אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נהג חדש / שבתאי קור - פרק 10


השעה הייתה מאוחרת. הבחורים נמו את שנתם, ואצלי התחלפה תחושת הכעס על משה בחשש לגורלי. משה לא השמיע במהלך השיחה שום טיעון הגיוני ולא שאל שאלות באמונה, שנבצר ממני להשיב עליהן. ובכל זאת, כפי שלמדתי מניסיוני, כדי לערער על האמונה די בכך שמתעסקים בה. ההתעסקות הזו מהווה אישור כניסה לכל מחשבות הכפירה המנסות להשתלט על הנשמה. העניין הוא, שגם אם תרצה, אינך מספיק לעמוד בקצב של עצמך ולהשיב לעצמך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. עשרות רבות של תהיות מתבייתות על כל תא פנוי במוח ומשתקות. "אולי, הגאון בכלל לא טרח לחשוב על אמונה"; "אולי הוא חשב, היה לו קשה והוא סמך על הגדולים ממנו שסמכו על הגדולים מהם עד סוף הדורות"; "ובכלל, מה משנה ההחלטה של הגאון? אולי הוא טעה מסיבות שאני לא מסוגל להוכיח אותן. "הפחד מהתמסרות לכל החיים למשהו שעלול להתברר ככוזב, השתלט עליי והציג תסריט אימים. שכבתי במיטה, והעליתי בדמיוני הקודח את בית דיןֿ של מעלה. על כורסת עץ מרופדת באדום ישב איש מגודל שהכריז: "הנה עוד אוויל," והכול צחקו. נמלטתי דרך הדלת, ראיתי את ירושלים, טסתי במהירות לכיוון ביתי, חדרתי מבעד לדלת הנעולה. מצאתי את אחי ישן. הוא המשיך לישון. חדרתי למחשבותיו. הוא הרגיש שאני שם. "עובדים עליך, מותק... אין לא עולם הבא ולא גן עדן... פשוט תעשה מה שאתה רוצה," מלמלתי. הוא התעורר בבהלה, פנה למטבח, הניח יד על ראשו וחזר לישון. הוא חלם אותי וחשב שאני סתם "חלומות שווא ידברון". אבי גירש אותי בהינף יד ורצה להכות את דמותי בחלומו. חזרתי למיטתי, חדרתי שוב לגופי, וראיתי את החדר מלא באנשים מתים שזעקו: "אתה צודק!" "אני יודע, אני יודע," אמרתי, והעליתי חיוך על שפתותיהם. "אל דאגה, נשמות, לא אמות לפני שאחשוף הכול." מי יודע, חשבתי כשהקצתי מהמסע הדמיוני, איך אפשר לדעת את האמת? זה מתסכל. למחרת היום, צלצלתי לר' אברהם וסיפרתי לו את קורות ליל אמש. "המצב קשה", סיפרתי, "דומה שהרהורי הכפירה כבר מציפים אותו. ואפשר שכבר מאוחר מדי."הרב התעניין בשיחה לפרטיה. סיפרתי לו על ניסיונותיי להניאו ממחשבותיו ועל הטיעונים שטענתי. "לא לזה התכוונתי," אמר הרב. "אתה לא צריך להתעסק בזה. אתה עדיין לא בגיל שאתה יכול להחזיר בתשובה. תפקידך הוא ללמוד. ביקשתי ממך לדאוג לו לחברותות לא יותר מזה.""השיחות האלה לא עושות טוב לאמונה שלי," התוודיתי. "אני מקווה שהשם יעזור. בסך הכל, גם משה רוצה להיות מאמין.""בעיזר השם," סיכם הרב, שבו ראיתי מעין אח גדול, וביקש שאעדכנו טלפונית בכל התפתחות.לקחתי את דברי הרב לתשומת לבי. את השיחה הבאה עם משה, באותו הלילה, כמו את השיחות שבאו לאחר מכן, השתדלתי לקצר ככל שניתן. בייחוד כאשר החלה השיחה לפנות לנושאים אמוניים.

חשוב היה לי שלימודי בישיבה לא יופרעו ושסדר יומי לא ישתבש, ומשום כך לא יכולתי לאפשר לעצמי להיסחף בשיחות אל תוך הלילה. דאגתי להסתיר ממנו כליל את המלחמות שהיו לי עם עצמי בכל פעם שביקש להיפגש, להעניק לו את מלוא תשומת הלב, לשדר כלפיו המון חיבה, ולנתב את ההתחמקויות בחכמה.בעוד אני מילאתי סדר יום גדוש בלימודי קודש, משה שקד בחדרו ללא לאות על לימוד חכמת הגויים האסורה. על פי דין תורה, מחויב הייתי לסור לחדרו ולגנוב ממנו את הספרים, שכן קריאה בספרים אסורים דינה כאכילת חזיר, אך הבנתי, שאם האפשרות לקרוא את הספרים האסורים תילקח ממנו, הוא עלול לעזוב את הישיבה. הרביתי להתפלל על אמונתו וגם על אמונתי. במוקדם או במאוחר התכוונתי לפתוח עם משה את כל הקלפים, לשמוע ממנו את כל הטיעונים ולנסות לסייע לו. ידעתי שהסיכויים שאפגע בעצמי גבוהים, אך גם במקרה כזה, לעולם לא אפרוק עול. משה, לעומתי, טען במפורש, שאם ייווכח לדעת שאמונתו כוזבת בכוונתו לעזוב את הישיבה.היה חשוב לו ללבן עם מישהו את תובנותיו, ואני הייתי היחיד בעיניו שהתאים לשיחות ליבון מעין אלה. הוא לא התכוון להרפות. הוא התקשר, ביקש לדבר, וכשלא נענה, הגיע לבקר בחדרי בלי הזמנה. פעם אף ניצב מחוץ לדלת, התקשר, שמע את הצלצול והבין שאני מתעלם ממנו במתכוון. ובכל זאת, נכנס ודרש לדעת מדוע אני מתעלם ממנו. לא התעלמתי, חשבתי עליו רוב היום. רק שרציתי לדחות את הקץ. הייתה לי הרגשה, שכשנסיים לדון בעניינו, משה יעזוב. פחדתי שכוחי לא יעמוד לי. אך לבסוף נשברתי. לילה אחד, בדיוק בשעה כשהייתי זקוק נואשות לריענון, התקשר משה והציע להיפגש. הוא הגיע לחדרי, עשה לי היכרות עם הפילוסוף הצרפתי, רנֶה דֶקארט, והחל מגולל את משנתו. "דקארט ביסס את משנתו הפילוסופית על הטלת ספק בכל המוסכמות. 'אני חושב, משמע אני קיים,' קבע. גם על האמונה באלוהים, שאין דרך חושית לתפוס אותו, השליך דקארט את משנתו. היא (הישות האלוהית) נחשבת, משמע היא קיימת. דקארט האמין שהאמונה באלוהים איננה ידיעה נרכשת, אלא מולדת – סוג של חותם אלוהי המסמן את היותנו בני אנוש. במהלך החיים רוכשים ידיעות רק באמצעות חמשת החושים, שבאמצעותם לא ניתן להכיר באלוהים שהוא איננו נראה, נשמע, נטעם, בעל ריח, או מוצק שאפשר למשש אותו." משה שאל מה אני חושב על ה"הוכחה" שמצא. חששתי שמשה מתייחס אליה ברצינות רבה מדי, ואם אדבר בגנותה אולי אזיק לאמונתו. "לא יודע," אמרתי. "אתה בטוח שהוא היה חכם האיש הזה?"משה השיב שדבר חכמתו איננו מוטל בספק, שהרי עד עצם היום הזה ממשיכים לדון במשנתו הפילוסופית."ומה אתה חושב על דבריו?" שאלתי.משה התלבט והפטיר: "לא משכנע."נעמדתי להגנת דקארט ושאלתי: "הכיצד חדרה מאליה למוחנו ידיעת אלוהים, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף מבלי להזדקק בזיהוי חושי?""צריך לחשוב," השיב משה."ראשית, אנחנו לא יודעים דבר על אלוהים. אנחנו יודעים מהו 'כן' ואנו יודעים מהו 'לא', ואנחנו עושים את החיבור הזה בין 'לא' ל'נתפס בחושים' וממציאים אלוקים."מששמע אותי, החל מפטיר גם הוא שאלות על דקארט. הוא רצה לשמוע את דעתו של מישהו אחר. "מי יודע, אולי החושים שלנו מטעים אותנו ומסתירים מאתנו חוש אחר שקיים ודרכו עבר האלוהים?" הציע משה. הטלת הספק בסמכויות ה"חושים" אף היא איננה מדויקת. חיינו מתחילים ונגמרים בתוך תחום השיפוט של חמשת חושינו. אין לנו מעבר לזה, כך שבאופן יחסי, הרמה האבסולוטית המקסימלית שאנו מסוגלים להגיע אליה מועברת אלינו באמצעות החושים. המונח "אבסולוטי באופן יחסי" לא מצא חן בעיני משה. לדידו, דבר יכול להיות או מוחלט או יחסי, אך, לדעתי, כיוון שהמונח "אבסולוטי" הגיע מבית יוצר "אנושי", הרי שהגדרתו כפופה למגבלות האנושיות יחסיות, שאיננו מסוגלים לתפוס. כיוון שלא ניתן להכיר במציאות הבורא באמצעות החושים, יש להשתמש לצורך ההכרה בו במשהו אחר. הדבר האחר היחיד שקיים בתחום שיפוטנו הוא ה"היגיון", וזאת במידה ותועבר להיגיון אינפורמציה "על חושית". דקארט פקפק באמינותם של החושים, אך לא פקפק באמינות ההיגיון. פקפוק באמינות ההיגיון הייתה משתקת אותו ועוקרת ממנו את הסיבה להמשיך לחשוב. אף אדם אינו מסוגל להמציא בעצמו במהלך מחזור חיים אחד את כל ההמצאות הדרושות כדי שמחשב יתפקד כממושמע להוראותיו. יש דברים, שרבים חייבים לעמול עליהם יחדיו עשרות שנים כדי להבין או לייצר. אני לא יכול לעולם להכריח מעצם העובדה ש"אינני יודע" כיצד העולם נעשה, שהעולם "לא נעשה" אלא בעצם "נברא".

אני מוכרח להכיר במציאות, לחיות בכפוף לה, להכיר במגבלותיי האנאליטיות ולחיות בכפוף להן.מסקנות אלה הכניסו אותי לאותה מיטה חולה עם משה, פרצו את מחסומי הפחד של משה ממני והבהירו לו שהניסיון למצוא את אלוהים הוא יומרני. כיצד אפשר להעלות על הדעת שאנשים כמונו יעזו בכלל להסיק מסקנות בשדה האבסולוטי ויוכיחו או יסתרו את מציאות האלוקים?המצוקה הייתה כפולה: לא רק שאינני יכול להיות בטוח במציאות האלוהים, אינני יכול להיות בטוח שאוכל להמשיך לדון במציאותו. הדיונים הפילוסופיים איבדו את משמעותם, ולמעשה צמצמו את הפער בינינו לבין החיות שאינן מסוגלות להבין מאומה – הן יכולות לנסוע ברכב, לדעת שהוא נע, אך לעולם לא להצליח להבין מדוע, מי אחראי לתנועתו ואפילו לא לנהוג בו. הרגשתי עייף ומותש. ידעתי שהמחשבות הפילוסופיות יהפכו, כשאהיה במיטה, להרהורי כפירה שידירו שינה מעיני. סיכמנו שניפגש למחרת היום, נפרדנו ושכבתי לישון. השעה הייתה מאוחרת. למרבה ההפתעה, אמונתי נשארה הפעם איתנה. היא לא חששה מהטיעונים ההגיוניים וכאילו חיה עימם בשלום.חיפשתי תשובות לשאלות. רציתי לשפוך אור על חושך הכפירה שמשה הושלך אליו. בשכבי במיטתי עלתה בראשי המחשבה, שאם ההיגיון שלנו איננו אמין, הרי שגם ההשערה הזו, שמוחנו אינו אמין, בעצם איננה אמינה, כך שאיננו יכולים להשתמש בהיגיון כדי לערער על סמכותו. שהרי במידה שהוא מערער את סמכותו, הוא מאשש אותה.מר' אברהם, שאסר עליי לנהל שיחות פילוסופיות עם משה, הסתרתי את הקשר עמו. משה, מצדו, שמר על ההתקדמות והמשיך להגיע לסדרים בישיבה. "נראה שחל שיפור בהתנהגותו של משה. הוא עדיין מגיע לסדרים," דיווחתי לרב והבטחתי להמשיך ולעדכנו.לילות רבים בילינו בדיונים על אודות "הבחירה החופשית". החשד הראשוני עלה בעקבות ההשפעה של שיחות המוסר על הרמה המוסרית. ככל שאתה נחשף יותר לשיחות מוסר ולספרי מוסר, הרמה המוסרית שלך גבוהה יותר. גם לחינוך מהבית יש השפעה גדולה. ככל שהחינוך מוקפד יותר ותואם לרוח ישראל, הילד הופך באופן טבעי יותר לצדיק. חלון ההזדמנויות הראשוני איננו שוויוני. הרצל לא היה הופך לחוזה המדינה הציונית אילו גדל בביתו של הרב שך, והרב שך לא היה הופך למנהיג חרדי דגול אילו גדל בביתו של הרצל.מסגרת הבחירה היא מוגבלת – אני מסוגל לשקר, ואינני מסוגל לגנוב או לרצוח. האחר מסוגל לשקר ולגנוב ואיננו מסוגל לרצוח. השלישי מסוגל לרצוח אך איננו מסוגל להתעלל בזקנה חסרת אונים. כל אחד ומסגרת האפשרויות שלו. אותו מכבש לחצים שמופעל עליי כדי לשקר, מופעל על האחר כדי לרצוח. ושנינו – אני משקר והוא רוצח – אני מקבל עונש והוא מקבל עונש גבוה יותר. מדוע? הרי ה"לרצוח" שלו וה"לשקר" שלי שווים.ככל שחלפו הימים והעמקנו יותר בסוד הבחירה, הוברר לנו שבחירה לא תתאפשר אלא בעולם שבו דברים יכולים להיעשות ללא סיבה, ושבעולם כזה לא ייתכן לייחס משהו למישהו.הדיון על הבחירה החופשית היה מייגע, ואולי המורכב ביותר שידעתי. גם אינטרסים דתיים, וגם אינטרסים אנושיים, נלחמו מלחמת חרמה על הזכות להיות אחראים למעשינו. אך בזה אחר זה, הוקרבו הטיעונים על מזבח ההיגיון. הרגשתי את ההיגיון נועל אותי. בחירה => פעולה שנעשית ללא סיבה => אנחנו חיים בעולם שדברים יכולים לקרות בו בלי סיבה => אין אלוהים. ומאידך: אין בחירה => לא מתחולל שום שינוי ללא סיבה => גם אלוהים לא יכול לחולל שינוי ללא סיבה => לאלוהים אין בחירה חופשית => אין אלוהים (אלוהים ללא בחירה חופשית כמוהו כטבע). פחד.מאחר שהתקבצו להם עשרות נושאים מורכבים שאיימו להרחיקנו מחיק אמונתנו, החלטנו ללמוד את הדברים ביסודיות מתוך ספרי רבותינו הראשונים. ההוכחות הקלאסיות שמציגים הראשונים למציאות האלוהים היו שבריריות. בלענו בצמא את דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים", עברנו ל"כוזרי" והתעסקנו ב"חובות הלבבות". ההוכחות חוזרות על עצמן בשינויים קלים בכל ספרי הראשונים. מציאות האלוהים מוכחת מ"חוסר ברירה" ומחוסר הסבר אחר לבריאת העולם. רבותינו, כך חששתי, לא השכילו להבין שייתכן מאוד שהם לא נולדו לדעת הכל. אףֿעלֿפי שאין הסבר המניח את הדעת ל"איך נהיה העולם", עדיין לא מוכרח שיש אלוהים. אולי "הענווה" שכה הרבו רבותינו לדבר בשבחה, היא שחסרה להם כשהכריעו מחוסר ידע כי ה' הוא האלוהים.יש שסברו כי האמונה מתחילה היכן שמסתיים ההיגיון, ויש שסברו כי האמונה היא סוג מוחשי יותר של "ידיעה" וניסו להוכיחה. הראשונים הותירו אותי חסר אונים, והאחרונים לא סיפקו עבורי את האמצעים לידיעה הברורה. בעוד הראשונים עמדו במבחן מציאות האמונה, שהייתה בי חרף היעדר ההוכחות, האחרונים לא הצליחו לשכנע.אמונת החכמים הייתה הראשונה שממנה נפרדתי. כשפגשתי את משה, במקום לברכו בברכת "שלום" כהרגלי, הכרזתי ביומרנות: "נראה לי שאני יותר חכם מהרמב"ם." משה הבין שנלכדתי ברשת שפרשׂ לי, ושמעתה אשמש לו פרטנר מתוך צורך אישי ולא עוד מתוך דאגה לשלום אמונתו. הרמב"ם, הסברתי, למרות גילו המופלג, לא השכיל להבין שגם אם ביסודו השכל הוא ברֿסמכא לדון באמיתות, הוא עדיין לא ברֿסמכא להכריע בהן, שכן כל ברֿביֿרב, שטעם טעם חוכמה, יודע, שאין "סוף לדרך". מדי יום מתגלים גילוים חדשים, שלא שיערום אבותינו. עשרות טעויות שעשיתי במחשבתי, לימדוני דברֿמה שהרמב"ם לא הצליח ללמוד מתוך טעויותיו – "על השכל לא סומכים."לא ייתכן שגדולי ישראל היו שקרנים, אמרתי לעצמי. גדולי ישראל מספרים על נסים גלויים שרבותיהם והם עשו. ר' שמעון בר יוחאי יצא מהמערה והחל שורף אנשים במבטו. גאונים פקדו עקרות, ניבאו עתידות וריפאו חולים. החזון איש קנה לו ידע ברפואה רק מתוך לימוד תורה. אז אולי זו ההוכחה שיש אלוהים. הרי זה ברור שיש אלוהים, וזה ברור שהוא נתן תורה, וממילא גם ברור שהוא דאג להשאיר דרך להוכיח למי שירצה שהוא קיים ותורתו תורת אלוהים חיים היא.

וכך הייתי מקפץ ביני ובין שכלי – שכלי היה נתון בשליטה מלאה של ה"סיטרא אחרא", בעוד לבי שייך לאלוהים. בלבי פעפע דם יהודי, שלא ויתר בקלות על אמונתו גם במחיר של לא לחיות עלֿ פי השכל.באותם ימים שתיתי בצמא כל דבר חוכמה, וכל ספר שעסק בנושא התקבל בברכה. "חיי הבחירה", ספר שחיבר יהודי בן זמננו, הרב יוסף צבי וינר, הדן כולו בעניין הבחירה, נקלע לידי. בעוד אני קורא בשקיקה את ה"קושיות", הבנתי שהוא לא מגיע לפואנטה ולא קולט נכון מהי בחירה. הוא עדיין נמנה עם אלה המדמיינים, שאפשר שתתקיים בחירה גם בעולם נסיבתי כעולמנו שלנו.לא התעצלתי, התקשרתי לביתו של המחבר וסיפרתי לו את סיפורי. "קראתי את ספרך," אמרתי לו, "אתה מקשה המון קושיות על הבחירה ומיישב הרבה תירוצים יפים. אבל ניכר שאתה סבור, שגם בעולם נסיבתי תיתכן בחירה חופשית."מחבר הספר ניסה להסביר, שהבחירה היא סוג אחר של "בריאה", שבמסגרתה אנו בוחרים. הוא לא הצליח להבין את הניגוד בין בחירה לסיבה."נראה לי שאני לקראת מצב שבו לא אאמין בבחירה חופשית," בישרתי לרב וינר. "כיוון שלעולם לא אצא מכלל ספק, ברור שאמשיך לשמור מצוות כל ימיי, שכן מוטב שאפסיד ספקֿ חייֿ עולםֿ הזה ולא אפסיד ספק חיי עולם הבא.""עבדתי עם בחורים כמוך," השיב הרב, "ככה זה מתחיל. בהתחלה הם עדיין לא מעיזים לחשוב על כפירה, אבל היא מחלחלת לאט ובקצב זהיר לליבותיהם ומכלה בו כל חלקה טובה. היזהר והישמר לבל תהיה מאלו ש'מוטב ונהפכה כלייתם על פניהם'. כפירה היא תהליך שמשתרש. עזות המצח שלך מוכיחה, שמשהו מהכפירה כבר דבק בך, גם אם אינך עדיין כופר."הרב האיר את עיניי. נקודת המבט הישיבתית היא כנקודת מבט של חוקר טבע. חוקר טבע לא מבין תופעות טבע, והוא נוהג לשאול: "איך יכול להיות?" גם בחור ישיבה הלומד קטע בגמרא נוהג לשאול: "איך יכול להיות שכך נאמר, והלא..." מבלי משים, יצאתי קצת החוצה מהמעגל, ושאלתי "האם יכול להיות?". אלא ש"האם יכול להיות?" שואלים עזיֿמצח שאינם מבינים שהם אמורים להסביר את הטבע, ולא הטבע אמור להתאים את עצמו להבנתם. זה בדיוק השוני שבמשה, שבגינו ידעתי שהוא יכפור, וזו בדיוק הנקודה שעוררה את חששותיי. בשלב זה, עדיין אחרי כל שאלה בנוסח "האם", באה תשובה נחרצת של "בטח", "חייב להיות", "הרי אבותינו היו חכמים". אבל הדרך מ"האם" ל"מה פתאום" הרבה יותר קצרה מהדרך בין "איך" ל"האם".לסדרים בישיבה הגעתי מותש. השיחות עם משה, שבדרך כלל התמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, הדירו שינה מעיניי. אולם, בכל זאת, כדי לא לחוש ריקנות, העדפתי להקפיד לשמור על הסדרים. בדקות הראשונות של הסדר היינו לומדים, ולאחר מכן, כשפתאום הייתי נזכר ברעיון הקשור לאמונה, היינו דנים בו. כך יצא שאת רוב יומי העברתי בדיוני אמונה מפרכים. לדיונים עם בחורי הישיבה היה אופי שונה מאלה שעם משה. במהלכם הושם דגש על ה"איך" ולא השתרבב ולו "האם" עזֿמצח אחד. גם את הגמרא התחלתי ללמוד בדרך שונה. כשנכנס "האם" לסוגיות תלמודיות, הטקסטים נעשים קצת, לא נעים לומר, מגוחכים. בשלב הראשון הם הרבה יותר מורכבים, שהרי אחרי כל "האם" מגיע "בטח", כך שנפתחת לכל אורך ורוחב הסוגיה נקודת מחשבה נוספת. מאוחר יותר, הופכים הטקסטים ונעשים קשים להבנה. "אתה לא קורא נכון את הגמרא," העיר לי חבר, כשהצבתי סימן שאלה אחרי סיפור תלמודי. "אני יודע," ניסיתי משהו.בעיצומו של דיון עם אחד החברותות, סיפר חברי שביום כיפור האחרון החלו תוקפים אותו הרהורי כפירה. הוא ניגש לר' מיכל יהודה ליפקוביץ, הנחשב לאחד מגדולי הדור, והלה הניאו מן המחשבות באומרו: "אסור לחשוב על זה." הפשט הוא: "כשאתה מסיט את המחשבה, אתה מקיים מצוות אמונה."הטריפה את דעתי העובדה, שאינני יכול להרגיש חופשי לומר את כל שעולה בדעתי, גם לא לחבריי הטובים. גם כך נחשבתי לאחד שפורץ גדרות, אבל תמיד ידעתי לשמור על הקו האדום שאותו אסור היה לי לחצות בשום פנים ואופן. לו יכולתי לומר כל שעולה בדעתי, הייתי שואל: "זה נראה לך הגיוני לייסד את מצוות האמונה על איסור לחשוב עליה? זה לא אומר לך דרשני? איך אתה מאמין לו ככה ונותן לו למרוח אותך בתשובות של 'בעליֿבתים'." אבל שתקתי, מתרשם מהמערכת המשומנת שנועדה לשמר את המאמינים.

הדיונים עם משה החלו למחזר את עצמם. "נו, מה עושים?" היינו שואלים האחד את רעהו בייאוש. מי יהיה זה שיציל אותנו? (מעצמנו? מנפתולי האמונה? מהרהורי כפירה?). נושא "סמכויות ההיגיון" מוצה, ואחריו גם נושאי "הבחירה החופשית"; "הסדר בבריאה"; "נבואות שהתגשמו"; "תורת הדילוגים"; "המוסר האלוקי"; "מסורת ישראל"; "סמכות גדולי ישראל" ועוד נושאים רבים אחרים שמוצו והפכו בעינינו למשעממים. בכל פעם היה צץ לו שם של רב אחר, שאולי יודע משהו שנבצר מבינתנו. היינו משוחחים עמו ומתאכזבים."זה מתחיל לשעמם אותי ולהימאס עלי," אמרתי. "די, צריך למצוא פתרון סופי לזה. האם תצא בשאלה?" פניתי ושאלתי את משה."כן," השיב."ומה הסיכויים?" הוספתי ושאלתי."חמישים חמישים," אמר. "אני מתאבד מיד ברגע שאני מבין שהעסק אבוד," השבתי. "איך נראה לך שנסתדר בעולם? אף פעם אפילו לא הסתכלנו על בחורה. תגיד נראה לך הגיוני, שאני ואתה נתחבר לחיי ההוללות החילוניים? אין לנו מה לעשות בעולם הזה כחילונים. סתם ישעמם לנו, ומי בכלל יסתכל עלינו?"."עזוב שטויות," אמר. "למה לך להתעסק עכשיו בדברים לא קשורים. השאלה מה עושים עם האמונה?".וכך התחבטנו שעות: "מה עושים מה עושים מה עושים מה עושים," ואפילו בניגון: "מההההההה עושים?"וכך, ברגע אחד, אגב טיול אל תוך הלילה עם משה, טיול שכלל פעמים רבות מדי את ההתלבטות "מה עושים?", פתאום קרה הדבר. רגע קודם לכן עוד הייתי מאמין שלא הייתה להיגיון השפעה עליו, אחד שמתפלל ובוכה על כך שהאמונה תישמר, ורגע לאחר מכן כּויפֶר שאינו מצטרף למניין."נראה לי שאין תירוצים לקושיות שלנו," אמרתי למשה.הוא פתח זוג עיניים לעברי. "באמת? אתה מתקדם יותר מהר ממני. אני עדיין לא בטוח."גם אני טרם הייתי בטוח, אבל נראה לי שכמעט והשתכנעתי."אם יש אלוהים, הוא מסוגל לברוא בחירה שאתה לא יכול להבין?" שאל משה. "עזוב, נראה לי שאין וזהו. מה נראה לך, שיבוא איזה מלך מושיע משום מקום וימנה בפנינו את הקושיות והתירוצים? נראה לך שיש מעשי נסים? נראה לך שיש עוד ראיה שאנחנו לא מכירים? אנחנו מכירים כבר את הכל, אף אחד כבר לא ממש יכול לחדש לנו, הגיע הזמן שנשלים עם זה, שאין…" התקשיתי להגות את המילה, "אלוהים." "אין אלוהים?" שאל משה, "אתה מעז לדרוך על ספר תורה? מה הבעיה, אם אין אלוהים – תדרוך."קצת נרתעתי מהצעתו לדרוך על ספר התורה. "מה, השתגעת? אל תגזים, רק עכשיו, בקושי יצאו לי מהפה המילים 'אין אלוהים' וכבר לדרוך על ספר תורה?" "ועל הקוראן?" שאל משה, "יש לך בעיה לדרוך?""לא," השבתי, "אני הרי לא מאמין בקוראן.""אבל אם היית מוסלמי, זה היה בדיוק הפוך. אם אתה לא דורך על ספר התורה זה רק בגלל החינוך." "נכון," אמרתי."אז אם זה נכון, פשוט תדרוך על ספר תורה!"ניצבה לנגד עיניו מטרה. כשהוא ביקש שאבטא בפה מלא את המילים: "אין אלוהים", הוא רצה לנפץ את המיתוס הישיבתי "לא רציונלי => מטופש שטחי => לא קשור אליי, שייך לבעלי בתים." זה כמו ה"להאמין בלב" של החילונים. "רק בעלי בתים מסוגלים להאמין בלב. והנה, גם אנחנו בעלי בתים המאמינים בלי הוכחות," אמרתי מבלי לדעת שאני נופל ברשתו. "טוב, מה עושים?" חזרתי ושאלתי בפעם המי יודע כמה. "נראה לי שאנחנו שני מפגרים. כל היום 'מה עושים' 'מה עושים', ולא עושים כלום. יש לי סחרחורת. בוא נלך לעשן. "בדרך לחדר, השתעשענו ברעיון שאין אלוהים ושנהיה חילונים, והסרנו לרגע את הכיפות.

ראיון עומק עם המחבר שבתאי קור

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הוצאת כרמל