אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גק קרואק / בטלני הדהרמה חלק ב


קטגוריה: 

ג'ק קרואק / בטלני הדהרמה: הקדמה מאת המתרגם יובל אידו טל

על הספר ג'ק קרואק / בטלני הדהרמה

לפרקים הראשונים כאן

בברקלי, חייתי עם אלווה גולדבוק בבית הקטן שלו המכוסה ורדים, שעמד בחצר האחורית של בית גדול יותר ברחוב מִילְווִייַה. האכסדרה הישנה והרקובה נטתה קדימה אל האדמה, בין הגפנים, ועליה ניצב כיסא נדנדה ישן ונחמד שבו ישבתי כל בוקר כדי לקרוא את סוטרת היהלום שלי. החצר היתה מלאה צמחי עגבניות שעמדו להבשיל, ומנתה, מנתה, הכול הדיף ריח מנתה, ועץ אחד זקן ונחמד שתחתיו אהבתי לשבת במדיטציה בלילות אוקטובר הקרירים והמושלמים של קליפורניה, לילות זרועי כוכבים, שאין כמותם בשום מקום בעולם. היה לנו מטבח קטן ומושלם עם כיריים על גז, אבל בלי מקרר, אבל לא חשוב. היה לנו גם חדר אמבטיה קטן ומושלם עם אמבטיה ומים חמים, וחדר ראשי אחד, מכוסה בכריות ומחצלות של קש על הרצפה ומזרני קש לישון עליהם, וספרים, ספרים, מאות ספרים הכול מקַטוּלוּס ועד פַּאוּנְד ובְּלַיית' ואלבומים של באך ובטהובן (ואפילו אלבום מודרני אחד של אלה פיצג'רלד עם קלארק טֶרי מעניין בחצוצרה) ופונוגרף ווֶבְּקוֹר שניגן מספיק חזק שהגג היה יכול לעוף: והגג היה בסך הכול דיקט, גם הקירות, שדרכם לילה אחד באחת מהשתכרויות הזן שלנו העברתי את האגרוף שלי בשמחה וקופלין ראה אותי ודחף גם את הראש שלו שלושה אינץ' פנימה.

בערך מייל אחד משם, הרחק במורד רחוב מילווייה ואחר כך במעלה המדרון בדרך לקמפוס של אוניברסיטת קליפורניה, מאחורי עוד בית גדול ברחוב שקט (הִילֶגַאס), גר ג'אפי בצריף שלו, שהיה קטן לאין שיעור משלנו, בערך ארבעה מטר על ארבעה מטר, עם כלום בתוכו חוץ מאביזרי ג'אפי טיפוסיים שהעידו על אמונתו בחיי הנזירות הפשוטים – לא היו כיסאות בכלל, אפילו לא כיסא נדנדה סנטימנטלי אחד לרפואה, רק מחצלות קש. בפינה היה תרמיל הגב המפורסם שלו עם מחבתות וסירים נקיים שכולם נכנסים אחד בתוך השני כיחידה קומפקטית אחת וכולם קשורים ומונחים בצד בתוך בנדנה כחולה עם קשר בקצה. ואז נעלי העץ שלו, הפַּאטַא היפניות שלו, שלא השתמש בהן אף פעם, וזוג גרבי פַּאטַא שחורות שבהן הילך ברכות מעל מחצלות הקש היפות שלו, עם בדיוק מספיק מקום לארבע בהונות הרגליים הקטנות בצד אחד ולגדולה בצד השני. היו לו המון ארגזי תפוזים מלאים בספרי מלומדים יפהפיים, חלקם בשפות מזרחיות, כל הסוטרות הגדולות, פרשנויות לסוטרות, כל יצירותיו של ד"ט סוזוקי ומהדורה נאה של שירי הייקו יפניים בארבעה כרכים. היה לו גם אוסף עצום ורב ערך של שירה כללית. האמת היא שאם גנב היה פורץ לשם, הדברים היחידים שהיה מוצא שיש להם ערך היו הספרים. כל הבגדים של ג'אפי היו יד שנייה שאותם קנה עם הבעה משועשעת ושמחה על פניו בחנויות צדקה ובחנויות של צבא הישועה: גרבי צמר עם טלאים, גופיות צבעוניות, ג'ינסים, חולצות עבודה, מוקסינים וכמה סוודרים גולף שאותם לבש אחד על השני בלילות הקרים של הרי הסיירה הגבוהים בקליפורניה ושל הקַסְקֵיידְס של וושינגטון ואורגון בטיולים הארוכים והמדהימים שלפעמים ארכו שבועות על גבי שבועות עם לא יותר מכמה מאות גרמים של אוכל מיובש בתיק שלו. כמה ארגזי תפוזים היוו את השולחן שלו, שעליו, כשפעם אחת הגעתי בשעות המאוחרות של אחר צהריים שטוף שמש אחד, העלה אדים ספל שליו של תה שניצב לצדו כשהרכין את ראשו הרציני לסימניו הסיניים של המשורר הַאן שַאן. קופלין נתן לי את הכתובת ובאתי לשם, וקודם כול ראיתי את האופניים של ג'אפי על הדשא לפני הבית הגדול מקדימה (איפה שגרה בעלת הבית שלו) ואז את מעט הסלעים והאבנים והעצים הקטנים והמוזרים שהביא איתו מטיולי ההרים שלו כדי להקים "גן תה יפני" או "גן בית תה" משלו, והיה גם עץ אורן נוח שרִשרש מעל מעונו הקט.

סצנה שלווה יותר לא ראיתי מאשר אז, בשעותיו המאוחרות של אחר הצהריים האדום, הקריר והממריץ ההוא, כשפשוט פתחתי את הדלת הקטנה שלו וראיתי אותו בקצה הצריף הקטן, יושב ברגליים משוכלות על כרית פייזלי על מחצלת קש, עם משקפיים על עיניו, ששיוו לו מראה מבוגר ומלומד וחכם, עם ספר בחיק וקנקן של תה עשוי מפח וספל מחרסינה מעלים אדים לצדו. הוא הרים את ראשו והביט בשלווה, ראה מי זה, אמר "רֵיי, בוא, תיכנס", והשפיל שוב את עיניו אל כתב היד.

"מה אתה עושה?"

"מתרגם את השיר הגדול של האן שאן שנקרא הר קר שנכתב לפני אלף שנה, שחלק ממנו משורבט על צוקים שנמצאים מאות מיילים מכל יצור חי אחר."

"וואו."

"אבל כשאתה נכנס לבית הזה אתה צריך להוריד נעליים, אתה מבין, המחצלות האלה מהקש, אתה יכול להרוס אותן עם הנעליים שלך." אז הורדתי את נעלי הבד הכחולות שלי עם הסוליות הרכות והנחתי אותן בצייתנות לצד הדלת והוא זרק לי כרית והתיישבתי ברגליים משוכלות ליד הקיר המצופה לוחות עץ והוא הציע לי כוס תה. "קראת פעם את ספר התה?" אמר.

"לא, מה זה?"

"זה מחקר למדני על איך להכין תה תוך שימוש בכל הידע המצטבר של אלפיים שנות חליטה של תה. חלק מהתיאורים של ההשפעה שיש ללגימת התה הראשונה, והשנייה, והשלישית ממש סוערים ואקסטטיים."

"החברה' האלה התמסטלו מכלום, אה?"

"קח לגימה מהתה שלך ותראה; זה תה ירוק טוב." זה באמת היה טוב ומיד הרגשתי רגוע וחמים. "רוצה שאני אקריא לך חלקים מהשיר הזה של האן שאן? רוצה שאני אספר לך על האן שאן?"

"כן."

"אתה קולט, האן שאן היה מלומד סיני שנמאס לו מהעיר הגדולה ומהעולם והוא ברח להתחבא בהרים."

"תשמע, זה נשמע כמוך."

"בימים ההם באמת היה אפשר לעשות את זה. הוא גר במערות לא רחוק מהמנזר הבודהיסטי שבמחוז טַאנְג שִינְג של טְיֵאן טַאי והחבר האנושי היחיד שהיה לו היה מטורף הזֶן המצחיק שִי-דֶה, שעבד בטאטוא המנזר במטאטא קש. גם שי-דה היה משורר אבל הוא לא העלה הרבה מהשירה שלו על הכתב. מדי פעם האן שאן היה יורד מהר קר בבגדי הקש שלו ונכנס לתוך המטבח החמים ומחכה לאוכל, אבל אף אחד מהנזירים אף פעם לא היה מוכן להאכיל אותו כי הוא לא רצה להצטרף למסדר הנזירים ולהיענות לפעמון המדיטציה שלוש פעמים ביום. אפשר להבין למה מכמה מהאמירות שלו, כמו – תקשיב, ואני אסתכל כאן ואקריא לך מהסינית," והתכופפתי להציץ מעל כתפו והסתכלתי עליו מקריא מסימנים סיניים גדולים ופרועים שנראו כמו עקבות של עורבים: "מטפס במעלה נתיב הר קר, נתיב הר קר נמשך עוד ועוד, ערוץ ארוך חנוק מפולות סלעים, נחל רחב ועשב לוט בערפל, הטחב חלקלק אף שלא ירדו גשמים, האורן שר ורוח אין, ומי יוכל לקפוץ מעבר לכבלי העולם, לשבת עמדי בין עננים לבנים?"

"וואו."

"אבל ברור שזה רק התרגום שלי לאנגלית, אתה מבין יש חמישה סימנים בכל שורה ואני צריך להוסיף את מלות היחס והקישור המערביות וכאלה."

"למה אתה לא מתרגם את זה פשוט ככה, כמו שזה, חמישה סימנים, חמש מלים? מה זה החמישה סימנים הראשונים שם?"

"סימן של לטפס, סימן של למעלה, סימן של קור, סימן של הר, סימן של נתיב."

"נו, טוב, אז תתרגם את זה 'מטפס במעלה נתיב הר קר'."

"כן, אבל מה אתה עושה עם סימן של ארוך, סימן של ערוץ, סימן של חֵנֶק, סימן של מפולת, סימן של סלעים?"

"איפה זה?"

"זו השורה השלישית, אז צריך לקרוא אותה 'ערוץ ארוך חֵנֶק מפולת סלעים'."

"נו, זה עוד יותר טוב!"

"טוב, כן, חשבתי על זה, אבל אני צריך שזה יעבור את האישור של המלומדים הסינים כאן באוניברסיטה, אז זה צריך להיות ברור באנגלית."

"בוא'נה, זה גדול הדבר הזה," אמרתי מסתכל סביבי על הצריף הקטן, "ואתה שיושב כאן כל כך בשקט בשעה הכול כך שקטה הזאת, לומד לבד עם המשקפיים שלך..."

"ריי, מה שאתה צריך לעשות זה לבוא לטפס איתי על הר, בקרוב. מה אתה אומר, בא לך לטפס על מַטֶרְהוֹרְן?"

"גדול! איפה זה?"

"למעלה בהרי הסיירה הגבוהים. אנחנו יכולים לנסוע לשם עם הנרי מורלי במכונית שלו ולהביא את התיקים שלנו ולצאת לדרך מהאגם. אני יכול לסחוב את כל האוכל ואת כל הדברים שנצטרך בתרמיל שלי ואתה יכול לקחת בהשאלה מאלווה את התרמיל גב שלו ולסחוב גרביים אקסטרה ונעליים וכאלה."

"מה אומרים הסימנים האלה?"

"הסימנים האלה אומרים שהאן שאן ירד מההר אחרי שנים רבות של נדודים שם למעלה, כדי לראות את ההורים שלו בעיירה, כתוב 'עד לאחרונה שהיתי בהר קר וכו', אתמול ביקרתי חברים ומשפחה, למעלה ממחציתם הלכו למעיינות הצהובים,' זה אומר מוות, המעיינות הצהובים, 'בוקר עכשיו עומד אני מול צלי הבודד, אין אני יכול ללמוד כששתי עיני מלאות דמעות.' "

"זה כמוך, ג'אפי, לומד עם עיניים מלאות דמעות."

"העיניים שלי לא מלאות דמעות!"

"ואחרי הרבה הרבה זמן, הן עדיין לא יהיו מלאות?"

"אין ספק שכן, ריי... ותסתכל כאן, 'קר בהר, תמיד היה קר, לא רק השנה,' אתה מבין, הוא נמצא ממש גבוה, אולי שתים-עשרה, שלוש-עשרה אלף רגל או יותר, גבוה למעלה, והוא אומר 'פיסות משוננות של שלג ירדו תמיד, עצים בגיאיות האפלים יורקים ערפל, עשב עדיין מלבלב בסוף יוני, עלים מתחילים לנשור בתחילת אוגוסט, והנה אני כאן, מסטול כמו נרקומן...' "

"כמו נרקומן!"

"זה התרגום שלי, בעצם הוא אומר הנה אני כאן, גבוה כמו תאוותני העיר תחתי, אבל עשיתי את התרגום מודרני ומסטול."

"גדול." תהיתי למה האן שאן הוא הגיבור של ג'אפי.

"זה בגלל" הוא אמר "שהוא היה משורר, איש הרים, בודהיסט מסור לעיקרון המדיטציה על מהות כל הדברים, גם צמחוני דרך אגב, למרות שלא עליתי בעצמי על הגל הזה כי נראה לי שאולי בעולם המודרני להיות צמחוני זה קצת להתעסק בדקויות כי כל היצורים החיים אוכלים מה שהם יכולים. והוא היה מתבודד, שהיה מסוגל לתפוס ת'רגליים שלו וללכת לחיות טהור ונאמן לעצמו."

"גם זה נשמע כמוך."

"וגם כמוך, ריי, לא שכחתי את מה שסיפרת לי על איך ששיחקת אותה ביערות, על איך שעשית מדיטציה בצפון קרוליינה וכל זה." ג'אפי היה מאוד עצוב, עצור, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך שקט, מלנכולי, מהורהר הקול שלו היה רך כמו קול של אימא, נראה היה שהוא מדבר מרחוק אל יצור מסכן מלא כמיהה (אני) שהיה צריך לשמוע את המסר שלו הוא לא העמיד פנים בכלל הוא היה בטרנס קטן.

"עשית מדיטציה היום?"

"כן, אני עושה מדיטציה דבר ראשון בבוקר לפני שאני אוכל ארוחת בוקר ואני תמיד עושה מדיטציה ארוכה אחר הצהריים אם לא מפריעים לי."

"מי מפריע לך?"

"אה, אנשים. קוֹפְלִין לפעמים, ואַלְוַוה בא אתמול, ורוֹל סְטוּרְלֵסוֹן, ויש לי בחורה אחת שבאה לשחק יַאבְּיַאם."

"יַאבְּיַאם? מה זה?"

"מה, סמית', אתה לא יודע מה זה יַאבְּיַאם? אני אספר לך אחר כך." נראה היה שהוא עצוב מכדי לדבר על יַאבְּיַאם, שכמה לילות אחר כך גיליתי מה זה. דיברנו עוד קצת על האן שאן ועל שירים על צלעות צוקים ובזמן שיצאתי נכנס חבר שלו, רוֹל סְטוּרְלֵסוֹן, בחור גבוה, נאה ובלונדיני, כדי לדבר איתו על נסיעתם הקרבה ליפן. הרוֹל סְטוּרְלֵסוֹן הזה התעניין בגן האבנים המפורסם רְיוּאַנְגִ'י שבמנזר שוֹקוֹקוּגִ'י בקְיוֹטוֹ, שאין בו כלום חוץ מכמה סלעים שלכאורה מסודרים בדרך אסתטית-מיסטית כלשהי, שגורמת לאלפי תיירים ונזירים כל שנה להגיע לשם כדי לבהות באבנים שבחול וכך להשיג שלוות נפש. מעולם לא פגשתי אנשים כל כך מוזרים ועם זאת כל כך רציניים וכנים. לא ראיתי את רוֹל סְטוּרְלֵסוֹן שוב, הוא נסע ליפן זמן קצר לאחר מכן, אבל אני לא יכול לשכוח את מה שהוא אמר על הסלעים, בתשובה לשאלה ששאלתי, "טוב, אז מי שם אותם בצורה המסוימת הזאת, הכול כך מיוחדת?"

"אף אחד לא יודע, איזה נזיר, או נזירים, לפני הרבה זמן. אבל אין ספק שיש צורה מסתורית בדרך הארגון של האבנים. רק דרך צורה אנחנו יכולים להבין ולהגשים את הריקות." הוא הראה לי תמונה של הסלעים מונחים בחול מגורף למשעי, נראים כמו איים בים, נראים כאילו יש להם עיניים (מדרונות) ומוקפים באכסדרת מנזר מוצלת, מסודרת ומעוצבת. אחר כך הוא הראה לי תרשים של סידור האבנים עם היטלים וקווי מתאר והסביר לי את ההיגיון הגיאומטרי וכאלה, והזכיר את הביטויים "אינדיבידואליות בודדה" ודיבר על הסלעים כעל "בליטות שלוחצות אל תוך החלל", שמשמעותם של כל הביטויים האלה היתה התעסקות קוֹאַנית כלשהי שלא התעניינתי בה כל כך כמו שהוא עניין אותי וכמו שעניין אותי במיוחד ג'אפי הטוב והמיטיב שחלט עוד תה על פרימוס הנפט הרועש שלו ומילא לנו מחדש והגיש לנו ספלים בקידה שקטה כמעט מזרחית. זה היה שונה מאוד מליל הקראת השירה.

4

אבל בלילה הבא, בערך בחצות, התכנסנו קופלין ואני ואלווה והחלטנו לקנות גלון גדול של בורגונדי ולנחות על ג'אפי בצריף שלו.

"מה הוא עושה הלילה?" שאלתי.

"אה," אמר קופלין, "בטח לומד, בטח מזיין, נלך לראות." קנינו את הבקבוק ממש בקצה שדרות שַאטַק והלכנו אליו ושוב ראיתי את האופניים האנגליים המסכנים שלו מונחים על הדשא. "ג'אפי מסתובב על האופניים האלה עם התרמיל הקטן שלו על הגב הלוך חזור בכל ברקלי כל היום," אמר קופלין. "הוא עשה את אותו דבר כשהוא היה ברִיד קולג' באורגון. הוא היה ממש חלק מהנוף המקומי שם. היינו עושים שם מסיבות יין גדולות ומביאים בחורות וקופצים מחלונות ומסתובבים ועובדים על אנשים בכל העיירה, מתיחות קולג' כאלה."

"בוא'נה, הוא מוזר," אמר אלווה ונשך את שפתיו בפליאה, ואלווה עצמו היה בעיצומה של חקירה מדוקדקת ומלאת עניין של החבר המוזר והשקט-רועש שלנו. נכנסנו שוב בדלת הקטנה, ג'אפי הרים את ראשו והביט בנו מתוך לימודיו משוכלי הרגליים, רכון מעל ספר, שירה אמריקאית הפעם, משקפיים לעיניו ולא אמר כלום חוץ מ"אַה" בטון מתורבת ומוזר. חלצנו נעליים ופסענו ברכות, חוצים מטר וחצי של קש כדי לשבת לצדו, אבל אני הייתי האחרון שהוריד נעליים, והבקבוק היה בידי, והסתובבתי להראות לו אותו מקצה הצריף, ומהתנוחה משוכלת הרגליים שבה ישב פתאום שאג ג'אפי "טווווווווב!", זינק לאוויר וחצה את החדר אלי, נחת על רגליו בתנוחה של סייף עם פגיון פתאומי בידו, שקצהו דוקר רק בקושי את זכוכית הבקבוק ב"קלינק" שאין לטעות בו. זה היה הזינוק המדהים ביותר שראיתי בחיי, חוץ מקפיצות של אקרובטים משוגעים, כמו איזו עז הרים, שזה בעצם מה שהוא היה, התברר לי אחר כך. זה גם הזכיר לי לוחם סמוראי יפני – השאגה הרמה, הזינוק, התנוחה שבה עמד, הזעם הקומי שעל פניו – עיניו בולטות והוא עושה לי פרצוף גדול ומצחיק. היתה לי תחושה שבעצם זו היתה תלונה כנגד ההתפרצות שלנו אל תוך לימודיו וכנגד היין עצמו שישכר אותו ויגרום לו לפספס את ערב הקריאה שתכנן לעצמו. אבל ללא דיחוי הוא הוציא את הפקק מהבקבוק ולקח שלוק גדול וכולנו ישבנו ברגליים משוכלות ובילינו ארבע שעות בלצרוח חדשות אחד לשני, אחד הלילות המצחיקים. חלק מכל זה הלך בערך ככה:

ג'אפי: אז מה קופלין, יה חתיכת נוד, מה קורה איתך?

קופלין: כלום.

אלווה: מה זה כל הספרים המוזרים שיש לך פה? המממ... פַּאוּנְד, אתה אוהב את פאונד?

ג'אפי: חוץ מהעובדה שהפרצוף תחת הזה פקשש את השם של לִי בּוֹ כשהוא קרא לו בשם היפני שלו וכל מיני שטויות ידועות כאלה, הוא היה בסדר – האמת היא שהוא המשורר האהוב עלי.

ריי: פאונד? מי היה רוצה להפוך את הפסיכי היומרני הזה למשורר האהוב עליו?

ג'אפי: תשתה עוד קצת יין, סמית', אתה לא מדבר לעניין. מי המשורר האהוב עליך, אלווה?

ריי: אולי מישהו ישאל אותי מי המשורר האהוב עלי, אני יודע יותר על שירה מכולכם ביחד.

ג'אפי: ברצינות?

אלווה: יכול להיות. לא ראית את ספר השירה החדש של ריי, שהוא כתב עכשיו במקסיקו – "הגלגל של תפיסת הבשר הרוטטת מסתובב בחלל הריק ומסלק קרציות, קיפודים, פילים, בני אדם, אבק כוכבים, שוטים, שטויות..."

ריי: זה לא זה!

ג'אפי: אם כבר מדברים על בשר, קראתם את השיר החדש של...

וכן הלאה וכן הלאה, עד שבסוף הכול התפרק והפך לחגיגה פרועה של דיבור וצעקות ובסוף כולם שרו ביחד ואנשים התגלגלו מצחוק על הרצפה ונגמר בזה שאלווה וקופלין ואני יצאנו מדדים החוצה לרחוב השקט של הקולג', זרועותינו שלובות, שרים "אִילַיי אִילַיי" בקול רם ומפילים את הבקבוק הריק ממש לרגלינו בקול התנפצות של זכוכית וג'אפי צחק מתוך הדלת הקטנה שלו. הרגשתי רע בעניין, עד הלילה הבא, שבו הוא הופיע פתאום בבית הקטן שלנו עם בחורה יפה ונכנס פנימה ואמר לה להתפשט ומיד היא התפשטה.

5

זה הסתדר עם התיאוריות של ג'אפי על נשים ועל מעשה האהבה. שכחתי להזכיר שביום שבו אמן הסלעים בא אליו לביקור בשעות אחר הצהריים המאוחרות, מיד אחריו הגיעה בחורה, בלונדינית במגפי גומי ובמעיל טיבטי עם כפתורים מעץ, ובשיחה הכללית שהתנהלה שם היא שאלה על התכנית שלנו לטפס על הר מטרהורן ומכיוון שגם היא היתה קצת מטפסת הרים אמרה "אני יכולה לבוא גם?"

"בטח," אמר ג'אפי בקול המצחיק שבו השתמש כשרצה להתלוצץ, מחקה בקול רם ועמוק חוטב עצים אחד שהכיר בצפון מערב אמריקה, האמת היא שהוא היה שומר יערות, בֶּרְנִי בַּאייֶרְס הזקן, "בטח, תבואי איתנו וכולנו נזיין אותך בגובה עשרת אלפים רגל" והדרך שבה הוא אמר את זה היתה כל כך מצחיקה וכל כך בדרך אגב, ובעצם כל כך רצינית, שהבחורה בכלל לא היתה מזועזעת אלא אפילו קצת מרוצה. ברוח הזאת הוא הביא עכשיו את הבחורה הזאת, פּרִינְסֶס, לבית שלנו, השעה היתה שמונה בלילה בערך, חשוך, אלווה ואני שתינו תה בשקט וקראנו שירים או הדפסנו שירים במכונת כתיבה ושני זוגות אופניים נכנסו לחצר: ג'אפי על שלו, פרינסס על שלה. לפרינסס היו עיניים אפורות ושיער צהוב והיא היתה יפה מאוד ורק בת עשרים. דבר אחד אני חייב להגיד עליה, היא היתה חולת מין וחולת גברים, כך שלא היתה שום בעיה לשכנע אותה לשחק יַאבְּיַאם. "מה, סמית', אתה לא יודע מה זה יַאבְּיַאם?" אמר ג'אפי בקולו הרועם צועד במגפיו ואוחז בידה של פרינסס. "פרינסס ואני באנו פה להראות לך, ילד."

"מתאים לי," אמרתי אני, "מה שזה לא יהיה." חוץ מזה כבר הכרתי את פרינסס, והייתי משוגע עליה, בעיר, לפני שנה בערך. זה היה אחד מצירופי המקרים המטורפים האלה שבמקרה היא פגשה את ג'אפי והתאהבה בו, נואשות אפילו, היא היתה עושה כל דבר שהוא היה אומר לה לעשות. כל פעם שמישהו היה בא לבקר אותנו בבית הייתי שם את הבנדנה האדומה על מנורת הקיר הקטנה ומכבה את האור בתקרה כדי ליצור אווירה אדומה עמומה שיהיה רגוע ונחמד לשבת ולשתות יין ולדבר. עשיתי את זה והלכתי להוציא בקבוק יין מהמטבח ולא האמנתי למראה עיני כשראיתי את ג'אפי ואלווה מתפשטים וזורקים את הבגדים שלהם לכל עבר והסתכלתי וראיתי את פרינסס עירומה כביום היוולדה, עורה לבן כשלג כשהשמש נוגעת בו בשעת בין הערביים, באור האדום העמום. "למה לא," אמרתי.

"זה יַאבְּיַאם, סמית'," אמר ג'אפי, והתיישב ברגליים משוכלות על הכרית על הרצפה וסימן לפרינסס, שבאה והתיישבה עליו עם הפנים אליו וזרועותיה סביב צווארו וככה הם ישבו במשך זמן מה בלי לומר מלה. ג'אפי לא היה עצבני או נבוך בשום צורה ופשוט ישב שם בצורה מושלמת בדיוק כמו שהיה אמור לעשות. "זה מה שעושים במקדשים בטיבט. זה טקס קדוש, עושים את זה ממש ככה לפני נזירים שמדקלמים מזמורים. אנשים מתפללים ואומרים אוֹם מַאנִי פַּדְמֶה הוּם, אמן, הברק שבריק האפל. אתה מבין, אני הברק ופרינסס היא הריק האפל."

"אבל מה עובר לה בראש?" צעקתי כמעט בייאוש, היתה לי כמיהה כל כך אידיאליסטית לבחורה הזאת במשך השנה האחרונה והעברתי שעות מוכה נקיפות מצפון תוהה אם אני צריך לפתות אותה כי היא היתה כל כך צעירה והכול.

"אוי, זה מקסים," אמרה פרינסס, "בוא תנסה."

"אבל אני לא יכול לשבת ככה ברגליים משוכלות." ג'אפי ישב בתנוחת לוטוס מלאה, ככה קוראים לזה, עם הקרסוליים מונחים על שתי ירכיו. אלווה ישב על המזרן וניסה למשוך בכוח את הקרסוליים שלו ולהניח אותם על ירכיו כדי לעשות את זה. בסופו של דבר הרגליים של ג'אפי התחילו לכאוב והם פשוט התגלגלו אל המזרון ושם אלווה וג'אפי התחילו לבדוק את השטח. עדיין לא יכולתי להאמין למראה עיני.

"תוריד את הבגדים ותצטרף, סמית'!" אבל חוץ מכל זה, מכל הרגשות שהיו לי לפרינסס, העברתי שנה שלמה של פרישוּת על בסיס התחושה שהיתה לי שתשוקה מינית היא הסיבה הישירה ללידה שהיא הסיבה הישירה לסבל ומוות ובאמת בלי שקרים הגעתי למצב שבו התייחסתי לתשוקה מינית כאל משהו מגעיל ואפילו אכזרי.

"מבחורות יפות יוצאים קברים," זה היה הפתגם שלי, כל פעם שהייתי חייב לסובב את הראש בתנועה לא רצונית כדי לבהות ביפהפיות של מקסיקו האינדיאנית שאין כמוהן. וההעדר של תשוקה מינית אקטיבית בחיי העניק לי גם חיים חדשים ושלווים שנהניתי מהם מאוד. אבל זה היה יותר מדי. עדיין פחדתי להתפשט; חוץ מזה אף פעם לא אהבתי לעשות את זה מול יותר מבן אדם אחד, בעיקר לא עם גברים בסביבה. אבל לג'אפי לא הזיז כל זה ותוך זמן קצר הוא כבר שימח את פרינסס ואז אלווה עשה סיבוב (עם העיניים הגדולות והרציניות שלו מתבוננות באור העמום, ולפני דקה הוא הקריא שירה). אז אמרתי "אולי אני אתחיל לעבוד על היד שלה?"

"לך על זה, מעולה." וזה מה שעשיתי, שכבתי על הרצפה לבוש בכל הבגדים שלי ונישקתי את כף היד שלה ואז את המפרק שלה, ואז עליתי, אל הגוף שלה, והיא צחקה וכמעט בכתה מעונג, כולם בכל מקום עובדים על הגוף שלה. כל הפרישוּת השלווה של הבודהיזם שלי ירדה לג'ורה. "סמית', אני חושד בכל סוג של בודהיזם או בכל סוג של פילוסופיה או מערכת חברתית שיורדת על סקס," אמר ג'אפי בנימה מלומדת למדי עכשיו כשהוא גמר וישב עירום ברגליים משוכלות וגלגל לעצמו סיגריית בּוּל דוּרְהַם (משהו שהוא עשה כחלק מחיי ה"פשטות" שלו). הסיפור נגמר כשכולנו עירומים ומכינים קנקני קפה עליזים במטבח ופרינסס על רצפת המטבח עירומה עם ברכיה חבוקות בין זרועותיה, שוכבת על הצד, סתם בלי שום סיבה, סתם כדי לעשות את זה, ובסוף היא ואני עשינו אמבטיה חמה ביחד באמבטיה ויכולנו לשמוע את אלווה וג'אפי מדברים בחדר הסמוך על אורגיות טירוף של אהבת זֶן חופשית.

"היי פרינסס נעשה את זה כל חמישי בלילה, אה?" צעק ג'אפי. "זה יהיה טקס קבוע."

"כן," צעקה פרינסס מתוך האמבטיה. אני אומר לכם היא היתה ממש שמחה לעשות את כל זה ואמרה לי, "אתה יודע, אני מרגישה כאילו אני האימא של כל הדברים ואני חייבת לדאוג לילדים הקטנים שלי."

"את דבר כל כך יפה וצעיר בעצמך."

"אבל אני האימא הזקנה של הארץ. אני בּוֹדְהִיסַטְווַה." היא היתה קצת מסובבת אבל כששמעתי אותה אומרת "בודהיסטווה" הבנתי שהיא רוצה להיות בודהיסטית גדולה כמו ג'אפי ומכיוון שהיתה בחורה הדרך היחידה שבה היתה יכולה להביע את זה היתה הדרך הזאת, שהשורשים המסורתיים שלה לקוחים מטקס היאביאם של הבודהיזם הטיבטי, כך שהכול היה בסדר.

אלווה היה מרוצה לאין שיעור והיה כולו בעד הרעיון של "כל חמישי בלילה" ובשלב הזה גם אני הייתי מרוצה מזה.

"אלווה, פרינסס אומרת שהיא בודהיסטווה."

"ברור."

"היא אומרת שהיא אימא של כולנו."

"את הבודהיסטוות הנשים בטיבט ובאזורים מסוימים בהודו העתיקה," אמר ג'אפי, "היו לוקחים ומשתמשים בהן כפילגשות קדושות במקדשים ולפעמים במערות של טקסים והן היו זוכות לצבור הרבה נקודות זכות והן גם עשו מדיטציה. כולם, גברים ונשים, הם היו עושים מדיטציה, צמים, עושים מסיבות כאלה, חוזרים לאכול, לשתות, לדבר, לטייל, הם גרו בוִיהַארַה בעונה הגשומה ובחוץ כשהיה יבש, לא היו שאלות על מה צריך לעשות בקשר לסקס שזה מה שתמיד אהבתי בדתות מזרחיות. ולזה תמיד התחברתי אצל האינדיאנים בארץ שלנו... אתה יודע כשהייתי ילד קטן באורגון בכלל לא הרגשתי שאני אמריקאי, עם כל אידיאל הפרברים הזה והדיכוי המיני והצנזורה העגמומית העיתונאית האפורה של כל הערכים האנושיים האמיתיים שלנו אבל כשגיליתי את הבודהיזם והכול פתאום הרגשתי שחייתי בחיים קודמים פעם לפני שנים ועכשיו בגלל החטאים והמגרעות שהיו לי בחיים ההם התדרדרתי למרחב קיום מדכא יותר והקרמה שלי היתה אמורה להיוולד באמריקה שבה אף אחד לא נהנה מכלום ולא מאמין בכלום, בעיקר לא בחופש. בגלל זה גם תמיד היתה לי חיבה לתנועות שחרור, כמו האנרכיזם של צפון מערב אמריקה, גיבורי העבר של טבח אֶוֶורֶט והכול..." הסיפור נגמר בדיון ארוך ורציני על כל הנושאים האלה ובסוף פרינסס קמה והתלבשה ורכבה הביתה עם ג'אפי על האופניים שלהם ואלווה ואני ישבנו אחד מול השני באור האדום העמום.

"אבל אתה יודע, ריי, ג'אפי ממש חכם – באמת, הוא הבחור הכי פרוע, הכי מטורף והכי חריף שאי פעם הכרתי. ומה שאני אוהב בו זה שהוא הגיבור הגדול של החוף המערבי, אתה קולט שאני כאן כבר שנתיים ולא פגשתי אף אחד שבאמת שווה להכיר או מישהו עם אינטליגנציה נאורה באמת וכבר התייאשתי מהחוף המערבי? חוץ מכל הרקע שלו, בלימודי המזרח, פַּאוּנְד, בלקחת פֶּיוֹטֶה ולראות חזיונות, בזה שהוא מטפס הרים ובבּהִיקוּאִיוּת שלו, וואו, ג'אפי ריידר הוא הגיבור הגדול החדש של התרבות האמריקאית."

"הוא משוגע!" הסכמתי. "ועוד דברים שאני אוהב אצלו, הרגעים השקטים והעצובים שלו כשהוא לא אומר יותר מדי..."

"בוא'נה, מה יהיה איתו בסוף."

"אני חושב שבסוף הוא יגמור כמו האן שאן חי לבד בהרים וכותב שירים על צוקים, או מדקלם אותם לקהל שעומד מחוץ למערה שלו."

"או שאולי הוא ייסע להוליווד ויהיה כוכב קולנוע, אתה יודע הוא אמר את זה לפני כמה ימים, הוא אמר, 'אלווה אתה יודע אף פעם לא חשבתי על לעשות סרטים ולהיות כוכב, אני יכול לעשות הכול אתה יודע, עוד לא ניסיתי את זה.' ואני מאמין לו, הוא באמת יכול לעשות הכול. ראית איך הוא גרם לפרינסס להיכרך סביבו?"

"אכן כן." ומאוחר יותר באותו הלילה כשאלווה ישן ישבתי מתחת לעץ בחצר והתבוננתי בכוכבים שבשמים שמעלי או שעצמתי את העיניים כדי לעשות מדיטציה וניסיתי להשקיט ולהרגיע את עצמי ולחזור להיות אני הנורמלי.

אלווה לא הצליח לישון ויצא החוצה ונשכב על הגב בדשא והביט בשמים, ואמר, "עננים גדולים של הבל חולפים בחושך שם למעלה וגורמים לי להבין שאנחנו חיים על כוכב אמיתי."

"תעצום את העיניים ותראה יותר מזה."

"תשמע אני לא יודע למה אתה מתכוון בכל זה!" הוא אמר בחוסר סבלנות. תמיד עצבנו אותו ההרצאות הקטנות שלי על אקסטזת הסַמַאדְהִי, שהיא המצב שאליו מגיעים כשמפסיקים את הכול ומפסיקים את המחשבה וממש רואים עם העיניים עצומות מעין המון רב אינסופי של כוח חשמלי מסוג כלשהו שמיילל במקום המראות האומללים של צורות וחפצים, שהם, אחרי הכול, דמיוניים. ומי שלא מאמין לי מוזמן לחזור בעוד מיליארד שנה ולהכחיש את זה. שהרי מהו זמן? "לא נראה לך שהרבה יותר מעניין פשוט להיות כמו ג'אפי עם בחורות ולימודים ובילויים ובאמת לעשות משהו, יותר מכל הישיבות הטיפשיות האלה מתחת לעצים?"

"לא," אמרתי, והתכוונתי לזה, וידעתי שג'אפי היה מסכים איתי. "ג'אפי בסך הכול משעשע את עצמו בַּרִיק."

"אני לא חושב ככה."

"אני מתערב איתך שכן. אני הולך לטפס איתו בהרים בשבוע הבא ואני אגלה ואגיד לך."

"טוב" (אנחה), "אני, אני פשוט הולך להמשיך להיות אלווה גולדבוק ושילך לעזאזל כל הבולשיט הבודהיסטי הזה."

"יום אחד תצטער על זה. למה אתה אף פעם לא מבין מה אני מנסה להגיד לך: ששת החושים שלך מוליכים אותך שולל ומשכנעים אותך לא רק שיש לך שישה חושים, אלא שאתה בא בעזרתם במגע עם עולם חיצוני אמיתי. אם לא העיניים שלך, לא היית רואה אותי. אם לא האוזניים שלך, לא היית שומע את המטוס הזה. אם לא האף שלך, לא היית מריח את ריח המנטה של חצות הלילה. אם לא בלוטות הטעם על הלשון שלך, לא היית יודע שיש הבדלים בטעם בין א' ל-ב'. אם לא הגוף שלך, לא היית מרגיש את פרינסס. אין אני, אין מטוס, אין תודעה, אין פרינסס, אין כלום, אלוהים למה אתה רוצה להמשיך לשגות באשליות כל דקה מהחיים שלך?"

"כן, זה מה שאני רוצה, אני מודה לאלוהים על זה שהיש בא מהאין."

"טוב, אז יש לי חדשות בשבילך, ההפך הוא הנכון, האין בא מהיש, והיש הזה הוא הדְהַרְמַקַאיַה, גוף המשמעות האמיתית, והאין הזה הוא זה וכל הדיבורים והקשקושים האלה. אני הולך לישון."

"טוב, לפעמים אני רואה הבזקים של הארה במה שאתה מנסה להגיד אבל תאמין לי שמפרינסס אני מקבל סַאטוֹרִי הרבה יותר גדול מאשר ממלים."

"זה סאטורי של גוף הבשר הטיפשי שלך, יא שטוף זימה."

"יודע אני שמושיעי חי."

"איזה מושיע ואיזה חי?"

"די, בוא נפסיק עם כל זה ופשוט נחיה!"

"בולשיט, כשחשבתי כמוך, אלווה, הייתי אומלל ונאחז בדיוק כמו שאתה עכשיו. כל מה שאתה רוצה זה לרוץ החוצה לעולם ולזיין כל הזמן, ולהשתכר ולהידפק ולהזדקן ולחלות ולחטוף מכות מהסמסארה, חתיכת גוש בשר חוזר לנצח מזדיין ואם אתה שואל אותי, אז גם מגיע לך שאתה ככה."

"זה לא יפה. כולם מזילים דמעות ומנסים לחיות כל אחד עם מה שיש לו. הבודהיזם שלך עשה אותך מניאק ריי וגורם לך לפחד להתפשט בשביל אורגיית בריאות פשוטה."

"טוב, בסוף עשיתי את זה, לא?"

"אבל היית כל כך פרנואיד בקשר לכל ה... די, שכח מזה."

אלווה הלך לישון ואני התיישבתי ועצמתי את עיני וחשבתי "החשיבה הזאת הפסיקה" אבל בגלל שהייתי חייב לחשוב את זה שום חשיבה לא הפסיקה, אבל כן עלה בי גל של שמחה שבידיעה שכל הבלגן הזה הוא בסך הכול חלום שכבר נגמר ולא היה לי מה לדאוג כי לא הייתי "אני" והתפללתי שאלוהים או ה"טטהאגטה" ייתן לי מספיק זמן ומספיק חכמה ומספיק כוח להצליח להגיד לאנשים את מה שידעתי (מה שאני לא מצליח לעשות כמו שצריך אפילו עכשיו) כדי שידעו את מה שאני ידעתי ולא יתייאשו כל כך. העץ הזקן היה שעון מעלי שקט ומהורהר, משהו חי. שמעתי עכבר נוחר בעשבי הגן. גגות ברקלי נראו כמו בשר חי מעורר רחמים שמגן על רוחות אבלות מפני נצחיות השמים שמולם פחדו לעמוד. עד שהלכתי לישון כבר לא הייתי שבוי בקסמה של פרינסס או בשביה של כל תשוקה לפרינסס או בשביה של ביקורת של מישהו והרגשתי שמח וישנתי טוב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת