אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טיפול אהבה - פרק מתוך הספר - חלק א


טיפול אהבה / מריה חרמוני. הוצאת צבעונים

"אחריי, הקורא! מי אמר לך שאין בעולם אהבה אמיתית, נאמנה, נצחית? "מיכאיל בולגקוב, האמן ומרגריטה

האביב תמיד מתחיל עמוק בגופי כשהעולם סביבי עדיין מושלג, לבן ובתולי. התרגשות מוקצפת ממלאה את בטני לקראתו וזרמים מהירים של גירוי מסחרר נותנים לי תחושה של צמיחה. אני מאושרת. הטבע עומד להתעורר, להיפתח לפניי, להשקות אותי במיצים סמיכים של אדום, צהוב וכחול ולמהול אותם בתוכי לאין-ספור גוונים, להספיג בעורי את הריחות העזים של ההתחלה, של הציפייה, להמס על לשוני את המתיקות של הרוח החמימה, לאפשר לכל שבריר של צליל ולכל רחש להיקלט באוזניי, לתת לעולם להשתקף בעיניי התמימות.ולגדול. ולגדול. אני יודעת שלא אעצור לעולם, שהגיל לעולם לא ימנע ממני את העונג הזה, הגיל לעולם לא יקבֵּע אותי. תמיד יהיו חיי מורכבים ממשפטים עם פסיקים, בלי נקודות.אני מוסיפה לעמוד ולהביט מבעד לחלון, מנסה לתפוס בעיניי את זנבות האור הארוכים של המכוניות. מגובה של שמונה קומות הן נראות לי כשיירה של חיפושיות זוהרות. לכל אחת מהן סיפור חיים משלה, כל אחת מהן עולם שלם, ויחד הן נהר צבעוני קסום הזורם על שדרת לנין הרחבה האין-סופית כנהר החיים.נשימותיי אוטמות את הזכוכית הקרה בכתם רך.

אני מצמידה אצבע דקה לזכוכית ורושמת את האות מ"ם - האות הראשונה של שמי מריה, של שם אחי מיכאיל, של מוסקבה, העיר שבה נולדתי וגדלתי, ושל המילה המכילה בתוכה את כל עולמי,מָמָה.***בפעם הראשונה באתי אלייך בסוף הקיץ. דלת כניסה קטנה צבועה לבן, כרטיס ביקור דהוי מודבק בגובה העיניים נושא את שמך – ד"ר שרה מורגן חומסקי / פסיכולוגית קלינית.המדרגות בכניסה מובילות למטה, לחדר ההמתנה. כמה נקודות אור מאירות אותן ברכות ובעדינות. צלילים עמומים של מוזיקה בוקעים כמתוך מים. נשאבתי לעולם אפלולי ומסתורי מתחת לאדמה, בלי אור יום, מרופד כתמים צבעוניים של כיסאות, עיתונים, שטיחים פרחוניים, ספרונים, וגם צעצועים - גמדים חייכניים עם מצנפות. שלגייה לא הייתה שם.מעל פני העומק נשאבתי לתוכו ברגע. כאן הזמן אחר. אני בבועה שמשתקפים בה צבעי הקשת, פועמת בקצב משלה, ריחנית מבשמים של עולם לא מוכר. לצוף. להתמסר להמתנה, למה שעומד לקרות. להתיישב על הכיסא ולחכות. חינכו אותי למשמעת: רק במשמעת משיגים דברים. אדם ממושמע מכיר גבולות ונורמות מקובלים. אבל את זהותו האישית הוא משיג מתוך התרחקות מהם. מגבש את אישיותו בסטייה אל המיוחד, הגבולי, האסור, בפנייה אל האזורים הסודיים, החולים, המשוגעים, הילדותיים.מלמול הצלילים מגיע אליי, נוגע-לא-נוגע, משחק של פיתוי מתוחכם בכל רמז של צליל, בנקודות האור המטשטשות את החפצים שמאחוריהן ומניחות לדמיון ליצור את התמונה, לחבר כתמים ועוד כתמים, לשחזר את הנבלע בתהום; להתפנק בילדותיות התמימה ולהשתקע בה. כאן, בבועה הזאת, יש געגוע מרפה, והוא משחרר אותי בלטיפות בלא הרף כדי שאכנע, כדי שאשכח את חוקי המשמעת, כדי שאבוא. והלטיפות מכסות את גופי, וזרמים מאיצים את הדופק כדי לציידו בפעימות הזמן החדש. קחי אותי, שלגייה, אני נמסה, שאבי אותי, תלשי אותי כדי שאבָּנה מחדש. בחוץ סוף הקיץ, ואני אוולד להתחלה חדשה מתוך הגבהים שנגיע אליהם יחד, מתוך הזיכוך של התהליך הנפשי, מתוך שיאים ארוטיים שיספגו את כל האסור, הסודי, הגבולי, החולה, הילדותי, המשוגע, המיוחד. אדם ממושמע מכיר את הנורמות, ובבוא הזמן ירחק מהן. ***משבי הרוח מתגנבים מתחת לשמלתי הפרחונית ומנפחים אותה לצורה של פעמון ענק. אבקת הפרחים הצהובה שאני נושמת לתוכי וקצות שערי בתוכה מדגדגים את אפי. מדי פעם בפעם אני מתנתקת מהפרחים, מרימה את ראשי לבדוק אם לא התרחקתי יותר מדיי ממָמָה, קולטת את מבטה הנוגע במבטי ומוסיפה לעקוב אחר הציפורים המתעופפות, מזנקות מעלה, עוזבות את הקרקע בלא היסוס וננעצות בעננים כמו חצים. תנועותיהן הבלתי צפויות, החדות והמהירות גורמות לי להרגיש שאני היא שנופלת והן נשארות במקום.לתותי היער יש מתיקות ילדותית. זו המתנה המיוחדת של הטבע המיועדת רק לי. ליד כל שיח קטן אני כורעת ברך, שמלת הפעמון שלי עוטפת את רגליי, נצמדת למרבד הירוק, ופרפר קליל טבול בצוף חמים הופך לפרח קסום המצמיח עלי כותרת היישר מהאדמה, בלי גבעולים. האשכולות הזעירים של התותים מתגלים לי כנתזים אדומים על הרקע העמוק של הירק, מנוקדים בעדינות במחטי האורנים. אני קוטפת אותם בתנועת יד אחת, מחדירה את אצבעותיי לשיח ומושכת אותן בחזרה. כמה תותים נופלים מכף ידי כשהיא נפתחת ונצמדת לשפתיים וצובעת כמעט את כל פניי בצבע של ריבה. הציפורים אינן מעופפות עוד, רק מרשרשות כשהן מקפצות מענף לענף. השמים מתכסים ברשת צפופה של ענפים, קרני השמש חודרות בעדם ומפילות עלי רצד, כתמי זהב. גם הצלילים מצטופפים. החלל שהיה עד עתה פתוח ובהיר מצטמצם ומחדד כל רחש. הסטקטו של הציפורים הופך לקולות עמוקים, לרצף צלילים שנשמע כמעט כמו קול אנושי. לא נשי, לא גברי. קולו של שר היער שקורא לי לבוא אחריו.ילדי היפיפה, התבוא עמי?"בנותיי ממתינות לך.בנותיי מובילות את הטקס הלילי,הן ינדנדו אותך, ירקדו לך, ישירו לך אל שנתך!"מי את שמפתה אותי כך? צורת אדם את לובשת? גוף לך דומה לשלי, תווי פנים, שער, מין? זה משנה לי? לא. הפיתוי חזק כל כך. לא. מתיקות המסתורין של חוסר הידיעה. הבטחת העונג מזויפת. לכן אאמין לה. דו-משמעות. תמיד דו-משמעות. את בלי גבולות, תמצית לא מוגדרת של הטבע, מראה של הטבע.

יפה, חמקמקה, תהומית, חסרת גבולות. כי את אינך מציאותית, ואני אשלים אותך בדמיוני, אראה בך מה שארצה. הכול. את הטבע. את נציג הטבע. את שר היער. את נציג המיניות, הסודיות, החריגות, הדמיוני, הקסום. את עומק הפנימיות. ואת מפתה. מפתה באהבה.מָמָה! צעקתי פתאום.מה קרה? מָמָה חיבקה אותי חזק ונשקה לי נשיקה ארוכה על הלחי.היה כאן מישהו שקרא לי, אמרתי בלי להינתק ממנה.זה שום דבר, מותק, היא אמרה בחיוך, זה רק הדמיון שלך.***ההצעה ליהנות מהלא-מציאותי מלווה בתחושה של חוסר מוצא ואין דרך חזרה. הרשת פרוסה לפניי ואוכל לעבור בה רק לאחר שיתחולל בי שינוי, אתפרק לחלקיקים כדי להתעצב מחדש, אוכל לנזול בין החוטים.סוף הקיץ מגליד את הפצע. הרוח החמה עוטפת ומצמקת כלפי פנים, מחליקה. השמים כבדים. המליחות הסמיכה של הים מייבשת את מקור החיים. קריאות חלולות חד-גוניות של העורבים משכיחות את הכאב.אדישות. אגם מכוסה עלים בשרניים עגולים ושושני מים עוצר את זרימתו. הלנצח ישמור על יופיו, על רעננותו?אני לוקחת תנופה ומשליכה אבן כבדה כדי שתגיע לקרקעית. לעומק. פוצעת. שוברת מבפנים.כדי לשמור על הפצע הפתוח אקלף את הקליפה ואחשוף את פנימיותי בלא כל חשש. אשא את השבר גלוי לעין ומדמם, כי בלעדיו לא יישמע שום צליל.נפשי נעשית נגישה, אפילו מוחשית. במחיר מסוים. הפצע כואב. כדי לשמור על הפצע הפתוח עליי לדאוג לטפח את המקום שמבטיח צמיחה אישית, את המקום שמנציח עונג מתוך המשכיות של הכאב. כדי לשמור על הפצע הפתוח עליי לטפח חוסר המשכיות, לערער במקומות היציבים. ריקנות במקומות המלאים, גמגום, התלבטות, ייאוש, תקווה.אהבה. זה פצע האהבה.האדם צומח במקום שהאהבה פוצעת. וכשהיא עוזבת זו מסכת עינויים. שגורמת לי להיות. או למות.***כאן, בחדר ההמתנה, אני מצפה להרמת המסך. מצפה לפתיחת הדלת. מסך הקטיפה הכבד בצבע דובדבן יעלה כדי לחשוף אותך לפניי. הוא יעלה לאט, ואת תעמדי שם, במרכזו של כתם אור עגול. מהתהום שיפריד בינינו יגיעו צלילי התזמורת המנגנת את הפרק האחרון של התשיעית של בטהובן. אלה צלילי המוות הפנימי לתשוקת האהבה, הצלילים שמתוכם נוצרת כדי להיות לי מאהבת, כדי שאווצר ממך שוב.הדלת תיפתח והקסם יקרה. יקרה הבלתי נסבל מכול: אני אוהַב אותך. וכאשר אוהַב אותך אעמוד על שפת התהום המפריד בין המוות לבין המציאות חסרת הרחמים שהאהבה הרחיקה אותי ממנה, ואביט למטה, אל תוך התהום, אל תוך האין, לצלילי הסימפוניה.כל אדם אוהב ניצב על שפת התהום המפריד אותו מאהבתו.***משבר. איבוד צורה, טשטוש גבולות. תקופת הטיפול היא תקופה רומנטית,ובתקופה רומנטית באמנות הולכים על קו הגבול ומתנדנדים. כמו שיכורים. ומדברים אהבה על שפת התהום. כמו בטיפול. אדם ממושמע מתרחק מהנורמות כדי לבנות את זהותו. והן מתנפצות, כי הוא רוצה להתבטא, אינו מסוגל עוד לשאת את האיפוק, אינו מסוגל עוד לשאת את המקובל. אני משליכה אבן לאגם ויוצרת תנועה. המחשבה נדחקת הצדה, נדחקת פנימה, מפנה מקום לפנימי. הפנימי מרוכז בעצמו, הוא השולט, חושני, דמיוני, אין-סופי. תמיד נמלט, תמיד בתנועה חסרת שקט, כמֵה להגיע למקום המוכר שאיננו עוד, לבית שכבר לא קיים. משיכה לדבר קסום, לא אנושי, לתשוקת האהבה, לתשוקת המוות, להתמזגות עם הטבע.אני מדברת מוזיקה, שפת האהבה, לעולם לא מוגדרת, תמיד דו-ערכית. טומנת בחובה משמעויות אפלות, חבויות ומעורפלות. אני מדברת מוזיקה ומוזיקה היא המציאות שלי - חסרת צורה, תמיד חומר גלם, לבה רותחת הפורצת מן הסדקים. כמו מציאות הטיפול, כמו כל תהליך יצירתי, שבירת החוקים הקיימים לשם חיפוש אחרי הזהות האישית הנבנית שוב ושוב, חיפוש אחר האמת האישית המשתנה והחוקים המתאימים. בכל פעם נולדת מחדש.כל אדם, כמו כל יצירת אמנות, הוא בעל חוקים פנימיים משלו. שובר ונבנה בלא סוף בתוך הדיבור, בתוך המוזיקה, נבנה מכאב הפצע הפתוח של האהבה.***ליאור שכטר הוא זרימה מתמשכת של אירועים מוזיקליים. הוא מלמד הרמוניה, מבנים ותהליכים במוזיקה.חוטי המשי השקופים של נשמתו מלפפים את גופו השברירי, והוא חולם להפוך לפרפר, שרוי בציפייה, זורם לקראת האקורד המסמן תפנית לחיים חדשים. חוטי המשי הדקיקים בלתי מוגנים, סופגים כל גירוי חיצוני בלי סינון, והנה הם מניעים את גופו בעוויתות ממושכות שמתחילות מהראש והלסת, והם עוברים דרך הכתפיים, משתחלים לתוך כפות הידיים וממתיקים אותן בחושניות. אצבעותיו הדקיקות הארוכות פרושות ומוכנות להמריא, לתפוס דבר-מה בלתי נראה."משתמשים בפָה דיאז כדי להגביר את ההנאה כשמגיעים לסול."כתמים סגולים וצהובים של כנפי הפרפר שנוצר מולי מתמזגים בתוך עיניי ומציתים בתוכן תשוקה."והנה הוא קורא לך..."והסול מגיע. ואתו האקורד המחיֶה. עיני הפרפר ננעצות בי לשבריר רגע ומרפות. מספיקות להעביר לי את המסר.תנופה של אצבעותיו הפרושות על פני המקלדת והפסנתר משמיע דואט של דון ג'ובני וצרלינה."מוזיקה היא דבר סקסי מאוד," הוא מוסיף ועיניו החות משקפות את חיוכינו. המוזיקה מדברת תחת אצבעותיו והן אינן עוזבות את הקלידים. "דון ג'ובני וצרלינה, לאן הם הולכים עכשיו?"פיו נמתח וחיוך מסתורי מתקבע על פניו כמו חצי ירח.

"קחו את השלד של סבתא שלי ואת השלד של מרלין מונרו – השלד הוא אותו השלד. ההבדל הוא מה יש על אותו השלד – הדבר הזה... או שני דברים... ומה אתם מרגישים כלפיהם... אנשי הדת תמיד פחדו מכוחה של המוזיקה, פחדו שתעורר חושים, פחדו שתענג ותחשוף את כאבם. הנה האקורדים שממלאים את אותה הפונקציה."מה אנחנו מרגישים כלפיהם. הפנימיות זולגת מתוך הפצע הפתוח. הנפש היא שקולטת. היא גלויה ועוטפת מבחוץ. לכן היא ענקית.***המסך עולה ודמותך מתגלה מתוך הערפל הסמיך של המסתורין. תספורת לא קצרה של שער כהה תוחמת פנים בהירות, חיוורות. השפתיים העסיסיות על פני החיוורון כפרי בשל בקצה הענף הרועד בכבדות מרוח חמה, והן רפויות ומרמזות על המתיקות הפנימית. נושמות. עיניים. ענקיות, כהות, רכות. מבט קטיפתי מושך אותי מבעד לזגוגיות השחורות של המשקפיים.באותו הרגע, כשפגשו עיניי את עינייך, הן טשטשו את קווי גופך, העלימו אותם מעיניי, טשטשו את כתמי הצבע סביב, טשטשו את תחושת המשקל של גופי. התחלופה הזאת של המבטים הכתה כברק וסנוורה עד לתחושת עיוורון. הוספתי להביט אל תוך עינייך וראיתי שם הכול, ראיתי את כל מה שרציתי לראות, את מה שקיים ואת מה שלא.תמיד אנחנו בוחרים את מי לאהוב?אם יש בחירה, היא בחירה מאולצת. המצב תמיד נתון, הוא רק משנה את צורתו.הבחירה היא חוסר בחירה. אפשר לבחור רק בדבר אחד מתוך השניים או לא לבחור כלל. כך וכך אסבול מהחוסר.מצב הטיפול הוא מצב האהבה הנתון שבו נועדת לייצג את אהבתי. עליי לבחור באחד מהשניים – להתאהב ולהתחיל את הטיפול, או לא להתחיל את הטיפול.אם אבחר באהבה, אוותר על חופש הבחירה. אם אבחר בחופש הבחירה, אפסיד את שניהם.אני הולכת לבחור בָּך? לא. בחרתי בָּך. הבחירה כבר נעשתה. תמיד היא לאחור, כבר התרחשה בעבר, אבל בעבר אחר – עבר שמעולם לא היה הווה. אי אפשר לעמוד מולו, לאחוז בכתפיו, לנער אותו ולקרוא לו בנימה חברית: הי, אתה! רגע הבחירה חמקמק כצל, צל שתמיד יעמוד מאחור. בלתי נתפס. הוא מעולם לא היה הווה. הוא תמיד ההתעוררות בבוקר שאחרי. התעוררות בן רגע החוצה ישירות לתוך ההתאהבות. לתוך יום חדש. יום חדש שהוא כבר של שתינו.הקסם התרחש כשהתחלת לדבר. ברגע שקיבלת מוחשיות, ברגע שתמצית הטבע הלא מוגדרת, שר היער המסתורי, הפך מולי ליצור אנושי, לאישה בכל עצמתה ויופייה. האור נדלק על הבימה המפוארת, ואת בוהקת פתאום, מרגשת, מסנוורת, רכה ועדיין מסתורית ללא גבול, אספת את כל מהותך בשתי מילים בודדות בשאלה: "מריה, נכון?"זה הרגע של קסם האהבה.***במפגש האהבה המבט ממלא את החסר. מאפשר להרגיש דברים. ממלא את החוסר ברגשות. רק החוסר נועד להתמלא.מצב האהבה נתון כבר בתחילת הטיפול ומבטיח את תחושת החוסר הנלווית לו תמיד. תחושת החוסר, גם אם לא הייתה קודם לכן, מציפה בתחושת הגשמה של חלום גורלי, בתחושה שכל קיומי הקודם לא נועד אלא להוביל אותי לרגע שבו שאלת: "מריה, נכון?" ***שמי מריה. ואינני אימא של ישו, אף שגם אני יהודייה. כנראה אני קדושה אחרת. כי שמות לא נותנים סתם כך. שמו של אדם קובע את הגרעין של זהותו, אף שלפעמים הוא ניתן לו בנסיבות מוזרות, אפילו נגד כל היגיון.מָמָה ופָּפָּה נתנו לי את שמי. הם אהבו את המצלול שלו. הוא נשמע להם משתלב עם שמו של אחי מיכאיל, אולי, או לפי איך שמָמָה הייתה מבטאת את שמי, ההברות זרמו כמֵי מעיין, כבועות עגלגלות, גלים שקטים ושלווים. מָ-רִ-יָה. מָ-רִי-שֶנְ-קָה. מָ-שֶנְ-קָה. ויחד עם שמי, את שמו של אחי. מיכאיל. מִי-שֶנְ-קָה.ואולי הייתה למָמָה ולפָּפָּה עוד סיבה.יום אחד אני חוזרת מבית הספר נושאת ילקוט כבד במיוחד. גשם קליל מטפטף, אני הולכת לאט. שקט מוזר. העולם נראה לי עמום ולא יציב כאילו אני מסתכלת בו מתוך מים המכסים אותי מעל הראש. הדרך הביתה מרוקנת מילדים. מאנשים בכלל. ענפי אורנים מתנועעים, מרשרשים, מתלחשים ביניהם, מנסים ללחוש לי מנגינה, מערבולות רוח אצילות נוגעות בעדינות במכחולים וצובעות את הסתיו.ענן שחור מסתיר את מקור האור. אישה נעמדת מולי. אישה זרה, כתם דיו הקוטע בבוטות את המשך המשפט, לבושה בגדים כהים, בלי צבעים, בלי פנים, חוסמת אותי. והנה הפה שלה מתנועע. אבל תנועותיה שונות מתנועות האורנים, אינן סדירות, מעוותות. שפתיה הסדוקות מהרוח נדבקות מדי פעם בפעם זו לזו בריר צמיגי צהבהב. עם כל הברה נפתח רק חלק מפיה. בכל פעם חריץ אחר. היא מדברת אליי ועדיין איני שמעתי. עוד שנייה חולפת עד שקולה חודר אליי, אל מתחת למים, והנה אני קולטת את משמעות המילים. שתי מילים. רק שתי מילים, והן מרימות אותי מעל פני המים כדי שאוכל לקחת נשימה, לנשום חזק ולהסדיר את הדופק, לסלק מעיניי את המים בשרוול המעיל.שתי מילים: לכי לפלשתינה.מי היא? למה? מה היא אומרת לי?אולי גם מכאן נולד שמי. מהגשם הסתווי הזה, מהטפטוף הדקיק הזה. אורנים לחשו אותו למָמָה ופָּפָּה, אותם אורנים שלא הפסיקו להתנועע לרגע, אותם אורנים שהחזיקו את מָמָה בפחד תמידי מכתמי הדיו הכהים, מהעננים השחורים. הם ציוו על מָמָה להדק אותי אל גופה ולהוביל אותי תמיד יד ביד. תמיד. כדי שלא אפגע., מָמָה תמיד תפחד בשבילי מהעננים השחורים, תסתיר אותם מעיניי. תמיד תהיה דרוכה. חזקה. מָמָה.

***כשנכנסתי לחדר ראיתי אהיל לבן גדול, מנורה עומדת שתולה באפלולית כירח מלא בשעת הדמדומים המאוחרת. סביבה הילה והיא מפילה עיגול של אור בהיר ורך שנוגע בשתי כורסאות נמוכות, מאיר רק את כריות הישיבה שלהן ומאפשר למשענות לטבוע בלא-נודע.את שאר הרהיטים, מדפי הספרים ושולחן הכתיבה הגדול, ראיתי במטושטש. הרהיטים האלה רמזו לי על הגבול של החדר הקטן הזה. והגבול הזה לא היה קיים בשבילי. לא ראיתי את הקירות.כשהתיישבתי על אחת הכורסאות, הכורסה שהצבעת עליה, החשיך החדר לגמרי ולובן המנורה התחדד. מצמצתי לרגע כדי להתרגל לאור המסנוור וגיליתי מולי רק את עינייך העצומות, פותחות לפניי בור חסר תחתית של חשכה ומסתוריות. הרגשתי צורך לאחוז חזק את ידיות הכורסה ולקבע את גופי בריבוע המרופד.ניחוח הבושם הלא-מוכר, אותו הניחוח של חדר ההמתנה, היה מודגש כאן עוד יותר. נדמה שהציף אותי מתוך סיבי הבד הספוגים בו כמתוך בגדים שפושטים בסוף היום.עיניי התחילו להתרגל לתנאים החדשים. בזווית עיני הימנית התחלתי לזהות קווים בהירים מרומזים, קטועים. והם התעצמו, התווספו על צורות חדות שבורות והרכיבו תמונה בתוך החשכה. זו הייתה מיטה, ככל הנראה ענקית, כי לא הצלחתי לראות את כולה, סדינים מקומטים היו זרוקים עליה בלי סדר. לצדה, על הרצפה, מנורת פמוטים קטנה, וממנה יוצא חוט דק של עשן ועולה כחץ למעלה באוויר הדומם. נדמה שמישהו כיבה אותה באותו הרגע ממש.***למָמָה שלנו היה חשוב שנלמד לנגן. בילדותה היא עצמה למדה לנגן בצ'לו אצל תלמידו של הצ'לן המפורסם רסטרופוביץ, ולצערה הרב לא הצליחה להתמיד באימונים. "היו זמנים קשים מאוד ואיש לא תמך בי במיוחד..." לכן ציפתה מָמָה שנגשים את חלומה, אחי ואני, ונלמד לנגן לפחות כמו רסטרופוביץ, והיא תתמוך בנו עד הסוף. כשהייתי בת שש הביאה לי צב קטן ואמרה שזו מתנה ממנה, כי מחר אני מתחילה ללמוד לנגן בכינור. אבל למה צב? למה כינור? איני זוכרת אם שאלתי את השאלות האלה, אני זוכרת שלא הייתה לי תשובה עליהן. שלוש פעמים בשבוע היא הייתה מלווה אותי לבית הספר למוזיקה בהתלהבות גדולה ומפקירה אותי בידיה של מורה לכינור, פולינה איוֹסיפוֹבנָה קוזלובה. מָמָה העריצה את פולינה איוֹסיפוֹבנָה רק מסיבה אחת - היא, כמו מָמָה וכמו כל שאר בני משפחתנו הייתה יהודייה, ולכן, כמה מדכא שזו הסיבה לכך, הייתה ביניהן כימיה נדירה. בשיעורים שלי תמיד אכלה פולינה איוֹסיפוֹבנָה כריכים מלחם שיפון עם חמאה וגבינה צהובה. הייתה לועסת לאט בפה סגור ומתוח, ונדמה שהייתה מחייכת. ואולי באמת חייכה. כשסיימה לאכול את הכריך הייתה מנגבת עליי את הידיים שלה. אבל לא ממש כמו במגבת, אלא בדרך מתוחכמת - מלטפת לי את הבטן ואומרת שאני שמנמונת, ואז צובטת אותי בלחיים כאילו מתוך אהבה, מורחת לי את החמאה על הפרצוף ואומרת: בובה עצלנית שלי. הנורא מכול הוא שפולינה איוֹסיפוֹבנָה ואנחנו התגוררנו באותו הבניין. כשאחי ואני היינו יוצאים למרפסת לשפוך מים למטה או לזרוק עגבניות על כל מי שעובר, הייתה פולינה איוֹסיפוֹבנָה יוצאת בדיוק באותו רגע למרפסת שלה ומאיימת עליי באגרופים, מסמנת לי ללכת מיד לנגן.כל דבר שרציתי לעשות היה תלוי בפולינה איוֹסיפוֹבנָה. תרשה או לא תרשה. זה יזיק להתקדמות שלי בנגינה או לא. פעם באתי לשיעור שלה אחרי שיעור ציור וצבעי שמן היו מרוחים לי על הידיים. הצבעים לא ירדו במים וסבון גם אחרי שפולינה איוֹסיפוֹבנָה השתדלה לשפשף ולסבן אותן היטב. היא כעסה מאוד. היא התקשרה למָמָה וכעסה, וכעסה... ושיעורי הציור נפסקו אחרי הפעם הראשונה.מעניין, מָמָה עשתה הפרדה ברורה בין שיעורי המוזיקה שלי לבין המקצועות הראליים, אף שהיא עצמה עסקה בפיתוח תכנות מתמטיקה ובהוראת מחשבים בבתי ספר ובמכללות. התחום הזה לא היה שייך לי. מָמָה ריכזה אותו במיכאיל, והוא קיבל נוסף על לימודי מוזיקה גם מורים פרטיים במתמטיקה ובפיזיקה. אני, לעומתו, הייתי צריכה למלא את כל זמני רק בנגינה. ובהשכלה המוזיקלית שלי מָמָה השקיעה הרבה. הייתה יושבת ליד הפסנתר, רגלה השמאלית נעה בקצב של שיר לכת ילדותי וידה הימנית לוחצת על הקלידים במרץ רב כדי לעזור לי למצוא את התווים הנכונים. פעם שברה את קליד סול של האוקטבה הראשונה. הסדקים על הקליד נפרסו כזרועות עכביש שחור."אימא שלי הייתה מורה לכינור, את יודעת?"את חייכת. ***אחי היה ילד יפה. יפה מאוד. במיוחד כשניגן. אז היה מקבל יופי עם עומק על-טבעי ממש. אליל יווני שלי. בידיו העצלות הוא מסיר מהקונטרבס את הכיסוי האפור, והכלי מתגלה כיצור שמנמן בעל צוואר דק וראש זעיר החובש פאה קלסית עם תלתל מאחוריה, יצור מתנשא ביותר. הוא מחבק את הגוף החום והמגושם, עיניו הלחות מבריקות, מרוכזות בדפי התווים. שפתיו הכהות המושלמות אינן נחות לרגע. הן נצמדות זו לזו, מתקבצות ומשתחררות, לוחשות משהו בלא קול, רועדות. האצבעות הדקות הארוכות שלו. אני אוהבת כל אחת מהן.

מנופחות ומעוכות בקצותיהן, כואבות מכל נגיעה במיתר הבשרני המשאיר בהן חריץ עמוק וכהה. אצבעות אלו לשות שוב ושוב את צווארו הדק של הקונטרבס, מחליקות למעלה ולמטה, ושני הגופים נושמים ומתקשרים בצלילים קטיפתיים, צלילים חמים ורכים כל כך שאפשר לגעת בהם, למשש אותם. אני מקנאה בקונטרבס הזה.כמה מתלתליו השחורים ספוגי הזיעה נדבקים למצחו. מיכאיל עוצר, מנער את שערותיו בתנועת ראש קלה, ואז מבחין בנוכחותי. הוא חושף את שיני השלג שלו בחיוך מזלזל ודורש ממני לשתוק ולא לזמזם לחנים מוזרים. ובכלל, הוא מעדיף שאתחפף מהחדר. אני לא מזמזמת. בקושי נושמת, כדי לא להפריע לו. אני רוצה רק להסתכל בו כשהוא מנגן. לפעמים הוא מרשה לי.***בערבים מיכאיל שקוע בקריאת ספרים.ראשו המתולתל תלוי מעל שולחן הכתיבה שלו. כך הוא יכול לשבת שעות ארוכות. לפעמים הישיבה המרוכזת הזאת נקטעת בהתפרצויות צחוקו הרועם, לפעמים קוטעים אתה זרמים של עצבים ברגלו הימנית שפתאום מתחילה לרעוד או ידו הנשלחת לאחור לגרד את גבו בעיפרון המחודד של פָּפָּה. או מָמָה הקוראת לו לארוחת ערב. אז, אולי אחרי שהיא קוראת לו בפעם החמישית , הוא אוחז בעיפרון המחודד בידו כאילו היה שרביט מחודד של נפטון שיצא באותו הרגע מן הים, מלא עצמה וחושניות. והוא מתקדם לעבר המטבח, ניצב בפתח וידיו תומכות במשקופים, שפתיו נפרדות זו מזו לחיוך מקסים וכל הבעותיו משדרות עונג ושובבות. והוא מצטט מתוך בולגקוב: "אני נכנע אך ורק מפני שאינני מסוגל לשחק באווירת הסתה מצדם של הקנאים..." את 'האמן ומרגריטה' קרא בפעם העשירית. לדעתו, ברומן זה אפשר לגלות בכל פעם דבר חדש."איפה אתה אוכל היום ארוחת הערב, אמברוסי?" הוא מצטט ומתיישב, החיוך כבר מתוח על כל פניו, וגם על פנינו."היום יגישו מנות מיוחדות של אילתית ,au natureמעדן וירטואוזי!"פָּפָּה מצטט בתשובה. "והעיפרון הזה, דרך אגב, הוא שלי."***מיהרתי להגיע אלייך. הייתי מאושרת להתארגן לקראתך. בדרך נראה לי שהכול התחיל לנשום נשימה חדשה. הייתי נרגשת מהמראה המצחיק של הדשא הקוצני שהתפרץ מתוף אבני המדרכה, משתוקק לנשום, לצמוח חופשי. נרגשת מצלילות האור שאִפשר לי לקלוט בבהירות את מבטי האנשים שחייכו אליי, כי, כנראה, חייכתי גם אני אליהם.הייתי באיחור. חציתי את הרחוב במהירות, טופפת על העקבים אל מעבר לדלת הכניסה עם השלט הדהוי.נפלתי בדרך. "כואב?"לא עניתי. רק הסתכלתי לתוך העיניים שלך. רציתי לעמוד על קצה התהום הזה ולהסתחרר מהעומק. רק להסתכל פנימה ולשתוק.במקום שבו פעם נחשפה מול עיניי מיטה ענקית נדלקה עכשיו נקודה קטנה של אור ומשכה אותי לקראתה. קמתי.***אני מתקרבת למנורת הפמוטים הדולקת, נמשכת לצללי אור הנרות המבצבצים על המיטה, על הסדינים שהפעם מסודרים ומתוחים להפליא. אני יכולה לראות בבירור שולחן נמוך ועליו לוח שחמט מעץ כהה מאוד. המשבצות השחורות שלו כמעט בצבע המשבצות שאמורות להיות לבנות. החיילים מסודרים להתחלת המשחק.שתי הכורסאות הנמוכות עומדות צמוד לשולחן השחמט, לצדי המיטה. הצללים נוגעים בדמותו של גבר יפיפה שיושב על אחת הכורסאות. זה מיכאיל. כן. זה הוא.תלתליו השחורים כבר אינם נופלים על מצחו, כי תספורת קצרה אוספת את התלתלים ומחליקה לאחור גלים זעירים בעיצוב שמרני וקר. "הכלים הלבנים שלך. תתחילי!"ואותן שפתיים מושלמות נמתחות לחיוך רחב ומוכר. מהמם.אני מזיזה את החייל שתי משבצות וחושפת את המלכה. החיוך שלו מרגיע אותי. כמו תמיד. זה אותו מיכאיל."אז מה עובר עלייך בימים אלו, יצור קטן?" הוא שואל, מרוכז בלוח, מזיז לקראתי חייל שחור ושוב מרים את מבטו אליי. "את נראית מדהים! אני לא מאמין! אני רואה אישה יפה מאוד במקום היצור הקטן שהייתי רגיל אליו!""בלי מחמאות יותר מדיי, כי אחדל להאמין שאתה יושב מולי."אני מסתכלת באצבעות הארוכות המעוכות בקצה – התגעגעתי אליהן כל כך. על אחת מהן מבזיקה טבעת זהב דקה. חוץ מזה, גם אני לא רגילה ממש לסגנון המלכותי הזה, לתספורת הזאת ולחולצות מכופתרות."זה לא משהו ששינה אותי מבפנים, יצור קטן." והוא מחייך שוב, אותו החיוך שתמיד תופס את כל פניו."זה לא שינה אותך, אני יודעת.

הרי לא היית פונה למילון כדי לבדוק מה פירוש המילה 'אהבה', נכון?""לפנות למילון? ודאי שלא! אני יודע בדיוק מה פירוש המילה הזאת. כי אני אוהב. לכן, אין לי ספקות.""גם לי. ובכל זאת?""אהבה היא המוזיקה של הנפש, יצור קטן, כי היא הדבר הכי לא מוגדר, הכי מסתורי. אפשר להסביר מוזיקה במילים? היית רוצה שאנסה להסביר תופעה מגית באמצעות עובדות, כוחות, משקל ואנרגיה? מדע יכול להסביר רעמים. האומנם יכול המדע להסביר את תגובת הפחד הנלווית אליהם? אפילו אם הפסיכולוגיה יכולה להסביר זאת בטרמינולוגיה לא ממש מספקת, גדושה סתירות ושאלות לא פתורות, איך תסביר את תחושת האושר שמציפה אותנו בסופת הרעמים הזאת? איך? לחלק את תחושת האושר לחלקים? לפרוס אותה לשכבות?" מיכאיל נשען לאחור, זורק רגל על רגל ומרים יד ימין מעל ראשו באותו האופן שפעם החזיק את העיפרון של פָּפָּה כשהתכונן לדקלם משהו. וממשיך: "שלושה חלקים של גירוי חשמלי, חלק של ריגוש אורלי, חלק של גירוי ויזואלי, ארבעה חלקים של דחפים מודחקים, עשרה חלקים של דמיון חולני." מניח את ידו בהחלטיות ומזיז את הסוס. "יצור קטן, זה קוקטיל בלתי אפשרי."אני מביטה בו כדי שימשיך."את יודעת איזה סוג של אנשים יכול להסביר את תחושת האושר האלוהי? משוררים. רק אמנים יכולים להסביר קסם. רק אמנות יכולה להחליף טבע.""הדרך היחידה להגיד משהו על מוזיקה זה לכתוב מוזיקה.""בדיוק. והדרך היחידה להגיד משהו על אהבה, זה פשוט לאהוב.""לדבר אהבה זה שונה מלחיות אותה?""לא, יצור קטן. אין לדבר אהבה בלי לחיות אותה."***הורדת את מבטך וחזרת על השאלה בקול קצת מרוחק, בלי להסתובב אליי. כואב?"" קולך נשמע עמום. עינייך מרוכזות ביומנך, האצבעות הקטנות מדפדפות. דף אחרי דף. רשימות המטופלים, מחיקות, תאריכים, קו אחרי קו, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. החיים מתקתקים. קווים, תאריכים, שורות, דפים, שמות. הכול מתקתק. קצב קבוע לדפדוף הדפים, לנשימותייך.רציתי להגיד לך עוד משהו.הייתה לי תחושה שמשהו מפריע לך לסובב את ראשך אליי, להתנתק מהיומן. כשהרמת את ראשך עדיין היו עינייך עצומות. הן נפתחו לאט, חשפו פתאום מבט חלבי ועוטף, מחיצה מעל התהום. החלקתי על פני המבט, על פני אוקיינוס צלול שהזמין אותי להסיר קליפות של בגדים מיותרים, של פחדים מיותרים. אין משקל לגוף. צפתי על פני המים. ידיי רפויות, רגליי פסוקות, טעם מלוח בפי. הזרמים הקרירים שלך חולפים על פניי. בתוכי. מנענעים אותי.נדמה לי שאני מתאהבת בך. מעולם לא הרגשתי דבר דומה כלפי אישה.המחיצה נעלמה והתהום שוב סחרר אותי. על פני עיגול האור הלבן חלף כתם כהה והרעיד לרגע את שתינו. עינייך נפתחו כמבקשות לראות דבר מה בחשכה מוחלטת. רוח שחורה טלטלה את גופי, גל עצום ממדים שאב אותי לתוכו, העלה אותי למעלה, ריסק אותי על החוף ושוב גלגל אותי למים, ועיניי הפקוחות החולמניות ברקו מהליטוש הצורב של החול, מהבלבול.כאב הנפילה. התרסקתי על החוף.***כשמָמָה ואני היינו מתארגנות ללכת לקונצרט הייתה מָמָה מדביקה אותי במצב הרוח המרומם שלה. על שפתיה הייתה מורחת אודם כהה שהדיף ריח חזק יותר מהבושם הנצחי שלה, או אולי כך הרגשתי, כי מרוב שמחה הייתה מנשקת אותי בלי סוף. המעיל הכחול המחויט שלה קושט בצווארון פרווה בהיר של חיה מיוחדת מאוד שידעה לשחות מתחת למים, לכן הייתה השכבה החיצונית של הפרווה קשיחה ומחוספסת, וכשהייתי מכניסה את ידי פנימה, הייתי טובעת ברכות. מָמָה הייתה יוצאת, לוחצת על כפתור המעלית ומחכה. מאושרת, צעירה מאוד, כמעט ילדה כמוני, עינייה בורקות מהתפעלות תמימה, והיא מחייכת אלי דרוכה וקלילה, כמו מחכה לכרכרת הפאר שתבוא לאסוף אותנו. ובסוף המסע המתמשך הזה היינו נפלטות החוצה מלוע של תחנת מטרו עם עוד רבים כמונו, אנשים בעלי צווארונים של חיות. כולם היו נמלטים מהפתח הענקי הנושם ומתפזרים במהירות עם משב האוויר החם של המפלצת התת-קרקעית. אבל מָמָה ואני היינו נעמדות צמוד לפתח, כי לנו מעולם לא היו כרטיסי כניסה לקונצרטים. מָמָה האמינה שלפני הקונצרט תוכל להשיג אותם בזול. וכך זה היה תמיד. במוקדם או במאוחר, בתוך אחד העננים החמים שעלו מתוך האדמה, היו מתגלים מר או גברת, גם להם פרווה במקום כלשהו על המעיל, והיו הולכים ישר למָמָה להציע לה שני כרטיסים מוזלים למקומות הטובים ביותר.

בביקור הראשון שלי ב'בולשוי' הציגו את 'כרמן'. מָמָה ואני קיבלנו כרטיסים לשורה הרביעית באמצע. בהתחלה ישבתי בראש זרוק לאחור, הסתכלתי בנברשת הענקית התלויה מעליי והקשבתי לנגנים המכוונים את כליהם ומחממים את אצבעותיהם בפסז'ים מהירים ומקוטעים. לפעמים הייתי נתפסת לכלי אחד ומקשיבה רק לו, לפעמים הייתי מקשיבה לכל הכלים המשתלבים להפליא בהרמוניה מושלמת, פרגמנט מתוך ההתרוצצות האנושית, חתך של אחד הקריסטלים מתוך הנברשת שסופג את כל הסובב לשטח זעיר ומקרין בחזרה את כל היופי החוצה בעצמה מסחררת. לאט לאט התעמעם הכול והרגשתי שגופי הקטן שלי נשאב לתוך קסם.השור של הטרובדור לא עלה על הבימה. הייתי מאוכזבת.***"אבל בתחילת המאה העשרים בא פרויד, ראשון המודרניסטים, והוא שעלה על הבימה כדי לעשות סדר בכל ענייני האהבה." החיוך של מיכאיל זוהר מהשובבות הילדותית שלו ואני מאושרת לענות לו באותה הדרך. "פרויד היה מודאג מאוד מאי-הסדר שיצרה האהבה אצל בני האדם וקיווה להחזיר את הדברים למקומם. עולם בלי אשליות! מציאות היא סקס!""פרויד לא אהב מוזיקה." "כן. פרויד לא אהב מוזיקה. הוא היה אומר כך: ואהבת לרעך כמוך? למה לנו לנהוג כך?במה זה יעזור לנו וכיצד נגשים זאת? איך יעלה בידינו הדבר? אהבתי היא דבר יקר לי, דבר שאינני יכול לדחותו מעליי בלי חשבון. כשאוהב אדם אחר, יהיה עליו להשיג את אהבתי בדרך כלשהי."מיכאיל מסיים את הדקלום הרועם ומשתתק. מבולבל פתאום, שוב מעכל את מילותיו של פרויד, בוהה באוויר. "מה בדיוק יקר לו? אהבה היא חפץ? רכושו הפרטי שהוא לא מוכן לחלוק עם איש?""לא לכל אדם ניתנות היכולת והזכות לאהוב." עיניו מחייכות אליי ונראו מחודדות קצת יותר. צבען החום העמוק, שתמיד מזמין לשקוע בהן כמו בענן משי, שולח לי עכשיו רסיסי קרח.לא לכל אדם ניתנת היכולת והזכות לאהוב. פרויד לא זכה ביכולת הזאת.***בערבי חורף שקטים, כשפתיתי שלג מילאו את העולם במארג תחרה של צמר רך והוסיפו לרפד את הקרקע במרבד נפוח וחסר משקל, אהבה מָמָה לצאת החוצה להליכה מהירה על מגלשיים. את המגלשיים היינו משפשפות במשחת שעווה שקופה כדי שיחליקו בקלות, ושתינו היינו יוצאות לפארק הסמוך. מָמָה אהבה לנצל לטיולים מסוג זה את שעות הערב המאוחרות. אם היינו פוגשים מישהו, זה היה בדרך כלל איש שלג שהתעבה והתעוות מאז שעות הצהריים המוקדמות, שעות החזרה הביתה מבית הספר. בדרך כלל היה צריך לפלס מחדש את השביל הכפול של המגלשיים, כי השלג לא הפסיק לרדת והקשה עלינו את ההליכה. מָמָה הייתה עוצרת ואומרת לי להסתכל למעלה. הייתי מרימה את ראשי ונותנת לפתיתים הקלילים לנחות על פניי, נותנת לשלמות הטבעית להתמוסס מהמגע עם הגוף החם של בת אנוש. הייתי משתדלת שלא לעצום את עיניי ולתת לפתיתים לזלוג כדמעות. הם ירדו מכל מקום, התעופפו סביבי וסביב מָמָה, והיה שקט. אפשר היה לשמוע את השקט. לפעמים, כאשר היה המארג העדין מתפורר לגמרי ופותח לפניי את הלילה, יכולתי לראות את הירח ואת הכוכבים. ואז הייתה מָמָה שרה שיר על מישהו שאי-שם רחוק למעלה שופך חלב מהכד ויוצר שביל.***הנרות במנורת הפמוטים עדיין דולקים ורועדים. הכורסה שבה ישב מיכאיל עומדת עזובה, גם משחק השחמט עזוב. רק החיילים מפוזרים במקומותיהם על הלוח. את ישבת על המיטה הענקית. לבשת ג'ינס וחולצה לבנה מכופתרת עם פרחים אדומים גדולים. ישבת בקצה המיטה. אני שכבתי לידך מכוסה בסדין הלבן והנחתי את ראשי על ברכייך. שערי הארוך התפרע על רגלייך. הסתכלתי בך מלמטה. ידייך לא נגעו בי. הסתכלת בי.חלמתי שאנחנו מטיילות בגן מעוצב, ורדים שתולים לצדי השביל, השיחים גזומים לצורות מושלמות מדויקות והדשא קצוץ בגובה אחיד. הכול מותאם לנשימות, לסדירות הצעדים הקלילים, לתחושת הריחוף, לשקיפות האוויר. את מסתכלת קדימה. פנייך רגועות ועייפות. אנחנו מגיעות לאגם מקסים עם שושני מים צפים ומתיישבות לידו על הספסל. אני מניחה את ראשי על כתפך."מריה, אני לא יכולה..." הורדת את המשקפים ועצמת עיניים. "רק תסתכלי בי. רק תשירי לי שוב. שיר על מישהו שאי-שם רחוק למעלה שופך חלב מהכד ויוצר שביל."והחזקתי חזק את כף ידך הקטנה. עוד ועוד ועוד. האור כבה.***לא לכל אדם היכולת והזכות לאהוב.אפשר ללמוד לאהוב, לדעתך?יש אומרים שאהבה היא אמנות, ואם ברצוננו ללמוד לאהוב, נוכל לפעול באותה הדרך ממש שבה היינו פועלים כדי ללמוד מוזיקה או ציור או כל אמנות אחרת.כל אחד יכול ללמוד אמנות?בלמידה אפשר לרכוש כלים, מיומנויות. האם יכולת קריאת התווים הופכת אדם למוזיקאי? וגם אם את מבריקה בתרגילי סולמות ואצבעותיך דומות לעלי שלכת המתמסרים לרוח פראית, אינך בהכרח אמן. אם את מנגנת בטכניקה טובה, את טכנאית. אני רואה את מיכאיל אוחז בקונטרבס שלו וקודח בכל אצבעותיו כדי להשמיע צליל ועוד צליל. הקשת העבה מפזרת את אבקת השעווה כמו מסור כהה, לוהט מהמאמץ. מיכאיל מניע באטיות את יד ימין עם הקשת, בתנועות סדירות, מפזר את האבקה הלבנה על גוף הקונטרבס. טכנאי.אולי אפשר ללמוד לאהוב ולהיות טכנאי של אהבה. אבל זה לא יהפוך איש לאמן. גם אם לומדים את הכללים, לא אוהבים באמת. אוהבים כמו טכנאי. אי אפשר ללמוד להיות אמן. האמן נולד בכל פעם עם בוא האביב. הכישרון העצום מקנה הרגשה של שליחות למען האנושות כולה. להביט על העולם מהצד ולראות את היופי האמתי. ולכאוב את הכיעור. כאב שקשה לשאתו. כאב משתק. אמן לא זקוק שילמדו אותו לאהוב. היכולת הזאת היא חלק מהותי בו.להיות אמן זה לאהוב."אולי, אם נלמד להקשיב למוזיקה, יגדלו הסיכויים שלנו לטעום אהבה." "אולי, יצור קטן. אילו די היה בהבנה כדי ליצור יצירת אמנות, היה כל אחד יכול להפוך למוזיקאי מתוך קריאת ספר או בהיצמדות לרשימת החוקים. יש דברים שהם מעבר להבנה. יש דברים שכדי להבין אותם כדאי לשמוע את הסימפוניה התשיעית. ואם, לפי פרויד, תופעת האהבה היא תופעה א-נורמלית, לא פלא שהוא מעולם לא התרגש מבטהובן.

"הוא סירב לקנות פסנתר לחדר המגורים שלו אף שבאותה התקופה זה היה מוזר מאוד במרכז התרבות האירופי."זו הייתה שערורייה."***את ימי ההולדת שלי ושל מָמָה חגגנו כרגיל ביחד כי שתינו נולדנו באביב בהפרש של שבוע. כל בני המשפחה המכובדים, שתמיד כל כך ציפיתי להם, היו מתאספים ובאים זה אחר זה, כדי לתת לי להתרגש כל פעם מחדש מצלצול פעמון הכניסה. ראשונים היו מגיעים בדרך כלל בני משפחת צצקין, דודים ובני דודים שלי. דוד צצקין, נוסף על מקצועו המסתורי בעיניי, דוקטור לפיזיקה, היה שחקן שחמט מבריק. לפיכך באירועים משפחתיים היו מובטחים שני משחקים מרתקים – בינו לבין אחי ובינו לבין פָּפָּה. ובתום הארוחה החגיגית הייתה מובטחת תכנית אמנותית, ובה אריות מתוך אופרות איטלקיות ושירים איטלקיים בביצוע דוד צצקין המקסים.לפני כן הוא היה מברך את מָמָה ואותי. יותר נכון, היה מברך רק את מָמָה ולכולם היה ברור שאני נלווית לכל ברכה באופן טבעי.לאחר שמזג לו כוסית ראשונה של וודקה היה משתרר שקט מסביב לשולחן לכמה רגעים, עד שמָמָה הייתה קוטעת אותו בהערה דאגנית: ליונצ'קה, אפשר להציע לך קצת מהסלטים, או מהדגים? ובזמן ששאלה כבר הייתה ממלאת לו את הצלחת בעיגולים צבעוניים של הסלטים, והצלחת נראתה כמו לוח ציור עמוס צבע. דוד צצקין היה משמיע מין שיעול קצר שהיה בו 'תודה, נליצ'קה', וכדי להשמיע את קולו לקראת הברכה היה פותח עוד כפתור בחולצה שלו ומשחרר את העניבה בתנועות חדות של מטרונום. בכל פעם היה מתחיל בשיר שחיבר במיוחד בשביל מָמָה. היה קורא אותו בקול רועם אך רך מאוד, מלא פתוס של אהבה, ידו הימנית מורמת למעלה ומחזיקה כוסית וודקה בשתי אצבעות. מָמָה זרחה. בסיום השיר הייתה לוגמת את טיפת היין שמזגה לעצמה "רק בשביל הטקס המשפחתי", הייתה נרגשת ולרגע החביאה את עיניה בכוס שזה עתה רוקנה.ואז היה דוד צצקין מתחיל לשיר. לה טרוויאטה, כרמן, לה בוהם, אאידה, דון קרלו, ופתאום היה מסתכל בי, מושיט לעברי את ידו הארוכה ומכריז: "משנקה, תורך, מותק!" תמיד היה עושה מעבר חד מאוד מהשירה שלו לפנייה הזאת אליי, ובדרך כלל לא הייתי מספיקה להתגנב החוצה מהסלון. תמיד רצו כולם שאנגן להם משהו, ואני לא יכולתי להתחרות בדוד המקסים. הייתי נמלאת מבוכה ובלי לומר מילה נעלמת מתחת לשולחן, ושם, בין הרגליים של האורחים, הייתי מוצאת לי מפלט לכמה דקות, עד שהיו נרגעים מהצחוק המתגלגל ועוברים לנושא אחר.בחדר שבו אהבו לשחק שח הם היו מעשנים כמו קטרים. כולם דיברו יחד והמילים היו צפופות כמו עשן הסיגריות. קשה היה לתפוס משפט שלם אחד, רק מילים בודדות היו מגיעות לאוזניי. שמעתי מילים או צירופי מילים כמו 'לוחות בקרה', 'בסיס נתונים', 'שדה ראייה', 'אנטישמי גועלי', 'סקיצה ידנית', 'מדרגות ספירליות', 'עיבוד מידע'. כל המילים האלה היו רחוקות מלהיות מובנות לי, אבל רציתי לשמוע הכול, רציתי לקלוט הכול. כולם היו נלהבים, חדי ביטוי, חדי מבט, מלאי רצון וכוח ליצור, לשנות. הם היו מאושרים כל כך ביחד.גם כל בני משפחת וליקסון היו באים אלינו, ועמם סבתא הנרייטה. סבתא הנרייטה נולדה וגדלה בגרמניה, נאלצה לעבור למוסקבה כדי להציל את עצמה, ולדבריה, רק בזבזה כאן את כל החיים שלה. היא אהבה מאוד לספר לכולם שהבן החתיך שלה, איליה וליקסון, חיזר פעם אחרי מָמָה, אבל מָמָה בסוף התחתנה עם פָּפָּה (איך העזה!). לשמחתי, הם נשארו בקשר טוב. לשמחתי, כי אני והבת של איליה, מריה וליקסון גדלנו כמעט כמו אחיות. יחד העברנו חופשות ארוכות בבית הקיץ, שעות ארוכות בילינו שם על מדשאות רחבות. יחפות היינו רצות אל האופק ההולך ומתרחק עוד ועוד, והרוח נושבת על שערנו השחור הפרוע ומלטפת את גופינו השחומים. כשלהטו השפתיים מהנשימות התכופות והנחיריים התרחבו ורעדו, כמו חיות שהצליחו להימלט מהטורף, היינו נופלות על האדמה ונושמות אותה. לנו ולטבע היה אותו הריח. ריח האדמה, ריח הדשא, פרחי הבר, מחטי האורנים, שרף העץ המתוק. כך היינו שוכבות זמן רב, עד שנבלע הדופק באדמה. בגופים רפויים וקלילים היינו שוכבות עד שהתאחדו נשימותינו עם נשימת היקום כולו, עד שחשנו שזה המקום הנכון לגוף האדם, זה המצב המושלם לנפש – חיבור טוטלי עם הטבע. שם נמצא אושרנו.***אז למה רצה פרויד לעסוק באהבה, בדבר הזה שהוא נתן לו משמעות מוזרה כל כך?פרויד רצה לפטור את העולם מאשליות. מאהבה. מהדבר הזה עצמו. כדי לעשות זאת רצה קודם כול לחקור את התופעה הא-נורמלית הזאת, את הפעולה העדינה והטוטלית של הנפש. לנצל אותה, להעמיד אותה בניסוי. מה רצה פרויד? ליזום מפגש כדי להקיף את התת-מודע, כדי לגלות את האמת מבפנים?במבנה דרמתי מקום המפגש הראשון הוא מקום פרשת האהבים בהמשך.פרויד לא ידע דבר על אהבה, אבל היה סקרן ורצה לבדוק. הוא יזם מפגש ושם בבסיסו את החידה עצמה, את האהבה, את הדבר הזר הא-נורמלי. למפגש הזה נתן את הכותרת 'אהבה העברתית', ויצא לדרך.

הוא גייס נשים לקליניקה כדי שילמדו אותו מהי אהבה וייתנו לו השראה לכתביו, ובהם באמת שאל את עצמו מהי אהבת אמת“echte liebe”הכול בקליניקה. סגור ומבודד. כדי לשמור על עצמו. כדי שלא ימות, בטעות, בזמן הניסוי, מדחף המוות.מודרניסט להוט שמסתכל קדימה, שטוף רעיונות חדשים בתחום הטכנולוגיה, חולם על כדורים פורחים. גם הוא המציא מכונה. מכונת הנפש.***"לא, לא, אומרת מָמָה בהחלטיות, את הרדיו הזה לא אתן לך לפרק!" "אני רק רוצה לבדוק איך זה פועל. אני מבטיח להחזיר את כל החלקים למקום. אפילו אחסוך לך לפחות חלק אחד.""טוב. אם זה לא יעבוד, זה יהיה המכשיר האחרון שאתה מפרק."לעיני מָמָה מיכאיל לוקח את הרדיו בעדינות כמי שמתכוון לטפל בו, מחזיק אותו בשתי ידיו, מעביר אצבעות מעוכות על גבי הכפתורים, בוחן אותם במבט ענייני, מעיף לעברי חיוך ממזרי ובורח. בחדר הוא מוציא ארגזי כלים, מצטייד במברג דק וארוך, כהרגלו, מרים אותו ונועץ במכשיר כמכריז על סופו המוחלט.הפירוק נעשה בתוך שניות אחדות במיומנות מופתית. כל החלקים מסודרים בשורה, לפי הגודל, מול עינינו.מה עכשיו? אני שואלת, כי מיכאיל עושה תמיד הפסקה ארוכה כדי לצפות בחלקים, גושי פלסטיק ומתכת קרים, חלקים של דבר שלם שהפכו ללא כלום בתוך כמה דקות.עכשיו נראה איך אנחנו הולכים להרכיב את זה חזרה.מיכאיל תמיד מקווה שיצליח להרכיב את המכשיר המפורק. אפילו, אולי, לשכלל אותו. אפילו אולי לחסוך חלק. בזמן ההרכבה הוא שופך עוד כל מיני חלקים מהארגזים ומחפש את הדבר המתאים ביותר, לדעתו, את הבורג השחור עם הכובע השטוח והרחב שנשאר לו פעם ממכשיר הטלפון של סבתא או את הקפיץ ששמר משעון כלשהו במיוחד כדי להוסיף אותו שם. בסיום המשימה מכשיר הרדיו המושלם בדרך חזרה למקומו בידי מיכאיל הגאה. הוא מחזיר אותו, מחבר אותו לחשמל, לוחץ על הכפתור. ואז נשמע רק קולה של מָמָה: "מישנקה," כך היא פונה אליו תמיד בלי טיפה של כעס, אפילו בחיוך, "זה היה האחרון, אתה זוכר?" ***עוד בתחילת דרכו העלה פרויד את השאלה של אותנטיות האהבה המתרחשת בזמן הטיפול, והשיב שהאהבה הזאת היא סוג של אהבה מזויפת, היא צל של אהבה. יותר לא פירט.צל של רגש מזויף חייב להיות מזויף גם כן.פרויד עצמו היה מופתע מהיווצרות האהבה בזמן הטיפול. החיוך של מיכאיל מתרחב בלא גבול והוא מוסיף בצחוק : "כנראה זה מצב האהבה האמתי היחיד שנתקל בו.""הפנים של פרויד," אני מוסיפה ונדבקת כבר בצחוקו, "זה הדבר המצחיק ביותר שראיתי! הוא לא נותן לרגע לשכוח שאסון כלשהו בלתי נמנע מתקרב. הוא חייך אי פעם?"ובקול הכי נמוך שאני מסוגלת להשמיע אני מוסיפה: "זו אהבת אמת?"ומיכאיל אומר: "פרויד שאל את עצמו echte liebe?"מיכאיל צוחק, וצחוקו, כרגיל, מתפרץ מתוכו, מתוך גופו, מרעיד ומאדים את פניו, מציף אותי בשמחה."זה חידלון. אני לא מאמין, יצור קטן, ההבטחה הזאת למופלאותו של העולם היא חידלון בשבילו."אבל פרויד לא נכנע. רצה לחקור. רצה להציל את העולם. וחילק. בצד אחד שם כמה דחפים, בצד האחר – אהבה. וסיכם: הם לא אותו הדבר.להפתעתנו, המשיך כך: הדחפים קשורים לסקס, הם באים מהלב. האהבה, מצד שני, באה מהבטן, מחיי היום-יום."ואיפה נמצאת האהבה, לדעתו?""זו מסתוריות. ברור שלדעתו דחף האהבה שונה משאר הדחפים.""ומשום שפרויד לא מצא לו מקום מדויק, טען שזה לא קיים?""לא בדיוק. משום שלא מצא לו מקום, הוא, ועמו עוד כמה שהמשיכו והתבססו על תורתו, סיכמו: משום שזה בשום מקום, זה מתפזר. אבל מהו הדבר הזה שמתפזר?" "זה זה, יצור קטן, הבנת? זה זה שמתפזר. למבנה הזה יש שלוש שכבות – שכבת המציאותי, שכבת הכלכלי ושכבת הביולוגי.""לפחות הוא מקפיד לשמור על המשולש הקדוש." "עוד משולש קדוש. תראי, הנה אהבה העברתית, 'הזה הזה' מתפזר קצת אחרת: הסובייקט - המטופל, האובייקט הדמיוני או הממשי של אהבתו - האחר הקטן, והמטפל שהוא האחר הגדול, האחר האהוב. זה תמיד מחולק לשלוש. כל מקרה של אהבה הוא סמלי, דמיוני וממשי. אחת שתיים שלוש. אפשר לרקוד ולס. מה את רואה כשאת מסתכלת במצב הטיפול? את לא רואה שם שני סובייקטים אמתיים, שני סובייקטים אמתיים שיושבים זה מול זה ומסתכלים זה לזה בעיניים? שני סובייקטים אמתיים נמצאים שם."***"חבל שאנשים לא יכולים פשוט ליהנות ממני. פשוט תיהנו ממני, אל תטפלו בי, תיהנו ממני."העפת בי מבט והחבאת אותו בתוך הברכיים. לא ענית. רק נשמת חזק. שתקת."רוצה יין?" שאלתי תוך כדי לגימה. הזמן נגמר. "יין? לא, תודה." הסתכלתי בך והרגשתי יותר מכול את טעם היין על שפתיי. ואת אותו הטעם על שפתייך. ניסיתי לקום כדי לגשת לארנק. היין, השפתיים של שתינו, רציתי ללגום שוב, כדי להרגיש את הטעם של נשימותייך. נשארתי לשבת.קמת והסתובבת עם הגב אליי. נשענת עם יד ימין על שולחן הכתיבה. הסתכלת במשהו שהיה מונח עליו. את היד השנייה הכנסת לכיס המכנסים. גופך היה עצור. נדמה שכמעט לא נשמת. צווארך העדין היה מוטה מטה, לעבר השולחן. עמדת קרובה אליי. רציתי לקום וללטפך. להתחיל מהצוואר הדק, לעבור אל הכתפיים, אל הגב, שוב לעלות וללטף את ראשך. את לא תשמיעי צליל. רק תנשמי שוב. אני אסובב אותך עם הפנים אליי, אשעין אותך על עצמי, אוציא את ידך מהכיס ואחבק אותך חזק.אני אוהבת את סגנון הלבוש שלך. יותר נכון, אני אוהבת את סגנונות הלבוש שלך. אני אוהבת לראות אותך משתנה. יש בך כמה פנים ואני אוהבת לראות אותם. לפעמים את מדגישה מאוד את המיניות שלך, יושבת רגל על רגל וכמעט נוגעת בי בקצות האצבעות של הרגליים עם הלק האדום על הציפורניים. אני אוהבת שאת לובשת ג'ינס וחולצה בצבעים חזקים, שילוב של אדום וירוק.

אני אוהבת גם שאת לובשת חולצה שחורה צמודה עם פתח עגול עמוק ועונדת שרשרת של חרוזי זכוכית צבעוניים בגווני אדום וירוק. אני אוהבת את המגפיים שלך עם אפיהם המחודדים, גם את השחורים וגם את אלה בצבע בורדו עמוק. אני אוהבת שאת משנה את גוני השער – פעם הוא כהה יותר, כמעט שחור, פעם בהיר, קצת אדמדם. אני אוהבת גם שאת רשמית מאוד, בחולצה לבנה מכופתרת ומכנסי בד, ואני אוהבת את סיכת התותים המתנדנדת על הז'קט האפור.אני אוהבת את ספלי הקפה שלך. הם ענקיים, עם ידיות צבעונית מעוצבות, כל אחד שונה. אני אוהבת לראות אותך לוגמת ומניחה את הספל חזרה על הרצפה, לצד הכורסה.אני אוהבת לראות את השולחן שלך עמוס ולא מסודר ואני אוהבת שאת מתנצלת על כך.אני אוהבת לראות איך את מקבלת ממני דברים שאני מביאה לך. את מחזיקה, מסתכלת בעיניים ואומרת תודה בשקט. ברגעים האלה אני מרגישה בטוחה, אני מרגישה הכי נכון. אני יודעת שאת תשמרי עליי. על נשמתי.אני אוהבת לראות איך את שולטת בתשוקותייך ואיך השליטה הזאת מקפיאה אותך, אוספת אותך סביבה ומאבנת, מעבירה דרכך חוד דק שמקבע אותך לרצפה."אני כבר חוזרת, טוב?" חתכת ועלית לשירותים.קמתי, ניגשתי לשולחן. "מריה!" חזרת למדרגות ועצרת שם. ידייך לצדי גופך וכפות ידייך הקטנות מקופלות באגרופים. "אני אומרת לך כבר עכשיו שלום, טוב? להתראות."ראיתי שעינייך היו לא שקטות, הבריקו. נראית לי פתאום צעירה מאוד, נערה ממש.עליתי למעלה כדי לצאת, עברתי במהירות ליד דלת השירותים, טרקתי את דלת הכניסה ורצתי למכונית. הטיתי את הכיסא במשקל גופי. נשכתי את אגודל יד ימיני, כדי להשתלט על דמותך שפעמה בשפתיי, זוהרת, מתנפצת בתוך ידיי הרועדות. נשכתי את אגודלי כדי שכאב הנשיכה יהיה חזק ממך.***בבית ציירתי אותך עירומה, זרוקה על הגב. על כפות רגלייך לק אדום בוהק, כמו שאת אוהבת. על שפתייך הפשוקות מרחתי את אותו הצבע האדום באגודל של יד ימין שנשכתי קודם במכונית. מרחתי אותו בתנועה אחת, חזקה ואטית, והרגשתי את טעם היין של נשימותייך. רגלייך קרובות אליי יותר מכול, גופך שוקע ונראה מעוות, פנייך מדברות אליי כבר מתוך חשכה כמעט, לחש מילים שמתערבב בצבעי השמן, אנחות של הנאה, של אושר מתוך הגוף המבעבע, בועות עם השתקפות של צבעי הקשת, מתוך חדר ההמתנה הן מתפוצצות אחת אחת, עד שהכול נגמר...כשאנחנו מתחילים להבין את הדברים האלה, את הרגשות, אנחנו מביעים בהם ספק, הופכים אותם למזויפים. לא משום שהם מזויפים, אלא משום שהבנתנו גורמת להם להיות כאלה. כל הרגשות שלנו אמתיים.המשך בחלק הבא...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מריה חרמוני