אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זיכרונות מעונה מתה / ראובן מירן


קטגוריה: 

סיפורים קצרצרים מתוך "זיכרונות מעונה מתה" מאת ראובן מירן מיסטר קוֹבּוֹ

זיכרונות מעונה מתה / ראובן מירן. הוצאת נהר ספרים.

איש אחד, אפריקני שאת גילו לא היה לי קל לנחש, טס אִתי כל הדרך מלונדון לברזיל. ישבנו נינוחים באוויר היבש במחלקת העסקים של בריטיש איירווייז. זאת הייתה עוד טיסת לילה שנמשכה יותר מהלילה עצמו. אני הייתי ער, אבל האפריקני, שאת גילו לא היה לי קל לנחש, ישן כל הדרך. הוא התעורר כשעה לפני הנחיתה וחייך אליי בעיניים אדומות. היינו בגובה של שלושים ותשע אלף רגל.

"בוקר טוב. אני מיסטר קובו ואני איש עסקים. מי אתה?"

"בוקר טוב, מיסטר קובו," חייכתי אליו בחזרה, "ישנת כל הדרך, זה טוב."

"מה עוד אפשר לעשות בטיסת לילה כזאת?" הוא אמר.

"להיות ער."

"אני ער גם כשאני ישן."

"מעניין. גם אני."

"רק אל תגיד לי שאתה - ."

"כן, מיסטר קובו. למעשה זה בדיוק מה שאני אומר לך."

"הו אלוהים," הוא צחק, "הו אלוהים!"

צחקנו כמו ילדים ולחצנו ידיים. אלה היו הרגעים שאהבתי יותר מכול בעונה המתה: חמש לפנות בוקר במטוס שחוצה לילה שלא נגמר, ואדם זר שהוא הנפש הקרובה אליך ביותר בלב האין-סוף השחור. אחר כך הלכתי להתגלח. בתא הקטן החריש זמזום מכונת הגילוח את שריקת מנועי הרוֹלְס-רוֹיס של הטְריסְטַאר הענק. הסתכלתי על עצמי במראה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את גֶ'פרי פּיטֶרְס, ולא בתצלום. הוא היה טייס הליקופטר בחיל האוויר של זִירוֹנְיָה, רפובליקה דמיונית זעירה אבל לא יותר דמיונית ולא יותר זעירה ממדינות דמיוניות זעירות אחרות. היה לה רק יתרון אחד: היא לא הופיעה בשום מפה. בדיוק כשם שמיסטר קובו לא היה קיים וכמובן שלא נפגשתי עם אדם כזה מעולם וטיסת הלילה הזאת לא המריאה ולא הגיעה לשום מקום.

נפגשתי אִתו עוד ארבע פעמים, פעם אחת בבית המלון שלי ושלוש בבתי קפה בקוֹפָּקָבָּאנָה. הוא סיפר לי הרבה דברים ואני נתתי לו מעט כסף, אבל אילו הייתם שואלים אותו הוא היה אומר שסיפר לי מעט דברים ואני נתתי לו הרבה כסף. ככה זה תמיד בפגישות שבהן משתתף גם מישהו אחר חוץ ממך: בסוף מחייכים, לוחצים ידיים ונוסעים בשתי מוניות נפרדות לאותו שדה תעופה.

בתוך לִבּי

בבוקר חם אחד בתחילת יולי יצאתי עם אֶלָּה פיצגֶ'רַלְד מכפר סבא לירושלים. התחלנו לנסוע מזרחה, אחר כך פנינו דרומה ושוב מזרחה. השמש, שהייתה עוד נמוכה, דקרה לי מדי פעם את העיניים. מדרום לראש העין נכנסנו לתוך שדרה מאובקת של עצי חרוב. בין הענפים היבשים נערמו גרוטאות מעוכות. מכונות כביסה, תנורי בישול ואפייה, תריסי פלסטיק ואלומיניום שבורים ומקומטים שהסתירו פעם הרבה דברים. המזרח לא היה רחוק. אבק עלה ממנו, מכיוון המחצבות שחסמו לפתע את האופק. מבצר אַפֵק או מירַבֶּל, תלוי בתקופה ובנסיבות, נראה נטוש. עלינו אליו לרגע בלי לרדת מן המכונית. על אחד הקירות החיצוניים העבים הייתה מרוחה בשחור עבה מילה אחת – פלסטין. פיח מדורות שהיה פעם שחור דהה והאפיר עכשיו על האבנים.

ירדנו והמשכו בדרכנו. נסענו לצד עצי הזית והתאנה שהיו פזורים ללא סדר על הגבעות, בין הסלעים, שרק ראשיהם האפורים בצבצו מעל פני הקוצים. הקוצים היו יבשים. ברושים דקים וארוכים צמחו ביניהם. ניצוץ אחד, חשבתי, מספיק ניצוץ אחד.

בצומת בית נבּאללה ראינו אקליפטוסים שרופים. מה שנשאר מהעלים שלהם היה אפור וצהוב. ענפים חרוכים צמחו מן הגזעים המפוחמים. לא רחוק משם, ליד תמרור "עצור!" עמד ילד עם עגלת תינוק שהייתה פעם ירוקה. ערֵמה גדולה של כעכים הייתה מונחת עליה. משאית צבאית חומה חלפה על פניו ונעצרה לשתי שניות, אבל בגלל התמרור. הכביש היה ריק. אבק בהיר ודק היתמר מגלגליה האחוריים הכפולים.

עצרנו קרוב לידו. אלה נשארה בסוּבּארוּ. אני ירדתי. מוט ההילוכים היה בנקודה המתה. המנוע המשיך לפעול. האוויר היה צונן ונעים. רוח קלה הביאה אותו אלינו ממערב.

"שקל וחצי קטן, שתי שקל גדול," אמר הילד.

הוא היה ילד ערבי עם שיער צהוב ועיניים כחולות גדולות, כמו השמים שעוטפים את הארץ הזאת כולה. על מצחו הגבוה התערבב האבק בזיעה ויחד הם נזלו לאט מאחורי תנוכי אוזניו.

"שניים גדולים," אמרתי. אחד בשבילי ואחד בשביל אֶלָה, חשבתי. ניחוח הבצק האפוי והשומשום החרוך היכה בבלוטות הרוק שלי. הילד הכניס שני כעכים גדולים לתוך שקית ניילון שחורה-שקופה. אחר כך הכניס לשקית קצת זעתר שהיה עטוף בדף צהוב תלוש מספר טלפון ישן.

חזרתי למכונית ומיד כשפתחתי את הדלת שמעתי את אלה שוב. הכעכים היו חמים והניחוח העדין שלהם מילא את החלל הצר. אכלנו בנסיעה בין שדות הכותנה, התירס והגפנים. בואינג 707 ישן טיפס באטיות רועשת מערבה, השמש יוקדת בזנבו. שתקתי, וכך הצלחתי לשמוע את אלה טוב יותר.

ובאמת, לפני הפנייה הלא-מתומררת שמאלה לכפר טְרוּמן היא אמרה: "אני יודעת שאחיה / את שארית ימי / עם שיר על שפתיי / בשבילך."

לא הייתי בטוח ואני גם לא זוכר בדיוק אם היא אמרה "עם שיר על שפתיי" או "עם שיר בתוך לִבּי," וזה גם לא היה כל כך אכפת לי, לפחות לא באותו רגע. התזמורת הגדולה שליוותה אותה נאבקה בטרטור המתמשך של המנוע ושניהם יחד גברו על עור התוף שלי, ונראה שלא שמעתי בדיוק את המילים שנארגו בקול החם והגדול שלה.

אלה לא הגיעה אִתי עד ירושלים. נפרדתי ממנה בשער הגיא והיא עברה אולי לנהג אחר בתחנה אחרת. אני המשכתי לבד בין האורנים והברושים העדינים. גם המשוריינים הצבועים בצבע-יסוד נגד חלודה היו שם, כרגיל, וזרי הפרחים הנבולים מטקס קודם מוטלים עליהם, כרגיל. השמים היו כחולים כמו עיניו הגדולות של הילד בצומת בית נבאללה שניחוח הכעכים שלו עוד היה במכונית. משהו חנק אותי מבפנים. חשבתי שאחרי מוֹצָא האוויר יהיה צונן וקל יותר לנשימה. אבל הוא היה חם וכבד יותר והתיישב לי עמוק בתוך בית החזה. פתחתי את המזגן. משב חזק של רוח צוננת מילא את המכונית ופתח לי את הריאות בבת אחת. נסעתי לאט. במראה הצדדית ראיתי משאית עוקפת אותי בהיסוס. היה לה מספר כחול מהשטחים והיא הייתה מלאה בבקבוקי קוקה-קולה ריקים. היא נעלמה מאחורי הסיבוב ושוב הייתי לבד.

פתאום נזכרתי.

"בתוך לִבּי," היא אמרה.

עכשיו הייתי בטוח.

בתוך לִבּי.

אין לי מה להצהיר

לפני כמה ימים נסעתי מעיר גדולה אחת לעיר גדולה אחרת ובדרך עברתי ברכבת דרך יערות אפלוליים, ונחתתי בשדה תעופה עגמומי אחד או שניים. הנסיעה הייתה קצרה, משהו קטן שהיה עלי להסדיר בענייני משרדי. כרגיל, נשאתי אִתי מטען יד בלבד. לפני שיצאתי ארזתי כמה דברים בתוך מזוודה קטנה שמידותיה מקובלות על חברות התעופה כמטען יד: שתי חולצות מגוהצות (שהתקמטו כבר בעת האריזה), שני זוגות לבנים נקיים, שני זוגות גרביים (באחת מהן חור שאני תמיד שוכח לתפור), ממחטת בד רזרבית (שמשייכת אותי, אני מניח, לאותו סוג של אנשים פאתטיים שמסרבים להיכנע לקִדמה), שתי עניבות, כלי רחצה וגילוח, עיתון מאתמול שלא הספקתי לקרוא, וספר כיס מרופט שלא אסיים כנראה לעולם.

עברתי את ביקורת הדרכונים והתקדמתי לעבר המסלול הירוק של המכס. חציתי כבר את הקו האחרון בדרכי לעבר היציאה, כאשר מוכס סמוי עצוב מבט, לבוש בגדים אזרחיים, ביקש ממני לעצור.

הוא שאל אותי מנין אני בא והשבתי לו. בקול שקט ציווה שאניח את המזוודה על הדלפק ושאפתח אותה. פתחתי. חששתי שיבחין בחור שבגרב, אבל הוא מישש את דפנות המזוודה. הוא לא גילה דבר, רק שאל אם יש לי מה להצהיר. לא, אמרתי, אין לי מה להצהיר. המוכס החביב הזה תקע מבט לעומק עינַי וסימן באצבעו לנוסע אחר לגשת אליו.

רכסתי את המזוודה והלכתי לכיוון היציאה, לעבר התור למוניות.

רק כשהגיע תורי ונכנסתי למונית, והזיעה שכיסתה אותי נספגה לגמרי בחולצה, הבנתי מה בעצם קרה. סוף-סוף הייתה לי הזדמנות, אבל החמצתי אותה. אין לי מה להצהיר, אמרתי.

לקריאה נוספת אימגו:

 

שלדגים - סיפורים קצרים / ראובן מירן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת