אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לעולם לא עוד Never Again


אני לא הייתי שם. אני מאמין שאני גם אף פעם לא אהיה שם. כשהיינו באירופה הארכנו את הדרך במאות קילומטרים כי לא רצינו לטייל בגרמניה. עד היום לא הייתי בבלרוס שמשם באה אימי לארץ כחלוצה כשעוד היתה צעירה לימים. עד היום לא היינו בפולניה שמשם באה אימה של אישתי. הן היו שם לפני יובלות. הן היו שם כשהעולם עוד היה אחר. יש אומרים שגם היום העולם הוא אחר, אבל במחשבותיי אני לא חושב כך. במחשבותיי אני שם כל חיי. במחשבותיי אני רוצה ללכת לשם, אולי אמצא את כל המשפחה שהשארתי שם, אחרי הכל אמרו לי וגם ראיתי בתמונות כי לא כל המצבות נעלמו מבתי הקברות. מי יודע? אולי אם אלך לשם, אמצא מישהו. אני יודע שלא אמצא אף אחד, הרי אמרו לי שהם נסוגו מפני הגרמנים יחד עם הצבא האדום. אז מי ידע איפה הם. יכול להיות שהם מפוזרים בין פולניה לרוסיה. אף אחד לא יודע למה ואיך הם נהרגו. אף אחד לא יודע אם הם הגיעו לשכון באיזה קבר או שאולי גופותיהם נשרפו ואפרם התפזר ברוח. אף אחד לא יודע אם גופותיהם נשארו על אדמת הקרח והזאבים מצאו משהו על עצמותיהם. משהו עם טעם וריח יהודי.כאשר אני כותב "לעולם לא עוד", האם יש מישהו שיכול לערוב לי כי השואה לא תחזור אי פעם בעתיד? הרי אנחנו יודעים כי להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה. אני רואה את הזאבים מסתובבים סביב לביתנו, מחפשים סדק או חריץ לחדור דרכו. אני רואה אותם חורצים שיניים אנטישמיות.

אני רואה אותם זבי ריר ונוטפי רעל. אני מתפלל שאם זה ינסה לחזור, שיהיה לנו הכוח לעמוד בפני זה. ומשפחתי שהיתה ואיננה. אני יודע שהם איתי כל הזמן ובכל מצב ובכל זמן. ואני יודע שאני אף פעם לא אהיה איתם כי אני נולדתי צבר בארץ רחוקה בזמן שאולי אפילו עוד לא ידעתי לעמוד על הרגליים, ואולי היה זה בזמן שהם כבר לא היו בחיים. להם כתבתי את הדברים הבאים:זאב הכין שתי כוסות נוספות. ישבו האחד מול השני שותקים. האחד מצפה והשני חרד. "זליג… איך זה שלא יודעים שום דבר על גדליה?"" זליג הרים את עיניו מכוס התה ורק ידו המשיכה לבחוש מבלי לחוש. הייתה שתיקה ארוכה. ""דווקא יודעים די הרבה" אמר זליג . "יודעים על שם אבל לא יודעים על כאן, תבין… גדליה הוא היחיד שנשאר ללובה ולובה היא היחידה שנשארה לגדליה." זאב ישב מביט בזליג בעיניים פעורות. הדירה דממה. "שָנִים שלא ידעו עליו דבר. העולם היה במהפכה. כולם איבדו את כולם וכולם חיפשו את כולם ולא ידעו איפה לחפש. לובה הייתה מתעוררת לילה לילה בזעקות. לילה לילה הייתה אחותה מגיעה אליה בחלומה ומבקשת מתחננת לפני לובה שתדאג לילד. ולובה לא ידעה אם אחותה חיה או מתה ולא יכלה לשאול אותה. איך הוא נראה, הילד. כי זכרה אותו רק כפי שהיה כשהיה ילד קטן. פעמים רבות נראה היה כי היא הולכת ומאבדת את שפיות דעתה והוא לא ידע מה לעשות. חברים ניסו לעזור ופחדו לעזור, ולובה הייתה זקוקה לעזרה, אך לא ידעה איפה לבקשה." זליג עצר בסיפורו וביקש עוד כוס תה. "המלחמה נגמרה. הרבה תקוות פרחו ואיתן גם תקוותה של לובה כי עכשיו תמצא את משפחתה. יום יום הייתה רצה לכאן ולשם. בכול מקום בו ניתן היה לקבל אינפורמציה שם הייתה. אך הכול לשוא. היו שאמרו שאולי ראו כי נשארו בחיים, והיו שאמרו שאולי ראו בפתחי המשרפות ברגע שנסגרו. ורק אחת, אחותה, המשיכה לבוא ולבקרה בחלומות. בטוחה כי הילד חי והיא מפקידה אותו בידיה של לובה. וידיה של לובה, שלא היה לה ילד משלה, נאחזו בחלום מבלי יכולת לנתק."דם עשן וריח הדרים" (תל-אביב, 2001), עמ' 75. היה זה זליג שעמד וידו קופאת באויר בדרכה להקיש בדלת פעם נוספת. הביט בפניו של זאב לראות את המבוכה והאכזבה. חשב אולי לא כדאי, אולי הוא לא רצוי, אך מאחר והחליט החלטה ועשה מעשה, נכנס אל הדירה מבלי שהוזמן ופנה ישירות אל המטבח. "אולי נשתה משהו"? שאל וישב אל השולחן. זאב נכנס בעקבותיו, חימם מים, ומזג שתי כוסות תה. ישבו כפי שישבו אך מספר ימים קודם לכן. " הבטחתי לבוא ולספר" אמר זליג. אך הסיפור לא בא. ישבו שותקים, מוצצים מכוסות התה. "קשה, קשה לי" אמר זליג כאילו לעצמו. "יודע אתה זאב? כל שאנחנו יודעים לא בטוח שאנחנו יודעים, מה אנחנו יודעים, סיפורים, אגדות, את המציאות מי ידע? הרי הדמיון גדול מהמציאות, והסיפור גדול מהדמיון. והאגדה גדולה מכולן.

ואנחנו, מה יש לנו מלבד הסיפורים?"" זליג לגם לגימה אחרונה מהתה. "אבל עכשיו, כשגדליה איננו, בשבילנו, האגדה היא הסיפור והסיפור הוא הדמיון והדמיון הוא המציאות. אין לנו משהו אחר וזה כל מה שיהיה לנו ". זליג לא ביקש אך זאב הכין תה נוסף. "כן, יש כמה מכתבים ויש כמה תמונות מימים רחוקים. תמונות ילד צעיר ברגליים דקות ובעיניים גדולות. תמונות נער עומד ליד אימו, רוצה להיות קרוב אליה ולהיות רחוק ממנה". זליג נראה כעושה מאמץ לדלות מזכרונו את שיש במכתבים ובתמונות. "ואחר כך כבר לא היו תמונות, כנראה התבייש, אך היו מכתבים ששלחה אימו, אחותה של לובה". אך הוא, זליג, יודע רק ממקור שני מה היה בהם ומה בחרה לובה לספר לו. "היה פרחח מושלם, ללמוד לא רצה, רק היה יוצא בחברת השֵגֶצים בני גילו לדוג צלופחים בנהר". זליג חייך ולרגע היה ניצוץ בעיניו. "או הסיפור על השכן שהיו לו שש בנות, שיקסֶס אמיתיות בשיער פשתן ושדיים בגדלים שונים לפי גילן. וגדליה היה עושה בהן שמות במסתרי הפטל שגדל לאורך גדרות העץ הרקובות, ואימו, אחותה של לובה, היתה אחוזת פחד שמא יתפוס אותו השכן וירוצץ את ראשו בגרזן". זליג ניסה להעלות בזכרונו סיפורים נוספים שיהיו ראויים לסיפור אך לא מצא. "לאחר שפרצה המלחמה עוד קיבלנו שניים-שלושה מכתבים מאחותה של לובה בהם סיפרה כי גדליה ברח אל היערות. אחר כך דממה, דממה שרק שכבות עבות של שלג יכולות ליצור כמוה. לא סימן ולא אות, לא קול ולא קשב. שנים ארוכות של דממה, וגם לאחר שהחלו לעלות ולבוא הקולות מהמחנות ומהמשרפות לא שמענו ולוּ מילה. כשהחלו המתים לחזור עם החיים, אחד מאלף ושניים מרבבה, לא נמצא אחד שיכול היה לומר על המת מת ועל החי חי. לא נואשנו, אבל כמעט והפסקנו לקוות. רק לובה היתה איתנה באמונתה כי אף אם יתמהמה בוא יבוא. ראה, זאב! אנחנו לא אנשים מאמינים. וכי במה יש להאמין? אבל אפילו אני, מדי פעם הייתי מגניב תפילה קטנה. לא, לא בשבילי, רק בשביל לובה. שהרי מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, אך ההוא, בין אם הוא רחום וחנון ובין אם הוא קנא ונוקם, מה לנו ולו? ישב לו באשר ישב ואנו נזחל באשר נזחל. אין טעם לבקש אותו, אין טעם לכעוס, אשר עשה עשה ואין להשיב. את אשר היה לנו לקח, ואת אשר נותר לנו לא יוכל לקחת. אך אתה זאב, זכור את אשר עשה לך, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא זה אשר נכנס למשרפות". זליג נשתתק. נדהם מעצם היסחפותו והתלהבותו. זאב הדליק סיגריה וזליג, שלא היה מעשן, ביקש גם הוא. ישבו והעלו עשן. "זאב, אל תצחק לנו, לא אני ולא אתה לא מאמינים בניסים, אך כנראה שהם קיימים. אנחנו לא מודעים להם, אך כנראה כל מעשה בהיסטוריה תחילתו בנס." זאב לא ירד לסוף דבריו. "אלמלא אותו בחור גוסס לא היה מגיע אל פתח ביתנו, לא היינו יודעים דבר עד עצם היום הזה. הרי גם כיום אין לנו כל הוכחה כי הוא הוא, לבד מאמונתה של לובה והיותו של גדליה –גדליה. כל שיש לנו הם הסיפורים אודותיו. ולא חשוב אם הם אמת או לא. הם הם האמת עצמה. נסתרות הדרכים. אותו הרגע בו הגיע ואותה השעה בה נעלם, הם שהביאו לסיפורים. אינני יודע איך זה קרה. אתה יודע? היו בארץ כמה וכמה אנשים שבאו משם, אך מעולם לא דפקו על דלת ביתנו.

והנה לפתע, אף כי איש לא ראה ואיש לא שמע, מייד לאחר אותו הלילה החלו אנשים להגיע, מפה ומשם, בשעות היום ובשעות הלילה ואני לא ידעתי, הרי היה זה סוד כמוס. הכחשתי והתכחשתי, אך זה לא עזר. האנשים סיפרו את סיפוריהם. לובה היתה חולה ואני לבד בבית עד שפיתחתי לי נוסחא. "בּוֹבֶּה מיַיסֶס", הייתי אומר להם, הרי הם תמצית התרבות היהודית. ספרו, יהודים, ספרו! הם סיפרו. בפנים רציניות. היו בהם שהביאו תמונות, היו שיצקו מכליהם שלהם והיו שיצקו מכליהם של אחרים. ואני אט-אט טוויתי את דיוקנו של גדליה. בחוטים של זהב וכסף ושחור משחור והכל טבול בדם. אך היתה זו דמותו שלו, שלו בלבד". היתה כבר שעת לילה מאוחרת וזאב החל להיות מאוכזב כי שוב לא ישמע מי היה גדליה. זליג התעורר. "כן, כן, גדליה, אבל במה להתחיל? כמו שאמרתי, מעשה ניסים. המלחמה עוד היתה בראשיתה וגדליה ביערות. והנה בשדה, בין יער ליער, נמלטת קבוצת אנשים שחורים במעיליהם בשלג הלבן והעמוק, ניגפים וכושלים ונפשם אל מקלט שחור היער, ומאחוריהם בסערה, חורקים בצמיגיהם בשלג ופולטים מטחי יריות קצרים, שלושה נושאי מקלעים שגוף וקסדה נעוצים בצריחיהם וידיהם אמונות ב"שוורצלוזה". השלג עמוק ואין לדעת את שמתחתיו. ואחת השריוניות נטתה לפתע על צידה, שני גלגליה בשלג ושניים ממשיכים את מרוצתם באוויר, והמנוע נדם, והגרמנים עצרו, נקהלו וניסו להעמיד את השריונית על גלגליה, אך היא היתה כבדה מדי. אחד נכנס פנימה וניסה להתניע אך המנוע סרב. ובינתיים הבורחים בורחים, ועוד מעט והם ביער. זינקו הגרמנים כולם אל שתי השריוניות הנותרות ופרצו בדהרה נוטשים מאחריהם את הנכה, אולי כדי לשוב מאוחר יותר ולחלץ ואולי להשאיר טרף לשלג אשר ימחה כל זכר. רק התרחקו ומן היער יצא הוא, המספר, ועוד מספר חבריו לראות מה ניתן לשלול שלל ולהציל אל מאורתם אשר ביער, ומן הצד השני הופיע בחור, עור פניו שחור מצריבות הקור, וסימן להם בידו. הם עצרו. ניגש אל השריונית שעכשיו היתה מוטלת בשלולית מי שלג שנמס מחום המנוע. בידים שחורות עטופות סמרטוטים, שרק קצות אצבעותיהן גלויות, מישש במנגנון המקלע ואז עמד אל נוכח המכונה, ידיו אל מותניו, התבונן ארוכות. וכאילו לחש תפילה, נכנס בזחילה אל תא הנהג והמנוע נעור לחיים. הגלגלים פרפרו באוויר ובשלג והשריונית נעה אט-אט והתייצבה על ארבעת גלגליה. שמחו כולם וביקשו לחזור אל היער, אך הבחור סימן להם בידו. ורק הוא, המספר, העז וניגש ועלה על השריונית ובאותה העת פרצה השריונית בסערה אל שדה השלג. הבורחים והרודפים כבר היו רחוקים למדי ועוד מעט ויגיעו אל שחור היער. והבחור נהג ביד בטוחה. גלגליו בחריצים שחרצה לפניו אחת השריוניות ועוד מעט והרודפים היו לנרדפים. הגרמנים כלל לא ציפו לאיש בעורפם. כשהיו במרחק בטוח עצר הבחור את השריונית ובכוונה גדולה כיוון את המקלע וירה, והשריוניות החלו לחוג כשיכור שאבדה לו דרכו. ושניים מהחיילים נחלצו מרכבם וניסו להימלט, אך המקלע השיג אותם בדרכם. הבורחים כבר הסתתרו בצל היער והבחור ירד והלך אל השריוניות שדממו. בדק אם המתים מתים, חילץ במשיכה את הגופות והטילם אל השלג ואיחל לזאבים שיהיה להם קצת נחת. מן הבורחים חזרו שניים לראות מה אירע ומי המושיע.

והבחור כינם את שלושתם, שני הבורחים והמספר, ושאל אם הם יודעים לנהוג. הם לא ידעו. בקצרה הסביר להם את סודות הנהיגה, אמר להם להיזהר ולהיות קשובים, ויצאו בשלושת כלי הרכב לחזור למקום ממנו החל הנס, נוסעים בשולי היער, במקום שהעצים לא צפופים והשלג לא עמוק. עד מהרה יצא שמעם בכל האיזור. נועזים, אמיצים, וחסרי רחמים. הבחור טיפל בכל המכונות, ואמרו כי חכם הוא יותר משלמה המלך שידע לדבר בשפת החיות, אך זה שיג ושיח לו עם מנועים ומנגנוני מקלעים. חידוש חידש ובכל רכב שהיו בו נהג ומפקד ומקלען היו עכשיו נהג ושני מקלענים ושני מקלעים. הם היו מסתערים חזיתית במלוא מהירות המנוע ובמלוא עוצמת האש, מוודאים כי מאחריהם לא נשאר אף גרמני בחיים, וחוזרים במהירות אל היער. איש לא ידע כמה הם ואיש לא ספר כמה הם. אך ככל שרבו המקרים רבו הסיפורים ואיתם הלכה וגדלה האימה. וככל שגדלה האימה, נשלחו יותר ויותר חיילים גרמנים להילחם בהם, וככל שנשלחו יותר, נמצאו הם הרוגים וגוויותיהם מפוזרות באיזור כולו. והבחור, יש אומרים כי מעולם לא הרחיק ממחוזות נעוריו ויש שאמרו כי הלך מזרחה וחזר כקצין גבוה בצבא האדום. אך איש לא ידע מיהו ואיש לא ידע את שמו. היו שאמרו כי מטורף הוא ועיניו אדומות הן תמיד מדם. אמרו שקומוניסט הוא ואמרו שרוויזיוניסט הוא. כשס שידעו לספר על אכזריותו, נפוץ גם הסיפור על רכותו ןטוב ליבו. סיפר אחד שישבו הם נסתרים בשולי היער ולפניהם שדה שלג שאין לדעת היכן הוא נגמר ומתחילים השמיים. והנה, הרחק בים הלובן, כפשפשים שחורים המקפצים בסדין, נראו שתי דמויות נסות משולי היער, אחת קטנה ואחת קטנה יותר, ומיד מאחריהן כמניפה נפרשת, עדת כלבים מקפצים מושכת אחריה יחידת חיילים. כה רחוקים היו עד שקולות הנביחות נשמעו כמגיעים מן החלל. ישבנו ועינינו עוקבות אחרי המרדף. חששנו לזוז, כי ידענו שהאיזור כולו שורץ גרמנים ומה טעם להסתכן בעבור שתי הדמויות האלו. עוד מעט ושיני הכלבים בעורפם של הנמלטים. חריקת שיניו נשמעה כקול ענף נשבר. המנוע הרעים והוא פרץ לים השלג. רצתי אחריו ועוד הספקתי לאחוז בשריונית שמשכה אחריה שני פסים ישרים בשלג העמוק. והגרמנים, שחשבו כי שריונית זו שלהם היא, סימנו לו בידיהם לחסום את דרכם של הנמלטים. אך הוא המשיך במסלול ישר כסרגל. מטחי יריות המקלע נענו ביללות הכלבים הנהרגים והשלג הלבן נמלא בשחור גוויות. ירד מהרכב וסבב בין הגוויות. בירי בודד עזר לנאנחים להשתחרר מכאבם. עד שניצב ועמד והושיט יד, ומתוך בור השלג העלה ארבע עיניים שחורות שהמוות ניבט מהן. היו אלה אם וילדה, או אולי היה זה ילד. בעדינות העלה אותם אל השריונית וחזרנו בדרך בה יצאנו, ומאחרינו עוד היה דם הכלבים צובע בארגמן מרהיב את לובן השלג. צִיֵיד אותם במעט שהיה ובאצבי מחוספסת ליטף ללחיו של הילד. וברכות שפערה פיות רבים אמר, "מַמוּשקָה, לכי מזרחה, אולי בסוף הדרך תמצאי את השמש". והיא נשקה לסמרטוטים שעטפו את ידו, אחזה בידו של הילד ופנתה מזרחה אל מעבה היער"."דם עשן וריח הדרים" (תל-אביב, 2001), עמ' 93-97

איילה ראתה איך הצלקת מתחילה להעמיק. אלא שהפעם הדבר רק הרגיז אותה יותר. "ועוד להזמין את ארז ואת החברים שלו. ילדים שעוד לא הולכים לצבא?!" " אורי רק לחש "איילה". "והשמוליק הזה! אוי כמה שאני שונאת אותו! כמה פעמים הוא עוד יפיל את המטוסים המצרים שהפיל לפני שנים!"" אורי רק לחש לחישה מאופקת "איילה"! "ואיך שזה משתכלל עם השנים! ראית את ריקודי הבטן שלו?! ראית את נענועי התחת השמן שלו?! אוי כמה שאני שונאת אותו. הלוואי שלא הייתי פוגשת אותו! ושוש המסכנה הזאת, איך היא סובלת אותו! והילדים המסכנים האלה. אבא שכזה זה עונש מהשמיים. ככה להרעיל ילדים. ילדים מאמינים לסיפורי מעשיות. ילדים מאמינים לסיפורי האבות שלהם אפילו אם הסיפורים לא נכונים. ואחר כך מה?! אחר כך גם הם רוצים להיות גיבורים כמו האבות שלהם. להיות לרוצחים כמוהם. כן! רוצחים!" זה לא היה בגלל השקט של שעת הלילה המאוחרת. " "איילה! תסתמי את הפה שלך!" השקט היה נורא. מילים שכאלה לא נאמרו אצלם בבית. אבל אלה לא היו מילים שנאמרות. זו היתה זעקה שהיה בה כל הכעס. שהיה בה כל הכאב. כעס וכאב שאי אפשר לתאר במילים. "איילה! אתם כבר עברתם את קו ההגיון! אתם כבר עברתם את גבול החשיבה! הטירוף העביר אותכם על דעתכם! את יודעת מה הוא שמוליק בשבילי. את יודעת מה הוא בשבילך. בשביל ארז ובשביל שוש ואייל וסיגל ודורון ושרון ויוני הקטן, וכל אלה שהוא לא מכיר וכל אלה שלא מכירים אותו. ולא רק הוא. לא רק שמוליק. זה כל אלה שלפני רגע קראת להם רוצחים. בלעדיהם לא הינו כולנו. בלעדיהם לא היו כולם. אם רק היו לנו רוצחים שכאלה לפני שנים, אולי לא היה לאבא שלי מספר על היד. אם רק היו לנו רוצחים שכאלה, לא היו הרכבות מגיעות. אבל לא היו לנו. ולאבא שלי יש מספר על היד, אבל אין לו משפחה. אבל לא היו לנו, והרכבות כן הגיעו. הן הגיעו כי לאחרים, לאלה שכן היו להם מטוסים, שכן היו להם טייסים. להם אף אחד לא קרא רוצחים, אבל הם לא עצרו את הרכבות. אל אלה שלא באו ולא הפציצו את הרכבות, שלא הפציצו את המחנות, אל אלה התפללו כולם. אולי אפילו בני המשפחה של אבא שלי. אולי אפילו המשפחות של ההורים שלך. כולם כולם התפללו, אבל אף אחד לא שמע ולאף אחד לא היה איכפת, ואת פה מקללת. מי מבטיח לך שאת וארז ושוש וכל הילדים הייתם חיים! את לא יודעת ולא תדעי. ""ימים בשחור וירוק" (תל-אביב, 2005), עמ' 238-239

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר