אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התל אביבים / רחל שיחור חלק ב


עריכה: מיכל רוזנטל. שמות הפרקים, פרט לאחד, הם מובאות מתוך פאוסט של גתה, בתרגום יעקב כַּהַן.

© הוצאת כרמל, ת"ד 43092, ירושלים

אך דומני שכוונתם לומר, שהטובים דומים וידידים זה לזה, והגרועים, כפי שגם אומרים עליהם, לעולם לא יהיו דומים אפילו לעצמם, אלא הפכפכים הם ואין לקבוע טיבם. והשונה ונבדל מעצמו, ודאי יתקשה להיות דומה או ידיד לאחר. וכי אין זה נראה גם לך? אפלטון, ליסיס, מיוונית יוסף ג' ליבס

ספר זה הוא יצירת דמיון טהורה. כל קשר בינו לבין אירועים מציאותיים הוא מקרי

לחלק הראשון כאן

חלק שני

כי היה פה ושם אחד מאושרהתל

התל אביבים / רחל שיחור. הוצאת כרמל

מיה מגיעה לביתהספר. המורה כבר מחכה לה. יש משהו באוויר. האוויר עומד. איפה היופי שהיה פעם? המכתב נמצא אתה. כמו ילדה שמכינה שיעורים כתבה אותו בערב שחלף, לפני סידור הילקוט, יום לפני הפגישה הכניסה אותו בין דפי ספר החשבון שתחזיר למורה וכבר הוא מעורב ביניהם עד שיועבר מיד ליד. ואין עוד דרך חזרה? מיה שואלת את עצמה לרגע, זה רגע ההיסוס שבו מי שמתגעגע כל ימיו לסןֿמיקלה שלו, פיסת ארץ מופלאה בקצה איטליה, שואל את עצמו, מה אני עושה כאן? כשהוא מגיע סוףֿסוף לשהות בה כמה ימים שאמורים להיות המאושרים בחייו.

היא יושבת על הכיסא האחד הפנוי והמורה יושב מולה. מולה אבל באלכסון, ואולי המורה יושב בראש השולחן והיא לצדו. עכשיו הוא לא מגלח את כל פניו, מעט שיער נשאר מעל השפה העליונה ומיה מסתכלת בו בחיבה. היא עדיין אוהבת את פניו הגרומות ואת חיתוך השפתיים החזק, – הבאתי לך שאלות מתרגילי הבית. אם אין לך מה לומר אל תגידי. את עוד תקלקלי הכול בסוף! הפה נפוח, יבש. – המורה, יש מכתב בין העמוד האחרון והכריכה, תקרא אותו אחרי שאלך, טוב? בעבר, ואפילו בעבר הלא כלֿכך רחוק, הרי לא נולדת אתמול מיה, ואת יודעת איזה שעמום זה היה כשהתחילו לקרב שולחנות אלו לאלו ליד הירקון ולדבר על נסיעות וחברות ביטוח שמחליפות מכוניות לקליינטים תמיד בזמן הנכון, וברכב שכור (אצל מי? אצל מי?) לעבור את אירופה בשלושים יום. מה מזמינים? הבחורים תמיד נמשכים לבחורות ומזמינים בשר. המורה, הבאתי את ספר החשבון. שאלות על כופר היישוב בסעיף הפרומילים. את זה לא הבנתי.

המורה נוגע במכתב. – לא, את זה אחרי שאלך, נרעדת מיה. מתוך געגועי ליופי אני מחכה לידיד נפשי. לידיד נפשי שיבוא כדי שנוכל להיפרד. זה היה שיר ישן, ישן שאהבתי פעם. המורה כבר לא מצונן. מיה קמה ממקומה. – האם יש לי חלק בזה? שואל המורה. – חלק? כן. אבל רק בטוב. אם תעמוד ציפור על גג הבית ממול כשאצא – זה יהיה סימן להצלחה חלקית. אם הציפור תרים כנפיים ותעוף – זה יהיה סימן להצלחה מלאה. מיה יוצאת משער ביתֿהספר ואינה מפנה את מבטה להסתכל בשמים. רק במרצפת תסתכל ולא באוויר הפתוח.

המורה השיב, ודווקא בדואר. הרי רשמת את כתובתך, מיה טיפשה, ולמה ציפית? שישה ימים חלפו. היא מקשיבה לרדיו ולא יותר. החיים נעצרו. המורה כתב: אני מקווה שאני מבין אותך. ניפגש ביום שלישי הקרוב בשעה שמונה בקפה אירופה ברחוב בןֿיהודה. אחכה לך שם ונדבר.

כשמיה יצאה לרחוב היה עליה להדוף דלת ירוקה כבדה, עשויה עץ ישן. בעץ היו תולעים. היא ראתה תולעת אחת עוצרת את הילוכה ומסתכלת בה. הכול נע בעולם חוץ ממני ומהתולעת. כאן, מאחורי הדלת הירוקה, אמצא את מולדתי. אמצא את מולדתי, ארץ ירוקה רחבה ליד הים, ולא אעזוב אותה עוד.

הנסיעה ללידיה החלה למעשה בפינת נחלתֿבנימין ואלנבי. זו תהיה נסיעה ארוכה, אמרה יעל, ושרה הצטרפה אליה במלות ביקורת: בתל אביב אין נסיעות קלות כי אין כאן מי שידאג באמת לאזרחים. אבל מיה, שהחליטה לחשוב ולהתנהג באופן חיובי, כמו שנהוג לומר, בהשפעת האמריקאים, היא חשבה, לא אמרה דבר. לצדן ישבו שתי נשים. שתי נשים באוטובוס שעתה זה החלו לקשור ביניהן שיחה. הרי קודם לא הכירו זו את זו. קודם לא הכירו ואחרֿכך שוב לא. אבל עכשיו הסקרנות עולה ומתבצרת אף כי אינה מחולקת באופן שווה בין השתיים, תמיד אחת תהיה השואלת עד אין קץ במהירות ובזרם חדגוני, ושאלותיה, כמו גם התשובות שיינתנו עליהן, יתחילו להישכח ברגע שתושיט את רגלה האחת, הראשונה, אל המדרכה בתנועה זהירה של יציאה מהאוטובוס, בעוד השנייה תסתפק במתן תשובות, לעתים מתוך חוסר רצון או עניין, ועם זאת, תשובותיה הן שיספקו את החומר שממנו עשויים גם הסיפורים המשובחים ביותר. כל פרט על החיים נאסף פה בשקדנות. זו שהשאלות הופנו אליה נדמתה בעיני מיה – אף כי את עיניה לא הפנתה לעברה בגלל כללים מקובלים של נימוס – כבת ארבעים וחמש, עדיין צעירה ואפילו צעירה מאוד ביחס לשואלת, והגיעה לכאן – אולי מרוסיה – לפני שנה ומחצה וכבר השתלטה על העברית. אמנם, כפי שהיא מודה, זו עברית בסיסית, אבל ברוך השם מסתדרים. וגם סֿבלנות, כבר לימדו אותה להגיד ככה באולפן. ואחרֿכך חזרו ולימדו שפֹּה בארץ סֿבלנות היא מלה חשובה שעוזרת לנו. והיא באמת עזרה ואפילו עוזרת כשהיא מגיעה למרפאת הרא"ה, וכמו בטרמינל יושבים שם, קבוצות קבוצות, גב אל גב, עד שעה שלוש בצהריים לאחר שמתגלה כתם בשד השמאלי שלה שראתה יום אחד כאשר הורידה בבוקר במהירות את החזייה הירוקה מפני שהשחורה מתאימה יותר לחולצה השחורה והיד שלה שפשפה את השד במהירות. וזה הביא כאב חד, והגיסה ממש דרשה וצעקה שתלך לקופתֿחולים כי אסור לתת לזה לגדול. נכון, יש לה אח פה. לאח יש משפחה אבל היא גרה לבד בקומת קרקע, לא רחוק מהאח. השואלת חקרה מה שם הרחוב שבו היא גרה, האשה השנייה אמרה: הבונים. השואלת דחקה אם בחלק הרמתֿגני או הבניֿברקי של הבונים והאשה השנייה ענתה, בחלק הרמתֿגני, כי רחוב הבונים מחולק בין שתי ערים דווקא לפי האורך ולא לפי הרוחב, כמו שתמיד קורה במקרים כאלה, למשל ברחוב ז'בוטינסקי שעובר בתוך שתי ערים ואולי אפילו בתוך שלוש כי מה שנוגע לפתחֿתקווה היא לא בטוחה, וככה אם מישהו גר ברחוב הבונים 23א הוא משלם מים ומסים לעיריית רמתֿגן, אבל אם מישהו גר ברחוב הבונים 26 או 28 הוא משלם מסים לעיריית בניֿברק כי המספר שלו זוגי. והאשה הצעירה באופן יחסי היתה מלאת גוף ויפה, כי מיה כבר היתה מוכרחה לסובב את הראש לרגע, והראש שלה היה מכוסה בשיער שחור ועבה. היא זו שאמרה שהיא גרה בחלק הרמתֿגני של רחוב הבונים אבל הוא לגמרי לא רחוק מהחלק הבניֿברקי של הרחוב ובכלל מבניֿברק, שם גר האח עם משפחתו. כאן התעניינה השואלת אם האח הזה, שבגללו עלתה לישראל, הוא דתי או אולי חוזר בתשובה, כי בדרךֿכלל יוצאי הארצות הסלביות, אמרה, אינם דתיים אבל הם מוכנים לחזור בתשובה בגלל הרבנים, בייחוד אם הם גרים בבניֿברק ומקבלים תמיכה. ונכון שהאח הוא חוזר בתשובה ומצבו רע מאוד ושני ילדים שלו לומדים בביתֿספר עממי ומשכורת קטנה הוא מקבל מהרבנים. משכורת קטנה שמזה איֿאפשר לחכות לשום עזרה בשביל האחות, אמרה האשה השנייה. ועוד אני משאירה שמה מתחת למעקה של הפסל הוורוד חמישים שקל ולפעמים מאה שקל שאני מצליחה לחסוך מהעבודה שלי, בשביל הילדים שכל הזמן רוצים משהו אחר וגם לא רוצים להבין מה זה אין ושאין זה אין. והשואלת מוסיפה, ובאיזו עבודה את עובדת? את מטפלת בזקן? כן. אבל לא בזקן רק בזקנה והזקנה גרה ברמתֿאביב ואליה היא נוסעת עכשיו אחרי שהאוטובוס יעצור בתחנה הבאה היא מחליפה אוטובוס לרמתֿאביב מכאן כי לקחה לעצמה חצי יום לסידורים כי גם היא בןֿאדם והזקנה שלה היא בת 92 ועדיין הולכת בדירה ורוב הזמן מבינה הכול גם מה שהיא אומרת וגם מה שהיא שומעת ורק לפעמים היא שוכחת וחוזרת כמה פעמים על אותם דברים בדיוק אפילו חמש פעמים ואפילו יותר אבל ככה עושים כל האנשים בארץ אפילו אם הם לא זקנים כמו הגברת שלה. לא, האשה הזאת לא ענייה ואפילו קצת עשירה ומקבלת עזרה מביטוח לאומי, עזרה קטנה. האשה השנייה התעייפה פתאום ולא רצתה להוסיף לדבר. מעכשיו ענתה על שאלות נוספות רק בקצרה ובקוצר רוח. ומניין יש לה כסף? נשאלה. מבעלה, אמרה האשה השנייה. אבל מה עשה הבעל, מנין היה לו כסף? הוא היה מלחין. ידוע, קומפוזיטור. את המלה מלחין שמעה האשה שבאה מרוסיה רק מפי האלמנה הזקנה, ולא היתה בטוחה שאכן אפשר לסמוך עליה בכול, ולכן הוסיפה את המלה "קומפוזיטור" וירדה בתחנת רכבת מרכז. הבנות המשיכו לחולון, לשכונה קטנה שבה התגוררה לידיה עם הוריה.

השכונה של לידיה לא היתה מרוחקת מקרייתשלום הוותיקה ולפעמים גם נקראה בשם שיכון ותיקים. אבל זו היתה שכונה חדשה באופן יחסי, ועל כל פנים, חדשה בהרבה מקרייתֿשלום הישנה. יעל, שהיתה חברתה הקרובה של לידיה, הכירה את המקום וכמו תמיד הדריכה את השתיים. שרה ומיה נגררו אחריה כבר מתוך עייפות מסוימת. אבל בבית של לידיה חיכו לאורחים.

ההורים וגם לידיה עצמה הסתכלו במיה. היא היתה האדם האחד בחדר אשר סיים את לימודי התואר הראשון. יעל, שרה ולידיה היו עדיין תלמידות שלא סיימו את לימודי התואר הראשון וקינאה קלה ניעורה בהן. אבל מיה ביטלה את ההישג הזה: מה זה תואר ראשון? איזה מעשה גבורה יש כאן, לגמור תואר ראשון? באמת. זאת הגזמה גדולה. והגזמות תמיד הביכו אותה בעיקר כשכוונו אליה. וזר הפרחים ששליח קטן מיוחד העלה בשבילה על הבמה כשחילקו את תעודות הסיום, כלֿכך התביישה אז. ואיזו הטעיה היתה בכך בשביל עיני הבריות, ודווקא המבט של האחרים היה החשוב, ועכשיו היא כבר לא חושבת ככה. ומה עכשיו חשוב? הרי כולנו נמות. ואת זר הפרחים מחמי – שושנים אדומות – היא רוצה לזכור.

אבל ההורים וגם לידיה עצמה לא חדלו למלמל דברי תשבחות שנקטעו לרגעים רק כאשר שתי הנשים, כלומר לידיה ואִמה, קירבו לשולחן הגדול בקבוקי מיץ קר ועוגיות מאפה בית. – ישר מהתנור, אמרו, ואבא הוסיף: ואיפה יכולנו לחשוב על עוגיות כאלה בשנים הראשונות כשבאנו, ועוד קודם בזוועה, שש שנים לא ראינו בכלל עוגיות. לא עוגיות ולא דברים אחרים. לא היה בית לא היתה משפחה – והוא הושיט את ידו הימנית שרעד עבר בה באותו רגע לעבר גבה של אשתו בתנועה של ליטוף – כשהגענו, וזה היה אחרי התופת, פנה אל מיה: את יודעת איך קראו לנו כאן? סבון. קולו נסדק מעט. – סבון. למה סבון? את מבינה את הרמז? אתן מבינות את הרמז? פנה אל הנמצאות בחדר, ובקול גבוה יותר: סבון, מה נרמז בזה? אף אחת לא אמרה דבר. שרה ניסתה לרכך את רושם הדברים: סבון, הצברים בארץ קראו ככה למי שלא דמה להם לפי דעתם, מי שלא היה גזעי כמותם, לפי דעתם. אז המציאו להם ביטוי: גזעי לעומת סבון. – ללא לא!! מה את אומרת! אבא של לידיה מחה ככל שאִפשרה לו מחלתו. לפתע התעטש ואחז ברקותיו. דומה שאחד הפרקים פקע לרגע בצד מצחו. שוב קמה מהומה. היה צריך להרגיע את אבא ואת אמא שרצה למטבח להביא מים ואבא שיהק והמשיך למחות – סבון זה בשבילנו! זה המציאו במיוחד בשבילנו הצברים האלה המשובחים, את הביטוי הזה, וכל אחד מבין למה. לא צריך להסביר את זה.

מיה שאלה: מי צייר את הציור היפה הזה? ציורים רבים – עבודות של ילדים – היו דבוקים אל קיר המקרר בפיסות מגנט קטנות. כמו בדירות שיכון רבות בעלות מטבחים זעירים, הוסט גם המקרר הזה אל פתח הסלון והוצב באלכסון כחוסם את פינת החדר, ובכך מרכך מעט את הרושם הלא נעים של נוכחותו בין האורחים. אבל חשוב היה להסיט את נושא השיחה. והאם, שלא היתה טיפשה, פתחה בסיפור: כל הציורים שעל המקרר הם מעשה ידי הנכדים. לידיה היא בת הזקונים שלנו. יש לנו עוד בן ובת נשואים עם ילדים, אבל הציור שאת מחזיקה ביד, מיה, הוא מעשה ידי הנכדה הכי מוכשרת שלנו. שמה מירי, מירי פרלמוטר. תזכרי את השם הזה כי אולי פעם תיתקלי בו באחת מבירות העולם, בסטוקהולם או בבירה אחרת של העולם המערבי.

הנכדה מירי פרלמוטר אהבה לבוא אל ביתנו, המשיכה אמא בסיפורה, ותמיד היתה באה ומציירת. וכמו שאתן רואות, באמת הפליאה לצייר. והיו לה כאן בלוק של ציור וצבעים שקניתי בשבילה בקרביץ גבעתיים, וכך עברו עלינו הימים בנעימות: מירי פרלמוטר היתה מציירת ואני הייתי יושבת ועוקבת מרחוק אחר תנועותיה. אז ידעתי אושר גדול מאוד, אושר שלא הכרתי כמוהו מקודם בשום הזדמנות. ובכל זאת הייתי מכריחה את עצמי לקום ממקומי, לגשת למטבח ולהביא למירי כוס מיץ עם עוגיות מחיטה מלאה כמו שהבאתי לכם, ולפעמים בננות ופירות אחרים – תמיד הקפדתי על מזון בריאות – והכול היה טוב ונעים. אבל האושר שלי לא נמשך לנצח. הוא אפילו לא נמשך זמן רב. איזשהו שד, אולי זה היה לוציפר עצמו, נכנס אל גופי ואמר לי: יולי, תפסיקי לצבוע את השיער שלך. עד אז צבעתי את השיער שלי בכל יום שישי שני וכך הסתרתי את השיער הלבן שמתחתיו. והשד דיבר מתוכי: מה יהיה הסוף, יולי? את חושבת שרק השיער שלך מזדקן? כל הגוף שלך מזדקן, וגם המוח שלך מזדקן. אבל לי היה די עד אז שאיש לא יראה שהשיער שלי מזדקן. הסתפקתי בזה והייתי שמחה בחלקי. אבל פתאום לא היה לי די בכך. את מזדקנת, יולי, אמרתי לעצמי בקולו של השד, לא יעזור לך כלום ותפסיקי עם השטויות. מעכשיו תקבלי את שינויי הזמן בשמחה או לפחות בהשלמה, את יכולה לבחור, ותתנהגי בהתאם לגילך. ולפתע נראתה לי גם כל עבודת הצביעה שעסקתי בה שנים, מדי יום שישי שני, כמלאכה מביישת, עלובה. ומה שגרוע אף יותר, כעבודה מעייפת ומיותרת. שוב להתעסק עם הצבעים ועם כיסוי הניילון ואחרֿכך לכבס את מפת השולחן ואת האצבעות שהתלכלכו לנקות בחומצת לימון. כל זה כבר היה בהחלט לא בשבילי. וכך חדלתי לצבוע את השיער והוא חזר ונעשה לבן עד שהיה לבן לגמרי. וכל התהליך הזה לא קרה בבתֿאחת ולא קרה מהר. עברו שבועות רבים עד שהשיער בכלל התחיל להלבין. עברו חודשים עד שנעשה לבן לגמרי. ואז הגיעה הנכדה מירי פרלמוטר לביקור. כמו תמיד, הצעתי לה צבעים ובלוק לציור, וכבר הלכתי למטבח להביא משם שתי בננות כששמעתי צעקה מוזרה מאחורי גבי. של ילד היתה הצעקה אבל גם של אשה מבוגרת מאוד שכבר יודעת וגם ראתה וגם שמעה הכול. זקנהל'ה!! זקנהל'ה!!! כך אמרה הצעקה. פניתי לאחור מיד כי לבי ניבא לי את הגרוע מכל רע. – מיריל'ה, מה קרה לך? את לא רוצה לצייר יותר בשביל סבתא? – את לא סבתא יותר. את זקנהל'ה!! אמרה התשובה שקיבלתי. ניגשתי לחבק את נכדתי כפי שעשיתי תמיד. אבל היא רק נרתעה יותר מפני וצעקה בקול רם ונורא יותר מבראשונה. אז התחלנו לרוץ זו אחר זו. כלומר, אני רצתי אחרי נכדתי, מירי פרלמוטר, והיא ברחה מפני בצעקות זקנהל'ה! שתכפו ועלו, וכל זה מסביב לשולחן הזה שסביבו אנחנו יושבים עכשיו, וכך מצא אותי אבא, כמעט מעולפת וחסרת נשימה, כשחזר הביתה. הוא לא הבין דבר אבל קודם כול חיבק אותי, כי למרות שהייתי גדולה ומגושמת כמו שאני עכשיו, הייתי אני הקטנה והחלשה, וככה חיבק אותי אבא. ויולי פרלמוטר התחילה לרעוד כי נזכרה בכל הדברים הרעים שקרו לה בחייה. אבל כעבור זמן התאוששה – חשוב היה להחזיר את הקטנה, אמרה. אבא הציע שאתחיל ללמוד ציור בצורה מסודרת ואשמור את הדבר בסוד. באותו זמן נפתח הסטודיו של מריון בחולון. נרשמתי והייתי בין התלמידות הראשונות שהתקבלו. לא הצטיינתי. אבל למדתי את היסודות. קיוויתי וגם אבא קיווה, שיסודות הציור יחזירו אלי את נכדתי והיא תשוב לאהוב אותי כמו פעם. לא חסכתי בכסף. הקורס לא היה זול וגם הנסיעות עלו. אבל כל זה הרי מובן מאליו. וכך למדתי להעתיק צורות מן הטבע החי והטבע הדומם. ציירתי עצים וכבשים בשדה פתוח. לא מצאנו כבשים בחולון וחלק מן התלמידות של הקורס התחפשו לכבשים רועות באחו כשהתכסו בשמיכות גדולות של צמר מתולתל. אלה ציירו ואלה התחפשו. ואחרֿכך התחלפנו. ציירתי תמונות מן הטבע הדומם כמו קופסת סוכר להגשה ולימונים סגורים ופתוחים לצדה. זה לא היה מעניין. כי איזה עניין יכול להתעורר באדם אינטליגנטי בקופסת סוכר או בלימון, בעיקר כשדורשים ממנו למדוד אותם שוב ושוב במשוער ובמציאותי, כמו שהמורה אמרה. אבל לי היה חשוב לזכות שוב באהבת נכדתי ושום קרבן לא היה גדול מדי.

אני, אמרה יוליה, לא הוספתי לצבוע את שערי, אבל גם את ציורי הסתרתי מתחת למפת השולחן הגדול. ופעם, כשהגיעה מירי פרלמוטר עם הוריה לביקור השבועי בביתי, וזה היה כבר כמה חודשים אחרי האירוע המצער, ומירי עדיין מכונסת בתוך עצמה ושותקת ובכך אומרת לי שכל הביקורים האלה הם למורת רוחה אבל כל עוד היא בחסות הוריה, והרי היא עדיין ילדה... כך אומרת לי מירי פרלמוטר נכדתי האהובה ולבי מתכווץ בתוכי, אבל עדיין אני מוצאת בי כוח ואני רצה לחדר השני ומעבר לווילון לובשת חלוק של ציירים מדובלל ומוכתם בצבעים שונים ולוח של ציירים אני מציבה מולי ובעוד ידי מושטת לקראתו ואני מורחת משיכות צבע קלות על הנייר, כאילו דבר מובן מאליו הוא בשבילי לצייר, ומירי פרלמוטר כבר נופלת על צווארי וקוראת סבתא! סבתאל'ה!

כך החזרתי אלי את נכדתי, אמרה יוליה פרלמוטר. אבא מחא כף בהערצה. – נכדתי הקטנה נשבתה שוב בקסמי הצבעים החדשים שגילתה בביתי, ואני נסעתי למכון של מריון וביטלתי את דמי המינוי. – הם החזירו את הכסף? התעניינה שרה, כי תמיד נוכחה בקיומו של מחסור בפריט זה. – כן, בסךֿהכול חלק החזירו וחלק לא החזירו. אבל זה טבעי, לא?

הכינור עוצר, שוהה הרקדן

חמי הרגישה שהכול נעצר סביבה. ואם הכול נעצר היא חייבת לסגת. אבל מה פירוש לסגת? ואם אהבה לרוץ על פני החדרים, המרצפות, על פני הרצפה המצוירת עד ארון הספרים ולדפדף ב"לארוס" הישן, הרי כאן שום "לארוס" לא יעזור, וחשבה על ריצת הילדים שלה שנעלמה ועל מיכאל שמתחיל להיעלם ונעלם בכל פעם יותר כאדם הנתפס בעיני המתעוור. והיא רושמת בראשה – כשאני מדברת הוא לא עוד מסתכל בשפתי, ושפתיו לא נעות עוד ללא קול כשאני מדברת כדי לשמור עלי שלא אכשל, כבר אין קסם למיכאל, אין קסם בעיניו בשבילי, נעשיתי אשה רגילה. חמי אמרה את המלים האחרונות בקול. היטב הכאיבו לה אלה. היא היתה לבד בבית. מילי יצאה להרצאה על תשעה באב ולקחה אתה את נאדין. פתאום היא בקטע היהודי, חשבה חמי מתוך עוינות. אני חייבת להתרחק. ושוב מיכאל. הוא לא מחייך כמו שחייך בעבר, הוא לא מביא מתנות קטנות כמו שעשה בעבר (פעם קנה צנצנת קטנה, ריקה, ועליה כתובת: ירושלים אור ונהרה) והעצב שלו נעשה שונה. הוא גם לא עצוב כמו מקודם. חמי החליטה לשוב לפולניה, לביקור מולדת, כמו שאנשים קוראים לביקורים כאלה. ביקור מולדת, ותראה את האחות והאחים ואת אמא, וגם תינוקות חדשים נולדו בינתיים במשפחה.

חמי מתחילה לארוז. גם הריחוק יכול לעזור לשניהם. אולי. למולדת תגיע רק בשלהי הקיץ. אבל שלהי הקיץ הם תקופה נפלאה בפולניה. אנשים יוצאים לקייטנות. כלומר, אלה שידם משגת עושים זאת. השאר אינם יוצאים לשום מקום. הוריה של חמי עדיין נמנים עם אנשי המעמד שידו משגת, ולפיכך הם נוסעים לזַקוֹפַּנֶה ולקְריניצה. יש עוד ערי קיט אבל חמי כבר שכחה את שמותיהן. בשלהי קיץ העלים נושרים מעצי השדרות והחצרות כמו מעצי היער העבותים, דרך אחת לכולם. ואז הם משנים את צבעם מירוק לחוםֿזהוב וקצותיהם מתגלגלים מעט פנימה עד שהם נעשים צהובים לגמרי. משהו מסעיר היה בכל זה בעיניה. הטבע ממשיך בשלו. ברחוב נראים יותר אנשים זקנים, יותר מבעבר. לביתֿאבות הפך המקום הזה, היא אומרת לאמה. בפתח אולם הוועד המקומי של הקהילה היא רואה הליכון עשוי אלומיניום. התינוקות הפנו את גבם אל חמי ככל שהתקרבה לעגלות החדשות. חלקם פרצו בבכי. אלה היו התינוקות החדשים של המשפחה. כלב טלאים גדול נבח בחצר. מחזה מוזר לראות כלב נובח בחצר של יהודים. הדברים משתנים בכל זאת. באטיות, הרגיעה חמי את עצמה: בכל זאת דברים משתנים, אולי גם מיכאל ישנה את טעמו ויחזור.

אחרֿכך תספור את הימים עד שתשוב לפריס. כבר ביקרה במוזיאונים שהציגו תערוכות מאוצרות העיר לודז' ופולין כולה, שוטטה באולמות הקרים, נדחתה מעומס הפרטים שנגלו לעיניה בתיאורי קרבות הגבורה של ההיסטוריה הפולנית וכל אותו זמן חשבה על ציוריו הפשוטים של מיכאל שנדחו עלֿידי אוצרים ומנהלי גלריות. בלב כבד חזרה לבית הוריה כשהיא עוברת על פני רחובות ילדותה שנתרוקנו.

אבל בינתיים היתה אמא כאן. שרה, אמה של חמי, היתה אשה גבוהה ורזה, ואלו תכונות שנתאפיינה בהן מאז בגרותה, אלא שבעבר היתה אשה צעירה רזה וגבוהה ועכשיו היא אשה זקנה רזה וגבוהה, ומה רב ההבדל בין שני המשפטים האלה. בעיני כל הבריות הוא רב, לא כן בעיני חמי. חמי מסתכלת באמה ומחבבת אותה. אפשר לומר: היא מסתכלת באמה בעיניים מלבבות.

חמי היתה בתה האהובה של שרה אבל שרה לא הודתה בכך. לפעמים טענה שאת כל ילדיה היא אוהבת במידה שווה ובאותו אופן עצמו, ולאהבה זו צירפה גם את כל הילדים והתינוקות שנולדו לילדיה הבוגרים. את כולם היא אוהבת באותה מידה, ומכאן ואילך היתה עוברת לדון בנושאים אחרים. ופרט לכך היה הבעל. הבעל, נתן, סבל מקוצר נשימה בולט, ולמרות שהיה למדן היה גם הראשון בשושלת למדנים ידועים שיצא למה שמכונה חיי מסחר ועבודה חילונית. עבודה זו גרמה לו להשתהות במפעל טקסטיל קטן שהקים בעזרת שותף, יהודי כמוהו, ושותף שלישי, פולני, וניהל ביד רמה ובקפדנות, משעות הבוקר המוקדמות ולאורך כל שעות היום עד שירדה השמש. אבל בבית לא דיבר כמעט ונדמה כאדם שאינו רוצה דבר מהחיים ומהאנשים אשר סביבו ובלבד שיניחו לו לנפשו. כשרוחו היתה טובה עליו פנה ללמוד פרקים מהיד החזקה. בשאר הימים למד לפחות דף גמרא אחד ביום ועבר על המסכתות לפי סדר שהוא עצמו המציא וקבע לעצמו. כשהתעייף הניח ראשו על דפי הספר ונרדם.

שרה, שלא חסכה דאגה מבעלה, עמדה על אותה כפילות באופיו וקראה לה בשם "מוזרות". לפעמים ביטאה את המלה הזאת בקול רם לעצמה גם כאשר היתה לבד בבית וגם כאשר הבית המה אנשים – כלֿכך הרבתה לחשוב על בעלה – ובעיקר כאשר ראתה את ראשו הרדום צונח ואת עיניו נעצמות על שולחן חדר האורחים המכובדים.

רק מתוך דאגה החליטה להעמידו במבחן. ולמחרת, לפני שהגישה לו – כפי שעשתה בכל יום – את מנת מרק האיטריות, גרעה מן הצלחת המלאה כף גדולה אחת של מרק ומילאה את מקומה בכף מים חמים שעתה זה רתחו בקומקום. נתן גמע את המרק באטיות כהרגלו. כשסיים לאכול אמר: מצוין. כפי שאמר בכל יום בסיום כל ארוחה שהוגשה לו עלֿידי אשתו בשלושים השנים האחרונות. למחרת גרעה באותו אופן עצמו שתי כפות גדולות מן המרק החם ומילאה את מקומן בשתי כפות מים רותחים, ונתן שוב אכל, סיים, ואמר באותו אופן עצמו שבו דיבר אתמול ובאותו מאור פנים: מצוין. ביום הבא גרעה שלוש כפות מרק ומילאה את מקומן במים חמים וביום שלאחריו – ארבע כפות, ונתן עדיין אוכל ואומר מצוין. לבסוף נעו להן האיטריות במי ברז שחוממו עד לנקודת הרתיחה, ועדיין הוא אוכל לאטו, מסיים ואומר מצוין ואפילו מסתכל באשתו בהכרת תודה. שרה שתקה. תחילה התחרטה על שהעמידה את בעלה במבחן. אחרֿכך הבינה שהמוזרות היא חלק מאופיו ואפילו חלק טבעי מאופיו ואין היא תכונה נרכשת או מדומה, כי אין אדם יכול להתכחש לחוש הטעם שלו. מאוחר יותר עלה במחשבתה הרעיון שאפשר שהיא נשואה לצדיק.

חמי חזרה לפריס במחצית הסתיו. מיכאל לא נראה בשדה התעופה. כל ימי שהותה בפולניה לא החליפו ביניהם לא מכתבים ולא גלויות מצולמות. אבל השמועה שחמי חזרה הגיעה לאוזניו של מיכאל, כי חמי שבה גם אל אולמי ההרצאות הגדולים ונראתה עלֿידי הבחור גוטליב שהיה ספרן עוד במוסקבה והגיע לפריס כדי להשלים את השכלתו בספרנות טכנולוגית, כפי שהבהיר בסבלנות. גוטליב, ידיד של מיכאל עוד מן המולדת הישנה, ראה את חמי באולם ההרצאות ואפילו החליף אתה כמה מלים סתמיות שעל אודותן מיהר לדווח לידידו. וכך קרה שמיכאל שמע שחמי חזרה ושב לבקר אותה בדירת הרווקות שלה, שחלקה עם מילי ונאדין. והיא, שמעולם לא סירבה לו, לא היתה נכונה לעשות זאת פתאום עכשיו. אבל מיכאל התרחק. ניתן היה להבחין בכך אפילו במבט כמעט שטחי. וערב אחד, לאחר אכילת הטוסט בגבינה מותכת, שהיה מאכל הדגל של חמי במטבח הפריסאי שלה, מאכל שבתחילת היכרותם מצא בו מיכאל חן מיוחד והתפעל מטעמו השונה מטעמו של כל טוסט אחר דווקא בשל פשטותו ועכשיו מאס בו מאותו טעם עצמו, אמר לה פתאום: חמי, אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד. אשתי בהריון.

חמי כמעט חיכתה למלים אלה או בדומה להן למלים אחרות. ועכשיו כשהגיעו, לא ידעה איך לנהוג. היא שתקה. אל תצעקי, אמרה לעצמה, רק אל תצעקי. אבל בעודה יושבת הרגישה כמה נחלשה. ואיך תקום מהכיסא עכשיו, ולאן תלך ממנו? איך תגיע אל מרכז החדר? ואל המטבח איך תגיע? ומה היא תעשה עכשיו? חמי דיברה בלחישה. מה? שאל מיכאל כי לא שמע היטב באחת מאוזניו. ואז הוסיף, לאחר מחשבה קצרה ובהיסוס: את רוצה לומר לי משהו?

אז יִיפוּ לילות חורף

שלושה לילות של שינה לא רצופה חלפו עד יום שלישי, וימים עברו ללא שינה וללא מנוחה. מיה העבירה אותם כדרך הסהרורים כפי שזו נקבעה בזכרונה: אם מעירים סהרורי תוך כדי הליכתו הוא עלול למות, כולם ידעו זאת וסיפרו על אחותה של רינה, שאף שהתגוררה עם משפחתה – אבא אמא ואחות – בבית דירות שלם ברחוב פיירברג – כה עשירים היו וכה מופלאים ומשמחים היו חייהם – ואף על פי כן אחותה של רינה היתה סהרורית, והיו שאמרו מוכת ירח או חולת ירח, כי קישרו את תופעת הסהרוריות עם הופעת הירח המלא, וכזאת יקרה רק פעם אחת בחודש בשעות הלילה, אבל זה הלילה המסוכן ביותר לסהרורים. מיה לא ידעה אם היא עצמה סהרורית או לא, אבל כל אחד יכול להיות סהרורי בלי שידע על כך כי זה כל העניין בלהיות סהרורי, שאת אינך יודעת על כך דבר. אבל אחותה של רינה, שגם היא לא ידעה דבר על כך שהיא סהרורית, נתפסה כשהיא מתהלכת בשנתה, ידיה פרושות לפנים כמו בספרים שבהם מופיע סיפור כלשהו על סהרורי ואיור בצדו המתאר אדם שידיו פרושות לפני גופו כאילו היה עיוור ומחפש הגנה מפני העולם. והוריה שחזרו הביתה מהתיאטרון, כי בדיוק הציגו אז את אילוף הסוררת, אחזו אותה בידיהם והניחו אותה בשקט במיטה, בשקט כדי לא להעיר אותה, ואחרי זה הכינו לעצמם לימונדה חמה ושתו ודיברו קצת בלחש ונכנסו למיטה הזוגית שלהם. אבל הם לא נרדמו ולמחרת התקינו סורגים במרפסת שפנתה אל הרחוב וגם במרפסת המטבח שהקבלנים קוראים לה מרפסת שירות. אבל אחותה של רינה המשיכה ללכת בשנתה כשידיה פרושות לפנים, וכך עלתה על גג הבניין שהיה פתוח לכל אדם עד אותו זמן. מיה לא ידעה אם הורי אחותה של רינה התקינו מנעול לגג ביום שהרכיבו סורגים חדשים בדירה, ועל כל פנים, על הגג כמעט איֿאפשר להתקין סורגים, ואולי לא עשו זאת מפני שאחותה של רינה לא גילתה רצון, ולפחות לא רצון ברור, לקפוץ מן הגג אל הרחוב או החצר שמתחתיו, ורק בגיל שבעֿעשרה נפלה מן הגג פעם אחת כי איבדה את שיווי המשקל הטבעי כשטרחה על ייבוש שמלת האירוסים שלה, שהיתה רחבה וגדושה בקפלים והיא נתקשתה לפרוש אותה כראוי. וגם אז לא קרה כלום והיא עצמה לא ניזוקה כלל וההורים של אחותה של רינה קיימו לכבודה מסיבת אירוסים מפוארת ואחרֿכך מסיבת נישואים מפוארת לא פחות, כי גם החתן היה בן של עשירים והשתייך על תעשיית הבשר בארץ. אבל בנישואיהם שלהם, כלומר של ההורים עצמם, נבע קרע שאין לאחותו, קרע שהלך והתעבה באותם ימים עכורים, עד שאבי המשפחה, גבר גדל קומה, לא צעיר, ששערו הלבן המועט מהודק לראשו במשחות שונות שרב בהן דבק המגע, לקח לו בגלוי, למגינת לב הכול, מאהבת צעירה, נסע אתה לטיולים באירופה ורשם את שמה בצוואתו בצד שם אשתו ושתי בנותיו.

אבל מיה ישנה בלילות אלו, אף כי היתה זו שינה חטופה ולא נעימה, ורק בימים נעה כדרך הסהרורים, חוץ מהושטת הידיים לפני קִדמת הגוף, כי את זאת לא עשתה. והיא המשיכה לעבוד ולדבר עם הבריות כרגיל כאילו לא נע דבר בתוכה, והרי נפשה פִּרפרה בתוכה כבמכת חשמל.

ביום שלישי בערב יצאה אל קפה אירופה. גשם דק ירד והיא פתחה מטרייה מפוארת. לידיה היו כפפות עור שזורות בחוט רִקמה אדום. ברחוב הסתכלה בדמותה שהשתקפה בחלונות הראווה הנקיים. שום דבר לא היה בטוח אבל מעולם לא רצתה במשהו יותר, בעוד שהיא עצמה חשבה שמעולם, לא בעבר ולא קודם לכן, לא רצתה כלל.

בקפה אירופה שיחקו שח. נשמעו קולות של גלישת כלים על פני משטחי עץ ישנים, כעכועי גרון וקריאות צער מול הפסד צפוי, שהרי רוב השחקנים היו בעצם חובבים ולא חשבו שעליהם להסתיר את רגשותיהם, וכל עוד נמשך המשחק לעטות על פניהם מסכה קפואה כדרך שחקנים שהגיעו לתהילה. אבל גם במשחקם הלא משובח נקשו חיילים וצריחים על פני הלוח המשובץ, הסוסים דהרו בריסון מלא חן, הרץ החליק תמיד בתנועה אלכסונית והכול התנהל לפי הכללים. ואילו השחקנים, רובם אזרחים ותיקים של עירנו, ניסו שוב ליישם את אשר למדו בסוף השבוע האחרון או בזה שקדם לו בפינת השחמט של שאול הון ב"מעריב", ולחזור על המהלך המזהיר של קספרוב בקרב מוסקבה, אבל לשווא. בעיני מיה לא היו אלא תמונת רקע לחיפושיה אחר דמותו של המורה.

בחוץ ירד גשם ומיה נכנסה אל חלל ביתֿהקפה. מעבר לשחקני השח ולעשן הסיגריות שלהם הבחינה במורה. גם הוא מעשן. העיניים כחולות, הפה לא דק ולא עבה. האף ישר. גבות עיניים חיוורות, שיער שמתחיל להידלדל, מוטה הצדה, מסורק בפסוקת ישרה. מיה מושיטה יד. היא מחייכת והוא מושיט את ידו. אחרֿכך משהה מעט את ידה. ככה זה מתחיל. הם מכרים ותיקים, הם ידידים. או אוהבים.

כל אדם מרגיש ייאוש ובדידות, אמר המורה. אני מבין אותך. אני מרגיש את הבדידות שלך לגמרי. לגמרי בתוכי. ואולי זאת לא אהבה? אני לא יודע בדיוק. אני לא שחקן שח ואני גם לא יודע מה יהיה. ואין לי כישרון לנבא את העתיד וגם לא לצפות אותו, אומר המורה, ושוב מתקרב ונוגע בידה של מיה, את בטוחה שזאת אהבה? אל תשאלי אותי.

© הוצאת כרמל, ת"ד 43092, ירושלים

טל' 6540578-02; פקס' 6511650-02

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר