אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ימים בשחור ובירוק


"הם הלכו ביחד. אייל וגבי ומיכה וארז ואולי עוד כמה. הם הלכו ביחד להיות יחידה אחת. הם הלכו יחד כי תמיד היו ביחד. הם ידעו האחד על השני יותר ממה שידע כל אחד מהם על עצמו. הח ידעו מי פחד לשבת על הסיר בגן הילדים. הם ידעו מי ניצח כשעשו תחרות מי ישתין יותר רחוק. הם ידעו מי אהב את מי אפילו כשעוד לא ידעו מה זו אהבה. הם ידעו לספר האחד לשני שהם אוהבים את אותה הילדה. הם לא היו יכולים לראות את עצמם האחד בלי האחרים. הם ידעו שאין דבר כזה ולא יכול להיות שלא יהיו ביחד. אז גם עכשיו הם הלכו ביחד, ידעו שהם הולכים להיות ביחידה אחת. להילחם ביחד ולבלות ביחד. אף כי ידעו על הסכנות הם לא האמינו שלהם יקרה משהו". "ימים בשחור וירוק" עוסק בחבורה צעירה, ממיטב הנוער, ובתהליכים העוברים על היחידים, החבורה והחברה הישראלית, שהם חלק ממנה. מהימים של טרום מלחמת יום כיפור ועד לימי השקיעה העמוקה בלבנון. מימים של אהבות גדולות, של חברות אין קץ, עד ליריבות, שנאה ומוות. אהרון חבר נולד ב- 1937 בירושלים. חניך השמאל הישראלי, לשעבר חבר קיבוץ עין חרוד (מאוחד), בוגר האוניברסיטה העברית בחוגים למדע המדינה ויחסים בינלאומיים. כותב מאמרים, כתבות ותגובות על המציאות בישראל, אף שמשנת 1991 הוא מחלק את זמנו בין ישראל לארצות הברית, הוא חי וכואב את הנעשה בישראל. "ימים בשחור וירוק" הוא ספרו החמישי של אהרון חבר. ספריו הקודמים: "נעורים עד תום" (2001 ). "דם עשן וריח הדרים" (2002 ), "גידילי" (2002 ), "אלוהים לא היה פה" (2003 ).

נסער עמד איש על המדרכה לפני אמא שלו שעמדה גבוה מעליו על הגדר. ארז העלה חיוך על פניו. מרחוק נראה האיש כמעריץ שאיבד שליטה כשהוא עומד לרגלי מלכתו. "זונה!!! זונה מחורבנת!!!" שמע ארז את האיש צועק. "זונה של ערבים! לכי תזדייני איתם! שתלדי להם ילדים שיהרגו את הילדים שלנו!" ארז הפסיק לחייך. "הלוואי שגם לך יהיה בן שייהרג על ידי הערבים האלה שאת כל כך אוהבת. לי היה בן. כן היה לי בן. מלאך. הרגו אותו הערבים האלה שלך". ארז שלח יד לאחוז את לחיו. כאילו היה זה הוא שקיבל את סתירת הלחי מאמא שלו. הסתירה הדהדה בכל הכיכר. לפתע השתתקו כולם. כל אלה שסתם עברו שם. כל אלה שעד לאותו הרגע צעקו את דעתם האחד על האחרים. בתוך השקט עלה רק בכיו של האיש הזה שנפל לעמוד על בירכיו לרגליה של איילה שעמדה עכשיו גבוה גבוה מעליו. אפילו שעמד רחוק ראה ארז את האש הכחולה הרושפת בעיניה של אימו. אותה האש שראה אז בלילה שלאחר הלוויתו של גבי.

הוא עוד תפס את האוטובוס האחרון לקרית שמונה. על הכביש העולה ללבנון כבר כמעט ולא היתה תנועת רכב. לא היה בטוח שיצליח להגיע כי אחרי חשכה כבר לא עולים סתם ככה ללבנון. רכב צבאי עמוס אנטנות עצר לידו. "קפוץ פנימה" אמר לו הקצין שישב ליד הנהג. "באת בדיוק בזמן. יש המון התראות. צריכים כל אחד". הרכב נכנס למוצב. "הבאתי לך תגבורת" אמר הקצין למג"ד שניגש לקבל לידיו צרור ניירות. ארז ירד מהרכב. כל החברים עמדו, עושים ביקורת אחרונה של הציוד העמוס עליהם. המג"ד רק הסתכל על ארז ושכח לומר תודה לקצין שהמשיך לנסוע, לצאת למוצב אחר. "אין זמן לתדרוך נוסף" אמר המג"ד. "תצטרף לשמירה אם יתחשק לך". החברים הסתדרו בטור ויצאו אל החושך והמג"ד בראשם. ארז נשאר לבד. על השולחנות בחדר האוכל עוד עמדו חצאי בקבוקי יין שמספקת הרבנות הצבאית לקידוש של שבת. ארז לא היה רעב, רק הפה היה יבש לגמרי. הוא עבר משולחן לשולחן, שותה את היין מכל הבקבוקים, אחד אחרי השני.

הגוף היה שלם. רק הראש היה מודבק בתפזורת על דלת המתכת של בונקר התחמושת. הנשק שבא להוציא תחמושת להשלים את מה שהשתמשו בה בכל תקריות האש שהיו בלילה. הוא לא ידע מי זה. המג"ד הלך אחריו ומאחריהם הלכו כולם. הם ידעו מי זה. על הארץ היה מונח מכתב. "לאמא" היה כתוב על המעטפה.

איילה ידעה שיהיה לזה המשך. נזכרה איך עמדה נסערת על הגדר הנמוכה והאיש שסתרה על לחיו כורע לפניה על בירכיו וכל גופו רועד מבכי. סחרחורת קלה סחררה את ראשה וטשטשה את ראייתה. היא ידעה שאם לא תמהר ותשב, תקרוס תחתיה. התיישבה על הגדר הנמוכה. רגליה ליד גופו הרועד של האיש. לרגע חשה דחף לשלוח יד וללטף את ראשו, אך משראתה את ידיה הרועדות, מיהרה ואספה אותן אל חייקה. האיש התרומם לעמוד על רגליו. לפתע היה הוא גבוה ממנה. הביט בה במבט ממושך. "טינופת" לחש לעברה ופנה ללכת. כמו לפי אות הסתערו לעברה שתי קצוצות השיער. "השתגעת!!!" צעקה האחת. "יצאת מדעתך!!!" הוסיפה השנייה. "את יודעת מה יהיה פה אם נתחיל באלימות?! את יודעת מה יעשו לנו?!" איילה הביטה בהן כלפי מעלה. "לא, מה יעשו לכן?" שאלה וחיוך עיוות את פרצופה. "אל תדאגו. בכן אף אחד לא יגע". "אנחנו עוד נראה" אמרו אחת לשנייה והסתלקו בצעדים מהירים, ממשיכות לומר האחת לשנייה דברים שאיילה לא שמעה. עוד הספיקה לראות גם את אלו שעמדו מלפנים ממהרות להסתלק. מבלי שידעה למה, הדבר הצחיק אותה.

לא היתה סיבה לצחוק ולא היתה סיבה שתמשיך לשבת כך לבד. חשבה מה יקרה אם תלך ישר למשרד של אורי ותפתיע אותו. אורי לא היה במשרד. "יצא" אמרה לה המזכירה מבלי להרים את עיניה מהעיתון של שבת. "אמר שלא יחזור היום" הוסיפה תוך שהיא מעבירה דף. השגרה השתבשה לה. לא ידעה מה לעשות. האם ללכת לשוק לבד. אולי רק לקנות חמוצים. אם לא יהיה חומוס יחד עם אורי, לא נורא. היא תקנה לה מנה פלאפל בפינה. היתה מלאת סקרנות לדעת לאן הלך אורי. אחר כך חשבה שלמען האמת זה בכלל לא משנה כי ממילא הוא לא מחליף איתה מילה. היא גם לא בטוחה, כשהוא שותק, הוא שומע מה היא אומרת וזה גם לא חשוב לה, היא תגיד את מה שיש לה להגיד. ואם הוא לא מגיב, זה רק לטובה כי בוויכוחים איתו היא תמיד מפסידה. ואם הוא בכלל לא שומע מה היא אומרת, אז שיהיה. עלתה לאט את העלייה עד השוק, מקווה שאורי יופיע. עמדה יותר מעשרים דקות ליד במסעדה הקטנה, מקווה שאורי יגיע. הלכה לאט עד הפאלפל שולחת מבטים סביב סביב אולי פתאום יופיע ראשו של אורי מעל לראשי האנשים שעוד הסתובבו בשוק. מזל שכל האנשים עסוקים ואף אחד לא שמע את הקללה. "הנבלות האלה עושים את הטחינה כל כך נוזלית". זה נראה כמעט כמו חרבון של ציפור. וישר על הבליטה הקטנה של הפטמה הימנית. ניסתה לנקות וזה רק נמרח ונמרח. כבר לא היה לה חשק ללכת ולקנות חמוצים. ממילא המקרר מלא בצנצנות מלאות במלפפונים שנשארו, כי בכל לילות השישי האחרונים אף אחד לא מגיע חוץ משוש ומשמוליק. גם ארז כבר לא מגיע בכל יום שישי. אז באמת בשביל מה לקנות עוד ועוד חמוצים. "גברת, כבר הכנתי" אמר המוכר כשעמדה לפניו. איילה שילמה ולקחה את שקית הפלסטיק. 'אולי ארז בכל זאת יבוא השבת'.

אורי ישב בכורסה קורא במוסף. כשנכנסה הוריד לרגע את העיתון. העיף בה מבט וחזר לקרא את מה שקרא לפני שנכנסה. אורי חיכה שתשאל. איילה חיכתה שיספר בעצמו. הרי זה הוא שהפר את השגרה. הניחה את שקית הפלסטיק במקרר. היא תמצא אחר כך איזה צנצנת. רחצה בכיור שבמטבח את הידיים שהריחו מהמיץ של המלפפונים. ניגשה לאמבטיה והורידה את החולצה לשטוף את כתם הטחינה. "פתאום היא צריכה אותי" שמעה את אורי אומר. הניחה את החולצה הרטובה בכיור ויצאה. "מי צריכה אותך?" שאלה. 'לכל הרוחות, איזה שדיים נהדרים יש לה' חשב. "שולי". "בשביל מה שולי צריכה אותך?" "התקשרה למשרד וביקשה שאבוא דחוף, היא צריכה לדבר איתי על מה שקורה איתך". 'הן לא בזבזו זמן, רצו כמו שתי ילדות להלשין לגננת'. "ומה שולי אמרה לך?". אורי הניח את העיתון. "ניסתה לשכנע אותי שאני צריך לשכנע אותך להפסיק את הפעילות שלך, כי כל האחרות אמרו שלא יבואו יותר אם את תבואי". 'נו באמת, כל האחרות' חייכה איילה לעצמה. "ומה אתה אמרת לה?". "אמרתי לה שתאכל בעצמה את הדייסה שהיא בישלה". "אז גם אתה חושב שאני מזיקה?! שאני מין דייסה שכזאת?!" "אני לא אמרתי" אמר אורי כאילו חוזר בו מדבריו. איילה השתהתה לרגע. פנתה וחזרה אל החולצה שבכיור. ראתה שכתם הטחינה לכלך גם את החזייה ועמדה לשטוף אותה. אורי ראה את צדודית השד המתנדנד עם תנועות ידיה. לפתע עלו בזיכרונו מראות ישבנה של טנטה מיצי. בעיני רוחו הפשיט את מכנסיה ותחתוניה של איילה. 'אין מה לומר, השדיים והתחת של איילה הרבה יותר יפים מאלה של טנטה מיצי כפי שזכר אותם וכפי שפעם חשב שאין יותר יפים מהם. איילה הלכה לחדר השינה. הניחה על גופה איזה חולצה. לקחה מתלה וחזרה לחדר האמבטיה. הלבישה את החולצה הרטובה על המתלה. תלתה על המוט של הוילון. יישרה מעט את החולצה שתתייבש בלי קמטים. הלכה ולקחה את הטלפון. "שולי... איילה... לא, לא בטלפון... ביום ראשון באחת עשרה בטעמון".

אורי ראה את שפתיה הקפוצות וניסה לומר למחשבותיו מה אומרת איילה במחשבותיה. 'היא עוד תראה להן, כן, גם לשולי, לא רק לשתי הלסביות המכוערות האלה. היא בהחלט לא צריכה אותן. היא תארגן לה קבוצה משל עצמה. כן, רק אימהות, רק יפות, רק כאלה שיאמינו בעצמן ושיאמינו להן שהן לא עומדות כאן מפני שאין להן מה לעשות, אלא משום שהנושא באמת חשוב להן. כבר ביום ראשון תיפנה לאימא של גבי. כן, היא לא סתם אחת, היא איבדה בן בלבנון. אחת כמוה שווה עשר כמו המטומטמות הקצוצות האלה. היא תדבר גם עם תירזה. היא אחת כזו שכולם יאמינו לה. נכון שהיא עוד לא אמא, אבל היא אמרה שהיא תהיה'. "אורי, בא נזמין להערב את יוסי ותירזה. בלי שוש ושמוליק, רק אותם". אורי מיהר לעקוב אחרי מחשבותיה וחייך לעצמו. הוא ניחש למה היא צריכה את תירזה, לא היה ברור לו אם היא צריכה גם את יוסי ולמה היא צריכה אותו. מדוכא מהמחשבה שיצטרכו לבלות את הערב בעצמם מיהר להסכים.

תירזה נכנסה לפני יוסי שהצטדד מפנה לה דרך. פתאום היא היתה סתם. אמנם הרבה יותר יפה מרוב הנשים שאיילה הכירה, אבל לא משהו כל כך מיוחד. שיער שחור וחלק עם שביל באמצע וחולצה משובצת מעל למכנסיים רגילים. איילה לא הבינה למה היא מרגישה מאוכזבת, אבל ככה היא הרגישה. "יש חולץ פקקים?" שאל יוסי והלך למטבח. "משהו מיוחד, ישר מהיקב בדרום צרפת, קוניאק יוצא מהכלל". תירזה חייכה. אורי הלך למטבח, פתח אחת המגרות והוציא חולץ פקקים. "מתי בפעם האחרונה החולץ הזה חלץ משהו?" צחק יוסי שאלה. איילה ואורי שתקו במבוכה. "לא נורא" אמר יוסי. "יש לי תכנית להקים מוזיאון ליין, ואני מבטיח שלחולץ הזה יהיה מקום של כבוד בתצוגה". "אין לנו כוסות לקוניאק" אמר אורי כמתנצל. יוסי הביט בו רגע. "לא חשוב, את הקוניאק הזה לא תקלקל אפילו אם תשתה אותו במסטינג". אפשר היה לראות שרק יוסי ותירזה נהנו מהשתייה. איילה הרגישה כאילו היא בולעת חומצה ואורי רק התנצל "אתה יודע יוסי, בשומר לא שותים". יוסי הסתכל באורי. "אורי, זה היה לפני עשרים וחמש שנים". "כן, אבל," אמר אורי מנסה לשכנע את עצמו שהוא נהנה מהקוניאק. "אל תגידו שעוד לא אכלתם ערב?" שאל יוסי. "לא היינו רעבים" ענתה איילה ואורי בלע את רוקו. "טוב, חמש דקות להתארגנות ולדרך". הם נסעו לעיר העתיקה. יוסי כיוון את אורי בסמטאות. "כאן" עצר את אורי. אם לא היו שם כמה פחי אשפה אפשר היה לחשוב שזה סתם בית פרטי. יוסי הלך בראש ונכנס בדלת עץ מוזנחת. מאין שהו צץ שם איש. "למעלה" אמר יוסי ופנה לעלות במדרגות אבן תלולות שהיו צמודות לקיר מטויח. היה שם חדר קטן מרופד ומואר באהיל מזרחי. "מה זה פה?" שאלה איילה. תירזה חייכה. "כל תשובה שתקבלי תהיה שקר, אז אין טעם לשאול שאלות". איש שמנמן עמד בדלת. יוסי קם להחליף לחיצות ידיים. תירזה רק חייכה. האיש ניגש אליה ונשק לידה שהורמה למולו. יוסי אמר איזה מילה לא מובנת והאיש נעלם ורק הד צעדיו היורד במדרגות האבן נשאר מאחוריו. "כבש כמו שמבשלים בהרי האטלס" אמר יוסי. "חכו שתירזה תבשל לכם פעם". תירזה רק חייכה. איילה חשבה שהרעיון לגייס את תירזה להפגנות בכיכר היה רעיון לא כל כך טוב.

מאז שהתעוררה היתה איילה עסוקה בניסוח הדברים שאותם תגיד לשולי. חזרה ובנתה דו-שיח דמיוני על מה שתגיד שולי ומה תהיה תגובתה לכך. ומה תגיד היא לשולי ואיך שולי תקבל את הדברים. כל כך היתה עסוקה עד שכמעט ולא שמה לב לאורי כשיצא מהבית. חשבה שיש עוד המון זמן והלכה להכין...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר