אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השדים של נעמי


מהכריכה האחורית: נעמי גלמן איבדה את ילדיה בתאונת דרכים לפני כשלוש שנים, וזמן קצר לאחר מכן התפרקו נישואיה. כיום היא גרפיקאית מצליחה שגרה לבדה בדירה שכורה. היא מנסה לחיות את חייה ולשמור על שליטה, אך מגלה שלא תמיד קל להלך על הקו שבין זיכרון ושכחה. עכשיו, כשמועד האזכרה השלישית לילדיה מתקרב, זה עומד להיות אפילו קשה יותר. היא סובלת מחזיונות מבעיתים ונרדפת על ידי צל מפלצתי המאיים על שפיותה. חייה נשאבים למערבולת, והיא עומדת להישפט על כל מה שעשתה ועל מה שלא עשתה בשלוש השנים שחלפו. האם היא משתגעת? האם ילדיה מנסים ליצור עמה קשר ממעבר לקבר? ואולי מדובר במשהו אחר לגמרי? "השדים של נעמי" הוא דרמה אפלה ומצמררת, שחוקרת את המקומות האפלים והשמורים ביותר בנפשו של האדם.

פרק מתוך הספר "השדים של נעמי", מאת רז קולר (בהוצאת "עורב הוצאה לאור"):

שלושת השי"נים נעמי שנאה כמעט כל דבר שנקשר לימים שלפני האזכרה, אבל אולי הדבר השנוא עליה ביותר היו הפרצופים המנחמים של חבריה לעבודה. כשהגיעה למשרדים באיחור של עשרים דקות, גילתה שהם החלו להופיע. עם הזמן הם יהיו רבים יותר ויותר, אינטנסיביים יותר ויותר. גבותיהם מכווצות כלפי מעלה, עיניהם גדולות ומבינות, פיותיהם משוכים לאחור במעין עווית שהייתה אמורה להיות חיוך נחמה. כולם מנסים להראות הבנה, אך מראים רק את המבוכה של עצמם. האם הם באמת חשבו שזה עוזר? האם באמת חשבו שזה מה שהיא רוצה לראות? הם לא מבינים שהם רק מזכירים לה את הדברים שהיא מנסה בכל כוחה לא לחשוב עליהם? התקופה הכי קשה הייתה השנה שאחרי תאונת הדרכים. פרצופי הנחמה עקבו אחריה לכל במקום במשרד ומחוצה לו. השמועה עברה מהר והיא לא הייתה מסוגלת לצאת למכולת מבלי לראות את הגבות המכווצות הללו. מבט אחד בקביים שתמכו בה, בצלקות והחבורות על פניה, והופ – עיניים גדולות ומבינות, פיות משוכים לאחור בעווית של מבוכה מנחמת. זה היה כאילו היא סבלה ממחלה כלשהי, או אולי הייתה יצור מכוכב אחר שבו נהוג לעשות פרצוף כזה בכל פעם שפוגשים מישהו, ובני האדם פשוט ניסו לגרום לה להרגיש בבית. אז, אחרי שנה פחות או יותר, הפרצופים נעלמו ושוב אנשים החלו להתייחס אליה כאל אדם נורמלי. אבל בכל שנה מאז, בערך שבוע לפני האזכרה, הם חזרו לבמה כמו זמר מזדקן שמנסה להדליק מחדש את הקריירה שלו. שלושים רקדנים ונגנים בהפקת ענק. אך מה תוכל לעשות? היא רצתה לצעוק עליהם, להסביר להם שהם לא עוזרים ושיפסיקו עם זה, אבל ברור שלא תוכל לעשות כזה דבר. התנהגות שכזאת איננה מקובלת בחברה. אז היא עברה במשרדים וחייכה חיוכים קלושים אל עבר המזכירה שבכניסה (שהייתה חדשה ושאת שמה לא הצליחה נעמי לזכור ולא משנה כמה ניסתה) ואל עבר האנשים ממחלקת התכנות, חייכה אל המנקה הרוסייה שבדיוק פינתה כמה פחים, ומיהרה להסתגר במשרדה. המשרד היה המפלט שלה במקום העבודה. נדרשו לה שנתיים להשיגו וכעת משהיה ברשותה היא ראתה בו חלל קדוש בתוך ים של טומאה. הוא היה מעוצב בסגנון מודרני, מסוג המשרדים שמוצאים לרוב בבנייני זכוכית ענקיים. הקיר המזרחי היה כולו חלון ענק שבמהלך היום השמש זרחה דרכו והאירה את כל החדר. הקירות היו צבועים בבז' והרצפה מכוסה בשטיח מקיר לקיר בצבע כחול-אפור. מול החלון ניצב השולחן שלה, עשוי מעץ בצבע חום בהיר ועליו המחשב האישי. בצמוד לקיר הצפוני ניצב ארון שהכיל ספרי הדרכה שונים בנושאי גרפיקה ותוכנות מחשב, ולידו מקררון קטן שהכיל משקאות קלים צוננים – הכול באדיבות החברה. בכל המשרדים האחרים בעליהם נהגו לתלות פוסטרים ותמונות על הקירות, בין אם של אהוביהם ובין אם תמונות נוי שאהבו. נעמי בחרה להותיר את הקירות בעירומם. היה משהו מנחם בניטרליות שלהם, בניקיון. המשרד היה החלל הפרטי שלה והיה נקי מכל כתם. כאן היא הייתה בשליטה. כאן היא לא הייתה צריכה להיות חשופה לפרצופים המנחמים. כמה שהיא שנאה אותם. הם רמזו לה שהיא עלולה להתפרק וגרוע מכך – שזה בסדר אם תתפרק. הם יהיו כאן בשבילה. כאילו הייתה זקוקה למישהו נוסף מלבדה.חוץ מזה, אסור לי להתפרק. לא הרווחתי זכות להתפרק, הזכירה לעצמה. וזה בדיוק העניין. היה מאוד קשה שלא להתפרק באווירה כזו, עם הגבות המכווצות הארורות הללו שכל הזמן הופנו לעברה. שש"ש, אמרה המורה דבורה בראשה. "מה?" שאלה נעמי בקול. שכל, שיטה, שליטה! נכון! זה היה המוטו שהמורה דבורה אמרה לתלמידיה – ובמיוחד לתלמידותיה – בבית הספר היסודי. שכל, שיטה שליטה. "בכל פעם שאתן נתקלות בבעיה, בנות," נהגה המורה לומר, "תמיד זכרו שאפשר לפתור כל בעיה בעזרת שלושה שי"נים: שכל, שיטה, שליטה. אם תשתמשו בשכל שלכן תמצאו שיטה, אם תהיה לכן שיטה תהיה לכן שליטה. רק אישה שיש לה שליטה מסוגלת לפתור את הבעיות שלה בעולם שכל הזמן מנסה להתנכר לה." נאומים שכאלה נהגה המורה דבורה לשאת בפני התלמידות האהובות עליה בזמן ההפסקה הגדולה. שלא כמו המורות האחרות, היא לא נהגה להסתגר בחדר המורים. תמיד הייתה מתיישבת על אותו כיסא באותה פינה בחצר בית הספר, מחזיקה כוס תה ביד אחת וסיגריה דלוקה ביד השנייה. שיערה הג'ינג'י תמיד היה אסוף ומגולגל על ראשה בצורת עוגה. נעמי זכרה כמה נהנתה להזכיר לחברותיה ללימודים שגם לה יש שיער ג'ינג'י, וטרחה לציין שכשתהיה גדולה תאסוף אותו בדיוק כמו המורה דבורה. כעת העבירה יד בשיערה הקצר, תוהה איך הייתה נראית בתספורת כזאת.הבנות האהובות על המורה היו בדרך כלל ניגשות אליה מיוזמתן בזמן ההפסקה. הן היו מתיישבות סביבה ושואלות שאלות ובכך מתניעות את מכונת הנאומים והעצות לחיים שהייתה דבורה מורגנשטיין. במשך השנים התפתחה סביבה עדת מעריצים בקרב הבנות של בית הספר. ההערצה הגיעה לשיאה כשהבנות הגיעו לגיל שתים-עשרה ולשנה האחרונה לפני החטיבה. המורה דבורה הייתה הדוגמא לאישה המודרנית והחזקה. היא הקדימה את זמנה בכמה עשורים. לפני שפמיניזם הפך להיות דבר מקובל, בעידן בו נשים עדיין היו משניות ונחשבו טיפשות, והטלוויזיה ציירה אותן כחלשות אופי או כמפתות רעות לב, המורה דבורה כבר ניצבה כסלע איתן למען כל הנשים באשר הן (אף על פי שהיא ודאי הייתה אומרת שהיא ניצבת רק למען עצמה. לטענתה אישה תמיד צריכה לדאוג לעצמה כי בדרך כלל לא יהיה איש שידאג לה מבלי לאיים על חירותה). בנאומים המדודים שהתקיימו כל יום בזמן ההפסקה הגדולה, הייתה המורה מבהירה לתלמידותיה שהן חיות בעולם גברי שינסה כל הזמן למשול בהן ולגרום להן להשפיל ראשיהן. חלקן ייכנעו ואכן ישפילו ראש. אבל אלו שיאמינו בעצמן, אלו שירכשו להן את שלושת השי"נים, ימצאו כוח בתוכן ויחיו חיים טובים ומספקים יותר. נעמי חייכה כשנזכרה בתלמידה ששאלה אם נשים יכולות להמרות את פי בעלן. המורה דבורה הביטה בילדה בעיניים גדולות מבעד למשקפיה העבים, נופפה באצבעה ואמרה, "נערה צעירה, לא רק שמותר להמרות את פי הבעל – זוהי מצווה. אסור בשום אופן לתת לבעל להמרות את פי האישה."כשהיא חשה מעודדת, נעמי הפעילה את המחשב שלה. ברגע שמערכת ההפעלה נטענה היא מיד קיבלה מסר אישי מגיא, המנהל. הוא ביקש לראותה במשרדו. האם הוא הולך לנזוף בה על איחורה למרות ההסברים שסיפקה? היא לא תוכל לשאת זאת אם ינזוף בה. ראשית זה יכתים את המוניטין שלה, אבל מעבר לזה היא תרגיש מגוחכת למדי שהיא – אישה בת שלושים ותשע – תינזף על ידי ילד בן עשרים ושבע.גיא לוין היה בחור הגון לכל הדעות והיה מנהל טוב ואדיב לעובדים שתחתיו. בדרך כלל התחבב מיד על כל מי שפגש בו, למרות מראהו המוזר. הוא היה נמוך ופניו היו רזות ושקועות. שיערו היה פעם אדמוני, אך בגיל מאוד צעיר החל להקריח וכעת לא נותרה לו אלא פלומה. התנהלותו תמיד הייתה עדינה ומדודה. הוא נהג ללבוש בגדים בצבעים דהויים, כאלה שלא מושכים תשומת לב, ובחורף הייתה לו חיבה מיוחדת לסוודרים בצבע זית. כל אלה תרמו לתחושה שהייתה לעובדיו, שגיא לוין היה בעצם עדיין ילד מבולבל שלא ממש הבין כיצד הגיע למקום שבו הוא נמצא. זה גרר יחס חם ואוהב כלפיו – אדם שכזה לא יכול להיות מאיים, על כן אנשים לא חשו צורך להיות מאיימים כלפיו. אבל לנעמי גילו הצעיר והתנהגותו היוו בעיה. היא הייתה בת שלושים ותשע, המבוגרת ביותר מבין צוות שהגיל הממוצע בו היה עשרים וחמש, והיה לה קשה מאוד לקבל ברצינות את מרותו של הילד המגודל, חביב ככל שיהיה. אין מה לעשות. גיא היה הבוס, היא הייתה העובדת והיא אכן איחרה היום בעשרים דקות. היא הכינה עצמה לנזיפה והלכה אל משרדו. אך כשנכנסה, הוא כלל לא נראה כעוס (דבר שבכל מקרה היה נדיר). המבט על פניו היה גרוע מכך. היה זה פרצוף מנחם."נעמי, יופי. שבי בבקשה", אמר. נעמי התיישבה באיטיות. המשרד של גיא היה הרבה יותר חמים משלה. צבע השולחן שלו היה חום כהה והשטיח היה בצבע בורדו עמוק. הקירות היו עמוסים בתמונות של נוף, בעלי חיים ולהקות רוק שונות שכנראה אהב. "את רוצה משהו לשתות?" שאל. "לא קראת לי למשרד כדי לשתות, נכון?" ענתה ומיד נשכה את שפתה. זו הייתה תגובה קשה מדי להצעה מנומסת. היא הזכירה לעצמה את שלושת השי"נים. "כן, את צודקת," אמר, כנראה לא פגוע, "קראתי לך בגלל ה… אזכרה.""כן?""כן. שמתי לב שבשנים הקודמות עבדת במהלך כל השבוע של האזכרה ואפילו ביום האזכרה עצמו."לבה של נעמי הגביר מקצבו. היא חשבה שהיא מבינה לאן הוא חותר. "אז רציתי להבהיר לך שאת לא צריכה לעשות את זה," אמר, "רציתי להבהיר לך שאת יכולה לקבל את כל השבוע כחופשה בתשלום וגם את השבוע שלאחר מכן, אם את צריכה."אם אני צריכה? אם אני צריכה? מי הוא חושב שהוא? מי הוא שירחם עלי? אני מבוגרת ממנו ביותר מעשר שנים ויכולה ללמד אותו דבר או שניים על החיים ועל אובדן! הוא לא מנסה לפגוע בך ואת יודעת את זה! התערבה המורה דבורה, הוא פשוט מניח שבגלל שאת אישה את חלשה, ואת לא נותנת לו סיבות להאמין אחרת! לכעוס על אנשים שבסך הכול עובדים עם חומר הגלם שאת מציגה בפניהם, זה לא להיות בשליטה!המורה דבורה ללא ספק צדקה. נעמי השפילה מבטה וכחכחה בגרונה. "אני ממש מעריכה את ההתחשבות, גיא, אבל אני לא צריכה חופשה. חוץ מזה, יש לי יותר מדי עבודה עם הפרויקט של הקטלוג.""אנחנו יכולים למצוא לך מחליף עד שתחזרי. בשביל זה יש לך חברים פה שרוצים…""אתה לא יכול לשים לי מחליף! אני לא יכולה שמישהו ייכנס לי לפרויקט ויבלגן אותו. אני אסיים אותו בעצמי." גיא היסס ושאל, "את בטוחה?" "לגמרי", אמרה וכדי להדגיש את הנקודה היא קמה והוסיפה, "יש עוד משהו שאתה רוצה ממני?" "המממ… לא, לא נראה לי…""אוקי." היא יצאה מהמשרד במהירות וסגרה את הדלת מאחוריה. *כל אותו היום לא הצליחה להרגיע את רגשות האשם שהטרידו אותה. היא התייחסה אל גיא בקרירות רבה וזה לא הגיע לו. היא נכשלה, היא לא הייתה בשליטה. הוא ניסה להציע לה עזרה, היא ירקה בפניו וברחה מהמשרד. היא לא הייתה חייבת לקבל את הצעתו, אך יכלה לפחות לדחות אותה באופן נעים יותר. בשלוש השנים שחלפו מאז מות ילדיה בתאונת דרכים, היא גילתה שהיא הופכת לקרה יותר מיום ליום. היה לה קשה יותר לתקשר עם הסובבים אותה ובדרך כלל מצאה שהיא חשה הכי בנוח כשהייתה לבדה. אבל כשהייתה לבדה העובדה שלא הייתה מסוגלת לתקשר עם אנשים אחרים גרמה לה לשנוא את עצמה, וזה בדרך כלל הוביל למחשבות רעות שהובילו לדמעות.חוץ מזה, זו לא הסיבה היחידה שיש לי לשנוא את עצמי.*כשחזרה הביתה אחר הצהריים, היא חשה עייפה יותר מכפי שהייתה זה זמן רב. ברגע שנעלה מאחוריה את הדלת, שמטה את תיקה על שולחן האוכל, פנתה למטבח ושלפה ספל מהארון. אז שלחה יד אל קופסת התיונים שלה, אך הקופסא הייתה ריקה. לא שמתי לב שהשתמשתי בתיון האחרון הבוקר.אבל זה לא היה משנה כעת. היא הייתה זקוקה לספל תה בדחיפות. היא רצתה ללכת לישון אבל הייתה בטוחה ששנתה תהיה טרופה ולא נוחה אם לא תרגיע את עצמה קודם עם ספל תה בהיר. זה היה עוד אחד מיתרונותיו של המשקה החם: כמות מסוימת תעורר אותך, כמות אחרת תרגיע אותך ותבטיח את שנתך. היא בדקה שוב בארון, אולי בכל זאת מסתתרת לה קופסא נוספת בבטנו. היא הזיזה קופסאות וצנצנות כמעט בפאניקה כשלבסוף מצאה בקצה קופסת קרטון צהבהבה. היא בכלל שכחה שהיא שם. היה זה תה עם צמח קמומיל בתוכו. ורד, אחותה, נתנה לה את הקופסא במתנה לפני שמונה או תשעה חודשים. היא אמרה שבשילוב עם הגלולות הטבעיות שנתנה לה, זהו מתכון שמבטיח שרמת הלחץ שלה תרד באופן משמעותי. נעמי נמנעה מאז ומעולם מכל סוגי התה מלבד תה בטעם קלאסי, אבל זה היה מצב חירום. היא שלפה תיון מהקופסא והכינה לעצמה ספל. להפתעתה הטעם היה טוב למדי. היה בו משהו מתקתק ומרענן, כמו מנטה מתוקה. כשסיימה את הספל היא בהחלט חשה רגועה בהרבה ומנומנמת. היא הניחה את הספל הריק בכיור ועלתה לחדר השינה, שם פנתה למקלחת והוציאה מהארון את בקבוק הנירוונרון. אמצעי בטיחות, רק כדי להיות בטוחה ששנתה לא תופרע. לאחר שבלעה גלולה, הדליקה את האור הקטן, אגפה את כל התריסים, נכנסה למיטה וכיבתה את האור. החדר התמלא צללים ונעמי ציפתה להירדם בחיקם במהירות. בחוץ היה קר והחום מתחת לשמיכת הפוך העבה נשא אותה אל עבר השינה.היא כבר צללה לאזור הדמדומים כשלפתע היה נדמה לה שהיא שומעת משהו. כשפקחה את עיניה – מתעוררת בבת אחת – חשבה שראתה תנועה. היא הייתה ממולה, אחר כך מימינה ואז משמאלה. משהו זז בחדר? אולי חדר פורץ? היא התרוממה לאט וניסתה לראות מבעד לאפלה. הייתה לה תחושה שהיא לא לבד, תחושה מורטת עצבים שיש שם מישהו עמה, מישהו שהיא לא מסוגלת לראות. היא רצתה להדליק את האור אבל חששה. אם באמת יש שם מישהו, היא עלולה לקבל התקף לב כשתראה אותו. או את זה.כן, הייתה תחושה לא טבעית בחדר. כאילו ישות כלשהי נמצאת עמה ולא פורץ אנושי. זה סתם שטויות. זה רק הראש שלי עושה לי תרגילים בגלל החושך. שכל, שיטה, שליטה.היא אימצה עוד את עיניה. שוב הבחינה בתנועה, מגיעה מכל עבר. משהו זז מסביבה. משהו… פעם. כן, זו הייתה תנועה של פעימה. מעין עלייה וירידה קצביות.היא שמעה קול נשימה וצווחה. "מי זה?" קראה לאפלה, "מי שם?" לא הייתה ברירה, הגיעה השעה להדליק את האור. ידה הרועדת התקשתה למצוא את המתג אבל לבסוף האור הצהבהב שוב נמתח על פני רוב החדר. פיה נשמט. היו אלה הקירות. לא משהו שהיה על הקירות, אלא הקירות עצמם. הם נראו כאילו הם… נושמים. הם התרחבו והתכווצו בקצב אחיד, כאילו לא היו אלא ריאות ענקיות ולבנות. גם הקול ששמעה בקע מהקירות. היא ראתה את הקירות נושמים ואפילו שמעה את האוויר נכנס ויוצא מהם. זה לא אמיתי. זה חלום. זה רק חלום. זה לא אמיתי! אמרה לעצמה, אבל מעולם בחייה לא חוותה חלום כל-כך חי וברור. היא חשבה לשלוח יד אל אחד הקירות ולגעת בו, דרך בטוחה לשבור כל אשליה אופטית וכל חלום שווא, אבל לא העזה. מה אם התחושה תהיה בשרית? מה אם זה לא חלום? זה חייב להיות חלום!הקירות התנשמו בקצב מהיר יותר וקולותיהם גברו. כעת היה זה כאילו עשרים גברים עמדו סביב מיטתה והתנשפו בכבדות. הרעש בא מכל עבר, הוא היה מסביבה ובתוך ראשה גם יחד. הוא החריד אותה, הוא טימא אותה. החלום הזה (אם היה זה חלום) היה הדבר הנורא ביותר שקרה לה בשלוש השנים האחרונות. היא לא ידעה כמה זמן תוכל לעמוד בקריסתה של המציאות מסביבה. זה לא נקרא שליטה! היא אחזה בשמיכה, עצמה את עיניה וצעקה בכל כוחה. נדמה היה לה שהיא צועקת שעות וכשקולה לבסוף נדם, גרונה כאב אבל החדר היה שקט. היא פקחה את עיניה לאט, כל גופה מתוח ודרוך, מצפה לראות את הקירות נושמים סביבה. אבל הקירות שבו להיות מוצקים. נעמי נשמה לרווחה והרפתה שריריה. זה בכל זאת היה רק חלום. כנראה שזה היה רק חלום. היא כיבתה את האור ונשכבה בחזרה. הדברים האלה לא היו קורים לך עם היית משתמשת בשכל, ממציאה שיטה ונשארת בשליטה, הזכירה לעצמה ועצמה את עיניה. קישורים:דף הספר באתר צומת ספריםדף הספר באתר ההוצאה "עורב- המגזין"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רז קולר