אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ציפי שחרור / נשמות תאומות - סיפורי אהבה


קטגוריה: 

ציפי שחרור / נשמות תאומות - סיפורי אהבה. הוצאת גוונים
ציפי שחרור / נשמות תאומות - סיפורי אהבה. הוצאת גוונים

מתילדה לא סיפרה לאיש על הלילה האחרון של יוחאי, בו פרחה נשמתו והתיישבה על תקרת חדר השינה. בעלים מתים לפעמים, ניחמה רננה את מתילדה על מות בעלה. ולפעמים הם כמו בעלי חיים, ממלאים את תפקידם ומתים, או שהם נאכלים בידי הנקבה. ככה זה גם עם הרחם שלנו, שמסיים מתישהו את תפקידו. אני מקווה שאת מתבדחת, אמרה מתילדה, מתקשה לקבל את דברי הניחומים של ידידתה. אבל כשהרחם שלנו מת, אנחנו מתעוררות לחיים חדשים. המשיכה רננה ברצינות רבה. ועכשיו זה הזמן שלך, כי גם יוחאי מת וגם הרחם שלך...הנה זה בא, חשבה מתילדה, עכשיו היא תאמר, שמבין ידידיו של בעלה, יש שני אלמנים חביבים, שלושה גרושים עליזים ורווק אחד שלא רוצה ילדים. תשמעי מתיל'ה, אני הולכת למסור את מספר הטלפון שלך לנוח, את זוכרת אותו?! הוא היה אצלנו בחנוכת הבית זמן קצר לפני שיוחאי נפטר. גםש אשתו נפטרה, לפני שנתיים.מתילדה שתקה. בעצם עדיף איציק, גרוש. עליז ובליין, רק איציק ישלוף אותך מתוך הבית, יש בו שמחת חיים כזאת מדהימה...אני לא מוכנה עדיין. אני צריכה זמן. ניסיתי.

את חברה שלי, לא?! ניסית! אז כשתהיי מוכנה...כשאהיה, את תדעי.תסמכי על החושים שלי. אני סומכת גם עליהם. אל תישארי לבד, ביקשה רננה בקול מפויס.הצד שלו עוד חם, איך אני יכולה...? הצד שלו יתקרר מהר מאוד, וגם הגוף שלך, ומי יחמם לך אותו? תניחי במקומו בקבוק חם או את הכריות האלה שאת קונה עם הכוסמת והלוונדר, שמחממים במיקרוגל. ומה יקרה בקיץ, כשהגוף שלך יתחיל להתחמם, מי יצנן לך אותו?לפנים אהבה מתילדה את השיחות עם רננה, אבל מאז שנפטר בעלה הן מרגיזות אותה. היא מדברת איתה על גברים, על סקס, שעה שהיא עדיין מחפשת את נשמתו התועה של יוחאי. ובחוץ חורף שעוד יארך, וגשמים מצליפים על הגגות והרעפים והמים אינם חדלים להכות במרזבי הפח מבפנים מבחוץ, מבקשים להוציא אותה מדעתה. וגם השכן הטורדני, שבהפוגות הגשם שב וגורף את העלים והשרכים שנשפכו מהמרזבים עם המים, מגרד את האדמה מתחת לחלונה. והיא אינה יכולה לומר לו דבר, הוא בטוח שהוא מקל עליה בכך שעתה הוא גורף את החצר במקום יוחאי. והוא הרי איש עדין נפש, לא יפנה לאלמנה הטרייה לבקש שתעשה זאת במקומו.אחרי ההלוויה, גלעד בנה שב לניו יורק, לשם נסע לפני שנה מטעם חברת המחשבים בה הוא מועסק. מתילדה נותרה שוב לבדה בתוך הבית הגדול שהשאיר לה יוחאי. והיא אף-פעם לא רצתה בית גדול כל-כך, שבו ידעה שיגדל רק ילד אחד, שאבד לה תמיד בין החדרים. וחשבה שאולי בגלל זה בחר לגור בדירת הסטודיו הקטנה בוילג' בניו יורק, אף שיכלו להרשות לעצמם לשכור לו דירה נאה מול הסנטרל פארק. נעים לי שכל הבית שלי נמצא בתוך חדר, אמר לה. הכל בהישג-יד, תראי, כאן הכל כל-כך גדול. והוסיף בקול רפה, עכשיו שאת לגמרי לבד, אימא, מה את צריכה את כל זה, הצביע על מרחבי הבית. אולי תקני לך דירה קטנה בלב העיר ותצאי לבלות, במקום לשבת בתוך השקט הזה, הציע לה עצה ממרום עשרים ושמונה שנותיו. מתילדה חייכה באהבה, והבטיחה שתחשוב על זה. בינתיים מוקדם לשנות משהו, וגם הזיכרונות, גלעד, הם כולם כאן. גם אבא שלך. אמרה, ונשכה את שפתה לבל תתפתה לספר לבנה על הלילה בו פרחה נשמתו של יוחאי, והתיישבה על התקרה בחדר השינה.

עכשיו מתילדה צריכה לעשות היכרות מחודשת עם החיים, החיים בלי יוחאי ובלי בנה, שמעדיף לשוב לניו יורק. היא צריכה לרכז את חייה, את מחשבותיה, ולהיחלץ אט אט. אבל כיצד... יוחאי עוד כאן... החלונות עדיין מוגפים בדירה הענקית, ובחוץ גשום וקר וגם בבית. מתילדה מדליקה את המזגן המרכזי, ועדיין קר לה. היא מבעירה תנור חשמלי, כאן וכאן וכאן וקר לה. אם יוחאי היה עכשיו בבית, היה חם כאן, הוא גם היה מבקע גזרי עץ ששמר במחסן, ומצית את האח. הוא אהב להתעסק באח הזאת כפי שאהב את העיסוק במקטרת. יוחאי היה מבעיר את האח מדי חורף ומתילדה הייתה מביטה בו ובגזירי העצים המאדימים, עוקבת בעיניה אחר רמצי האש המתעופפים, ואומרת לו, משועשעת, שאת התפקיד הזה קיבלו הגברים דרך הגנים של האדם הקדמון, שהיה מבעיר אש ביערות להבריח את החיות הטורפות. ויוחאי היה מצטט יחד איתה, מדי חורף, את המשפטים האלה הקבועים של העונה. בקיץ הייתה אומרת לו דברים אחרים. אבל עכשיו חורף, ועל הקיץ היא לא מעזה לחשוב, הוא עדיין שייך לעתיד מפחיד. המזגן לא מחמם. מתילדה מתכווצת על הספה מתחת לכִרבולית. בקור כזה, יוחאי אוסף אליו את גופה, והיא נבלעת בתוך זרועותיו הגדולות, מחליקה על כרסו, מתנחמת בעגלגלות הביתית הזאת. עכשיו היא מצטנפת ליד התנור החשמלי, כפות רגליה מקופלות תחת גופה, ומאזינה לגשם העז שמציף את הגגות ומכה ברעפים ובמרזבים. לראשונה מאז מותו, היא משתוקקת לבשרו, בשרה הלבן סומר בהתרגשות, יותר מרִגשת הגעגוע. מתילדה עוצמת את עיניה וחשה את מגע בשרו בבשרה. ריח גופו עולה באפה, זיעה חמה שמרטיבה ופושה תמיד ומתפשטת מבית שחיו אל החולצה. תמיד ניגרה ממנו זיעה, תמיד מוכנה הזיעה לברוח מגופו הגדול, אבל נותרת על עורו החם והשעיר. והיא, שלא ידעה גבר אחר בחייה, התרגלה לגוף הזה ואהבה אותו. דמעות נקוות בעיניה, ושבות לשטוף את פניה, כמו בהלוויה. כמו בכל הימים האלה. היא מסתובבת בביתה, נכלמת מן המחשבות, זה עתה נקבר וכבר היא חושקת בגופו, ונכמרת רחמים על עצמה, בדידותה, על בשרה היתום, החף ממגע, במקום לבכות על יוחאי שנתפרדו ממנו חייו והוא עתה קבור באדמה. יוחאי היה איש בריא וחזק עד שלקה בלבו זמן קצר לפני שגלעד עבר להתגורר בניו יורק, והשידה לצד מיטתו של יוחאי התמלאה תרופות, שיקויים וטבליות. יוחאי הלך ודעך. לגלעד סיפרה שהמצב חמור, אבל לא פירטה, ידעה שטוב לו שם. יוחאי ידע וגם מתילדה וגם הרופאים, שהסוף קרב, אבל איש מהם לא ידע להצביע על המועד, ולכן לא מצאו טעם להזעיק את גלעד.לילה אחד אמר לה יוחאי, אני מרגיש את זה. ביקשה שיסעו לבית-החולים, אבל הוא סירב בתוקף. אמר שטוב לו כאן, והוא מעדיף בלי צינורות ובלי ריחות זרים, במיטה שלנו, לידך. הוא אחז ברפיון בכף ידה. אם נשמתי צריכה לצאת, אז מכאן, הצביע בידו החיוורת על הבית שלהם, שנדמה כי גדל מעצמו והתרחב מאז שיוחאי חדל לצאת מהחדר, ואחר-כך מהמיטה. ואז נשמטה כף ידו, עיניו נעצמו, והוא חדל לנשום, וככה הוא מת לה במיטה המשותפת, בידיים שלי... זה מה שסיפרה לגלעד כשהגיע להלוויה, ולרננה ולכל מי שהיה בכוחו עוד לשמוע, אבל מעולם לא סיפרה לאיש איך פרחה נשמתו של יוחאי והתיישבה על התקרה בחדר השינה. מתילדה תזכור את הרגע הזה כל חייה, וגם תיקח אותו אל הקבר לבדה. איך יוחאי עוצם את עיניו, כף ידו נרפית ונשמטת ממנה, ונשימתו נעתקת וחדלה.

וכעבור זמן קצר מתחיל גופו להעלות אד סמיך, חם ונטול צורה וריח, מתרומם לפתע, כאילו התמלא בהליום, ומתפזר על פני חלל החדר. ועיניה עוקבות אחר האד המצטמק לחוט דק לבן וקלוש. החוט הלבן מטפס מעלה, מרחף מעל לארון הגדול, עוקף את אהיל המנורה שבמרכז התקרה, וכמו סומא באפלה נתקל בתקרה, יורד ונעצר בחלל החדר. ונדמה שהוא תוהה עכשיו לאן לנווט את דרכו, וכאילו כנפיים סמויות נושאות אותו, מניעות אותו, מנווטות אותו אנה ואנה במרחב החדר.מועקה גדולה ממלאת אותה, והיא חשה כיצד האוויר נלקח מגופה, מהחדר, כאילו בלע האד שפלט יוחאי מגופו את האוויר כולו... היא נתקפת חולשה גדולה. חסרת אונים היא תרה בעיניה אחר האד הלבן שכבר שינה שוב את צורתו, והתעבה והתעגל לגוש חיוור. כשנתקל הגוש בקיר או בתקרה, הופכת צורתו לאלומת אור. לפעמים נוטש האד את הקיר ומחפש דרכו אל פתח הדלת. אבל מתילדה ממהרת לסגור את הדלת. היא לא תניח לנשמה של יוחאי לברוח. זאת הנשמה שלך יוחאי, נכון?! יוחאי יוחאי, היא צועקת לגוף המת השרוע על המיטה. אני יודעת! אָת הנשמה של בעלי! היא פונה אל האד הלבן, שהוא עתה אלומת אור התלויה על הקיר, ומנסה לטפס אל התקרה הגבוהה.מתילדה רוצה לצעוק אל האד, היא מאמינה שבתוכה מצטופפת עתה נשמתו של יוחאי, שם עוד נראים סימני חיים, פקעת הצעקה נקלעת בגרונה, ממאנת לפרוץ, חונקת אותה, ומתילדה משתנקת, היא זקוקה לאוויר צח. אבל האד שיצא מגופו של בעלה בולע את כל אוויר החדר. מתילדה רוצה לפתוח חלון, לשאוף אוויר חורף צלול, קר וחדש, היא אינה מעזה, חוששת שנשמתו של יוחאי תתעופף לרחוב ותיעלם. והיא עדיין לא מוכנה להיפרד ממנו, אם אכן זאת נשמתו שפרחה מגופו, ולא משהו אחר, והיא שיושבת עתה על התקרה, ואיך תניח לה לחמוק. לא פעם שמעה שאומרים על נשמות שהן תוהות ואולי גם תועות, והיא עכשיו צריכה להיות חזקה, כי יוחאי כבר לא... ואם הנשמה עוד כאן, תועה, סימן שאפשר גם להשיב אותה אל תוך הגוף, שהוא עדיין חם, ופניו של יוחאי נראים שלווים ורגועים כמו בחייו, כמו פניו של יוחאי בשנתו. לרגע אף נדמה לה שעיניו ממצמצות, והיא חושבת, הוא לא מת, הוא רק חולם. וגם היא, והאד הזה על התקרה, שהיא רודפת אחריו, הוא רק חלום.

יוחאי, היא לוחשת לתוך אוזנו, כורעת על ברכיה לצדו. יוחאי! היא קוראת מתוך פקעת הצעקה הכלואה בגרונה, לשווא. רק צל חיוך מרחף על שפתיו. מתילדה קמה על רגליה, מתרוממת מעליו, מעלה על פניו אור ממנורת הקריאה התלויה למראשותיו. היא משיבה לו חיוך מלא יאוש. בלבה היא יודעת שזהו רק שריד קטן מהחיוך של אתמול ושל כל הימים, שחייך וחייך בכאב ובחולי, עד שהחיוך נצרב על שפתיו. היא נזכרה שפעם אמר לה, כשדיברו על מותו, על מותם, על עזבונותיהם, על בנם... אני אמות עם חיוך על השפתיים. כמו סבתא רבתא שלי, שמתה בשנתה בגיל מאה. הייתי אז נער צעיר, ואני עדיין זוכר את החיוך על שפתיה, כשגילינו אותה בבוקר מתה. והיא נזכרת איך אמרה לו בהתפעלות, איזה גנים טובים יש לך יוחאי, אני מקווה שגלעד ירש אותם, במשפחה שלי חיים קצר, כמו פרפרים. והנה עכשיו אתה יוחאי שלי מת עם חיוך על השפתיים כמו סבתא רבתא, אבל רק בן חמישים וארבע. לפי הסבתא רבתא שלך, יש לך כאן זכות לעוד ארבעים ושש שנה. יוחאי, יוחאי. היא לוחשת, כמעט בהשלמה. הגוף שלך לא חי, אבל הנשמה שלך הולכת להישאר איתי עוד ארבעים ושש שנה, או כמה שאחיה אחריך. היא שבה וכורעת אליו ומנשקת את חיוכו, קמה ופונה אל האד הלבן המתרוצץ בחדר באי-שקט, נע כמו צפריר מפינה לפינה, נוחת על הארון, נתלה על האהיל, מתיישב לרגע על אדן החלון. מתילדה מנפנפת בזרועותיה, מנסה ללכוד אותו, להשיבו אל הגוף של יוחאי, היא לוכדת אותו לשבריר שנייה אך הוא נמס בין אצבעותיה ושב לשבת בפינה הגבוהה בחדר, בפינת התקרה, שם היא לא תוכל להגיע אליו. בואי אליי, היא פונה אל האד בלשון נקבה, בואי אליי, נשמה טובה של יוחאי. זאת טעות, היא אומרת. לא היית צריכה לצאת ממנו, יש לכם זמן, המון המון, ארבעים ושש שנה, כמו סבתא רבתא, ככה הוא תמיד אמר. ואני שמחתי בשבילו, ואני שמחתי בשביל גלעד שלי. לא הייתי צריכה לתת לו לנסוע, הייתי צריכה לומר לו, גלעדי תישאר. תישאר איתנו, מה כבר יש לנו, רק אותך... אני צריכה להתקשר אליו, שיבוא, הוא כזה קר רוח ונינוח. הוא ימצא פתרון. אני אתקשר אליו, עכשיו ערב בניו יורק, אני אפילו לא אעיר אותו. איפה הטלפון? מתילדה מניחה לנשמה התועה של יוחאי לשוב ולרחף במרחבי החדר, להידפק על התריס המוגף.

היא מחפשת את הטלפון האלחוטי, אבל הוא בחדר האורחים או במטבח, או מונח לו באחד החדרים הרבים והמיותרים, דווקא כשאני כל-כך זקוקה לו. אבל אם אפתח את הדלת, הנשמה של יוחאי תברח. פעם שמעה שנשמות אינן יכולות להישאר במקום אחד, הן צריכות לנוע כל הזמן. החלון במטבח פתוח, נזכרה, תמיד הוא קצת פתוח, כדי שייכנס אוויר. גם החלון הגדול של המרפסת פתוח. אמנם רק כדי חריץ קטן, אבל מה זה חריץ קטן בשביל נשמה אקרובטית כזאת, שמעופפת מקיר לתקרה, נתלית על המנורה, משנה צורה כל רגע, מקו לגוש לעיגול לצפריר אור. זה מסוכן מדי. בבוקר, היא אומרת בלבה, אולי תתעייף הנשמה של יוחאי, ותשוב לתוך הגוף הטוב שלו, הגוף החם והגדול. שם יש לה מרחבים עצומים להיות נשמה גדולה, כמו שתמיד אומרים החברים שלו והעובדים שלו במפעל, ליוחאי יש נשמה גדולה. מתילדה אוטמת כל חריץ אפשרי בחדר, מוציאה סדינים ותולה על הדלת והחלון. סותמת את החריצים הדקים בנייר דבק עבה וחזק, שמצאה במגירה של יוחאי, שם נשאר מימי מלחמת המפרץ, אז אטמו את החלונות ואת הסדקים מחשש להפצצה כימית. מתילדה מתקשה לנשום, לבה מיטלטל וסואן למראה בעלה המת. אבל כשהיא מרימה את עיניה לתקרה, היא נרגעת מעט ומתעודדת. הנשמה של יוחאי חיה. חיה וקיימת, חיה וקיימת, היא לוחשת, והיא שרה את זה לעצמה עם המנגינה המוכרת של דוד מלך ישראאאאל ח....י ח...י וק...ייאאם...ריח זיעה חמה, חמוצה ומוכרת, עולה מהסדינים עליהם שרוע גופו של יוחאי. הריח מכה באפה ומציף את פניה בדמעות. היא נסערת ומנפנפת בזרועותיה, מנסה לשווא לתפוס את הנשמה של יוחאי. מרגע לרגע היא בטוחה יותר ומשוכנעת בלבה, שהאד שיצא מגופו ומשנה מדי פעם את צורתו, הוא הנשמה של יוחאי. והחשש שמא תברח מהחדר גדל ומאיים, מאחר שהיא מתחננת לצאת. למה למה, יוחאי, היא צועקת אליו, ואולי זאת דרכן של נשמות, מבליחה בה מחשבה מנחמת, לצאת מגוף בעליהן ולשוטט במקומות רבים, במרחבים, אולי להיכנס לתוך גוף אחר, בריא וחדש, שנחוצה לו נשמה טובה. כי נשמות טובות כמו של יוחאי, אסור לאבד כך סתם, לתת להן להתעופף ולהיעלם. כמה נשמות כאלה יש, כמו של יוחאי. היא חושבת ובוכה... אבל למה של יוחאי? למה למה למה?! וכשנמלטו הצעקות והבכיות מפקעת גרונה המרטט, ידעה מתילדה שהיא כבר מתאבלת על הגוף הגדול השרוע על המיטה ללא רוח חיים. כי הנשמה נעה על התקרה, מאבדת את סבלנותה ושבה להתרוצץ בחדר, ומתילדה מבחינה בעייפות שנופלת עליה. היא מרחפת נמוך, אך תנועתה זריזה מתנועותיה הכבדות והאבלות של מתילדה. והיא נתקלת בכיסא ומועדת. הנשמה טובה, ממתינה לה, שרועה לה על אדן החלון, מייחלת לצאת. מתילדה מתקרבת אליה, היא ממהרת להיחלץ מידיה, עפה בשארית כוחותיה ומתיישבת על הארון הגבוה. מתילדה מייצבת את הכיסא, מצמידה אותו לארון ומנסה להגיע אליה. אבל הנשמה ממהרת לנחות, ומתיישבת על הארונית הקטנה לצד הגוף המת, הגוף שבו שכנה לפנים. מתילדה ממהרת לרדוף אחריה, שולחת את זרועותיה ללכוד אותה, וכל בקבוקי התרופות של יוחאי עפים ומתנפצים על הרצפה, ניתזים על יוחאי ועל המצעים. נדמה כי הנשמה, נטולת גוף ומשקל, נבהלת מקול ניפוץ הבקבוקים. היא אוספת את עצמה בתנופה עזה, עפה ומגביהה, ומתיישבת על התקרה. מתילדה מכבה את אור החדר, אולי בחושך תצליח ללכוד את הנשמה ולהשיב אותה לגופו של יוחאי, לפני שיהיה מאוחר מדי, כי הנה הוא הולך ומצטמק לנגד עיניה. אבל בחושך, לתדהמתה, נעלם האד הלבן שממנו, מתילדה בטוחה, עשויה הנשמה. האד הלבן מתמזג באפלולית, ובחשכת החדר היא נתקלת ברגלי המיטה ומועדת על גופת בעלה. גופו כבר קר ונוקשה, והיא מתרוממת מעליו, ממהרת להעלות את האור בחדר, ומגלה שהעווית המחויכת על שפתיו נעלמה, ופניו החיוורים לבשו בינתיים מסכת מוות.

מתילדה נחושה להשיב לבעלה המת את נשמתו. ואז הוא יפקח את עיניו, ולחייו יאדימו מהאור, והוא יתלה בה את מבטו, יחייך את חיוכו הקורן שהיא אוהבת ויגיד לה, מתיל'ה, זאת הייתה רק אתנחתא קלה בלה מינור, הנה אני חי... והם יצחקו, אף שמזמן חדלו בדיחותיו להצחיק אותה, אבל הפעם היא תצחק במלוא גרונה, היא בסופרן והוא בטנור הוא בתופים והיא במצלתיים, הוא ממאדים והיא מנוגה, הוא טרזן והיא ג'ין - הוא והיא - מתילדה ויוחאי חתן כלה, חתן וכלה... זמזמה בין הדמעות שנשרו על הכר את השיר ששרו לה וליוחאי הילדים בכיתה, אבל עכשיו הם רק כלה... וחתן מת ונשמה שיושבת על הקיר וממתינה... ומתילדה שואלת אותה, למה את ממתינה? הנשמה של יוחאי רק ריצדה על התקרה, נעה באי-שקט מצדה האחד לצדה השני, החליפה את מקומה מדי פעם וריחפה אל הפינה, בין הקיר לתקרה, ממתינה לשעת כושר, לרגע בו תפתח מתילדה את החלון או את הדלת, אולי תצא למטבח לשתות משהו או תמהר לשירותים, אולי תרוץ לענות לצלצולי הטלפון, תמהר להתקשר לגלעד, לבשר לו את הבשורה. ואז הנשמה תמהר לפרוח אל האוויר החופשי. אבל במקום כל זה, היא רק פתחה מגירה נשכחת, חיטטה בה ושלפה מתוכה קופסת סיגריות מרופטת וישנה, והציתה סיגריה ראשונה זה עשר שנים. השתעלה, ופנתה אל יוחאי ושאלה אותו אם זה בסדר שהיא מעשנת אחרי כל השנים ששניהם חדלו מן ההרגל הזה. הנשמה של יוחאי הביטה מלמעלה וצחקה. היא אהבה את מתילדה, מתיל'ה, מתי שלי, מלמלה לתוך קפליו של האד, החומר ממנו היא עשויה. מתוקה שלי, איך את מסלסלת בעשן, חשבה הנשמה של יוחאי, כמו נערה שנושפת סיגריה ראשונה. אבל מתילדה מאסה מהר מאוד בסיגריה שלא הצליחה למצוא בה נחמה, והשליכה אותה לתוך הכוס המונחת על השידה. הכוס האחרונה של יוחאי.החדר נמלא מועקה ומחנק אבל מתילדה בייאושה אינה מוותרת, נחושה להשיב לבעלה את נשמתו. אבל למה היא מתעתעת בה, היא מתייפחת ומנגבת את הדמעות השוטפות את פניה בסדין הגדול שבו כיסתה את יוחאי. הוא לא היה עושה לי את זה, תמיד הקל, התחשב. ואיך זה שבמותו... הנשמה שלו מייסרת אותי, מתעתעת, חומקת, מקשה עליי. אולי זאת רק קרן אור שחדרה לחדר, והיא עתה מתרוצצת ביני לבין יוחאי, על הקירות והתקרה. מתילדה אינה משתכנעת מן הטיעונים הללו, משוכנעת שזאת נשמתו שיצאה מגופו, הרי ראתה אותה יוצאת מגופו של יוחאי, ובחדר הכל סגור אטום, ומאין יכולה לחדור קרן אור בשעת לילה. נשימתה מתקצרת ונשימותיה כבדות, העקה בחזה גדלה מרגע לרגע. היא מושיטה את ידה ומלטפת את פני המת, פניו של בעלה קרים ונוקשים. והיא מופתעת לגלות שהעלו משך הלילה זיפים. ונשמתו מטיילת על התקרה, נתלית על האהיל, מסלסלת בגופה פירואטים מרהיבים, והוא, שכבר חשוב כמת, מגדל זקן בן יומו במשך הלילה. היא רוכנת מעליו, מרפרפת בשפתיה על מצחו, ושפתיה נושקות אבן קרה. יוחאי, היא לוחשת, יוחאי שלי, מחר אני אתקשר לגלעד שלנו, שיבוא לעזור לי להסדיר את ההלוויה, להזמין זֵרים, להודיע למשפחה לחברים... והמפעל, יוחאי, מה אני אעשה איתו? אתה יודע שאף-פעם לא סבלתי את המקום הזה. מה אני אעשה עכשיו עם מפעל שמייצר בלוקים. וגלעד, גם הוא לא אהב את המקום האפור הזה שבילית בו ימים ארוכים. הוא אף-פעם לא אמר לך, הוא ידע שאתה מתכנן להוריש לו את תפקיד המנהל כשתתעייף ותצא לגמלאות. ועכשיו הנשמה שלך, שמטיילת לנו בחדר, מה אני אעשה איתה עכשיו, היא מסרבת להיכנס חזרה וחומקת ממני, מצאה עצמה מתילדה משוחחת עם גוויית בעלה המת. והנשמה שלו יושבת על התקרה ומקשיבה.* * *

הנשמה של יוחאי קופצת מהתקרה אל גב הארון, משם בדילוג קליל ומפתיע, שאינו תואם את התנהלותו הכבדה של יוחאי, נתלית על האהיל המשתלשל מהתקרה, מעשה מקלעת, יושבת עליו וממתינה.מתילדה המסכנה, היא חושבת, נחנקת פה, הוא כבר מת, ואני נשמה חסרת גוף, אבל היא... אם היא תפתח איזה פתח קטן אוכל להסתלק מכאן, לטייל, להיכנס לתוך גוף צעיר ובריא. זה מה שאני צריכה עכשיו, אחרי הכאבים, הייסורים, המחלות של יוחאי. אבל אז אצטרך להיפרד ממנה, היא מאוד נחמדה, האישה של האיש שלי, שנכנסתי אליו לפני כמה שנים. אמרו לי - כאן תחיי, בתוך הגוף הזה. מאה שנה תחיי. בתחילה חשבתי שזה יותר מדי, אבל בעולם הזה שלהם, שנה זה לא כלום, חולפת,עוברת כמו רגע, ופתאום הופססס... משהו השתבש באמצע הזמן שלי אצלו והוא הפסיק לנשום. ובגללו אני כמעט נחנקתי, ואיזה כאבים... בלית ברירה נחלצתי ממנו ויצאתי, חשבתי רק לעשות סיבוב ולחזור אליו, להשלים את הסיבוב שמגיע לו. אבל אף אחד לא אמר לי שהמסע הזה הוא לכיוון אחד בלבד. איזו חתיכה! אני לא חושבת שאוכל לחיות בלעדיה. אם יהיה לי מזל, אחזור אליה בגלגול הבא שלי, אם יש דבר כזה, כמו שמספרים... אם היא לא תקום עכשיו ותפתח איזו דלת או חריר צר בחלון, אני נשארת כאן לצמיתות וזהו. טוב לי כאן, טוב לי מאוד בחדר הזה, אבל אני חייבת לעוף קצת, לנסות גוף אחר, זה בטבע שלי, להיכנס, לצאת. לגוף שלו אני כבר לא יכולה לחזור. אי-אפשר לעשות שני סיבובים באותו מקום. לא יתנו לי. חוץ מזה שהגוף שלו גמור, הלב, הריאות. הייתי נכנסת בשמחה לגוף שלה. מעניין איזו נשמה יכולה לפרוח פתאום מהגוף שלה. אם גם היא פתאום תפסיק לנשום או תחטוף סטרוֹק ותתפגר כמוהו, לפחות לא הייתי כאן לבד. מצד שני, חבל לי עליה, לפחות לא הייתי לבד, דבוקה לתקרה בין קורי עכבישים, שאיש לא שם לב שהם כבר טוו להם בפינת התקרה מושבת קורים לדור שלם של עכבישונים. לפחות הייתה לי כאן נשמה תאומה. כן, כן... היינו יכולות להיות נשמות תאומות גם אחרי החיים בתוך 'הבית' שמתכלה כל-כך מהר, מדיף ריחות ופולט קולות. בית עצבני, רעב, תאוותן, חולה. בית שאיבריו ממהרים להיפגע ולנבול... גם היא תמהר להזקין ולהתכער, גופה היפה יתעקם ושדיה יצנחו ובטנה תתקמט כמו סחבה... וכמה מחלות עוד יהיו לה וצער ויגון. בכל זאת היא עוד רוצה להמשיך לחיות, למצות כל רגע, על אף הכאב והחולי שעוד צפויים לה. גם הוא, הבעל המת שלה, שדווקא אהבתי אותו, איך נאנק ונאבק בי, שלא אצא מתוכו, שאשאר עוד קצת, על אף התאכזרות הגוף אליי. לא רוצה להיפרד מהחיים שהוא כל-כך אוהב לצד אשתו היפה והבן הרגיש הזה, המופנם שנסע. וביום שנסע, הוא מילא אותי שריטות וחבלות, הוא לא ריחם ולא חמל עליי, היה מוכן לוותר עליי למענו. אני זוכרת את גלעד ביום שנולד, איך שמחנו שנינו, כמה פעמים נתן לו אותי בשמחה. כל חלק בי ניתן לגלעד. זה לא קל להיות נתון לחסדיו של תינוק, של בן יחיד ומפונק, שלא פעם גם התעלל בי. ויוחאי החריש וחייך ושמח כל-כך על בנו היחיד, שהניח לו להכאיב לי. אחר-כך גלעד נסע, ויוחאי נקרע מגעגועים. ואז באה המחלה הנוראה. ואני יותר לא יכולתי להישאר בבית הזה.

יותר מדי חורים, שריטות וצלקות. אבל כולם תמיד דיברו עליי ושיבחו אותי, לא תמיד בפניי, איזו נשמה טובה יש ליוחאי, נשמה נשמה. אני מודה שזה היה מחמיא. אבל יוחאי, עם הנשמה הטובה, לא יכול לאכזב אף אחד, לא את אשתו ולא את בנו, לא את הפועלים והמנהלים במפעל ולא את חבריו שביקשו הלוואות וטובות, ולא את הוריו שרצו אותו לצדם כל הזמן. אני זוכרת את יוחאי כשהיה ילד, הכל אני זוכרת, כל רגע ורגע בחייו. אני הארכיונאית שלו ושל כל 'הבתים' שהיה שולח אותי אליהם. לפי התוכנית הייתי אמורה לעזוב את יוחאי בעוד ארבעים ושש שנים, אבל לפעמים יש בדרך תקלות לא צפויות, וכך השתחררתי החוצה.אני אתגעגע אליו. הוא מזכיר לי את גלעד, אבל פתוח יותר ועליז. אהבתי את הבדיחות שלו, אפילו שסיפר אותן בדיחות עשרות פעמים. קצת הצטערתי כשהתבגר והפך לאיש. ומתילדה - כל-כך שמחתי שבחר להינשא לה. מהרגע הראשון שהגיעה לכיתה התאהבנו בה, אני ויוחאי. והאהבה שלנו אליה גדלה והתעצמה עם השנים. כמה הענקתי לה, ונישקתי וחיבקתי, וכשהייתה חולה בכיתי, הייתי מוכנה להקריב את עצמי למענה. ובהסכמתי, יוחאי היה אומר לה ומתאר לה איך היה מוכן להקריב למענה את נשמתו. ועכשיו, אם זה היה תלוי רק בי, ולא באיזה חוק וסדר שנקבעו מראש, הייתי מעדיפה לעבור לגור אצל האישה הנפלאה של יוחאי, וככה הייתי נשארת בתוך המשפחה.אבל למה היא מביטה בי כך?! פתאום גם הפסיקה לרדוף אחריי, עומדת באמצע החדר על כיסא, וראשה ופניה מורמים אל על, מופנים אליי. השעות נוקפות, כבר בוקר, אני מריחה את הזמן. לרחוב יש עכשיו ריח של שמונה. למה היא מביטה בי בעיניים מופתעות? אולי השתניתי משך הלילה, זה קורה לנשמות, הן יכולות להשתנות כל רגע. כל הלילה היא רודפת ורודפת אחריי ופתאום היא מופתעת...למה את צוחקת? היא שואלת אותי. לא הרגשתי. אולי צחקתי, קצת, כשנזכרתי בבדיחות הישנות שלו, אני מנסה לספר לאישה המתוקה הזאת. כל-כך הרבה הייתי יכולה לספר לה. אבל בלי הפה והלשון של יוחאי אני לא יכולה להוציא אפילו צליל אחד.אני לא צוחקת מתיל'ה. אני חושבת בנבכי הנשמה של יוחאי, נזכרת ומשחזרת. רגליה רועדות, הכיסא תחתיה נע מצד לצד, נופל על גחונו, מתילדה נוחתת על מעקה המיטה ונחבלת. למה אתה עושה לי את זה?! היא פונה לגוף המת, ולנשמה ההומה מעליה. יוחאי, יוחאי! היא צועקת. על הכאב בקרסול, על האבל, על הנשמה שפרחה, שמתעתעת בה ויושבת לה עכשיו לצד הבעל המת. יוחאי, כל-כך רזית הלילה, הצטמקת, כמו שרצית להיות, רזה וחטוב, למעני, והנה עכשיו שאתה הולך ואוזל ורזה בִּן לילה, אז אתה מת. זה בגללה, היא אומרת לו, ומצביעה על האד המתפשט על התקרה. מרגע שהיא נטשה אותך הצטמקת, ונהיית צנום וקטן. מה נהיה ממך יוחאי שלי? מה נהיה?! בחיים לא היית כל-כך קטן. גם כשהיית קטן היית גדול... הכל בגללה! מצביעה על הנשמה המתבזבזת על התקרה. אבל גם היא לא גדולה מי יודע מה... אולי היא גדולה מבפנים, אולי כשהיא בתוך הגוף שלך היא גדלה ותופחת ומתנפחת ומתרחבת ונותנת ומרעיפה ואוהבת את כולם, את כולם! וככה היא גדלה. מתילדה שוב פורצת בבכי, היא מתרפקת על גופו, שוטפת אותו בדמעות, שואפת אותו לתוכה, מריחה אותו חי ומת. עוצמת את עיניה ושואפת את האוויר הדחוס של החדר.השעות בחדר נקפו, צלצולי הטלפון הדהדו ברחבי הדירה, רחשי החיים ברחוב התדפקו על התריסים המוגפים. והאיש המת, מת, והאישה לצדו נרדמה. הנשמה נוטשת את מקומה על התקרה ומטיילת בחדר. היא מרחפת מעליהם, מתגעגעת ליוחאי, מתאווה למתילדה, בוחנת את הגוף המת ששנים רבות היה ביתה. מתקרבת אל האישה - נשמתה התאומה, ומשתוקקת אליה, אל גופה המתוק, אל שדיה הכבדים החמים, מתגעגעת להבל פיה הריחני, נזכרת בערגה במותניה המתעוררים למגע ידיו הגדולות של יוחאי.

אילו רק יכולה הייתה לשוב ולהיכנס לתוך הגוף הזה. אבל נשמתו של יוחאי פוקעת, היא חייבת לצאת מהחדר הזה, ללא גוף היא עוד תתאדה, תעלם, ושום נפש חיה לא תזכה לקבל אותה.היא מבוהלת, מתרוצצת בחדר אחוזת תזזית. אילו רק היה לה, לשנייה בלבד, את הקול הזה של יוחאי, הייתה אומרת לה - תפתחי חלון! והיא הרי תמיד הייתה ממושמעת כזאת, כנועה, מיד הייתה ממלאה את בקשתה. אבל אז היא נרגעת, נמלכת בדעתה, יודעת שעוד נכונו לה שנים על האדמה. ורק בגלל טעות, טעות טכנית קטנה, נהרס הבית שלה.הנשמה של יוחאי עייפה, מחפשת מקום לישון. היא מבחינה בחרך קטן בארון הבגדים של יוחאי ומתילדה. מתכווצת ומחליקה לתוכו. היא מתנחמת בריחות ובמגע הרך של האריגים, מתכרבלת בתוך שמלותיה וריחותיה של מתילדה ונרדמת.דממה גדולה יורדת על החדר. דממת מוות ודממת חיים מתערבלות יחד באוויר המתכלה.ובצהרי אותו היום למותו, באור הסהרורי שחדר לחדר, ישנה מתילדה שעות רבות לצד בעלה המת, ובארון הבגדים התכרבלה נשמתו הטובה. * * *חודשים רבים חלפו מאז נקבר יוחאי, בחלקת קבר הסמוכה לקברותיהם של הוריו. ומתילדה אוספת את השברים של חייה. את עלילות הלילה בו פרחה הנשמה מגופו של בעלה ונתלתה על תקרת החדר, לא סיפרה לאיש. הנשמה של יוחאי נשארה בחדר, מפֵרה את כל הכללים שנקבעו מראש. היא מתגוררת מאז בתוך ארון הבגדים בין שמלות ומעילים, אבל תמיד בוחרת להירדם בין החזיות והתחתונים הריחניים של מתילדה. היא ממתינה לנשמה התאומה, ממתינה למתילדה. בסבלנות רבה היא ממתינה, יש לה את הנצח כולו, ולמתילדה יש לפחות ארבעים ושש שנה...היא שרועה על האריגים העדינים, מרפדת לה מהם מצע רך. והזמן שלה בתוך הנצח מתפורר, עוד תהיה לה מתילדה, נשמה תאומה, ללא זמן והרגלים. וגם היא תהפוך לאד לבן וקלוש, לאלומת אור, לנשמה. והכל יהיה פשוט וקל, ללא גוף, ללא בשר, ללא צלצול טלפון מטריד, מחריש אוזניים. הזמן של מתילדה חולף, היא מתגעגעת ליוחאי. וגם עונות השנה מתחלפות, ומיטתה כבר הצטננה מקור ומבדידות. איש עדיין לא פקד אותה ולא את מיטתה. רננה אומרת לה, די מתילדה, שנה חלפה, די עם האבל הזה. האבן על הגוף המת של יוחאי כבדה, הוא לעולם לא יוכל לצאת משם, אבל את, איזו אבן מוטלת עלייך, מלבד האבן שאת עצמך מניחה. מתילדה יודעת שרננה צודקת.את צריכה איש חזק וטוב ודואג, איש שיישן לצדך, ובלילה כשתהיי צמאה הוא יקום ויביא לך כוס מים, ואת תלגמי והוא יעמוד שם לידך עד שתסיימי, ייקח את הכוס ויניח על השידה למקרה שתצמאי שוב. זה מה שאת צריכה מתילדה. התאבלת מספיק, גם יוחאי ודאי חושב כך, אם הוא בכלל עוד חושב, היא אומרת בפסקנות. מתילדה נרעדת מהדיבורים האלה, ולא חדלה לחשוב על הנשמה של יוחאי, שאולי התאיידה או מצאה פתח להימלט דרכו. או שמא היא עדיין כאן, מסתתרת, עוקבת אחר מעשיה, ואולי כבר מצאה נפש אחרת להעביר אליה את כל הכבודה של יוחאי, שנצרבה בה.פ

עם אזרה אומץ ואמרה לרננה שגופה משתוקק, על אף הגוף הגדול של יוחאי שעוד רוטט לפעמים בתוכה, אבל התשוקה מכבידה על הבדידות שגזרה על עצמה, וכל שורשי שערותיה מצטמררים מעונג ומאשם. היא מגלה לרננה, לפעמים בחלומות הוא עומד למראשותיי. אני מתעוררת בתשוקה אליו והוא אינו וישנו לצדי, מעליי, מתחתיי, יושב על האהיל וצופה בי. אבל הוא כבר לא גדול כפי שהיה בחייו, קטן ממידותיו אפילו זעיר, היא אומרת, נזהרת בדבריה. הזמן ממזער אותנו, אומרת לה רננה. הוא עוד ילך ויקטן, ואז תבקשי לך איש חדש. מתילדה מחרישה.ונזכרת בגוף של יוחאי, איך הצטמק מול עיניה כשהאד הלבן הקלוש יצא מתוכו, והיא חשבה שזאת הנשמה שלו, שמרגע שיצאה ממנו, הלך בעלה והתכווץ. כל אימת שהייתה נזכרת בלילה שבו מת יוחאי, ובמרדף אחר הנשמה המתרוצצת על תקרות החדר, הייתה מועקה ממלאת את גופה, ולבה מתכווץ ופניה המבוהלות מסתתרות תחת מעטה מחויך. ורננה אומרת, אני שמחה בשבילך, שאת יותר ויותר מחייכת, אבל למה את נבהלת מהתשוקה? מתילדה אינה עונה. היא לעולם לא תספר, גם לא לבנה גלעד, גם לא לרננה, איש לעולם לא יידע. גשמי החורף היו עזים ואכזריים. מתילדה ישבה על מיטתה והקשיבה לצליפות הגשם בתריסים, לדליפת המים במרזב. בשנה שעברה עוד הצטנפה תחת בית השחי החם של יוחאי, כשהיו הרעמים מעירים אותה משנתה. אבל השנה, כשהברקים הבריקו ואחריהם התגלגלו הרעמים לתוך החדר, היא שכבה על גבה, זרועותיה שלובות מתחת לעורפה, והקשיבה לרעמים, בפעם הראשונה בחייה ללא פחד, ולבה נצבט. כשאין מי שיגן עלייך, את חדלה לפחוד, מה הטעם בפחד אם אין מחסה מפניו, חשבה והתהפכה על צדה, לצד של יוחאי, ודמיינה אותו לידה.יש ימים שנדמה למתילדה שיוחאי מסתובב בחדרי הבית, בעיקר בלילות, בעיקר לאחר שהיא נרדמת. כשפוקדים אותה נדודי שינה, היא שוכבת בחשכה, פקוחת עיניים, ואז נדמה לה שהיא מבחינה באד הלבן שפרח לפני שנה מגופו. הנשמה של יוחאי! וחרדה מהולה בחדוות המפגש המחודש עם הנשמה התאומה ממלאת אותה. יוחאי, היא קוראת בשמו. מבקשת ממנו לצאת אליה. יוחאי יוחאי, היא הוגה את שמו במלעיל ובמלרע, ושמו בפיה מתעגל ומתענג על לשונה כמו פרי מר-מתוק. אני יודעת שחזרת אליי, אני יודעת שאתה כאן, אני מכירה את הנשימות שלך, אני יכולה לזהות ממרחק את ריח הזיעה שלך. אבל הריח שלך, מה קרה לו לריח, נדמה לי שהוא קצת השתנה. יוחאי, מה עשו לך שם.

היא אומרת שם, ואינה יודעת לאיזה 'שם' היא מתכוונת, אבל יודעת שיש איזה שם נעלם שאליו נלקח בעלה. אבל הוא עדיין כאן. בוא אליי יוחאי, בוא! בוא! קראה לו, בדיוק כמו לפני שנה. הנשימות שלך פתאום כל-כך קלות, כמו לפני שלושים שנה, כשהכרתי אותך. לפני שהתחלת לעשן, לפני האסתמה שפקדה אותך, לפני המשאף הקבוע בכיס החולצה, אתה עכשיו נושם ונושף כמו ילד, כמו הנשימות של גלעד. זוכר איך היינו גוהרים מעל מיטתו בשעה שישן? ואחר-כך יושבים לידו בשקט ומאזינים לקצב הנשימות שלו, להבל הפה הרך, וככה יושבים בחושך, שקטים ומרוכזים כמו בקונצרט. עכשיו אתה נושם כמו גלעד. תן לי להאזין לנשימות שלך, להריח את הבל הפה... שוב שוטפות את פניה דמעות ובכיה הופך ליללה ארוכה ומתייפחת. נשמתו של יוחאי נחמצת בקרבה, היא מתחפרת, נעטפת בין אריגי משי ותחרה, שואפת מתוכם את ריח הסבון העדין, את בית שחיה הנודף עדיין משמלותיה, מקימורי החזיות הרכות המונחות על המדף בארון, כמו גביעים תפוחים של וויסקי, את תחתוני התחרה הקטיפתיים והנחשקים. היא רועדת בחשכת המגירות, המדפים והמתלים. לפעמים היא מבקרת בין בגדיו של האיש, שפעם שכנה בתוכו, נודדת בין המעילים הכבדים, החולצות המונחות שם בדיוק כפי שהיו מונחות עוד בחייו, מקופלות ומעומלנות. אבל הם אינם מעוררים עוד את געגועיה. רק היא, האישה הזאת, מתילדה היפה, עם עיני השקד והשיער המוזהב, רק האישה הזאת, עם הכתפיים הדקות והירכיים החמות. כל הגעגועים כולם שואפים אליה, אל הנשמה התאומה.יוחאי, היא לוחשת כשהרעמים מרעימים, וגשם שחור זועף בתריסים, אני לא יכולה עוד, או שתשוב אלי או שתלך מפה, איתה או בלעדיה. הנשמה צוחקת בין חולצות החורף של מתילדה ומחייכת, ונדמה למתילדה שהיא שומעת את חיוכה. היא תמהה, אף-פעם לא ידעתי שאפשר לשמוע חיוך. אבל בחדר הזה שלנו, כבר הכל אפשרי, היא חושבת בלבה. כבר עייפה ממחשבותיה, עייפה מתחינותיה, עייפה מסערות הגשם, עייפה מהמים הנשפכים במרזבים, עייפה מרצועות האור המבליחות לחדרה, עייפה מתרועת הרעמים.* * *בקיץ, מצאה לה רננה איש.הוא נחמד מאוד, אמרה, את תגלי בעצמך, קצת שונה מיוחאי, אי-אפשר למצוא בדיוק, בדיוק, את הרי יודעת... אבל הוא גבר נעים הליכות.מה זה 'נעים הליכות'? תהתה מתילדה, איך נושם איש שהוא נעים הליכות, איזה ריח יש לאיש שהוא נעים הליכות... כמה קילוגרמים שוקל איש שהוא נעים הליכות, איך נראית הנשמה של איש שהוא נעים הליכות, מה גודל הנשמה של איש נעים הליכות... הוא הגיע, האיש שרננה התפעלה מנעימות הליכותיו, והביא למתילדה, ביד אחת שוקולד איטלקי וצרור נרקיסים ישראלי, ובידו השנייה בקבוק יין ספרדי.אמרתי לך, אמרה רננה, כששבה למחרת בבוקר להציץ ברשמי השידוך, וראתה את הנרקיסים באגרטל וטעמה מהשוקולד, שבלילה בקושי נטעם. אמרתי לך, איש נעים הליכות וגם אנין טעם, וגם בעל סגנון - הביא לך מתנות חיזור על טהרת אגן הים התיכון. ומתילדה אמרה, אם לזה התכוונת, וסיפרה לחברתה, כשבא היא הגישה משהו לטעום, והוא פתח את קופסת השוקולד האיטלקי ואת היין הספרדי, והם דיברו על נרקיסים. והוא סיפר שיש לו בשרון חממות לגידול פרחים מכל הזנים, שהוא מייצא לאירופה.

הוא דיבר המון על פרחים, ומכל הדיבורים על פרחים וריח הנרקיסים בחדר, הרגשתי כמו פרח קטן ונעלם בתוך חממת הפרחים שלו. ואז הוא הלך, וביקש שניפגש שוב בקרוב, אמרתי לו, נראה, וכשהוא הלך חשבתי שאני צריכה להפסיק להביא ליוחאי כריזנטמות, ונזכרתי שיוחאי אהב מאוד ריח של נרקיסים. פעם קניתי בושם בריח נרקיסים והוא רחרח אותי ואמר שאני מריחה כמו ביצה. ואמר, כנראה שלא כל מה שטוב לאדמה, טוב גם לגוף. רננה הפסיקה את שטף דבריה ואמרה, נעלבת, שלא בשביל זה היא הביאה לה את האיש הנחמד הזה, שהוא גם נעים ההליכות. לא בשביל לבחור פרחים לקבר של יוחאי. ומתילדה חיבקה את רננה שהתרצתה והן לגמו מהיין הספרדי, מלוות כל לגימה בפשטידת קישואים ובגבינה כחולה שרננה הביאה מהמעדנייה השכונתית. כעבור יומיים חזר האיש של רננה והביא איתו סיגליות טריות ישר מהחממה שבשרון. היה להם נעים יחד. כשיצאו מהקולנוע נשק לה והלך. כעבור יומיים שב ובידו צרור כלניות ארגמניות לוהטות, וסיפר לה שאת הזן הזה הוא מגדל בתנאים מיוחדים כדי שיהיו קטיפתיים כאלה. והוליך את אצבעותיה הדקות לאורך עלי הכותרת הרכים, ואיזו נעימות הייתה לה מכף ידו הגדולה, שהובילה את אצבעותיה על הפרח.הוא הגיע שוב ושוב, ונהג עמה בנועם והליכות, כפי שאומרת רננה, והם כבר ישבו בכל החדרים הרבים ובמטבח, ובחדר האורחים ובמרפסות.ובאחד הלילות ביקש להיכנס לחדרה, מתילדה היססה. זה היה גם החדר של יוחאי... טעם של בגידה העומדת להתרגש עליה עמד בלשונה והסעיר אותה. בוא! היא אמרה לאיש החדש והובילה אותו לחדרה.בפעם הראשונה בחייה, והיא בת ארבעים ושמונה, חשה מתילדה נועזת ומשתוקקת כפי שלא חשה מעודה, גם לא עם יוחאי. היא התאוותה והשתוקקה לאיש הזר בצימאון ובכמיהה. היא בלעה את ליטופיו במחבואי גופה הנידחים. היא הושיטה אליו את גופה והעניקה לו בנדיבות את חמוקיה ועגבותיה, והוא השיב לה בשקיקה רועשת, לוקק ומנשק ושואף אותה אליו.

אהובה, הוא קרא לה, את יפה, הוא אמר לה, ושאף את בית שחיה החלק, וגלש במורדות גופה, ושב ושאף אותה כאילו הייתה שדה פרחים שהוא הולך לכסות בחממת גופו הגדול והחם. וכשהוא נאחז בפטמותיה, אמר לה שהן מדיפות ריח של יקינתון בגשם. והוא שוב ושוב קרא לה אהובה, אהובה ריחנית, היא גנחה ונאנקה בזרועותיו, ובפעם הראשונה בחייה, היא חשה באמת ובתמים כמו שדה פרחים ענקי. ולרגע נשכח ממנה יוחאי, ונשכחה הנשמה המשוטטת בחדרה. אבל יוחאי היה שם, צופה במעשה ההתעלסות ונאנח. מדמה עצמו בתוכה, מנווט את האיש הזר על גופה, מלמד את איש נעים ההליכות שהביאה לה רננה, איך לבוא אליה. ואיך זה התחיל? האיש נעים ההליכות נכנס לחדר נישואיה, פושט את שמלתה, פושט את מכנסיו ואת כותנתו, משכיב אותה ברכות על מיטת נישואיה, וכדרכם של גברים, קולט מיד את צד משכבה במיטה, ונשכב על צד משכבו של בעלה. לבה מתכווץ וגווה רועד. קר לך? הוא שואל-לוחש, ומחבק מחמם את גופה העירום, מושך את השמיכה מעליהם, חופן אותה אל בית שחיו, ומריח אותה כמו הייתה שדה פרחים חדש, והנה עוד רגע יעטוף אותו בחממת גופו הלוהט.ונשמתו של יוחאי שם, מסירה מעליה את האריגים הריחניים, את גביעי החזיות העגלגלים, את התחתוניות המבושמות בפרחי לוונדר וגרניום. והיא יוצאת מהארון שקטה ואוורירית, נינוחה ומאושרת. נשמה תאומה שלי, היא לוחשת. אבל כשנגלה לה האיש הזר, גוהר מעל הנשמה התאומה, היא נרעדת, כל זיכרונותיה שבים אליה, הקנאה, הקניין, הבגידה, החשד. נשימתה מעליהם כבדה, כמו נשימותיו של יוחאי. האיש נכנס לתוכה בעוצמה ובעדנה, מתילדה עוטפת את מותניו בירכיה החמות, ושדיה הרכים נעים איתם מעלה מטה, גניחותיהם הבריאות מתערבבות בנשימותיו החולות של יוחאי. מתילדה מבחינה בנשימות שנוספו לחדר, גוברות על הנשימות הקלות של איש נעים ההליכות, נשימות האסתמה המוכרות של יוחאי. מתילדה עוצרת את נשימתה. גופה מתכווץ. היא הודפת מעליה את האיש. והוא נרעש ומאופק כאחד, נשכב על גבו, לימינה, על צד משכבו של יוחאי, ושואל, אם היא עדיין מתאבלת עליו? והנשמה מעליהם שומעת הכל. מתילדה מתרוממת מעליו, נשענת על מרפקה כמו שהייתה עושה עם יוחאי ומלטפת את חזהו ואת כרסו השעירה. והנשמה של יוחאי מעליה יודעת שהיא עכשיו חושבת על הכרס השעירה שהייתה ליוחאי, שתמיד אהבה אותה. תלולית קטנה לטפס עליה, הייתה אומרת כשהיו ערומים במיטה, כשהיו ערומים באמבטיה. והיא הייתה מטפסת על כרסו, מתפנקת וזוחלת עליה כמו תינוקת. ליטופיה החמים מעוררים שוב את האיש במיטתה, והוא חש לעברה, מטפס על גופה הדק, לוכד את שפתיה ואת לשונה בפיו. את יפה, הוא לוחש לה, קורא את סערת נפשה. בואי תהיי עכשיו איתי, רק איתי. תשכחי לרגע... מתחנן אליה איש הפרחים, וריח של סיגליות טריות פורץ מגופו. בדלת הארון נפער חור, אד חלבי קלוש מאיר את החדר באלומת אור שמצטמצם לאטו, מתמזג באפלולית החדר. נשימתה כבדה, וזרועותיה מרפות מגבו של האיש. ציפורניה ננעצות במזרן, שורטות את הסדין. גופה נע מחמלה ליוחאי, מחרדת מוות המרחף מעליה. האיש מתלהט, גופה שנע מתוך החרדה, מלהיט את יצריו של איש נעים ההליכות. הוא מפסק את ירכיה. קריאה נמלטת מגרונה ונשמתו של יוחאי מעליהם. מתילדה רואה אותה מבעד לאפלולית החדר, מאירה כמו גחלילית באור סהרורי, ננעצת בעורפו של איש הפרחים, מטיילת על גוו. וזכרותו של האיש גדלה, וחודרת לתוך גופה. לחלוחית חמה זורמת ממנה. כמו דם היא ניגרת ממנה. היא יודעת שזה לא הדם. זאת זרמתו החמה של יוחאי שזורמת בתוכה והיא נרפית. אור מוזר ומתוק נח על פניה, מלטף את צווארה הרך, גולש לאטו על גופה, נאחז קלות בשדיה החמים, מרפרף על פטמותיה. האור רגוע, כבוש, גולש מגופה. איש הפרחים נרדם על צדו, ומתילדה שוכבת על גבה, עיניה זוהרות בחושך, ובינה לבין איש הפרחים, נחה בשלווה נשמתו הטובה של יוחאי.

רגע של שחרור - האתר הרשמי של הסופרת

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת