אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כוח הלב (8) גול עצמי / זוהר אביב - פרקים ראשונים


קטגוריה: 

סדרת כוח הלב מדברת על זוגיות בעולם הולך ומשתנה, בו השוויון בין המינים הולך וגדל, וילדים משני המינים נשארים מבולבלים. עד כמה אני צריך לשמור על הזכויות שלי, מה הגבולות שלי, כיצד לכבד את הזולת מבלי לפגוע בעצמי, שאלות שגם מבוגרים מתעסקים בהן. אני מקבלת תגובות רבות מקוראים שנותנים עצות לאיתן , גיבור הספר, עימו מזדהים ורוצים בטובתו.בעריכת: נאווה צלראיורים: נורית צרפתיהספר מוקדש לליטל אביב , ליאור שניידר ושלומי קושניר, על הרעיונות וההשראה.וכן לאורן חזן, יולי סימון, נועה חן, והאחיות לטם ודקל מור-יוסף, על העידוד לכתיבה.פרק 1 – הזמנה מפתה

כוח הלב (8) גול עצמי / זוהר אביב. הוצאת מודן.

"אתה לא בסדר, איתן," כעס עלי בטלפון ארז, החבר שלי."מה קרה? מה עשיתי?" שאלתי. אני שונא שאומרים לי שאני לא בסדר. אני, איתן גולן, הרי תמיד משתדל להיות בסדר עם כולם!!!"מאז שעברת דירה... לא, בעצם מאז שהפכת להיות החבר של מיכלי, זהו, ניתקת קשר עם החברים שלך.""ניתקתי קשר? מה זאת אומרת?""זאת אומרת שאתה לא מתקשר, לא נפגש, לא מתכתב במסנג'ר, פשוט התנתקת," רטן ארז."אה... זה לא ש... נו, זאת אומרת..." האמת, לא היה לי מה להגיד. ארז צודק. אני כבר ממש לא בקשר עם החברים שהיו לי. למה? כי אין לי זמן! אני כל כך עסוק בקשר שלי עם מיכלי, עד שכל שאר החיים שלי כאילו נמחקו. כל המוח שלי תפוס במיכלי: מה היא עושה עכשיו? מתי היא תבוא אלי? למה היא לא מתקשרת? אז אולי אני אתקשר אליה? באיזה חוג היא עכשיו? אולי אלך אליה? איפה נבַלה... כל הזמן המוח שלי מלא במיכלי מיכלי מיכלי, עד ששכחתי לגמרי שיש גם דבר כזה שנקרא חברים."אז אתה מקשיב?" המשיך ארז במלוא המרץ. "עכשיו חופש, ובטח יש לך יותר זמן פנוי, אז אולי תבוא איתנו לראות משחק כדורגל בעיר?""בעיר?""כן, בבית קפה, בחוץ, יש שם מסך גדול שעליו מוקרן המשחק, ויש המון תיירים צרפתים, אז כשנבחרת צרפת מבקיעה שער, התיירים הצרפתים צורחים בהתלהבות, אתה לא מבין איזו חוויה זו!""נשמע טוב," אמרתי."איתן, מה האדישות הזו? זה פגז, אני אומר לך. היום יש משחק של צרפת, אז תבוא איתנו?" לחץ עלי ארז."אה... בסדר, זאת אומרת, רגע, אני צריך לברר משהו," אמרתי מייד. הרגשתי קצת מבולבל. מבולבל בקשר למיכלי. בזמן הלימודים אני ומיכלי נפגשנו מדי יום בבית-הספר. אבל מה עכשיו, בחופש? צריך לארגן הכול מחדש. מתי ניפּגש? כל בוקר? כל ערב? האם נבלה יחד כל יום, כל היום? האם מותר לי ללכת קצת עם החברים שלי? בלעדיה?"מה יש לך לברר? אל תגיד לי שאתה צריך לקבל רשות מהחברה שלך. תגיד, איתן, אתה ילד או כלב קשור ברצועה? מה קורה לך? חופש עכשיו – תצא קצת לחופשי.""אֵה, ארז, אל תתערב לי ואל תהרוס לי, בסדר?""אוהו, גם כן אתה! אני מרחם עליך. אתה לא מבין כמה כיף להיות בלי חברה. מאז שנפרדתי מאורית, אני מרגיש חופשי כמו פרפר. טוב, יאללה ביי, אני מחכה לתשובה."הוא ניתק ואני נשארתי נטוע בספה. אני חייב להסביר לכם. יש שני מצבים שאני שונא: מצב א', שאין לי מה לעשות, שאף אחד לא מתקשר ולא מציע לי איזה בילוי או פעילות. מצב ב', שיש לי יותר מדי הצעות – שיש כמה אפשרויות ואני לא יודע במה לבחור. והפעם באמת יש לי יותר מדי אפשרויות: גם החברים, גם מיכלי וגם המשפחה שלי, שצריכה אותי מאוד בגלל המצב של אבא שלי. מה, לא סיפרת לכם על המצב שלו? טוב, אז ככה...לפני שבועיים אימא שלי עזבה את בית-החולים עם אחות חדשה שנולדה לי, ואחרי שבוע אבא שלי נכנס לבית-החולים. בבדיקות גילו שיש לו לחץ-דם גבוה. אני לא יודע אם זה קרה לו בגלל הצווחות של שי, אחותי החדשה, או בגלל משהו אחר, אבל בכל אופן, אימא אמרה שזה אומר שאסור לעצבן אותו ושהיא תשמח אם אשמור כל יום בצהריים על האחים שלי, שי ועידו, ואוודא שלא ירעישו, כדי שהיא ואבא ינוחו כמו שצריך.אז מה עושים, איך מחלקים את הזמן בין כולם?נראה לי שקודם כול אני חייב לחשוב מה אני הכי רוצה. עם מי אני מעוניין לבלות את רוב הזמן שלי. טוב, זה לא קשה. הכי אני רוצה להיות עם מיכלי, ואחר כך עם כולם. הבעיה היא שהיום יש משחק כדורגל שמשתתפת בו צרפת, וארז אמר שזו חוויה מיוחדת. טוב, אני יודע. אני אתקשר למיכלי ואומַר לה: היי מיכלי, אני מאוד רוצה להיות איתך כמה שיותר, באמת. אבל הערב – רק הערב – אני רוצה ללכת עם החברים שלי לראות משחק כדורגל.ואם היא תגיד: אוי איתן, אבל רציתי שניפגש היום, שנחגוג את תחילת החופש הגדול, אז אגיד לה: אין בעיה, נעשה את זה מחר, בסדר?כן. תכנון מצוין. שיננתי את המשפטים מספר פעמים כדי שלא אתבלבל. הנחתי יד על הטלפון, ואז קמתי והלכתי להציץ בעצמי במראָה. שמתי לב לכך שאני נראֶה לבן ומנומש מדי, אז סירקתי את הפוני לכיוון הפנים. ככה זה אצלי: כמה שפחות רואים פנים, ככה אני נראה יותר מסתורי וחתיך. אחרי שנייה הבנתי שזה טיפשי. מיכלי הרי לא רואה אותי דרך הטלפון. חזרתי לשבת והתקשרתי.מיכלי שמחה לשמוע אותי, היא ממש צהלה. "איתן, איזה קטע, אתה לא תאמין, בדיוק חשבתי להתקשר אליך. מה שלומך?""מצוין." ברור שמצוין. אם היא התכוונה להתקשר אלי, אז זה אפילו יותר ממצוין. "יופי. תקשיב, רציתי לעדכן אותך," אמרה מיכלי. "זואי, בת-הדודה של שירלי, הגיעה מצרפת להתארח אצלה בחופש, אז היום אנחנו יוצאות ביחד כל הבנות לבלות איתה קצת. אתה יודע, מין ערב בנות כזה. זה בסדר מצידך, נכון?""מה?" נבהלתי. מה זה פה? מה קרה למיכלי? היום הראשון של החופש וכבר היא רוצה לבלות אותו בלעדַי? זה לא נראה לי. הרגשתי שהיא בורחת לי מהידיים כמו דג צלופח חמקמק. פתאום הרגשתי שאם לא נבלה יחד את היום הראשון של החופש, זה יביא לנו מזל רע. זה כמו להתחיל משהו ברגל שמאל. בבת אחת כל התוכניות שלי השתנו והרגשתי שאני חייב לפגוש אותה היום. המוח שלי כבר ויתר על ארז, החברים והכדורגל."א...א...אבל חשבתי שהיום נבלה ב...ב...ביחד! נחגוג את תחילת החופש, נתכנן..." גימגמתי."אז מחר נעשה את זה, לא נורא.""מחר?" היי, היי, מה זה? אני הייתי אמור להגיד את המילים האלה שהיא אומרת לי עכשיו. זה ממש לא מוצא חן בעיני."אה, בעצם מחר אי אפשר," המשיכה מיכלי, "אנחנו הולכות עם זואי לסרט. טוב, נמצא כבר זמן, או-קיי? אז ביי בינתיים, אני רצה להתלבש." "אֵההה... תהיי בקשר!" הספקתי להגיד לה שנייה לאחר שניתקה.פרק 2 – הפתעהאני לא מאמין. התכנון שלי פשוט התגשם, אבל הפוך. במקום שאני אדחה את הפגישה עם מיכלי, היא דחתה את הפגישה איתי וזה עיצבן אותי כי אני אף פעם לא מצליח לשלוט בעניינים, תמיד יוצא שמיכלי היא השולטת, הקובעת, המחליטה, ואני כמו מטוטלת, מתנדנד לכל כיוון שהיא רוצה.הייתי מעוצבן והרמתי טלפון לארז."אני בא איתכם היום," אמרתי בנחישות. אני חייב לצאת, אחרת אשב וארחם על עצמי על שמיכלי מבלה לה ואני בבית לבד."אה, אבל רגע, זו קצת בעיה. ביקשתי ממך לחזור אלי עם תשובה ולא חזרתָ, אז חשבתי שאתה לא בא והזמנו מונית שיש בה רק שִבעה מקומות, אין מקום בשבילך.""ארז, איזה מין חבר אתה? אמרת שאתה מחכה לתשובה ממני ולא חיכיתָ!" התרגזתי."מה אתה רוצה ממני? עד שאתה מחליט משהו, כולם כבר התקשרו ואישרו.""מי בא?""אה, כמה חבר'ה מהכיתה וגם התאומים שמתארחים אצל מור, הם באו משדרות." "אז יש בדיוק שִבעה?""בדיוק. הנה הרשימה: רועי, יואב, רותם, עידן, ירון, מור והתאומים קים ושון.""אוף, מעצבן, למה אני צריך לסבול בגלל האורחים של מור?" רטנתי."מה?""מה מה? בגלל התאומים האלה אין לי מקום במונית!""אה, נכון. חחח... שנייה, יש לי שיחה ממתינה."שקט מתוח."אופס, יש לך מזל, איתן! יואב לא מגיע, הוא נוסע עם ההורים שלו לראות את המשחק בקניון בהרצליה, אז התפנה מקום. תביא עשרים שקל עבור הנסיעה ותהיה אצלי בשעה שמונה. אל תאחר, חר חר חר..."כשסגרתי את השפופרת הרגשתי נעים באוזן, מין שקט רגוע כזה. אחרי כל שיחה עם ארז אני חייב כמה דקות של שתיקה, כי הוא מדבר כמו מכונת ירייה, לא מבחין בין עיקר לטפל. מדבר, מדבר, מדבר, כאילו בלע רדיו שנתקע על תוכנית של שדרן פטפטן. החלטתי שהערב איהנה. כן, למרות שמיכלי לא תהיה איתי, אני איהנה.לקחתי יותר מעשרים שקל, כדי שיהיה לי מה לבזבז. התלבשתי בלבוש ספורטיבי, ירדתי למטה והלכתי לכיוון הבית של ארז. מאז שעברתי דירה אני הולך הרבה ברגל. נראה לי שבגלל זה ירדתי קצת במשקל.הגעתי אל ארז בזמן ועליתי למונית. כולם כבר היו שם, וכשראיתי את התאומים משדרות התרשמתי מאוד: לשניהם היה שיער ֹשָטני ארוך, עיניים גדולות, אף קטנטן ועגיל מרובע על האוזן. הם נראו דומים מאוד. "היי, מה קורה?" לחשתי לארז שישב ספסל אחד אחרי התאומים. התיישבתי לידו. ארז לא התייחס אלי, הוא נראה מרוכז בתאומים."ששש... תקשיב, תקשיב," הוא אמר. הטיתי אוזן לשיחה של התאומים, שנראו משולהבים. חשבתי שהם מדברים על המצב הביטחוני בשדרות, אבל התברר שהם בכלל דיברו על כדורגל."ראית את מרדונה? הוא ישב ביציע הכבוד במשחק של ארגנטינה.""כן, הוא מלך, מרדונה," אמר התאום."היי, וראית איך ג'ון מנבחרת גאנה הניף את דגל ישראל אחרי המשחק?""היי היי היי, עצרו רגע! סליחה, סליחה!" עצר אותם ארז באמצע. "מה קורה?" שאל אחד מהתאומים."אני רוצה שתכירו: זה איתן." "הַיי, נעים לנו מאוד. אנחנו קים ושון," אמר אחד התאומים, והם המשיכו לפטפט בענייני כדורגל. כשהסתכלתי מקרוב, שון נראה לי קצת מוזר."תגיד ארז, שון הזה הוא לא קצת... אהה, מזכיר בת? יש לו גם קול כזה...""מזכיר בת?""כן, הקול שלו דק וצורת הפנים מעודנת כזו, כמו של בת.""אבל שון זו בת!" גיחך ארז.פרק 3 – אקשן בכיכר"אה, באמת?" כמעט התעלפתי מההפתעה. לפי הכתפיים הרחבות הייתי בטוח קודם ששון היא בן."רגע, ארז, אתה לא אמרת לי שיבואו איתנו בנות.""מה זה משנה?""לא יודע," מילמלתי, למרות שידעתי מדוע אני מרגיש לא נוח. היתה לי הרגשה שאם אני הולך עם בנות אני צריך להודיע על זה למיכלי. נכון שזה לא עניין גדול, אבל גם אם מיכלי היתה יוצאת עם חבורה שיש בה בנים, הייתי רוצה לדעת על זה. אני אוהב להיות עם האצבע על הדופק."שון היא ממש כמו בן – תקשיב, תקשיב לה, זה לא ייאמן!" אמר ארז.הקשבתי לְשון, שהפגינה בקיאות גדולה בענייני כדורגל."ראית איך בקהאם הקיא אחרי שהוא הבקיע שער?" אמרה שון. "ואיזה מסכן מייקל אוֹוֶן, נפצע לפני חצי שנה ועכשיו שוב." "בחיים לא ראיתי בת כל כך בקיאה בכדורגל," לחשתי לארז, ובלב חשבתי שאם שון נראית ומדברת כמו בן, אז זה בסדר. מיכלי תבין שאין פה שום סכנה שאתאהב בה או משהו כזה.ניסיתי לצלצל אל מיכלי. לא היתה תשובה. אבל בטח מופיע לה עכשיו על הצג של הנייד 'שיחה שלא נענתה'. היא תחזור אלי בהקדם.התיישבנו בבית-הקפה וצפינו במשחק הכדורגל. כולם התעצבנו מכל פספוס של גול, ואני התעצבנתי מזה שהטלפון הנייד שלי לא צילצל."אוף, איזה משחק מעצבן, כבר חמישים דקות אין גול," אמר מור."גם לא יהיה. לשתי הקבוצות יש הגנה מצוינת," אמרה שון. "אולי נשחק אנחנו? יש לי כדור," הציע ארז."איפה אתה רוצה לשחק?" שאל עידן."פה, ברחבה ליד.""כן, יאללה, באמת משחק משעמם, בואו," אמר יואב וקם. הוא רץ לרחבה, ואחריו רצו עוד ילדים.התלבטתי אם להצטרף אליהם או להמשיך לחכות לשיחת הטלפון ממיכלי. אחרי רגע החלטתי שאני לא יכול להמשיך להיות שפוט כזה. זה הורס לי את כל הערב. הצטרפתי אליהם למשחק.הלכנו יחד לרחבה והתחלקנו לקבוצות. שון היתה בקבוצה שלי, היא מסרה לי מדי פעם את הכדור ואני הבקעתי שערים. נהניתי כל כך, עד ששכחתי מכל העולם.כשחזרתי למקום בסוף המשחק, שון התיישבה לידי."היי איתן, שיחקת מצוין, אתה יודע?""אהה, תודה. גם את. את יותר טובה מאחיך.""חחח... אחי חלשלוש," גיחכה שון, ושנינו הסתכלנו עליו. הוא נראה דקיק לעומת שון הבריונית."תגיד, יש לך פה טלפון סלולרי אולי?" שאלה שון."כן.""אפשר לעשות שיחה? הבטחתי להתקשר להורים כל כמה שעות.""ברור." נתתי לה את הטלפון. היא היתה אדומה ומזיעה וחמודה כל כך, ומקרוב ראיתי שיש לה עיניים אפורות וריסים שחורים שעוטפים אותן כמו מסגרת לתמונה מדהימה."אה, יש לך פה שיחות שלא נענו," היא אמרה כשהחזירה לי את הנייד.הצצתי בצג. שלוש שיחות ממיכלי.גדול! היא חזרה אלי. רציתי להחזיר לה טלפון באותו רגע, אבל הרגשתי קצת נבוך מול העיניים הסקרניות של שון."היי, מחצית שנייה, בואו לרחבה!" שמעתי את ארז צורח בקולֵי קולות."ארז קורא לנו," אמרה שון; היא קמה והושיטה לעברי יד. בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה, ואז היא פתחה את כף היד וראיתי שם שקל."מה זה?""בעד השיחה," אמרה שון."אה, לא צריך.""די, נו, אני לא אוהבת להיות חייבת. קח, קח." היא הכריחה אותי לקחת את השקל ולא השאירה מקום לוויכוח. הכנסתי את הטלפון הנייד ואת השקל לתיק ורצתי אחריה לרחבה. התחלנו לשחק כשלפתע הופיע בעל בית-הקפה, תפס את הכדור ואמר, "היי ילדים, אסור לשחק פה ליד היושבים בבית-הקפה, זה מסוכּן." "בסדר, נתרחק קצת," אמר ארז ונטל את הכדור. אחרי שלוש דקות משחק, קים בעט בכדור ישר אל בין היושבים, וכל הבקבוקים שהיו על השולחן עפו למטה והתנפצו. בעל בית-הקפה הגיע אלינו רותח מזעם. הוא חטף את הכדור, שהתגלגל בין רגלי הסועדים, רץ פנימה למסעדה ולאחר דקה חזר כשבידו כדור מפוצץ."היי, מה זה? הרסת לנו את הכדור!" התלונן ארז."תגיד תודה שלא קראתי למשטרה! כמעט פגעתם בקליינטים שלי!!" צרח עליו בעל בית-הקפה. "ועכשיו תסתלקו מכאן, זה לא מקום לשחק בו כדורגל," הוא המשיך בפנים אדומות מזעם.שון ואני הבטנו זה בזה וחייכנו חצי חיוך. חשתי שהיא מרגישה בדיוק כמוני, שערב כזה, מלא אקשן והנאה, מזמן לא היה לנו.חזרתי הביתה עייף אך מרוצה. בבוקר קרה לי דבר מוזר: בפעם הראשונה אחרי זמן רב התעוררתי ולא חשבתי מייד על מיכלי. התעוררתי עם חיוך כשנזכרתי במשחק המדהים שהיה, ואיך שון החמיאה לי על הגולים שהבקעתי, ואיך בעל בית-הקפה פוצץ לנו את הכדור בעצבים ואיך הוא וארז כמעט הלכו מכות, ואיזה צחוקים היו במונית בדרך חזרה הביתה. צלצול הטלפון קטע לי את החיוך."איתן? בוקר טוב.""בוקר," אמרתי בקול מתפנק והתמתחתי. כמה כיף לשמוע את הקול המתוק של מיכלי על הבוקר."ניסיתי לתפוס אותך אתמול ולא הצלחתי," אמרה מיכלי."אה..." נזכרתי בשיחות שלא נענו. "כן, רציתי לחזור אלייך אבל היה נורא מאוחר, חשבתי שאולי את כבר ישנה או משהו." ניסיתי לתרץ את העובדה שלא החזרתי לה טלפון אתמול. היה בתירוץ הזה מן האמת, אבל האמת האמיתית יותר היא ש... שכחתי."לא משנה. תקשיב, רצית שניפגש היום, נכון?""אָהָה...""אז מה דעתך שניפגש בצהריים בפיצרייה? כי בערב אני הולכת עם הבנות לסרט.""בצהריים?" הבטתי בשעון. השעה כבר היתה אחת-עשרה. "אני לא יכול," אמרתי. "למה?""אני צריך לשמור על האחים שלי כל יום בצהריים.""מה? כל יום?""כן, את יודעת, אימא שלי אחרי לידה ואבא שלי קצת לא מרגיש טוב, אז שניהם צריכים לנוח ואני צריך לשמור.""אז יש לי רעיון. כבר המון זמן לא הייתי אצלך, בגלל כל הלחץ הזה של סוף השנה, ההצגה, התעודות, לא היה לי זמן לכלום, אבל עכשיו חופש ויש לי זמן, אז אולי אני אבוא אליך? אני מתה כבר לראות את התינוקת... בת כמה היא? שבועיים בערך, נכון? תזכיר לי איך קוראים לה?""שון.""שון?""סליחה, התבלבלתי. שי. קוראים לתינוקת שי." "אז למה אמרת שון?"

תגובות

סיפורי

זוהר אני הילדה שיש לה בעיה ברגליים הזות שאולחת על קצות האצבעות מתי יוצה הסיפור שלי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת