אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מילואים בשדות האורז סיפורים - פרק


התמונה של בן ציון יהושע

הפר האימתני רץ מולי במהירות של מאתיים קמ"ש ללא בלמי חירום והסתיר את האור בקצה המנהרה. הוא דהר כמו בפסטיבל 'סן פארמין' בפמפלונה, שבו פרים רצים ברחובות העיר בדרך למותם הוודאי בזירת הקורידה. ברדיו הזהירו מסכנת החלקה בגשם. היו פצועים. משקלו היה ללא ספק למעלה מחצי טון והוא רץ מולי במנהרה בדיבוק של חיה מטורפת. ראיתי את הלבן בעיניו ואת ההבל שנפלט מנחיריו. ידעתי שבעוד פחות מדקה הוא ינעץ בי את קרניו החדות כחרב פיפיות, יניף אותי אל על וישליך אותי אל מותי בתהום...שירתי במילואים על דיונה דחויה בנגב, מנותקת לחלוטין מקשר עם הגלקסיות האחרות. חיפשתי טלפון ציבורי ולא מצאתי. תוך כדי כך איבדתי את דרכי בחולות המדבר הלוהטים ומצאתי את עצמי עד מהרה בשדות אורז, שדמו לציור סיני - קווים פסטורליים מתעגלים כמו בטן חיה ועגלגלה של אישה הכורעת ללדת. צבעי אדמה חומים ושחורים, ירוקים ולבנים, בצבעי הדגל של כל האומות. תעלות השקיה הוליכו מים כנימים בגוף של חיה קדמונית גדולה מן החיים. אומרים כי אלוהים ברא את עולמו בשישה ימים ומאז משתעשע בזיווגים.

התוצאות הלא מוצלחות של מפעלו אילצו אותו למצוא מסתור. אלפי שנים מחפשים אותו ולא מוצאים אותו. אני מצאתי אותו באקראי עומד להנאתו מחויך ליד כַּן ציור ומכחול דק בידו. לראשו ברט צרפתי נטוי, זקנקנו מטופח, ללא שפם, ומקטרת מעלה עשן ריחני בפיו. במשיכת מכחול דק הוא ברא נופים קסומים של שמים, הרים בטרקוטה, שדות אורז בוהקים במגוון צבעים, בין לגימה ללגימה של ויסקי על קרח. הוא היה מרוכז עד כדי כך בעבודתו עד שהתעלם לחלוטין ממני. הלכתי לדרכי. חיפשתי סביב בתקווה למצוא טלפון ציבורי ובמקומו מצאתי מלוא העין שדות מוצפים שהשתפלו מההר בתוך טרסות. איכרים ואיכרות שחוחים עם מגבעות קש רחבי תיתורת התבוססו בבוץ עד למותניהם ונעצו באדמה הבוצית את נבטי האורז – גרעיני אורז שטופחו בחממה והוציאו שורשון, גבעול ועלים – ועכשיו ננעצו באדמה הבוצית. בכל חלקת שדה מוצפת הוביל ילד קטן מחרשה רתומה לפר. הבהמה הגדולה צייתה לילד. רק הפר שרץ מולי היה שונה וטעון תזזית אלימה שביקשה את חיי.עצמתי את עיניי ואיבדתי את חוש הזמן. לא ידעתי אם אלה דמדומי שחר או שעת בין השמשות. התבלבלתי בין מזרח למערב. לא ידעתי לאן אפנה. היכן המזרח והיכן המערב לא ידעתי. הבטתי בצלליות ולא יכולתי לזהות אם פניהם של האיכרים אם זכרים הם או נקבות, אבות או אימהות, בנים או בנות. מתחת למגבעות הקש הביטו זה בזה וכולם יחד הביטו בזר שפלש לתחומם. ספק חוששים, ספק סקרנים. הם לא הבינו את הלשון שלי וגם לא את תנועות ידיי האוניברסליות. אני לא הבנתי את חיוכם.הלכתי ושקעתי בבוץ עד שמצאתי את עצמי ליד אשד קטן, שנפל אל בריכת משושים טבעית. שלוש נשים עירומות שכשכו להנאתן במים הקפואים – אחת לבנה כמו השלג שבפסגות ההרים, השנייה צהובה כמו שדות הדגן הבשלים והשלישית שחורה כמו לילה בלי כוכב. גופן חטוב, שיערן שחור וחלק וירד מעדנות ככסות לגבן. שדיהן מלאים מזן אל זן וחלב ודבש זולגים מהם כדמעות תנין. ניסיתי להסיר מבטי מהן ולא יכולתי. הן התיזו מים צוננים על גופי החם, אך הוא הלך והתלהט והגיע לבערה גדולה. עמדתי והבטתי בהן משפת הבריכה לרגע אחד. ברגע השני משכה השחורה את רגליי והטילה אותי אל המים חסר אונים. השלוש צחקקו והתיזו עליי מים עד ששטפו מעל בגדיי ומעל גופי את שכבת הבוץ הצהבהב. עד מהרה בגדיי היו נקיים ושקופים כזכוכית ממורקת והן צחקו בקול. אני התבוששתי וכפות ידיי היו לי לעלה תאנה."מה אתה יודע על שדות אורז?", התחכמה הצהובה בשפה לא ידועה ולמרבה הפלא הבנתי כל מילה."אינני יודע דבר...", התנצלתי."אתם יודעים רק לאכול אורז מבלי לדעת כי יש למעלה מעשרת אלפים זנים. יש אורז חום, יש אורז שחור, יש אורז פנינה ויש אורז צח כשלג. יש אורז עם קליפה ויש בלי קליפה. יש גרגרים קצרים ויש עגולים ויש מוארכים. יש אורז משויף ויש אורז לא משויף", אמרה השחורה.

"זה נשמע כמו פסטיבל של עמים וגזעים", ניסיתי."אנו שותלים את האורז בתוך מים, שעומקם מגיע לעיתים לשני מטרים. אנו כפופים וכנועים בפני אלת האורז. אנו כורעים ומתפללים בפניה מבוקר ועד ערב. וכך במפתיע אנו משכימים עם שחר ומוצאים בוקר אחד כי הטורים הארוכים שעליהם עמלנו התמלאו אורז מלוא העין והלב", אמרה הלבנה."לא, אינני יודע דבר על אורז...אני לא יודע איך הגעתי לכאן... הייתי במילואים בנגב על איזו דיונה. הלכתי לחפש טלפון ציבורי ומצאתי את עצמי כאן", אמרתי במבוכה ויצאתי להתייבש בשמש."אתה נמצא בלונג שאנג", אמרו שלושתן והתקרבו אליי רטובות שיער ומעל גופן ירדו פלגים זעירים של יופי משעבד. אהבתי אותן מבלי שידעתי את שמותיהן. הן פרסו על שפת הבריכה מפה רקומה והגישו לי פנכת אורז ומימיה."הלכתי לאיבוד ואינני מוצא את דרכי. אינני יודע להבדיל בין מזרח למערב", התלוננתי."איש זר, כאן לא הולכים לאיבוד. כאן תכלית החיים. תישאר ותהיה שלנו. אנחנו נעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה ואתה תתערסל כל היום. בערב נכין לך מטעמים נפלאים ואתה תעשה אותנו אימהות"."אני רוצה הביתה...עוד יאשימו אותי שערקתי...", התחננתי. חלף על פנינו נער קטן שמשך באף פר ענק. הלכתי בעקבותיו של הנער והן לא מנעו בעדי. רק קראו אחריי בזו אחר זו: "בהמשך תמצא מעבר הרים...", אמרה הלבנה. "הוא יוביל אותך לשביל הרים תלול מסלול", אמרה הצהובה."השביל יוביל אותך לסולם...",אמרה השחורה."הסולם יוביל אותך למנהרה...", אמרו שלושתן.

השמש הכתה על פדחתי ללא רחם. בגדיי יבשו. גופי צרב. רגליי דאבו וראשי היה עליי סחרחר. הנער בעל הפר נעלם כמו בלעה האדמה אותו ואת הבהמה. עמדתי מול מעבר ההרים הצר. משני צדדיו מצוקים בגובה ההימליה מוגנים מעין השמש. מצאתי את עצמי במפתיע בתוך לחות מוצלת. משב רוח רענן זרם בארובה, שמילא אותי תעצומות. שבו אליי כוחותיי. בקצה המעבר מצאתי את השביל הלוהט. טיפסתי עליו תוך שאני מבריח עדר איילות ומשפחה מורחבת של שפני סלע. ישבתי על חוד סלע וצפיתי ממעוף הציפור בנוף קדומים. שטוף זיעה עמדתי מול סולם הברזל. עליתי שלב אחר שלב בחוָקֵי הסולם. האוויר הלך ונעשה דליל. משם ראיתי את הנשרים מנמיכים טוס. הפסגות המושלגות היו מתחתיי. חסר לי חמצן בריאותיי. לבסוף הבנתי את סיפור הסולם, שרגליו בבית אל וראשו נושק לשמיים. הגעתי בשארית כוחותיי, נטול אוויר כמעט, לראש הסולם. עמדתי מול לוע המנהרה ולא האמנתי למראה עיניי... ...הוא רץ מולי במנהרה בדיבוק של חיה מטורפת. ראיתי את הלבן בעיניו ואת ההבל שנפלט מנחיריו. ידעתי שבעוד פחות מדקה הוא ינעץ בי את קרניו החדות כחרב פיפיות, יניף אותי אל על וישליך אותי אל מותי בתהום...עמדתי בדרכו. חשתי כי הפר האימתני הזה אינו מבין מה עושה כאן איש מילואים, שמקומו על דיונה בנגב. הוא היה סקרן לא פחות ממני. החלפנו מבטים. כאן הייתה הפסגה שאליה שואף כל מי ששם נפשו בכפו. הוא בחן אותי. נראה כי בתוכנית היומית שלו לא נאמר, שעליו לנעוץ היום את קרניו באיש מילואים תועה דרך. הפר האט, דרך על הבלמים בכל כוחו, משך מעצור יד. גופו נטה לאחור ורגליו הקדמיות נטו קדימה. הפר התאושש, הזדקף והתקרב אליי בצעדים איטיים. קרניו ליטפו מעדנות את לחיי. הוא הניד את ראשו הגדול אחת לשמאל ואחת לימין, כבעל קושיה. עמדתי בראש הסולם והפר עמד כשאחוריו בפתח המנהרה ופניו מולי. חסמתי את דרכו ופרים, כידוע, אינם סולחים כשעומדים בדרכם. נסוגותי שלב אחד והפר התקדם שלב אחד. אני נסוג והוא מתקדם. פעם ראשונה בחיי ראיתי פר יורד בסולם מבלי למעוד. התאמת הקצב בינינו הייתה מושלמת. זה נסוג וזה יורד. כך ירדתי אל תחתית הסולם. משם אין לאן לרדת. בחוָק האחרון הסטתי את גופי לצד. הפר ירד מן הסולם, הביט בי במבט מלא רחמים, הפעיל את טורבינות המרוץ, האיץ מנועים ומהירותו הסילונית הלכה וגברה. ספק אם יש עלי אדמות ייצור חי שיכול להתחרות בפר דוהר. הפר דהר בשביל היורד אל מַעֲבַר ההרים, עבר אותו ביעף וממנו זינק אל טרסות האורז, אל מולדת הפרים. לא שבתי לראות אותו. אני כאן בין ארץ ושמיים ועודני מחפש את דרכי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע