומם של יומני פלאת', והיא תוהה: "מה באמת חשוב לנו לדעת: האם אנו מתעניינים בחייה הקשים ומלאי הסבל? או שמא המוות הוא השיר הטוב ביותר שהצליחה לכתוב? האם השירים אינם אלא יומן מיוסר, והאם ניתן להפריד אותם מחייה?" לאחר מכן נזכרת קלאוויי בנערות המיוסרות בחצאיות הארוכות שלמדו איתה בתיכון, שלא קראו דבר פרט לשיריה של סילביה פלאת'. עמדתה הביקורתית של קלאוויי לגיטימית. אולם נדמה שהסיפור-בתוך-סיפור על סילביה פלאת', ואולי גם העובדה שקלאוויי נמנית עם חסידי שירתו של טד יוז, טורדים את מנוחתה עד כדי כך שהיא מנסה להפחית ממעמדה של פלאת' כמשוררת חשובה.

הפאם פאטאל של האינטרנט

ואמנם הצלחתה האוניברסלית של פלאת' לא פסחה על בני-הנוער. נראה כי העובדה שעשרות אלפי מתבגרים סבורים שסילביה פלאת' היא אחת המשוררות הספורות שהשכילו לתעד את ייסוריהם בשורות קצוצות, מעידה על כך שבשלב המעבר הפגיע והחשוף שהמתבגרים נתונים בו, הם מתחברים בנקל לדימויים ליריים חזקים העוסקים בייאוש עמוק, בטירוף ובמשאלת מוות. מדובר בהתחברות טוטלית, הבאה לידי ביטוי בעשרות אתרים ובלוגים (יומני-רשת) אינטרנטיים. מרבית בני הנוער מצטטים בעיקר את השירים שכתבה פלאת' סמוך למותה, בשנים 1962-1963, השירים שכונסו בשנת 1965 בספר 'אריאל'. שני השירים הפופולריים ביותר, המצוטטים במרבית האתרים, הם daddy (אבאל''ה ) ו"ליידי לאזרוס".

מתוך "אבאל'ה" (תרגם: אסי דגני)

אם הרגתי איש, הרגתי שניים --

הערפד שאמר שהוא אתה

ושתה את דמי במשך שנה...

אבאל'ה, אבא'לה ממזר, גמרתי איתך".

**

מתוך ליידי לאזרוס (תרגמה: סבינה מסג)

עם שערי האדום

אני קמה מן האפר

וכמו אוויר אני טורפת גבר אחר גבר.

דימויים חזקים, הפורשים מפגן מרהיב של שנאה כלפי האב והבעל, לצד תיאור של פאם פאטאל, טורפת גברים. התיאורים האלה בהחלט עשויים להצית את דמיונן של נערות הכפר הגלובלי, היפות יותר והיפות פחות, המקובלות יותר או נערות השוליים הדחויות, אלה שעומדות לצאת למסיבה ואלה שנשארו בבית מכיוון שאף אחד לא טרח להזמין אותן. הדימויים הללו מהדהדים בנפשותיהן של כל אותן נערות שקוראות את פלאת', והוזות כיצד יהפכו יום אחד לפאם פאטאל כובשת.

ייתכן שחלק מאותם מתבגרות ומתבגרים המעריצים את פלאת' מסתפקים בקריאה חווייתית, ראשונית של שיריה. אלה מהם המסתפקים בקריאה שטחית ומרפרפת של שיריה, אינם יודעים שפלאת' הייתה בראש ובראשונה אינטלקטואלית וידענית, יוצרת חקרנית שקראה הרבה: פלאת' הכירה היטב את שירתם של בני דורה, אן סקסטון, תיאודור רָותְ'קֶה, טד יוז ורוברט לואל, וגם את כתבי פרויד, אוֹדֶן, וירג'יניה וולף, אמילי דיקינסון ורבים נוספים.

דימוייה של פלאת' הם חזקים, מחשמלים. אולם על מנת להבין מניין צמחו נופי שירתה, יש להרחיק אל הזרם הרומנטי, אותו זרם מחשבתי ששטף את מערב אירופה ואת רוסיה בשלהי המאה השמונה-עשרה ובתחילת המאה התשע-עשרה ונוצר בתגובה לזרמי המחשבה שקדמו לו, הניאו-קלסיציזם והרציונליזם. הזרם הרומנטי התאפיין בביטוי רעיונות של חזרה לטבע ופנייה לתחום הדמיון או הרגש. זרם זה היה בבחינת סערה ששינתה את אופי המחשבה, התחושות והאמנות. רבים מן הרעיונות שהיו מזוהים עם זרם זה נותרו מרכזיים בחשיבה המודרנית.

"הסער והפרץ"

ההגות הרומנטית המרכזית טוענת כי קיים קשר אורגני בין האדם לטבע ובין הדמיון הפנימי לדמיון הטרנסצנדנטי (שמעבר לתחומי ההכרה האנושית). בד בבד, עוסקת ההגות הרומנטית בהיעדר קשר וב"דיכאון" ומובילה לבסוף אל הפנטסטי, אל האשליה כאמצעי של גאולה תפיסתית.

מקורו של הזרם הרומנטי בהגותו של הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו, ובהגות הגרמנית המזוהה עם עמנואל קאנט, יוהן פיכטה ופרידריך שלינג. שורשיה צמחו מתוך ספרות "הסער והפרץ" (sturm und drang) שרווחה בגרמניה בשנות השבעים של המאה השמונה-עשרה, ולאחר מכן התפשטה לאנגליה ולאמריקה. המושג "סער ופרץ" מתאר סגנון ספרותי לאומני, שעיקרו אופל וגדוּלה, מפגן ראווה והתקוממות נגד המבנים הפורמליים של החברה. אחד הסופרים הנודעים בני התקופה, יוהן וולפגנג פון גתה, מתאר ביצירתו 'פאוסט' את הברית שנחתמה בין השטן לבין בן-אנוש. אמן אחר שנמנה עם אנשי התנועה, המלחין ריכרד ואגנר, כתב אופרות אפלות רבות.

מבחינה היסטורית השפיע הזרם הרומנטי על שלושה דורות של סופרים, החל בשנות התשעים של המאה השמונה-עשרה ועד שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה. כאמור, פלאת' הייתה יוצרת אינטלקטואלית ומיטיבת קרוא, ובשירתה הוטמעו אחדים מן המוטיבים המרכזיים של הזרם הרומנטי: הקשר האמיץ בין האדם לטבע, ומצד שני היעדר כל קשר: תחושה של התפוררות ופרימה, המובילה לדיכאון ואל הפנטסטי (כמו "לידה מחדש", מוטיב חוזר ונשנה בשירתה) כאל האפשרות היחידה להגיע לגאולה.

על מנת להבין מדוע נוגעת פלאת' בעוצמה בנפשותיהם של מתבגרות ומתבגרים בכפר הגלובלי, מן הראוי לאזכר בקצרה "צאצאית" של הזרם הרומנטי בספרות האירופית -- הספרות הגותית. בזרם הגוֹתי בספרות כלולות יצירות אפלות, המכילות יסודות על-טבעיים, העושות שימוש במוטיבים כמו דקדנס ומקאבריות. תת-ז'אנר נפרד בספרות הגותית, מכונה "שירת בית הקברות". נופי השירה העגמומיים הרווחים בז'אנר זה כוללים גופות, רוחות רפאים, צלבים, מנזרים ושדות שחורים, המשתרעים מאופק עד אופק. מרי שלי, אשתו של המשורר הבריטי פרסי שלי ומחברת היצירה האלמותית 'פרנקנשטיין', נחשבת לאחת הסופרות הגותיות הידועות. יוצרים גותיים בולטים נוספים הם אן רדקליף, שפירסמה בשנת 1764 את the castle of otranto, ספר אימה מצמרר ומקפיא דם, אדגר אלן פו ושארל בודלר.

ומן המאה השמונה-עשרה בחזרה לכפר הגלובלי של שלהי המאה העשרים. בשליש האחרון של המאה העשרים נוצר בתרבות הפופולרית תת-ז'אנר חדש, המכונה "גותי" או "ניאו-גותי". התת-ז'אנר הזה כבש בסערה את בריטניה של שלהי שנות השבעים ותחילת השמונים. חבריו ניכסו מספר יוצרים בולטים, שהטמיעו ביצירותיהם מוטיבים גותיים ורומנטיים. סילביה פלאת' היא אחת היוצרות הפופולריות, המוזכרות באתריהם של בני-נוער וצעירים רבים, המגדירים את עצמם "גותיים".

את מי מעריצות הגותיות הצעירות?

ראשיתו של הזרם הגותי בסגנון מוזיקלי חתרני, שהתפתח בבריטניה בשלהי שנות השבעים, ופעל בעיקר בשולי תעשיית המוזיקה הממוסדת. השפעותיו של הזרם הבריטי עברו לאמריקה בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, ולמעשה נטמעו בתוך הפאנק. הפאנק מיהר לאמץ את המסרים החתרנים והאפלים ואת הגיטרות, ובתקופה ההיא החלו להיווצר הקודים האופייניים של הלבוש: בגדים שחורים מכף רגל ועד ראש והילה של מלנכוליה, שדבקה בחברי הקבוצה.

"הז'אנר הגותי לא מת!" טוען בלהט מוזיקאי המכונה רייבן (עורב) במסה קצרה ומנומקת, שהתפרסמה באחד האתרים האינטרנטיים הגותיים המרכזיים. ה"עורב" מסביר שהוא וחבריו מנסים להתריס נגד התרבות הפופולרית ונגד הממסד, שסילפו במזיד את משמעותו המקורית של הזרם הגותי, ומבהיר מהו 'גותי' אותנטי על דרך השלילה: "הגוֹתיים אינם חבורה אחידה של לובשי שחורים, המקשיבים למרילין מנסון או שותים את דמם של חבריהם, כמו הערפדים שמופיעים בספריה של אן רייס". מדובר בדימוי כוזב שיצרו כלי התקשורת, בניסיון לקבץ קומץ של אינדיבידואליסטים — שבמקרה מעדיפים ללבוש שחורים, להקשיב למוזיקה מסוימת ולקרוא סיפורים גותיים על ערפדים — לכלל קבוצה אחת, שהתקשורת מכנה בתואר הציורי "גותיים".

התת-תרבות ה"גותית" הפופולרית הגיעה גם לישראל. סממניה החיצוניים הם בגדי-עור שחורים, מגפיים שחורים ומכנסי ויניל שחורים ובדים כמו קטיפה ותחרה וגרבי רשת, וחבריה מתנאים באינדיבידואליזם ובתיעוב מסגרות קונפורמיות, ברצון ליצור אלטרנטיבה לתרבות השלטת, המיין-סטרימית, ובשאיפה לאורח חשיבה עצמאי. עם זאת, אנשי הזרם הגותי טיפחו במודע נטייה לדרמטיות ומלודרמטיות יתר, בניסיון לזעזע את העולם הנורמטיבי שמייצגת התרבות השלטת. כך מגדיר אחד הכותבים באתר גותי אינטרנטי, את האני-מאמין של חבריו:

"סגנון החיים שלנו הוא שילוב של תרבות פופולרית, האמונה הנוצרית ואמונות ניאו-פגניות, מיתיות וגחמות אישיות. מדי פעם מדביקים לנו בטעות תדמית של כת שמקיימת פולחנים סוטים, כמו פולחן השטן. כמה מאיתנו אתאיסטים גמורים, כמה הם נוצרים אדוקים או אגנוסטיקנים. חלקנו הם אנשי ה'עידן החדש' ואחרים הם וויקאנים, המאמינים בדת הוויקאן מרובת האלוהויות".

שיריה של סילביה פלאת' חביבים במיוחד על הגותיות הצעירות. "נראה לי שהיא (פלאת'), מתחברת נהדר למתבגרים", מנסה נערה להסביר מהו סוד הקסם של פלאת' באחד מאתרי הנוער הגותיים, "בגלל שמתבגרים נמצאים בשלב כזה של שינויים גופניים ומיניים, והם נורא מודאגים מזה ושואלים את עצמם אם הם נורמלים וכאלה. פלאת' מאפשרת לאנשים להבין שהחריגוּת מהנורמה היא סתם אשליה. שיש עוד דרך לראות את הדברים, כאילו עין שלישית כזאת?"

וחברתה מוסיפה: "גיליתי שאני לא לבד בעניין הזה. אני פשוט מתחברת חזק למשיכה שלה למורבידיות, לאופל. קראתי אותה (את 'פעמון הזכוכית') ואת כל הדברים שעברו עליה בספר והרגשות שלה, ואז חשבתי לעצמי אוקיי, אני לא החריגה היחידה בפלנטה הזאת! וחוץ מזה, האופן שבו הגיבורה בספר הצליחה לשרוד היה מעודד ומלא תקווה, אף על פי שכשנודע לי שפלאת' התאבדה, זה פשוט הרס אותי לגמרי. למה אני בקטע הגותי? בשבילי 'גותי' הוא סוג של משיכה מרתקת לדיכאון חולני. אני נמשכת ליופי מקאברי ולתפיסה הרומנטיציסטית – שהם שני מוטיבים מרכזיים בזרם הגותי. מבחינתי (למרות שאני מודה שאני מתלבשת די מוזר), להיות גותי בכלל לא קשור לביגוד ולאיפור, אלא להלך-רוח כללי. אני יודעת, נורא קשה להסביר את זה, אבל לפחות השתדלתי".

המשיכה אל המוות

אחד המאפיינים הבולטים של הגותיים הוא אפוא "סוג של משיכה מרתקת לדיכאון ולחולני", והיקסמות מן המוות משני היבטיו — מותם שלהם ומותם של אחרים. בחמישה בלוגים של נערות מתבגרות מופיע השיר "קצה", החותם את הספר 'אריאל'. זהו השיר האחרון שכתבה סילביה פלאת' לפני מותה, בחמישה בפברואר 1963. הבית הפותח מתאר את מראה האישה המתה כאישה מושלמת,שלמות שלא תיתכן בחיים עצמם. את השלווה האמיתית אפשר להשיג רק במחוז שבו שולט העל-טבעי, בעוד שהמוות מהווה אקט של בריחה, המרומם את הקורבן לדרגה של קדושה. במחוזות המוות שוררת השלווה הנצחית. גם פלאת' ערגה בחייה למקום של שלווה נצחית, לאיחוד הפיצולים לכלל אחדות, אותו אידיאל נשגב שאליו חתרו כותבי הרומנים הגותיים, שעסקו בעל-טבעי ובניתוק רגשי.

הנה בית מתוך השיר (תרגמה: סבינה מסג)

 

עכשיו האישה מושלמת.

גופה המת

עוטה חיוך של הישגים,

אשליית נחרצות יוונית...http://www.e-mago.co.il/

כל ילד מת מלופף, נחש לבן,

אחד סביב כל כד.

למה הן חותכות את עצמן?

שיר פופולרי נוסף של פלאת' המופיע באתרי המתבגרים/ות, הוא "חתך" (תרגמה: סבינה מסג)

ממש נפלא --

האגודל שלי במקום בצל.

כבר אין קצה בכלל

חוץ ממין ציר

של עור,

מכסה דמוי כובע,

לבן כמוות,

ואז אותו אדום-קטיפה.

השיר "חתך" בפרט וה"פְלַאתִ'יזְם" בכלל מאוזכרים בכתבה שהופיעה ב'גארדיין' ב-19 במאי 2002 תחת הכותרת "למה הן חותכות את עצמן?" הכתבה מדווחת על אופנה חדשה הסוחפת את בריטניה: נערות בנות 13-15 החותכות את פרקי ידיהן ואת זרועותיהן. החתכים אינם עמוקים, אולם המטרה היא הקזת דם. "הטקס הזה הוא הצהרה חברתית בדיוק כפי שהוא אמירה אישית, סודית, ובו בזמן גם טקס חולני, מורבידי, שניתן למפות בטווח שנע בין לחבוש כובע בייסבול הפוך, כשהמצחייה פונה לאחור, כדי להרגיש קולי, וכלה בניסיון להרגיש קצת כמו סילביה פלאת' בשיר 'קצה'", קובעת הכתבת.

הנערות (וקומץ הנערים המרואיינים) טוענים שהגילוף החודרני בגופם מהווה תחליף להתמודדות עם סבל נפשי. הכתבת אינה עורכת אנלוגיה ישירה לשירה של פלאת', "חתך". היא מסתפקת ברמיזה בדבר הממד הארוטי שמקנה החיתוך, לצד הרטט שנובע מחיותו של הדם הניגר וניתוץ הטאבו החברתי. "ניתן לראות בחריתה על הגוף מעין תחליף מדולל לקיטוע איברים עצמי", מסכמת הכתבת.

אפשר להתייחס לתופעות האלה מזווית ראייה מפוכחת: מעצם טבעו גיל הנעורים הוא תקופת מעבר, הכרוכה בבדיקת גבולות הגוף והנשמה ובניסיונות לניתוץ טאבו חברתי. במהלך תקופת המעבר הממושכת הזו נחרתות צלקות בגוף ובנשמה. אבל לכל הפחות הנערים והנערות הללו נחשפים לשירה חזקה, ומרחיבים את גבולות התודעה שלהם. ועל כך יכולה להעיד התרשמותה של הבלוגרית הבאה:

"המאפיין הבולט ביותר ביצירתה [של פלאת'], שהימם אותי יותר מהכול, היה אותם דימויים בשיר 'חתך' שבהם המנגנון הנפשי, שאמור בדרך כלל לצנזר את המעברים החדים בין הגשמי למטאפיזי, היה מנותק לגמרי. ובהיעדרו המוחלט — חלומות בלהה, פנטזיות פרועות והרס-עצמי ברמות שלא יאומנו בכלל — כל אותם מתווכים שמייצגים את הרעל השקרי הזה, מתפתלים בערבוביה הרסנית על דפי הספר.... ברור לגמרי שהאישה שכתבה את הספר הזה מנסה לזעזע אותנו, אולי כדי לברוא בתוכה מחדש את התחושה הקשה של הזוועה, הנלווית למחלתה".

פרק תשיעי

מדריכת-הנפש למעמקים

"סילביה שאני אוהבת היא אישה עזה, הרפתקנית, היפר-רגישה, מוכשרת באופן מדהים ושאפתנית בכמה וכמה מובנים", כותבת סבינה מסג באחרית-דבר ל'אריאל ושלוש נשים'. סילביה "שלי" היא דמות מופת רב-גונית, שאופניי ההזדהות שלי עם יצירתה השתנו במקביל לשלבי התפתחותי (והתפכחותי) הכרונולוגית והרוחנית.

בגיל שש-עשרה ליאונרד כהן היה המורה הפרטי שלי לאנגלית. טעמתי את מילותיו של הטרובדור הנוגה הזה, מקשיבה שוב ושוב ל'סוזן', 'מריאן' ו'ציפור על תיל', עד שתקליט הוויניל נפגם ללא תקנה. כהן כיהן כמנטור מוזיקלי, סילביה פלאת' התוותה בעבורי כעבור מספר שנים את מדריך-הנפש למעמקים. הרומן 'פעמון הזכוכית' היה בבחינת התגלות. גדלתי בתקופה שבה שיקפה הפרוזה שנכתבה בישראל תֶמות של האתוס הציוני הקונפורמי, שהתקשיתי להזדהות איתן. חלק מן הסיבות לניכור שנפער בקרבי, היו היעדרן המוחלט של מודלים להזדהות.

גודלתי על ספרות ילדים מתורגמת שהייתה נפלאה בחלקה, כמו 'הרוח בערבי הנחל', 'פו הדוב,' הבית בקרן פו' ו'קטנים היינו' ,ספריו של קורנל מקושינסקי ו'מחניים' של פרנץ מולנר (שיצא במהדורה חדשה ומתוקנת, שם הוא נקרא בשמו המקורי, 'הנערים מרחוב פאל'). השתאיתי למקרא הגיור לחומרה שביצעה דליה רביקוביץ ב'מרי פופינס', שריחפה לה בסמטאות מעוברתות בערים בעלי שמות ישראליים למהדרין, ותיעבתי את עלילותיה של 'פוליאנה'.

קראתי פרוזה ישראלית שנכתבה עשרים או שלושים שנה לפני שנולדתי: סדרת ספרי חסמב"ה של מוסנזון ו'אי הילדים' של מירה לובה, עלילותיהם של ג'נינגס וחבריו בבית-הספר והחמישיות והשביעיות למיניהן. קראתי את ספריו של פוצ'ו ואת דן בן אמוץ ו-משה שמיר ו-עמוס עוז וא.ב. יהושוע. רוב הספרים שקראתי נכתבו על ידי גברים, ורובם ככולם שאלו שאלות על מקומם של הגברים בעולם. הספרים שקראתי הכילו סטריאוטיפים של מוסר כפול ודחקו את הנשים לעמדות שוליות, לעמדות של נוכחות-נפקדות בשולי הזכריות הישראלית הכובשת, החודרת.

בגיל שתים-עשרה התוודעתי ל'נשים קטנות' של לואיזה מיי אלקוט, ספר שחברותי גמאו בשקיקה. מטבע הדברים, המשנה הפמיניסטית שלי לא הייתה סדורה בגיל ההוא. ילדות קטנות נוטות לבלוע בנקל פיתיונות מוסרניים ומסוכרים, ואף על פי כן קצפתי על אמא מארץ', שהטיפה לארבע בנותיה להשתלט על מזגן הרע ולעבוד כנמלים עמלניות בלי להתלונן. כבר אז קינן בי החשד כי הספר הקאנוני הזה אינו קורא תיגר על הנורמות החברתיות והגבריות, אלא מקדש אותן.

ובכל זאת, 'נשים קטנות' הוא סופר סוחף. העלילה ניחנה במאפיינים של רומן רומנטי, שגיבורותיו משקפות את תמצית ההוייה הנשית על פי הדגם הפטריארכלי: ניסיון לכבוש את מקומן ה"הולם" בחברה, כלומר להינשא ולהגשים את ייעודן הנשי: עקרוּת-בית למופת, נישואים וגידול ילדים. הדמות היחידה בספר שהזדהיתי איתה הייתה דמותה של ג'ו, טום-בוי גבוהה, נמרצת וחדת לשון, שכתבה סיפורים וחלמה להיות סופרת. אבל מיי אלקוט השיאה את ג'ו לגבר מבוגר, ובמחי קולמוס אילצה אותה לוותר על האפשרות לממש את ייעודה האמנותי לטובת נישואים וגידול ילדים.

'פעמון הזכוכית' היה הרומן הראשון שקראתי, שהסיר באזמל חד שכבה אחר שכבה של מידע מסולף, זכרי ומגמתי, שינקתי עד אז בעל כורחי: פוריטניות וצביעות חברתית, מוסר מיני כפול, טירוף ויצירה ובעיקר הפגנה של תיעוב נפשי עמוק כלפי אלה שקידשו את ההליכה בתלם ואת הציות להיגד האולטימטיבי: "נשיות פירושה להינשא וללדת". הספר הזה הפך את קרביי וכשסיימתי אותו וקראתי את אחרית הדבר ואת השיר "ליידי לזארוס", פרצתי בבכי.

רק כעבור עשור התוודעתי לשיריה הבוערים של פלאת'. קראתי אותם בתחושה מעורבת. בהשתאות של מי שמעולם לא ניצבה, כמותה, על פי התהום האיומה הזו, תהום של 'חשיכה נראית'. התאהבתי בשצף הקצף של הדימויים, נסערת לנוכח הנפש המפוררת והמטולאת שנחשפה לנגד עיניי, נחרדת ומקַנְאה. קינאתי בה משום שהבנתי שלעולם לא אהיה מסוגלת לכתוב כך. לעולם לא אוכל לצלול לתהומות ואחר כך להגביה עוף ולבעור עד כלות. בגיל עשרים וחמש או שלושים, השתוקקתי להטביע את חותמי ויהי מה. לבעור עד כלות. השתוקקתי, ועוד איך. אבל לא העזתי.

לפני שנתיים, כשקראתי את ה'יומנים', חשבתי על כך שאלמלא שמה קץ לחייה, סילביה פלאת' הייתה חוגגת השנה את יום הולדתה השבעים-ואחת. במוחי חלפה התהייה בלתי נמנעת איזו מין אישה היא הייתה. המשוררת האמריקאית הלאומית, הנהנית מיוקרה זהה לזו של טד יוז? פטרונית האמנויות, התומכת בסופרים צעירים ומעודדת אותם? ואולי מהדורה אינטלקטואלית ומשופרת של ג'יין פונדה, המגלה מעורבות פעילה בסוגיות פוליטיות ומנסה להיבחר לנשיאות?

אבל סילביה פלאת' לא האריכה ימים, וכשקראתי את ה'יומנים' הבנתי מדוע. סילביה "שלי" מעולם לא הצליחה לאחות את הניגודים לכלל אחדות הרמונית. "הכל הסתיים לבסוף. חזר לתלם, הוחלק", כותבת פלאת' בפסקה החותמת את היומנים. ביומניה כמו בשיר 'קצה', "האישה הולכת ומושלמת לאחר מותה". רק לאחר המוות אפשר להחליק הכול, להשיג הכול. לאחות את הפיצולים.

התודעה הבוגרת שלי מסוגלת להשלים עם הידיעה שאי אפשר "גם-וגם". אי אפשר להספיק הכול בעצימות קדחתנית -- שירה אלכימית של פרץ דם שפוך בגיל שלושים, נישואים בעושר ואושר ל"חצי הגברי המושלם" ותפקוד כאם אידיאלית. אפילו גיבורים מיתולוגיים אינם מסוגלים לטוות בגד של אש, להגביה עוּף כמו איקרוס ואחר כך לחזור אל האדמה ללא פגע. ה"מוזות הטורדות", השוכנות בפנתיאון הנצח, פשוט אינן סולחות לנו, בני התמותה, על חטא ההיבריס.

לקריאה נוספת: אלי אשד על סילביה פלאת'

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רונית ליברמנש

.