אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חייו ומותו הכפולים של רומן גארי


פרק מספר שיצא לאור בעתיד[אביטל ענבר, מתרגם, עיתונאי וסופר, מחבר רבי המכר "התענוגות של צרפת", "התענוגות של פרובאנס" ו"התענוגות של פאריס", הגיע לפאריס לראשונה ב 1958, חי בה בנעוריו וביקר בה אינספור פעמים. "אני פאריסאי", הוא מצהיר, "אין צורך להיות צרפתי לשם כך. פאריס היא של כולנו."]מבוא

הפרשה הספרותית המהדהדת ביותר במאה ה20 התרחשה בפאריס, ברובע ה 6 ובשולי הרובע ה 7, סביב סן ז'רמן דה פרה. גיבוריה הראשיים הם הסופר רומן גארי והדמות הבדיונית שיצר, אמיל אז'אר. תירגמתי כעשרה מספריו של גארי, אך תחילה לא ידעתי שאת יצירותיו אני מתרגם. היות וחייו של גארי הם כרומן, והפרשה מדהימה, והכול כה קשור לפאריס, ובנוסף גם נקלעתי לשולי הפרשה, אני רואה לנכון לספר את הסיפור ולהוסיף עליו עדות אישית.בשעות הערב של ה 30 באוגוסט 1979, יצאה השחקנית ג'ין סיברג מביתה שבפאריס, מצוידת במלאי כדורי השינה שרשם לה רופאה לחודשיים. כעבור שבוע נתגלתה גופתה במכוניתה הקטנה, רנו 5, שחנתה לא הרחק מהבית. נקבע שהיתה זו התאבדות. בכך תם סיפור אהבה סוער וטראגי בין השחקנית האמריקנית לסופר היהודי צרפתי קוסמופוליטי רומן גארי.כעבור 15 חודשים, ב 2 בדצמבר 1980, עלה הסופר על יצועו, כיסה את פניו בחלוק רחצה אדום וירה כדור אקדח בפיו.רומן גארי, ששמו המקורי היה רומַאן קאצ'ב, נולד במוסקבה ב 8 במאי 1914. אמו היתה שחקנית תיאטרון יהודייה, חדורה אהבה לתרבות צרפת. מי היה אביו? כל שנות נעוריו השתעשע במחשבה שאביו הוא שחקן הקולנוע הרוסי הנודע איוואן מוז'וקיס, שרומן אכן דמה לו מאוד בפניו המזרחיות, וכי ממנו באות המתנות והמחאות הדואר המסתוריות שקיבלו תדיר הוא ואמו. ילדותו עברה עליו בווילנה - ילד עני שאמו התופרת הקפידה ללמדו צרפתית, בתקווה שצרפת תהיה להם למולדת חדשה. וכך היה. בעיר ניס, אליה היגרו, הצטיין הפליט הצעיר בלימודי ספרות ולשון, שלח ידו בכתיבה וחלם להיות סופר. לימים התאזרח, התגייס לחיל האוויר, ועם התבוסה היה מהראשונים שברחו ללונדון והצטרפו לכוחות צרפת החופשית של גנרל אלמוני אז, שארל דה גול. במהלך המלחמה באפריקה, במזרח התיכון ובעיקר באירופה, השתתף סרן רומן גארי, נווט ומטילן, בעשרות גיחות מבצעיות נועזות בשמי גרמניה והארצות הכבושות, נפצע קשה, ופעם אחת אף הנחה את הטייס של מטוסו, שנפצע בעיניו, עד שהנחית בשלום את המטוס.בשנה האחרונה למלחמה השלים את ספרו הראשון, חינוך אירופי, שהקנה לו פרס ספרותי ותהילה מיידית. את הרומן, המספר על מאבקם של הפרטיזנים הליטאים נגד הנאצים ביערות המושלגים, התחיל לכתוב דווקא באפריקה המשוונית, והמשיכו בבסיס חיל האוויר המלכותי בעכו. על גבורתו שלו במלחמה לא כתב מעולם.

חלומותיה של אמא יהודייה

אמא נינה, שרומאנצ'יק היה בבת עינה, חלמה למענו על עתיד צרפתי זוהר: גנרל, שגריר, סופר חבר האקדמיה. אילו האריכה ימים היתה יכולה להתגאות בבנה, אך היא מתה בתקופת המלחמה, ולא זכתה לדעת שהיה גיבור והגשים את עצמו כלוחם, דיפלומט וסופר. מהצבא השתחרר עטור אותות הצטיינות - אות לגיון הכבוד שקיבל מידי דה גול, ובעיקר צלב השחרור שסיפחוֹ לאחווה מצומצמת ומיוחסת מאוד בצרפת של אז, הקומפאניון דה לה ליבראסיון - חברי מסדר השחרור: הראשונים, מתי מעט, שהאמינו בצרפת החופשית וחברו אל הגנרל נגד כל הסיכויים. המסדר היה הגוף היחיד שאי פעם ניאות להימנות עמו, כאות נאמנות לזכרה של תקופה מפוארת. הוא ראה בו מעין "משפחה לוחמת", ושמר לו אמונים עד יומו האחרון. אבל חרף דבקותו בגוליזם, שמר על החשוב לו מכול: חירותו כאדם. למשל, בזמן מרד הסטודנטים ב1968, מחה נמרצות נגד דיכוי הנוער בידי המשטר והתפטר מתפקיד רשמי.את אשתו הראשונה, לזלי בלאנץ', המבוגרת ממנו בשמונה שנים, הכיר בבר לונדוני, בחופשותיו העליזות בין משימות הפצצה בלהק לורן של צרפת החופשית. ללזלי, עיתונאית, אשת חברה ובוהמה ואנגלייה מבטן ומלידה, היה שיגעון לדבר אחד: רוסיה הישנה, הפולקלור המזרחי שלה ואגדותיה. גארי בעל הקלסתר הרוסי, שדמה בעיניה לגוגול, קסם לה מיד. ממנה למד את רזי האנגלית, עד שלימים שלט בשפה די הצורך לכתוב בה אחדים מספריו. ממנה גם ספג גינוני חברה מלוטשים. לימים, כאשת דיפלומט וסופר, היתה מארחת למופת, בעלת עצה וחברה טובה, "החבר הטוב ביותר" של גארי. במקביל, ניהלה קריירה ספרותית מצליחה משל עצמה. כשראה אור ספרה הראשון, וזכה בהצלחה גדולה, שאלה עיתונאית את גארי, שהיה דובר משלחת צרפת לאו"ם, "איך זה לחיות עם סופר חשוב?" הוא השיב חד וחלק: "שאלו את אשתי, היא חווה את זה כבר שנים רבות."

אהבה ממבט ראשון

הפגישה הראשונה, המקרית כל כך, בין רומן גארי, קונסול כללי של צרפת בלוס אנג'לס, לבין ג'ין סיברג, בדצמבר 1959, שינתה את חייו. סיברג בת העשרים ואחת היתה אז הלהיט של הקולנוע העולמי. לאחר שאוטו פרמינג'ר בחר בה מבין 20,000 מועמדות לתפקיד ז'אן ד'ארק, הופיעה הופעה בלתי נשכחת בסרטו המהולל של גודאר, עד כלות הנשימה, לצד ז'אן פול בלמונדו, ללא איפור וללא הנחיות בימוי: האמריקנית הקטנה היתה אחת מנושאות בשורתו של "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי. היא יצרה אופנה של פשטות וחוסר הצטעצעות בקרב בנות גילה. היא היתה בלונדינית קצוצת שיער, בעלת ארשת של תום ומעין הידור משגע בכל מחווה שעשתה, בכל יציבת גוף, וכישרון עצום כשחקנית אופי.

האהבה בינה ובין רומן המבוגר ממנה בעשרים וארבע שנים התלקחה ממבט ראשון. כבר למחרת היום נפגשו. אך ג'ין קיבלה חינוך פוריטני בבית הוריה הלותרנים, וסבלה מהמצב. מהר מאוד ביקשה מגארי שיישא אותה לאישה, ואף עשתה את הצעד הראשון והתגרשה מבעלה. גארי התלבט מאוד: הוא היה בעל אופי חרד, מיוסר, ולזלי ידעה לנסוך בנפשו שלווה ורוגע. הוא היה קשור אליה מאוד, והיא עצמה לא הרפתה בנקל: במשך 51 שנות נישואיה לרומן העלימה עין מהתפרפרויותיו הפומביות הרבות, גם מפני שלא סברה שזכותה להגביל את חירותו, גם מפני שלא חששה שהעיקר, הקשר העמוק ביניהם, מצוי בסכנה. הפעם, השיבה מלחמה שערה: היא ביקשה מרומן שימשיך להחזיק בג'ין כמאהבת, ובה כרעיה חוקית. רומן נטה לכך, אך ג'ין התנגדה להיות "מן הצד", ושלפה את הקלף האחרון: היא רוצה תינוק. לזלי מעולם לא רצתה ילד, וגארי ייחל ליורש.לזלי נקלעה לעמדת נחיתות. כשנודע לה שג'ין בהיריון, ויתרה על בעל ושמרה על ידיד. בזמן הליכי הגירושין פיקחה, כעוזרת הפקה, על צילומי הסרט שהופק מליידי ל', ספר שהקדיש גארי לדמותה של לזלי, ולהומור האנגלי.ג'ין ורומן נישאו. נולד להם בן, אלכסנדר-דייגו. רומן ראה כי דרכו במשרד החוץ חסומה, וביקש חופשה לעשר שנים. המו"ל שלו, גאלימאר, וסוכנו בארה"ב הבטיחו לו משכורת חודשית. במשך כ 14 שנה, עד 1974, חי הזוג גארי סיברג בהתרוצצות בין יבשתית. ג'ין המשיכה בקריירה הקולנועית שלה, היתה לכוכבת הוליוודית, אך לא התעלתה לצמרת כוכבי העל. היא נדדה מאתר הסרטה אחד למשנהו, וגארי רץ אחריה - ובמקביל גידל את בנם בפאריס או בביתם שבמיורקה.

סופר וכוכבת

לימים, חילק את זמנו בין דירתו שברחוב די באק 108 שברובע ה7 לבין לוס אנג'לס, שם ניהלה ג'ין בד בבד חיים של שחקנית מבוקשת ושל פעילה למען ארגוני השחורים, בעיקר הפנתרים השחורים, שהיו אז גוף אלים ומזוין. גארי, שסלד מכל קנאות וקיצוניות באשר הן, הסתייג מהתגייסותם הפוליטית התמימה של ג'ין ושל שחקנים אחרים, ומניצולם הציני בידי האנשים שהם תמכו בעמדותיהם. את חוויותיו אז הנציח בכלב לבן, אחד מספריו הפסימיים ביותר.העיבוד הלא מוצלח של כמה מספריו לקולנוע, החיים בהוליווד במחיצת שחקנים, במאים ומפיקים, שרבים מהם היו ידידיו, ובעיקר היותו בעלה של אישה ילדה, שהלמה את האידיאל הנשי שלו והיתה שחקנית מחוננת שלדעתו לא זכתה בתפקידים המתאימים לה - כל אלה הניעו את גארי לפתוח גם בקריירה קולנועית שבמרכזה תעמוד ג'ין.

הוא כתב וביים את הציפורים באות למות בפרו, שבו גילמה ג'ין תפקיד של נימפומנית הבאה להתאבד על חוף ים שומם. הסרט, שנחשב שערורייתי בגלל טיפולו הפסימי בנושא הקרירות המינית של האישה, נאסר להקרנה בארצות רבות. אך ג'ין, בתפקיד שבו אילץ אותה בעלה להשתחרר מכל עכבותיה, היתה נפלאה. אחר כך כתב את קיל (kill), סרט אלים על שוטרים וסוחרי סמים, ושוב ביים את סיברג בתפקיד מנוגד לאופייה. הסרט נכשל כישלון חרוץ וסיים את הקריירה של גארי כבמאי - וגם הפריד בין סיברג ובינו. במרוצת השנים ג'ין התרחקה לאט לאט, והתפקידים שנתן לה בסרטיו פגעו בה והשלימו את הנתק. אך המהלומה הגדולה היתה מות בתם ב 1970. היא נכנסה להיריון ונסעה לנוח בשווייץ. שם פתחה את השבועון ניוזוויק, ולתדהמתה קראה שהעובר שברחמה אינו בנו של רומן גארי, אלא של פעיל כושי מאנשי הפנתרים השחורים. ג'ין חשה ברע, הובהלה לבית חולים בז'נבה, והפגה שילדה מתה כעבור יומיים. תביעתם של רומן וג'ין נגד השבועון התבררה רק כעבור שנתיים, לאחר שבני הזוג כבר נפרדו. בית משפט בפאריס הרשיע את העיתון בלשון הרע, אך גם קבע שלא הוכח קשר ישיר בין המאמר להפלה.ג'ין ורומן התגרשו, אך כפי שאמרו זאת שניהם - "האהבה בינינו חזקה מכל גירושין". לפי המסופר, בדירה הגדולה ברי די באק נבנתה מחיצה. גארי התגורר באגף הגדול, ג'ין באה לחופשות באגף הקטן, ודייגו עם אומנתו הספרדייה התגוררו בדירה שמעל, שהיה לה קשר ישיר עם שני אגפי ההורים עד מותה של ג'ין נשמרו האהבה והקשר ההדוק, והיא היתה אשת סודו הראשונה במבצע אז'אר.גארי היה פסימיסט, דיכאוני והיפוכונדר. הוא פחד מהבדידות, מן הזִקנה, מאימפוטנטיות. הוא נלחם נגדן במסעות ובכיבושי נשים. הוא הסתובב בעולם, בורח מפאריס לימים אחדים, לעיתים בלי מזוודה, עולה למטוס הראשון הממריא משדה התעופה, או יוצא בשליחות עיתונאית מטעם לייף או פראנס סואר, לכתוב כתבות בסגנון אישי. כך ביקר באיי סיישל, בעדן, בדרום אמריקה, באפריקה, באפגניסטן ועוד, חקר את אוצרות ים סוף ואת מצב הפילים באפריקה, ובגיל מבוגר יחסית, גמא, רכוב על אופנוע, את מדבריות תימן בחיפוש אחרי מבט של אישה, כי נאמר לו שבתימן הנשים היפות בעולם.נשים היו ציר חייו: הוא ידע לחזר, לפתות, לכבוש ולהקסים. הוא לא יכול היה לחיות בלי נשים. אך הכתיבה היתה עיקר חייו, ובנו דייגו מרכז קיומו.מאז שכתבתי את הפרק, שהסתמך בעיקר על הביוגרפיה מאת דומיניק בונה, ראו אור עוד שתי ביוגרפיות של גארי, האחת מאת מרים אניסימוב, והשנייה, המנוסחת כפנייה בגוף שני אל גארי, מאת ננסי יוסטון - שדובבה לצורך ספרה את לסלי בלאנץ', בת ה–104.כמה מן התעלומות, פוענחו. לא כולן, ולא לגמרי. למשל, מתחזקת הסברה שאביו האמיתי של רומן גארי היה פלוני לאוניד קאצ'ב, יהודי רוסי, שעזב את האם לפני הולדת הבן, והיה שנוא על רומן שלא הכירו. קאצ'ב נלכד בידי הנאצים, ויש אומרים שנלקח למחנה השמדה, ומת בפתח תאי הגזים. סברה אחרת היא שמת בהוצאה להורג המונית אי שם ברוסיה. עוד תעלומה הולמת לסיפור החיים ולדמות של גארי.

האנדרטה הספרותית

את הקריירה הספרותית ניהל גארי בלי ליאות. גם כדיפלומט כתב כל בוקר שעות אחדות. כשביקרו הוא ולזלי במכסיקו, לא הלך למוזיאונים ולאתרים. הוא תיעב זאת. תחת זאת הסתגר במלון וכתב מִתווה של רומן. פעם ברח לשבוע להוואי, עם בחורה ורעיון לספר. כשפרש מהקריירה הדיפלומטית, כתב בוקר וערב. הוא היה פורה מאוד. הבטחה עם שחר, שורשי השמים, ריקודו של ג'ינגיס כהן, ליידי ל', לאור אישה - ספרו היחיד שזכה בעיבוד קולנועי נאמן, של קוסטה גאווראס - ועוד הרבה רומנים ידועים פחות.גארי לא היה סופר צרפתי במלוא מובן המילה - לא בנושאיו, לא במקורות השראתו, לא בצורת כתיבתו. כמה מספריו, כמו ליידי ל', אף כתב באנגלית. הוא היה מאוד יהודי, מאוד רוסי וגם פולני, קתולי, צרפתי; התערה באנגליה ובארצות הברית וספג את תרבותן; חי באפריקה; והקוסמופוליטיות הספרותית שלו היא שאפשרה לו להתפרסם בעולם.אך לאט לאט, חרף מקוריותו העצומה, נשתגר בתודעת הציבור והביקורת כאדם שאמר את כל מה שיש לו לומר. חוגי הספרות והאינטלקטואלים של פאריס לא נטו לו חסד, ולאחר התחלות מבטיחות ומבריקות שהנחילו לו, במרוצת השנים, כבוד, פרסים וכסף, נשכח עוד בחייו. הוא נחשב כמי שספריו דומים זה לזה ברקע הרעיוני, במוטיבים, בסגנון ובדמויות. אין פלא: אותם הנושאים תמיד הציקו לגארי, סביב אותם הנושאים נסבה כתיבתו, גם אם העלילה השתנתה כליל מספר לספר. חירות האדם, מצבו הרעוע והאבסורדי עלי אדמות - בייחוד לאחר השואה - מוראות הזִקנה והמוות, והאהבה כסם מרפא הם הדברים שהדריכו את מנוחתו כאדם וכסופר.בקרב המבקרים נכונו מחנה גארי ומחנה אנטי גארי, בעלי דעות הפוכות מוגדרות מראש. היו שחיבבו את כתיבתו, היו אחרים שתיעבוהָ בעקביות. עם זאת, לא ביטלו את חשיבותו, את תרומתו לספרות הצרפתית - אדרבא, העריכו אותו, אך כמי שהיה, ובקלות דעת הכניסוהו אחר כבוד לבית הנכות של הספרות הצרפתית, יחד עם כל מי שהיחס אליהם הוא "כבדהו ושכחהו". ומרוב שייחסו לו אי התחדשות, חדלו לקרוא אותו ולא שמו לב למתרחש בכתיבתו. הוא היה למעין אנדרטה ספרותית מכובדת אומנם, אך שאין לה מה לחדש. גארי הוא דוגמה מובהקת וכאובה ליוצר, שלפי הקלישאות המקובלות לא היה נביא בעירו, ועדנה היתה לו אחרי מותו.אבל שלא כאחרים, גארי, שעה שהרגיש שאש היצירה עדיין בוערת בעצמותיו, ואילו בחוץ הוא כבר נחשב ל"מאובן", החליט לחיות פעם שנייה, בשם אחר, בדמות אחרת, להיות "גדול מהחיים". הוא המציא את אמיל אז'אר.

החיים כבדיון ספרותי

מאז ומתמיד שאף גארי לחיות בזהויות שונות, לעטות מסיכה. פעמיים בעבר כתב ספרים בשמות בדויים, מתוך כורח או שעשוע. "האני שלי אינו מספיק לי," אמר. אך הפעם, זה היה עניין קיומי. במסווה השם אמיל אז'אר כתב רומן ראשון גרו קאלן על ידידות בין אדם בודד לפתן. כתב היד הועבר בעקיפין למו"ל, נקרא ונרכש. למו"ל הובהר כי אז'אר הוא רופא צרפתי מצפון אפריקה, שברח לברזיל מפני שהסתבך בפלילים, וחושש להיחשף. כך התחיל מה שהיה תעלול, ועד מהרה התפתח לאחד הפרקים המדהימים ביותר בדברי ימיה של הספרות העולמית. בבוקר כתב כרומן גארי, אחר הצהריים כאמיל אז'אר. במשך שמונה שנים - מ 1973 ועד מותו - כתב ופירסם בשתי זהויות, ניהל שתי קריירות ספרותיות מקבילות בשני בתי הוצאה שונים, קשורים זה בזה: בגאלימאר כגארי, במרקיר דה פראנס כאז'אר. חוגי הספרות והעיתונות הסתקרנו מיד לדעת מי הסופר, חשדו ברבים - אך לא בגארי. בתיקי המשטרה אף מצאו שם של טרוריסט לבנוני מבוקש, חאמיל ראז'א, והיו שטענו כי הוא אמיל אז'אר.אחר כך כתב את כל החיים לפניו. הספר חולל היסטריה כללית. שוב ייחסו את הספר לסופרים רבים, אך איש לא חשב שגארי מסוגל להתחדש כל כך, להמציא שפה חדשה, תוססת וחיה. אחדים מאנשי מחנה אנטי גארי היו לחסידיו הנלהבים ביותר של אז'אר. הספר היה מועמד מיד לפרס גונקור, החשוב בפרסים הספרותיים בצרפת, אך השופטים רצו להיות בטוחים שאז'אר הוא אדם חי וקיים, ולא מסווה לסופר ותיק המשתעשע על חשבונם.או אז עבר גארי לשלב ב' בתעלול. הוא "שלף" את פול פאבלוביץ', אחיינו - למעשה, בן בת דודתו דינה - בחור, שרומן דאג לו כאב ומימן את לימודיו. פול, שהיה מוכשר, אך בוהמי וזרוק, חי בדירונת משרתות מעל לדירתו של גארי. תמורת חלק מן התמלוגים העלה אותו גארי על הבמה הציבורית בתפקידו ובזהותו של אמיל אז'אר, ואף ציידו במסמכים מזויפים.תחילה שלח גארי את פאבלוביץ'-אז'אר לקופנהגן ולז'נווה, להיחשף בפני המו"לים שלו ועיתונאים, ופאבלוביץ' הוכיח כישרון משחק מופלא וחוש מובהק לשקר קולע. גארי הפעילו מרחוק, אך במהרה נכנס פאבלוביץ' לדמותו וחרג מהנחיות "המפעיל". בובת החוטים נעשתה אט אט עצמאית, והילכה על חבל דק: בריאיון מסר פרטי קורות חיים מקבילים לביוגרפיה של דודו, ובניגוד לרצונו של גארי אף נתן תצלום של עצמו.

הגולם קם על יוצרו

פרס גונקור הוענק לספר, אך "אז'אר" סירב לקבלו. יש כלל, שסופר אינו מקבל פעמיים את הפרס, וגארי הלא כבר זכה בגונקור עם ספרו שורשי השמים. עורכת דינו, ז'יזל חלימי, שהיתה בסוד העניין, אילצה אותו לסרב. הסירוב יצר עניין ציבורי עצום, והספר נמכר בתוך שנה ביותר ממיליון עותקים ותורגם לעשרות שפות.השלב השלישי, הלא צפוי, החל כאשר עיתונאי זיהה בתצלום שהופץ את אמיל אז'אר בשמו האמיתי, פול פאבלוביץ', וכאחיינו של גארי. אך גם אז איש לא חשב ברצינות שגארי הוא שעומד מאחורי אז'אר. מבקרים קבעו שאז'אר החדשן מושפע מגארי הניאו קלאסי, אך מוכשר ממנו לאין ערוך…על גארי עברו רגעים קשים, שבהם התלבט נואשות בין הרצון להמשיך בתעלול ולצחוק חרש צחוק מריר, ובין השאיפה להסיר את המסיכה ולהוכיח את גדולתו. אך הוא כבר היה שקוע עמוק מדי בשקר, ולא נותר לו אלא לשגר מכתבי תגובה נזעמים לעיתונאים הספורים שהעזו לשער שאז'אר חייב לו משהו, ואמר שעינו אינה צרה באחיינו.אך האחיין - וזה היה השלב הרביעי - החל להאמין שהוא אכן אז'אר… הוא עשה צרות, דרש העלאה בחלקו בתמלוגים, תבע מגארי את כתבי היד המקוריים של "ספריו", ובניגוד לדעת דודו אילץ את בית ההוצאה מרקיר דה פראנס, שהתעשר בזכות אז'אר, להעסיקו כעורך בית. בקיצור, הגולם קם על יוצרו.אולם גארי היה נחוש בדעתו להמשיך לשחק ולחיות באמצעות אז'אר. בתוך שבועיים, לאחר שקיבל את הבטחת פול שלא "יצנזר" את הכתוב, חיבר את פסבדו - ספר מטורף לחלוטין, אוטוביוגרפיה דמיונית של פול פאבלוביץ', הטוֹוֶה מסכת חיים אמיתית כביכול, אך בדויה לחלוטין, כדי לבלבל אחת ולתמיד את מי שהבחינו בקשר ספרותי בין אז'אר ל"דודו". פסבדו הוא ספר שבו גארי, הכותב בתור פול, מתאר את פול כחולה נפש שאושפז פעמים אין ספור, מסביר מדוע הוא, פול, המציא את אמיל אז'אר ומתאר את עצמו, גארי, כדוד רודני אהוב שנוא. כה השמיץ את עצמו בספר, עד שהמו"ל, שקיבל את כתב היד מפאבלוביץ', פנה אל גארי בהצעה שישנה קטעים המכפישים את שמו. אך רומן, באירוניה שטנית, פטר מאחריות ללשון הרע את "הסופר" ואת המו"ל. ברור היה לו שאחרי ספר שכזה, איש לא יחשוד עוד שהוא אז'אר. וכשעיכב המו"ל את הוצאת הספר, אף הלך "בשם אחיינו" ותבע בזעם שהספר יראה אור בהקדם.בשלב זה הם כבר היו שלושה, או ארבעה: גארי מאחורי הקלעים, פול פאבלוביץ' האמיתי - בובת החוטים של גארי; פול פאבלוביץ' כאמיל אז'אר - המאמין שהוא הסופר ומתנהג בהתאם; ואמיל אז'אר - הדמות הבדויה פרי רוחו של גארי, שחייתה חיים עצמאיים… כל אחד משך לכיוון אחר, לכל נפש פועלת היתה דינאמיקה משלה.רומן נאבק לשמור על אי שייכות לספרי אז'אר פאבלוביץ', אך במקביל נלחם על השליטה בפאבלוביץ' המשתולל - תוך שהוא נוקט מהלכים משפטיים כדי להבטיח, שבבוא היום יוכל להוכיח את אבהותו על כתבי היד המיוחסים לאחיינו הצעיר והמוכשר. המצב היה סבוך גם מבחינה משפטית, גם מבחינת מס הכנסה. בשלב מסוים, הוא ואמיל אז'אר פנו במקביל לאותו יועץ מס. התעלול, המתיחה, הידרדרו להונאה שחייבה התחזות וזיוף חתימות, לתרמית ציבורית בקנה מידה בינלאומי. גארי החל חושש לכבודו, ל"מה יגידו" - ולהסתבכות בפלילים… ובכל זאת המשיך. אולי כבר היה מאוחר מדי, מסוכן מדי, לקום ולומר "זה אני!!!"הוא כתב עוד ספר "אז'ארי" - חרדתו של המלך סלומון - ובמקביל את ספרו האחרון כגארי - חייו ומותו של אמיל אז'אר - ספרון שבו גילה את האמת בפרשת אז'אר, ושראה אור רק אחרי מותו. פאבלוביץ' עשה זאת בעצמו, בתוכנית הטלוויזיה אפוסטרוף. מאז, לאחר שהוכחה מקוריותו העצומה וגדולתו, זכה גארי בעדנה מחודשת וכבש לו מעמד מוכר בקרב גדולי הסופרים של המחצית השנייה של המאה ה 20.אירוניה - גם כלפי ישראללרומן גארי הסופר לא הודבקה מעולם התווית יהודי. אך הוא היה יהודי בכל רמ"ח ושס"ה באתיקה שלו, בנושאיו ובסגנונו - הוא היה מגדולי הסופרים היהודים של זמננו. אימת השואה לא הרפתה ממנו, רבים מספריו סובבים סביבה, סביב סוגיית הקיום היהודי והמלחמה בנאצים: חינוך אירופי, ריקודו של ג'ינגיס כהן, טוליפ, עפיפונים, כל החיים לפניו, חרדתו של המלך סלומון ועוד. בספרים רבים אחרים כתב, כפליט, מהגר ואיש מיעוטים, על טיפוסים בשוליים, שהזדהה עמם תמיד. כתיבתו האירונית, לעיתים סרקסטית, רוויה רגש והומור. כי יותר מכל היה גארי הומוריסט מושחז, בעל כושר מופלא לנסח את האבסורד ניסוחים קצרים וקולעים. אך נשקו לא היה סתם הומור, אלא, כהגדרתו, "ההומור היהודי, מצרך חיוני בתכלית" בעולמנו.יחסו לישראל היה דו משמעי. לא היתה לו זיקה מיוחדת אליה: בספריו מוצאים אי אילו הערות עוקצניות לקנאותה של ישראל ולחוסר הסובלנות הדתית השוררת בה. הוא צידד באיזון מדיניותה של צרפת כלפי ישראל והערבים, אך הסתייג מן הדרך שבה עשה זאת "אביו הרוחני" דה גול ימים אחדים לפני מלחמת ששת הימים, כשהעניש את ישראל "כמו שמענישים ילד קטן שהִמרה את פיך," העיר באירוניה.כאשר אמר דה גול את המשפט על אותו "עם בוטח בעצמו ושתלטן," הלך אליו גארי למחות מחאה נמרצת ואירונית. כי חירותו כאדם היתה חשובה לו יותר מכול, יותר מכל זיקה ומכל נאמנות. למען החירות היה נכון להילחם ולהסתכן, כי רק היא נראתה לו חשובה אף מן החיים עצמם.האיש שהאמינו לוכמי שתירגם רבים מספריו שראו אור בעברית, הן כאז'אר והן כגארי - כל החיים לפניו, חרדתו של המלך סלומון, כלב לבן, לאור אישה, ליידי ל', חינוך אירופי, עפיפונים, חייו ומותו של אמיל אז'אר וגם את הביוגרפיה שכתבה דומיניק בונה - אני רוצה להוסיף ל"תיק גארי אז'אר" עדות אישית.במרוצת שתים עשרה שנים ביליתי חודשים רבים, בדרך כלל מרתקים וממריצים, לא תמיד קלים, במחיצת ספריו של גארי. תחילה, ובמשך שנים אחדות, אהבתי וכיבדתי מאוד את יצירתו בלי לדעת שהוא כתָבה. אחרי כן, במותו, כשהוסרה התעלומה, התפעלתי יותר ויותר מסופר רבגוני ומקורי בתכלית, שרומן חייו היה פורה ומרתק לא פחות מעלילות ספריו, האיש שיצק מימד של אגדה בחייו, ומיזג יחדיו עד לבלי הכר את הבִּדיון שבחיים עם הדמיון שבספר.כמיליוני קוראים שהתעלמו קצת מגארי והתפעלו מאוד מאז'אר, גם אני נפלתי בפח ותירגמתי את אז'אר בלי לדעת שהוא גארי, בלי לנחש שהוא גארי, בלי להסיק מקריאת ספריו את המסקנות הכמעט ברורות שנתבקשו, כך הסתבר, בדיעבד, מקריאה מעמיקה. גם אני, כרבים אחרים, הושפעתי מן היחס הכללי לגארי, והסתנוורתי ממעשי הלהטים שלו כאז'אר.

ג'ין

ג'ין סיברג, הציפורים באות למות בפרו

כל שנותיי בצרפת כמעט התעלמתי מקיומו: הביקורת והאווירה הכללית סביבו עשו התעלמות זו קלה ונוחה. התוודעתי לגארי בפעם הראשונה רק בתחילת שנות ה 70 דרך אחד הספרים הפחות נודעים שלו: המלתחה הגדולה, שהוא מהאופייניים לו ביותר מבחינת הסגנון. אך מאז נשביתי בקסם האירוניה הדקה והמרירה של גארי, המנוסחת ניסוחים קצרים ומלוטשים, רובם על גבול האבסורד, וחשתי קרבה גדולה להלך רוחו הסרקסטי, שמעדנת אותו רגישות עמוקה, ולסגנונו המושחז. אך גם אז, גם לאחר שהכרתי את כתיבתו, לא החשבתי את גארי כסופר גדול. יצירתו שהרשימה אותי ביותר, עד שהתחלתי לתרגמו, היתה דווקא הסרט שביים, בכיכובה של ג'ין סיברג, הציפורים באות למות בפרו.ב 1975, לפתע פתאום, דרך כוכבו של סופר לא נודע, מסתורי, אמיל אז'אר. כל החיים לפניו, שהיה אחת ההצלחות הגדולות אי פעם של ספר מתורגם לעברית, התפוצץ כפצצה אדירה - ספרותית, אך גם עיתונאית ורכילותית. אז'אר, סופר ללא פנים, היווה תופעה בלתי נסבלת על התקשורת ועל חוגי הספרות בצרפת: עשרות סופרים ולא סופרים "חפים מפשע", הוזכרו כבעלי קלסתרונים מתאימים מבחינת הסגנון, ההשראה והמוצא האתני להיות אז'אר. אפילו לרב הראשי לצרפת, יעקב קפלן, ייחסו אבהות על כל החיים לפניו. בחדווה עזה תרגמתי את הספר לעברית. זה היה הגארי הראשון שלי, במסכה.ב 21 במארס 1979, באחד מביקורי בפאריס, ולאחר שכבר תרגמתי גם את חרדתו של המלך סלומון, הופגשתי עם "אמיל אז'אר" - פגישה מקובלת בין סופר למתרגם ספריו. הפגישה התקיימה בבית ההוצאה מרקיר דה פראנס, על פי בקשה בכתב ששוגרה מהארץ, ולאחר שאז'אר ניסה להתחמק ממנה."נכנסתי למשרד קטן, ואז הרגשתי שמנסים 'לעבוד' עלי: הברנש שישב בחדר, מאחורי מכתבה בסגנון לואי 'עשרה' כלשהו, לא דמה לשום אז'אר שראיתי עד אז באיורים שונים של מאמרים בעיתונות... חשבתי לבקש ממנו שיזדהה, אבל איכשהו זה לא היה נעים. ההרגשה המשונה נמשכה כמה דקות. הצגתי את עצמי. הוא לא. מתחילת השיחה אי אפשר היה להסיק אם הוא אז'אר, אם לאו. הבנתי לפתע, שהוא הצליח כל כך במלאכת ההסוואה, עד שהיום הוא יכול לשבת בחברה טובה של עיתונאים או של מבקרים, ולדון בכובד ראש באמיל אז'אר, בלי שמישהו יוכל לחשוף שזה הוא עצמו..."זהו קטע ממאמר שהקדשתי ב 1979 לפגישתי עם איש המסתורין שהעסיק אז את העולם כולו. איש, שבתחילה לא הסכים כלל להיפגש עם מתרגמו, אחר כך הקציב לי חמש דקות, ולבסוף דיבר שעה והסכים במפתיע להתראיין ממש עם רשמקול ומצלמה. הריאיון המלא לא יצא אל הפועל, בעיקר מפני שיצאתי מהשיחה בהרגשה מוזרה מאוד, שלא יכולתי להגדירה, אולי בגלל ציפיותיי שנכזבו, לפגוש גאון בשר ודם. בכל אופן, במהלך השיחה, מעשן גולואז בשרשרת ומדבר על אז'אר בגוף שלישי, כמו דה גול על עצמו, הרצה לי בפרוטרוט על אופן כתיבתו, על שלבי מלאכת היצירה וחבליה, על מקורות ההשראה, על כל ארבעת ספריו, דיבר על מסיכות - אז'אר עם שפם, בלי שפם - בדיעבד, בבל"ת אחד גדול, אלתור של שחקן מוכשר.במהלך שיחתנו חזר בלי הרף על המוטו שלו, ש"הכול בספר, ואין מה לחפש בסוֹפר" - וניסה לשכנעני שהוא אינו אלא ברנש מצוי, פשוט בתכלית, שכל שנתיים, לערך, נחה עליו רוח של גאונות ואז הוא ממהר וכותב ספר, ולאחר מכן שב לשגרת חייו. ואולי כה היטיב לשכנעני בכך, שלא ראיתי טעם בפגישתנו השנייה...לעומת זאת, בשום שלב לא עלה בדעתי שמא זה לא הוא, שייתכן כלל שמישהו אחר כתב את כל החיים לפניו ואת חרדתו של המלך סלומון. איש מוזר כן, אבל מתחזה? לא. איך יכולתי לחשוב אחרת בין כותלי בית ההוצאה שבו פירסם ובו עבד? זה היה בלתי אפשרי. הסוגיה אז, כזכור, לא היתה אם אז'אר הוא גארי, מי חשב על זה כלל, אלא רצונו של אז'אר, לאחר שנתגלה כי הוא פול פאבלוביץ', לשמור ככל האפשר על אלמוניותו, על פרטיותו, לברוח מעיתונאים.לימים, כששלחתי לו את תרגום המאמר שכתבתי עליו על סמך פגישתנו זו, כדי לבקש את אישורו לפרסם את הדברים - הרי החומר התבסס על שיחת היכרות, ולא על ריאיון ממש - הוא השיב לי, במכתב חתום "א. אז'אר" ובאירוניה דקה, שהמאמר "נראה לו קצת לוקה בחסר... אבל," הוסיף, "זה היה עניין של זמן." האם רימז שבריאיון המשלים, אילו נתקיים, היה נחשף יותר, היה משכלל את ההצגה? לדבר אחד לא נתן לי היתר - לפרסם את המאמר גם בצרפת. הוא ציין שאיני זקוק לאישורו, אך יצטער אם הדבר יקרה. בדיעבד מעניין לדעת, אם גם בעניין מכתבו זה התייעץ בגארי - כפי שנהג אז כמעט בכל נקודה שנגעה להיחשפותו לקהל הרחב."שותף–סוד"...אך בכך לא תם הסיפור: כעבור שנתיים, לאחר התאבדותו של גארי, ולאחר שנודעה הזהות בין גארי לאז'אר, הואשמתי בשבועון מסוים ש"פיברקתי את הריאיון" עם אז'אר על סמך חומר עיתונאי קיים, ולחלופין, שהריאיון התקיים אמנם, אבל "תחת הסוואה". העילה העיקרית להאשמת סרק אווילית זו היתה, שהתיאור שתיארתי את פאבלוביץ' אז'אר במאמר שכתבתי, לא התאים לדיוקנו של... גארי! אך הכותב, שלא אזכיר את שמו כי אחרי מות וכו', הוסיף: "ייאמר לזכותו של מר ענבר, שייתכן וקבע מראש עם רומן גארי, כי יטשטש את גילו ויביא תווים 'בלקניים הונגריים ועיניים ענקיות שמתגלגלות ומתרוצצות בלי הרף בארובותיהן'..." במילים אחרות, או שאני "סוכן ביון ספרותי ישראלי"... כלשונו של האוויל המרושע, ושכתבתי את מה שכתבתי מכיוון ש"אנחנו פרובינציה, ולישראלים מותר תמיד למכור סחורה סוג ב' כסיפורים מהעולם הגדול," או - כבוד יוצא דופן - שאני אחד מיחידי הסגולה שידעו על תרמיתו העצומה של רומן גארי. האדם החמישי בכנופיית הארבעה - פול פאבלוביץ', ג'ין סיברג, קלוד גאלימאר ועו"ד ז'יזל חלימי - שידעו מפי גארי את האמת על אז'אר... החמישי בסוד התעלול, ששיגע את צרפת במשך כמה שנים! האפשרות האמצעית, הסבירה, הכתובה, שהאיש שנפגשתי עמו היה אז'אר "הזָמין" של אז, כלומר פול פאבלוביץ', כלל לא עלתה, משום מה, על דעתו.על ההאשמה בפִברוק, שכמעט הבאתי לערכאות כלשון הרע, הגיב בית ההוצאה מרקיר דה פראנס במכתב רשמי, שניסוחו מעיד עד כמה מבולבל ומסובך היה להגדיר "מיהו אז'אר" ומיהו לא: "כמו כולנו, בבית ההוצאה, פגש מר ענבר את מר פול פאבלוביץ', שמו האמיתי של האיש שכתב תחת הפסבדונים אמיל אז'אר. כך לפחות חשבנו כולנו עד ה 30 ביוני 1981 (לפי דרישתו של גארי, רק ביוני, שישה חודשים לאחר מותו, ראתה אור צוואתו הספרותית, חייו ומותו של אמיל אז'אר, שבה חשף את הפרשה מנקודת ראותו שלו. א"ע) כי, והדבר סופר די והותר בעיתונות, מרקיר דה פראנס, מו"לו של אמיל אז'אר, לא ידע כלל שמחברו האמיתי של כל החיים לפניו ויצירות אחרות אינו מר פאבלוביץ', אלא רומן גארי. כשבא מר ענבר לבית ההוצאה ב 1979, הולכתי אותו אל משרדו של מי שנחשב על ידי הכול וגם על ידנו כאמיל אז'אר, כלומר, למשרדו של פול פאבלוביץ', ששוחח עמו ארוכות. מר ענבר, כמונו כולנו, לא יכול היה לנחש שמר פאבלוביץ', המציג את עצמו כאמיל אז'אר, אינו מחבר ארבעת הספרים שפרסמנו.""לפיכך," מוסיפה נציגת בית ההוצאה, "כמו עיתונאים רבים מן העיתונות הצרפתית והזרה, סיפר מר ענבר בתום לב על אודות פגישתו עם אמיל אז'אר (או, ליתר דיוק, עם מי שהכול, לרבות מוציאו לאור, חשבו שהוא אמיל אז'אר). לא יקשה על אביטל ענבר להוכיח, שאכן פגש פלוני אמיל אז'אר במשרדי מרקיר דה פראנס. העיתונות תעיד שהוא לא היה היחיד," מסכם המכתב.גארי שלא הכרתיאכן, "זכיתי" להכיר את פול פאבלוביץ', האיש שהאמינו לו, "זכיתי" לדובבו ולהביא את רשמי בפני הקורא העברי. אבל לא רק שלא זכיתי להיות אחד השותפים לסודו של גארי, אלא, ובעיקר, לא זכיתי להכיר את רומן גארי. וצר לי על כך מאוד, כי מן הביוגרפיה שלו מצטייר אדם מרתק, מקורי, בעל הומור, בקיצור, אדם כלבבי. כשנודע לי על התאבדותו של גארי, בינואר 1981, חשתי צער מסוים: הוא היה די זר לי, סופר שלא תירגמתי אף לא אחד מספריו. ופתאום, כעבור חודשים מספר, כשנודע שהוא אז'אר, ואף תירגמתי את צוואתו הספרותית יחד עם ספרו האחרון, הנהדר, עפיפונים, שזכה בישראל להצלחה מוחלטת גדולה יותר מבצרפת, חשתי תדהמה וצער עמוק: אמיל אז'אר, הסופר "שלי", לא יכתוב עוד...כמו כן, לא זכיתי לפגוש את דייגו-אלכסנדר גארי, בנם של רומן ושל ג'ין סיברג. דייגו סירב לפגוש אנשים, ואולי רק מתרגמים ועיתונאים: הוא רגיש מאוד, סיפרו עליו, ופגיע. אין זה מפתיע, למי שאמו נמצאה מתה במכונית, ועדיין אין יודעים אם נרצחה או, קרוב לוודאי, התאבדה; וכשמלאו לו שבע עשרה שנה, אביו - שגידלו, טיפחו וכה אהבו, והחשיבו כבוגר ומוכן להתמודד עם החיים (!) - שלח יד בנפשו.

מחפשים את האיש שלא היה רומן

רומן גארי / עפיפונים. הוצאת עם עובד

ואילו פול פאבלוביץ', הוא כתב על חלקו בפרשת אז'אר המדהימה ספר, האיש שהאמינו לו - וכמובן, לא בהוצאת מרקיר דה פראנס. הם כעסו עליו מאוד, משום מה. גם אני רגזתי על פאבלוביץ' ש"עבד עלי". בביקורי הראשון בצרפת אחרי שגארי התאבד וספרו של פאבלוביץ' ראה אור, טלפנתי לביתו שבמרכז צרפת, סיפרתי לאשתו מי אני, ואמרתי שאני מבקש לשאול אותו אם סוף סוף את הספר הזה כתב בעצמו. אך הוא סירב לגשת לטלפון. הוא עבד בגינה וכואב לו הגב, אמרה.העניין לא הרפה ממני. החשבתי את עצמי כאחד מ"נפגעי אז'אר", והחלטתי "לנחות" עליו לשיחת סיכום נוקבת. זה לא מנומס, לא "צרפתי", אבל הנימוס במקרים שכאלה מיותר.כעבור כמה שנים, במהלך טיול בדרום מערב צרפת, הגענו סמוך לכפר לה באסטיד מורה (la bastide murat), לא הרחק מקאהור, שם ידענו שהוא מתגורר. בין כפרים וחוות, בחיק הטבע, ובכוונה תחילה ללא הודעה מוקדמת, חיפשנו את בית הכפר שלו.את מיקום הבית ידענו, פחות או יותר, על סמך מידע ספרותי שבכתובים, וגם ממידע בעל פה שקיבלנו מז'אן קורדלייה, מי שהיתה זונה פריסאית רבת מעללים, שפדתה את עצמה והתחתנה עם גבר שוודי. את חוויותיה סיפרה ברב המכר la dérobade, שתרגמתי 12 שנה קודם. קורדלייה, שהיתה מסוקרנת ככל אחד מעלילת אז'אר, והסתקרנה לשוחח עם אדם שהכיר אותו, סיפרה לי ששני אחיה שיפצו את בית הכפר של אז'אר. עולם קטן. לא הרחק ממנו קנה רומן גארי בית לעצמו, אך כמעט לא גר בו כלל.אחרי סיבובים ממושכים, שבמהלכם זיהו אותנו, כמובן, כאנגלים שמחפשים בית לקנייה - ספורט אנגלי נפוץ באזור - מצאנו את בית הכפר הקט של המתחזה הגאוני, אך האיש לא היה שם. וכך ירד לטמיון ריאיון הסיכום לפרשה, שהיא כמעט יחידה במינה בקורות הספרות העולמית.ייתכן שהכעס על פאבלוביץ' אינו לגמרי מוצדק. ראשית, הוא עשה את מה שעשה בלחצו של גארי, דוד דומיננטי ונדיב מאוד, שדאג לו כמעט כאב. הוא לא רווה נחת מהדברים שגארי ייחס לו בפסבדו, כשהציגו כחולה נפש. ודאי גם הוא סבל מהתרמית, מההתחזות, מהשקר, כי הוא שיקר במישרין - הוא היה בקו הראשון. גארי היה מאחורי הקלעים, ושיקר דרכו.וגם הכעס הפרטי שלי לא היה מוצדק, כמובן. בעיון נוסף באותו מאמר ראיון מ 1979, אני מבחין בקריצה שקרץ לי פאבלוביץ', ברמז שנתן לי, אולי. ראשית, בכך שדיבר על אז'אר בגוף שלישי, ושנית, במשפט קטן, שבדיעבד, לאחר שהכול נודע, מואר באור מיוחד: "כשאני קם בבוקר אני מרגיש רע, ולא כמו סופר מצליח."ואיך יכול היה להרגיש אחרת, תחת נטל תהילתו של איש אחר? אפילו שכיר עט לא היה, סופר צללים שכותב לסופר מוכר - נֶגר (nègre), קוראים לזה בצרפתית, שפירושו כושי - זכר לעבדות, אולי. פאבלוביץ' לא כתב כלום במקום גארי. הוא שימש רק מסיכה ובובת חוטים - לעיתים צייתנית, לעיתים מרדנית - במופע הצללים הפרטי של גארי.וגם גארי קשישא ודאי צחק צחוק מר כשמנו בפניו את שבחי אז'אר, לעיתים בשמץ חמלה עליו, הסופר המזדקן שחרבו מעייני מקוריותו. זאת בייחוד כשנודע שפאבלוביץ' הוא אחיינו, והשוו בין כתיבתה החיה והתוססת של המשמרת העולה, לבין גארי המאובן, והמליצו לו שיקרא את ספרו האחרון של אז'אר... ודאי גיחך בגועל למראה מבקרים שהיו ממשמיציו כגארי והיללוהו כאז'אר, בלי להבחין בכל מכנה משותף. איזו תהילה מרה היא תהילה שאי אפשר להתחלק בה, שאין לה פומביות! באיזו עיקשות שמר בדבקות, עד סופו המר ואף שישה חודשים אחריו, על אחד הסודות השמורים ביותר בעולם: "אני, רומן גארי, אמיל אז'אר!"...

תגובות

מאמר מרתק

תודה על התרגומים ועל ששיתפת אותנו במחשבותיך ובחוויות שהביאו להן, מאמר מרתק על סופר דגול.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביטל ענבר