אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דם, עשן וריח הדרים


קטע מהספר, לקראת יום השואה שעבר ויישאר לדורי דורות. 17.4.2007

עם נקישה ראשונה היתה כבר הדלת פתוחה. היה זה זליג שעמד וידו קופאת באויר בדרכה להקיש בדלת פעם נוספת. הביט בפניו של זאב לראות את המבוכה והאכזבה. חשב אולי לא כדאי, אולי הוא לא רצוי, אך מאחר והחליט החלטה ועשה מעשה, נכנס אל הדירה מבלי שהוזמן ופנה ישירות אל המטבח. "אולי נשתה משהו"? שאל וישב אל השולחן. זאב נכנס בעקבותיו, חימם מים, ומזג שתי כוסות תה. ישבו כפי שישבו אך מספר ימים קודם לכן. "הבטחתי לבוא ולספר" אמר זליג. אך הסיפור לא בא. ישבו שותקים, מוצצים מכוסות התה. "קשה, קשה לי" אמר זליג כאילו לו עצמו. "יודע אתה זאב? כל שאנחנו יודעים לא בטוח שאנחנו יודעים, מה אנחנו יודעים, סיפורים, אגדות, את המציאות מי ידע? הרי הדמיון גדול מהמציאות, והסיפור גדול מהדמיון. והאגדה גדולה מכולן. ואנחנו, מה יש לנו מלבד הסיפורים?" זליג לגם לגימה אחרונה מהתה. "אבל עכשיו, כשגדליה איננו, בשבילנו, האגדה היא הסיפור והסיפור הוא הדמיון והדמיון הוא המציאות. אין לנו משהו אחר וזה כל מה שיהיה לנו". זליג לא ביקש אך זאב הכין תה נוסף. "כן, יש כמה מכתבים ויש כמה תמונות מימים רחוקים. תמונות ילד צעיר ברגליים דקות ובעיניים גדולות. תמונות נער עומד ליד אימו, רוצה להיות קרוב אליה ולהיות רחוק ממנה". זליג נראה כעושה מאמץ לדלות מזכרונו את שיש במכתבים ובתמונות. "ואחר כך כבר לא היו תמונות, כנראה התבייש, אך היו מכתבים ששלחה אימו, אחותה של לובה".

אך הוא, זליג, יודע רק ממקור שני מה היהבהם ומה בחרה לובה לספר לו. "היה פרחח מושלם, ללמוד לא רצה, רק היה יוצא בחברת השֵגֶצים בני גילו לדוג צלופחים בנהר". זליג חייך ולרגע היה ניצוץ בעיניו. "או הסיפור על השכן שהיו לו שש בנות, שיקסֶס אמיתיות בשיער פשתן ושדיים בגדלים שונים לפי גילן. וגדליה היה עושה בהן שמות במסתרי הפטל שגדל לאורך גדרות העץ הרקובות, ואימו, אחותה של לובה, היתה אחוזת פחד שמא יתפוס אותו השכן וירוצץ את ראשו בגרזן". זליג ניסה להעלות בזכרונו סיפורים נוספים שיהיו ראויים לסיפור אך לא מצא. "לאחר שפרצה המלחמה עוד קיבלנו שניים-שלושה מכתבים מאחותה של לובה בהם סיפרה כי גדליה ברח את היערות. אחר כך דממה, דממה שרק שכבות עבות של שלג יכולות ליצור כמוה. לא סימן ולא אות, לא קול ולא קשב. שנים ארוכות של דממה, וגם לאחר שהחלו לעלות ולבוא הקולות מהמחנות ומהמשרפות לא שמענו ולוּ מילה. כשהחלו המתים לחזור עם החיים, אחד מאלף ושניים מרבבה, לא נמצא אחד שיכול היה לומר על המת מת ועל החי חי. לא נואשנו, אבל כמעט והפסקנו לקוות. רק לובה היתה איתנה באמונתה כי אף אם יתמהמה בוא יבוא. ראה, זאב! אנחנו לא אנשים מאמינים. וכי במה יש להאמין? אבל אפילו אני, מדי פעם הייתי מגניב תפילה קטנה. לא, לא בשבילי, רק בשביל לובה. שהרי מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, אך ההוא, בין אם הוא רחום וחנון ובין אם הוא קנא ונוקם, מה לנו ולו? ישב לו באשר ישב ואנו נזחל באשר נזחל. אין טעם לבקש אותו, אין טעם לכעוס, אשר עשה עשה ואין להשיב. את אשר היה לנו לקח, ואת אשר נותר לנו יא יוכל לקחת. אך אתה זאב, זכור את אשר עשה לך, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא זה אשר נכנס למשרפות". זליג נשתתק. נדהם מעצם היסחפותו והתלהבותו. זאב הדליק סיגריה וזליג, שחא היה מעשן, ביקש גם הוא.

ישבו והעלו עשן. "זאב, אל תצחק לנו, לא אני ולא אתה לא מעמינים בניסים, אך כנראה שהם קיימים. אנחנו לא מודעים להם, אך כנראה כל מעשה בהיסטוריה תחילתו בנס." זאב לא ירד לסוף דבריו. "אלמלא אותו בחור גוסס לא היה מגיע אל פתח ביתנו, לא היינו יודעים דבר עד עצם היום הזה. הרי גם כיום אין לנו כל הוכחה כי הוא הוא, לבד מאמונתה של לובה והיותו של גדליה –גדליה. כל שיש לנו הם הסיפורים אודותיו. ולא חשוב אם הם אמת או לא. הם הם האמת עצמה. נסתרות הדרכים. אותו הרגע בו הגיע ואותה השעה בה נעלם, הם שהביאו לסיפורים. אינני יודע איך זה קרה. אתה יודע? היו בארץ כמה וכמה אנשים שבאו משם, אך מעולם לא דפקו על דלת ביתנו. והנה לפתע, אף כי איש לא ראה ואיש לא שמע, מיד לאחר אותו הלילה החלו להגיע אנשים להגיע, מפה ומשם, בשעות היום ובשעות הלילה ואני לא ידעתי, הרי היה זה סוד כמוס. הכחשתי והתכחשתי, אך זה לא עזר. האנשים סיפרו את סיפורים. לובה היתה חולה ואני לבד בבית עד שפיתחתי לי נוסחא. "בּוֹבֶּה מיַיסֶס", הייתי אומר להם, הרי הם תמצית התרבות היהודית. ספרו, יהודים, ספרו! הם סיפרו. בפנים רציניות. היו בהם שהביאו תמונות, היו שיצקו מכליהם שלהם והיו שיצקו מכליהם של אחרים. ואני אט-אט טוויתי את דיוקנו של גדליה. בחוטים של זהב וכסף ושחור משחור והכל טבול בדם. אך היתה זו דמותו שלו, שלו בלבד". היתה כבר שעת לילה מאוחרת וזאב החל להיות מאוכזב כי שוב לא ישמע מי היה גדליה. זליג התעורר. "כן, כן, גדליה, אבל במה להתחיל? כמו שאמרתי, מעשה ניסים. המלחמה עוד היתה בראשיתה וגדליה ביערות. והנה בשדה, בין יער ליער, נמלטת קבוצת אנשים שחורים במעיליהם בשלג הלבן והעמוק, ניגפים וכושלים ונפשם אל מקלט שחור היער, ומאחוריהם בסערה, חורקים בצמיגיהם בשלג ופולטים מטחי יריות קצרים, שלושה נושאי מקלעים שגוף וקסדה נעוצים בצריחיהם וידיהם אמונות ב"שוורצלוזה". השלג עמוק ואין לדעת את שמתחתיו. ואחת השריוניות נטתה לפתע על צידה, שני גלגליה בשלג ושניים ממשיכים את מרוצתם באוויר, והמנוע נדם, והגרמנים עצרו, נקהלו וניסו להעמיד את השריונות על גלגליה, אך היא היתה כבדה מדי.

אחד נכנס פנימה וניסה להתניע אך המנוע סרב. ובינתיים הבורחים בורחים, ועוד מעט והם ביער. זינקו הגרמנים כולם אל שתי השריוניות הנותרות ופרצו בדהרה נוטשים מאחריהם את הנכה, אולי כדי לשוב מאוחר יותר ולחלץ ואולי להשאיר טרף לשלג אשר ימחה כל זכר. רק התרחקו ומן היער יצא הוא, המספר, ועוד מספר חבריו לראות מה ניתן לשלול שלל ולהציל אל מאורתם אשר ביער, ומן הצד השני הופיע בחור, עור פניו שחור מצריבות הקור, וסימן להם בידו. הם עצרו. ניגש אל השריונית שעכשיו היתה מוטלת בשלולית מי שלג שנמס מחום המנוע. בידים שחורות עטופות סמרטוטים, שרק קצות אצבעותיהן גלויות, מישש במנגנון המקלע ואז עמד אל נוכח המכונה, ידיו אל מותניו התבונן ארוכות. וכאילו לחש תפילה, נכנס בזחילה אל תא הנהג והמנוע נעור לחיים. הגלגלים פרפרו באוויר ובשלג והשריונית נעה אט-אט והתייצבה על ארבעת גלגליה. שמחו כולם וביקשו לחזור אל היער, אך הבחור סימן להם בידן. ורק הוא, המספר, העז וניגש ועלה על השריונית ובאותה הית פרצה השריונית בסערה אל שדה השלג. הבורחים והרודפים כבר היו רחוקים למדי ועוד מעט ויגיעו אל שחור היער. והבחור נהג ביד בטוחה. גלגליו בחריצים שחרצה לפניו אחת השריוניות ועוד מעט והרודפים היו לנרדפים. הגרמנים כלל לא ציפו לאיש בעורפם. כשהיו במרחק בטוח עצר הבחור את השריונית ובכוונה גדולה כיוון את המקלע וירה, והשריוניות החלו לחוג כשיכור שאבדה לו דרכו. ושניים מהחיילים נחלצו מרכבם וניסו להימלט, אך המקלע השיג אותם בדרכם. הבורחים כבר הסתתרו בצל היער והבחור ירד והלך אל השריוניות שדממו. בדק אם המתים מתים, חילץ במשיכה את הגופות והטילם אל השלג ואיחל לזאבים שיהיה להם קצת נחת. מן הבורחים חזרו שניים לראות מה אירע ומי המושיע. והבחור כינס את שלושתם, שני הבורחים והמספר, ושאל אם הם יודעים לנהוג. הם לא ידעו. בקצרה הסביר להם את סודות הנהיגה, אמר להם להיזהר ולהיות קשובים, ויצאו בשלושת כלי הרכב לחזור למקום ממנו החל הנס, נוסעים בשולי היער, במקום שהעצים לא צפופים והשלג לא עמוק. עד מהרה יצא שמעם בכל האיזור. נועזים, אמיצים, וחסרי רחמים. הבחור טיפל בכל המכונות, ואמרו כי חכם הוא יותר משלמה המלך שידע לדבר בשפת החיות, אך זה שיג ושיח לו עם מנועים ומנגנוני מקלעים. חידוש חידש ובכל רכב שהיו בו נהג ומפקד ומקלען היו עכשיו נהג ושני מקלענים ושני מקלעים. הם היו מסתערים חזיתית במלוא מהירות המנוע ובמלוא עוצמת האש, מוודאים כי מאחריהם לא נשאר אף גרמני בחיים, וחוזרים במהירות אל היער.

איש לא ידע כמה הם ואיש לא ספר כמה הם. אך ככל שרבו המקרים רבו הסיפורים ואיתם הלכה וגדלה האימה. וככל שגדלה האימה, נשלחו יותר ויותר חיילים גרמנים להילחם בהם, וככל שנשלחו יותר, נמצאו הם הרוגים וגוויותיהם מפוזרות באיזור כולו. והבחור, יש אומרים כי מעולם לא הרחיק ממחוזות נעוריו ויש שאמרו כי הלך מזרחה וחזר קצין גבוה בצבא האדום. אך איש לא ידע מיהו ואיש לא ידע את שמו. היו שאמרו כי מטורף הוא ועיניו אדומות הן תמיד מדם. אמרו שקומוניבט הוא ואמרו שרוויזיוניסט הוא. כשס שידעו לספר על אכזריותו, נפוץ גם הסיפור על רכותו וטוב ליבו. סיפר אחד שישבו הם נסתרים בשולי היער ולפניהם שדה שלג שאין לדעת היכן הוא נגמר ומתחילים השמיים. והנה, הרחק בים הלובן, כפשפשים שחורים המקפצים בסדין, נראו שתי דמויות נסות משולי היער, אחת קטנה ואחת קטנה יותר, ומיד מאחריהן כמניפה נפרשת, עדת כלבים מקפצים מושכת אחריה יחידת חיילים. כה רחוקים היו עד שקולות הנביחות נשמעו כמגיעים מן החלל.ישבנו ועינינו עוקבות אחרי המרדף. חששנו לזוז, כי ידענו שהאיזור כולו שורץ גרמנים ומה טעם להסתכן בעבור שתי הדמויות האלו. עוד מעט ושיני הכלבים בעורפם של הנמלטים. חריקת שיניו נשמעה כקול ענף נשבר. המנוע הרעים והוא פרץ לים השלג. רצתי אחריו ועוד הספקתי לאחוז בשריונית שמשכה אחריה שני פסים ישרים בשלג העמוק. והגרמנים, שחשבו כי שריונית זו שלהם היא, סימנו לו בידיהם לחסום את דרכם של הנמלטים. אך הוא המשיך במסלול ישר כסרגל. מטחי יריות המקלע נענו ביללות הכלבים הנהרגים והשלג הלבן נמלא בשחור גוויות. ירד מהרכב וסבב בין הגוויות. בירי בודד עזר לנאנחים להשתחרר מכאבם. עד שניצב ועמד והושיט יד, ומתוך בור השלג העלה ארבע עיניים שחורות שהמוות ניבט מהן. היו אלה אם וילדה, או אולי היה זה ילד. בעדינות העלה אותם אל השריונית וחזרנו בדרך בה יצאנו, ומאחרינו עוד היה דם הכלבים צובע בארגמן מרהיב את לובן השלג. צִיֵיד אותם במעט שהיה ובאצבי מחוספסת ליטף ללחיו של הילד. וברכות שפערה פיות רבים אמר, "מַמוּשקָה, לכי מזרחה, אולי בסוף הדרך תמצאי את השמש". והיא נשקה לסמרטוטים שעטפו את ידו, אחזה בידו של הילד ופנתה מזרחה אל מעבה היער"."דם, עשן, וריח הדרים"

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר

.