אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מיסייה יכין לך שמלה / הילה קומם


אביב

אני יושבת בסלון העירום של הדירה החדשה שלי ועוקבת אחר טיפות המים הרוקדות בדרכן מהתקרה המסוידת לבן למטה. יש להן מקצב מונוטוני, אך נעים לאוזן. תמיד אהבתי תקרות גבוהות, הן נותנות הרגשה של מרחב. אני יושבת על מגבת, החדר קר והרצפה עוד יותר, פורקת את הארגזים ובוכה. הדמעות זולגות ומתמזגות בהרמוניה מלאה עם טפטוף המים מהתקרה. איך לא ראיתי את הנזילה מהתקרה כשחתמתי על חוזה השכירות? אולי היא התחילה אחר כך, עם הגשם הראשון?הסלון גדול, המטבח וחדר האמבטיה משופצים, אבל הארומה היא של תל אביב הישנה והחולית עם אריחי השומשום ותריסי העץ הבהירים. איך אשלם עבור התיקון? התקרה מטפטפת ישירות על הארגזים. אפשר להזיז אותם מעט, אבל אין לי כוח לכך. אביתר יחזיר לי את הכסף, הכול יסתדר. אני פורקת כבר כמה שעות. בצהרים מיהרתי לשחרר את הסבלים. רציתי שישאירו אותי לבד עם הזיכרונות הארוזים, ועכשיו אני רואה שחבל שהשארתי גם את מלאכת האריזה בידי חברת ההובלות. אפילו שער טיטוס, שגדעון קנה לי כשיצאנו מהוותיקן נסדק, ועוד בדיוק באמצע. זו היתה גם מזכרת לנשיקה הראשונה שלנו ליד השער הנטוע במרחב ההזוי של העתיקות. דופקים על הדלת. "מי זה?" עכשיו אלה המובילים מהנגרייה.

ביקשתי שיבנו לי מיטת נוער רחבה – מיטה וחצי. קווים ישרים ופשוטים מאוד. את המיטה הזוגית שלנו עם פיתוחי הברזל הקישוטיים השארתי באורנית. "אביבוש ואני כבר יותר מחצי חיים ישנים יחד," אני נזכרת בגדעון מכריז בקול בצהרי שבת, במטבח של משפחת שוורץ, השכנים שלנו, כשהמארחת, מכותרת בחבורת נשים, דנה קבל עם ועדה אם זה נכון שהקוטלרים עברו לישון בחדרים נפרדים. "תמיד באותה המיטה," התגאה."כן, חוץ מהלילות שאתה נרדם במחלקה," קרצתי אליו ומיד פניתי לירדנה. "את חושבת שזה נכון? נחמה ושמעון קוטלר באמת כבר לא ישנים ביחד? קרה שם משהו?""למה את נראית כל כך מזועזעת?" היא צחקה. "גם לי נמאס מהנחירות של שלמה, ותאמיני לי, שאיך שיונתן מתגייס אני עוברת לחדר שלו. אני חולמת על זה חודשים." גדעון נשק לי על הלחי, התנצל, ויצא אל חבורת הגברים שליד הגריל. "להירדם במחלקה! איזו דרך נפלאה להכניס מרחב לחיי הנישואים," אמרה מיכל. היא ישבה ליד השולחן וקיפלה מפיות נייר. הפעם הגיעה לבד כי בדיוק נפרדה מבעלה גרשון. "כן, זאת דרך לא רעה לשמר את הזוגיות," חיזקה את דבריה ברוריה, שחתכה דק-דק ירקות על השיש. "גרשון שלי התגעגע אלי רק כשנרדם אצל אחרות," מיכל נאנחה. סקרתי את החדר כדי לראות אם אני יכולה לעזור, אבל הכול נראה מוכן. "כמה שנים את נשואה, אביבה?" פנתה אלי אישה תמירה ואלגנטית שישבה סמוך למיכל. "עשרים ותשע שנים," עניתי. "אנחנו מכירות?" האישה התמירה קמה והתקדמה לעברי. נרתעתי לאחור. "אני אורנה, חברה של ירדנה," חייכה. "אורנה גבע, עורכת הדין? שמעתי עלייך המון." "באמת?" היא העבירה אצבעות מטופחות על סנטרה. "מעניין מה שמעת?" "שאת אלופת משפטי הגירושים," הפניתי מבט לירדנה, "ושאין משפט שאת לא מנצחת בו, ובגדול.""גם עלייך ירדנה לא מפסיקה לספר נסים ונפלאות. אני שמחה סוף סוף להכיר." הגנבתי מבט נוסף לעבר ירדנה. היא חייכה. עורכת הדין אורנה גבע ניגשה לשיש ומזגה מים לשתי כוסות. בחנתי אותה ארוכות, מתפעלת מציפורניה העשויות ומשערה הארוך האסוף בקפידה מאחור. איך שוב לא הספקתי ללכת למספרה? כשחזרה מחייכת, הגישה לי כוס והזמינה אותי לשבת לצידה באחת הפינות היותר שקטות בסלון. הצטרפתי אליה. "כל הכבוד, אביבה, אני מבינה שאת מתקרבת לחגיגות שלושים שנות נישואים," שיבחה אותי כשהתיישבנו. "כן, בלי עין הרע," הסמקתי, ונזכרתי בחלום שלי לחגוג את המספר העגול בשיט תענוגות. "את נשמעת מאוד מרוצה מהנישואים שלך."שוב הסמקתי. "ואף פעם לא פזלת הצידה?"שתקתי. השאלה הישירה הביכה אותי. מעולם לא הייתי מסוגלת לשקר לגדעון, וחוץ מזה יש לי חיים מלאים – עבודה, ילדים, מקהלה.

שום דבר לא חסר לי. "לא. למה את שואלת שאלות מוזרות כאלה?" היא חייכה. "כעורכת דין אני נפגשת עם הרבה נשים שהשאלות האלה לא מפתיעות אותן. מה בדיוק עושה בעלך?" הצצתי החוצה, גדעון הפך נתחי בשר על האש. במכנסי חאקי ובחולצת טריקו בהירה הוא נראה הספורטיבי והשמור ביותר מבין כל הגברים."גדעון נוירולוג בכיר במרכז הרפואי שיבא." "הוא לא עולה לך על העצבים אני מקווה..."החבורה צהלה סביב שלמה, שנופף בכובע קש מעל לגריל, לבוש מכנסי ג'ינס שגלשו במורד ישבנו. "לפעמים," הודיתי. "הוא אמור לקבל את הניהול של המחלקה אחרי שהמנהל הנוכחי ייֵצא לפנסיה. כבר חמש שנים שזה נסחב. הוא מבלה המון שעות במחלקה, חייב לדעת מה הולך. היית מצפה שבגיל חמישים ושבע הוא ישאיר את זה למתמחים, אבל חוץ מזה, אין לי סיבה להתלונן.""הוא מרוויח טוב?" "מממ... בסדר, אני מניחה. אנחנו חיים יפה. אביתר לומד פסיכולוגיה, ואנחנו מממנים את השהות של טל בפירנצה. היא לומדת שם שירה." "ולך הוא דואג?""גם אני עובדת קשה, ולא חסר לי דבר." "ולא מפריע לך שהוא לא נמצא הרבה בבית?" שאלה בנונשלנטיות. "אני אוהבת שיש לי זמן לעצמי." הרמתי את עיני. גדעון הציץ בי דרך החלון. כשהצטלבו מבטינו, שלח לי נשיקה. "את מבקרת אותו במחלקה?" "אני לא אוהבת בתי חולים." "לא נעים לי להגיד לך, אבל מחלקות בבתי חולים... ורופאים..."שתקתי. "עזבי. לא חשוב, אולי רק רופאי נשים." "מה איתם?" "יש כאלה שמנצלים את המעמד שלהם ואת התורנויות האינסופיות כדי לבגוד." "למה את חושבת שזה ככה?""לצערי, נוכחתי שיש הרבה יותר מדי מקרים כאלה." "קשה לי להאמין."אורנה הניחה את כוס המים על השולחן שלידנו ושילבה את אצבעותיה הארוכות. "פעם הייתי צריכה להיבדק באופן דחוף אצל רופא הנשים שלי. התור הקרוב במרפאה היה רק שבועיים מאוחר יותר, אז התקשרתי לטלפון האישי שלו – אנחנו מיודדים – והוא הסכים לקבל אותי במחלקה. הגעתי בשמונה בערב. חיכיתי לו קרוב לשעה, ומצאתי שם, סלחי לי על הביטוי, בית זונות קטן." היא הביטה בי ממושכות. "לפחות שלוש נשים צעירות ויפות נכנסו ויצאו מחדר הרופא התורן. וגם הרופאים התחלפו. ותאמיני לי, אין לי מושג מה בחורות צעירות כאלה מוצאות ברופאים מזדקנים." "כן, וחדר בבית חולים זה לא בדיוק בית מלון," חייכתי במבוכה. "במקום סדיני משי – סדיני נייר חד-פעמיים. כשהוא קיבל אותי סוף סוף, הייתי מזועזעת, אבל הוא הגיב כאילו זה עניין שבשגרה." "נשמע לי דמיוני." "לא התכוונתי שעכשיו תתחילי לחשוד בבעלך. אני בטוחה שנוירולוגים הם עולם אחד מגינקולוגים, ואני בטוחה שיש לך בעל נהדר. מה את מתכננת לחגיגות השלושים?" הנחתי בצד את כוס המים שלי, ויישרתי את החצאית. חשבתי על הכסף שקיבלתי מאבא. אחרי שאמא נפטרה ואבא מכר את הדירה שלו בתל אביב ועבר לגור עם ניצה, קורט והנכדות בווינה. הכסף הזה שוכב בבנק כבר כמה שנים. "אין לי עוד תוכנית מדויקת," עניתי לבסוף. "לי יש המון רעיונות בשבילך. תתקשרי אם תרצי להתייעץ," פשפשה בתיק היד שלה, והושיטה לי כרטיס ביקור.הילה קומם (1969) היא בעלת משרד יחסי הציבור "אוצר תרבות" ששם לו למטרה לקדם את התרבות, את החינוך ואת החינוך לתרבות בישראל. זהו ספרה הראשון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הילה קומם